פרח מוזהב בלב השאול: חייו ושיריו של אברהם סוצקבר

פרופ’ רות וייס שימשה במשך יותר מארבעה עשורים כחוקרת ספרות ומרצה באוניברסיטאות הרווארד ומקגיל. מאמר זה פרי עטה פורסם לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי‘ בנובמבר 1983. אברהם סוצקבר הלך לעולמו ב-20 בינואר 2010.
אנו מודים לצור ארליך ובני מֵר על הסיוע באיתור השירים ותרגומם.

***

ארץ או מדינה אמורה לשרוד זמן רב יותר מאשר היחיד. כך לפחות נראה משמירה על סדר הדברים. כיום, לעומת זאת, אתה נפגש כל הזמן עם שורדים מאטלנטיסים שונים. במשך הזמן, הזיכרון של מולדתם משתנה ומקבל צורה שאינה ברת-אימות יותר"

יהיה מי שיהיה האדם עליו חשב צ'סלב מילוש כאשר השמיע את האבחנה הזו, היא בוודאי נכונה לגבי בן ארצו וחברו, המשורר היידי אברהם סוצקבר, ניצול של אותה אטלנטיס ליטאית (אם כי ממגזר אחר לגמרי) כמו מילוש עצמו. סוצקבר הצעיר ממנו בשנתיים גדל בבירה וילנה בין שתי מלחמות העולם, והצליח לשרוד את חורבן הגטו היהודי בעיר ב-1943. הדימוי שלו לקבר הטבוע של אטלנטיס האבודה הוא זה של אקווריום ירוק, בו שוחים כל האנשים מחייו הקודמים בתוך מוזיקה נוזלית נצחית. בכל זמן ניתן לצפות בארץ שהפכה לזיכרון ואפשר אף להצמיד את השפתיים לזכוכית, אך כל ניסיון לחדור או להשתלט מחדש על העבר רק ינפץ את השרידים השבירים.

למרות שסוצקבר פחות מוכר לקהל קוראי האנגלית, במשך שנים ארוכות הוא זכה לכבוד בקרב עמיתיו המשוררים ובקרב קוראים יהודים משכילים. ביום הולדתו השבעים שחל ב-1983, הספרייה הלאומית בירושלים הציגה תערוכה המוקדשת לחייו ויצירתו והוציאה לאור מספר פרסומים לכבודו. הביוגרפיה האישית של סוצקבר שזורה באופן כה עמוק באירועים הגדולים בהיסטוריה היהודית, כך שלעתים ניתן לו מעין מעמד חצי-אגדי של הצליין היהודי המוביל של המאה העשרים. הוא גם שיחק תפקיד מרכזי בהתפתחות הספרות היידית העכשווית, ובמשך כמה עשורים היה עורך 'די גאָלדענע קייט' הנחשב לכתב העת היוקרתי ביותר בעולם בשפת היידיש.

סוצקבר עצמו הציע תגובה אירונית על הישרדותו שלו בעוד כה רבים אחרים נספו כאשר הוא מספר על מוישה איצקה, המוזר בין הכותבים והאומנים שחיו בווילנה בשנות השלושים. האיש הצעיר ההוא התרגל להיות סגור בבית חולים פסיכיאטרי במשך כמה חודשים בשנה, ולהתפרץ באנרגיה יצירתית בשאר הזמן. באחד הימים הוא בישר לסוצקבר את החדשות לפיהן הוא בן אלמוות. סוצקבר ניסה לנהוג בהיגיון עם המטורף, וציין כי מבין שלושת האנשים אותם איצקה העריץ יותר מכל – דוסטוייבסקי, נפוליאון ומשה רבנו – דוסטוייבסקי הצליח לשטות במוות עד שכשל לבסוף, נפוליאון מת בגלות מבישה ולמשה לא ניתנה אפילו הזכות להיכנס לארץ המובטחת. מוישה איצקה היה המום לרגע ואז השיב: "ובכן, מישהו חייב לשבור את הדפוס!". על פי הצו הזה מפי אדם מטורף, יש לשפוט את הישרדותו של יהודי יחיד מווילנה.

הפוריות היצירתית יוצאת הדופן של סוצקבר במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה יכולה להיתפס כסימן לתחייה יהודית, והוא עצמו כתב מספר פואמות נרחבות בעניין. אך זוהי רק רמה אחת של יצירתו. החל מראשית פועלו כאומן, סוצקבר היה מרותק מכוחותיה המחיים של השירה, עוד זן הנמצא בסכנת הכחדה בימינו. למעשה, ניתן לחשוב על מעט מאוד משוררים גדולים המוכנים להשמיע טענה כזו על מקצועם. בניגוד חד לאלה אשר שתיקה נראתה בעיניהם כתגובה מתאימה לברבריות בה חזינו במאה העשרים, סוצקבר זיהה את השיר ככוח-נגד אמין מול מבקשי החורבן. במיוחד בתקופת השואה, בה כל קמצוץ ידוע של מוסר נמחץ עד אובדן הכרה, המציאות של שיר טוב נותרה מעבר להישג היד של יצר ההרס החולני. בחשבון נפש אישי, סוצקבר אפילו ייחס את חייו שלו לאמונתו בשירה:

כאילו מלאך השירה הודה לפניי: 'הבחירה נמצאת בידייך. אם השיר שלך מעורר בי השראה, אני אגן עליך בחרבי הבוערת. אם לאו – אל תתלונן. מצפוני יהיה נקי'"

רק המשורר עצמו יוכל לשפוט האם הישרדותו התרחשה הודות לחסדי השירה, איך ישנן כמה עובדות ביוגרפיות בחיי סוצקבר שאינן ניתנות לערעור. לאחר חיסול הגטו בספטמבר 1943, סוצקבר שהיה אז חבר ביחידת פרטיזנים ביער מחוץ לווילנה, הוטס למוסקבה בידי הוועדה היהודית האנטי-פשיסטית בברה"מ כסמל להתנגדות לנאצים. איליה ארנבורג, אחד מן הסופרים המשפיעים ביותר ברוסיה של תקופת המלחמה, פרסם כתבה על סוצקבר בעיתון 'פראבדה' שהובילה לאלפי מכתבים שנשלחו אל המשורר מקוראים ברחבי המדינה, שמצאו נחמה בכך שדבר בעל ערך יהודי ואנושי ניצל. בשל המוניטין לו זכה כמשורר, סוצקבר נבחר לשמש כעד עבור יהדות רוסיה במשפטי נירנברג לאחר המלחמה כאשר ברה"מ סיפחה את ליטא. הוא זכה לעיטור כבוד מידי סטאלין ולמרות שלא שאב סיפוק אישי מכל אלה, הוא הצליח לנצל את מעמדו באותן שנים ברוסיה כדי לסייע לאנשים רבים שבתורם ייחסו לו את הישרדותם.

בסופו של דבר, כוחה של אומנות אינו יכול להימדד במונחים מעשיים, אך בכל זאת שווה להכיר משורר שהאמין כי שירה יכולה להציל חיים. מה היו חושבים על כך חבורת המשוררים הדיכאוניים של ימינו?

***

הוריו של סוצקבר היו צאצאים לאריסטוקרטיה האינטלקטואלית של ליטא, והתיישבו לאחר הנישואים בעיר סמרגון הסמוכה לווילנה. אברהם נולד בקיץ 1913 והיה הצעיר מבין שלושה ילדים. אימו הייתה בת לרב מן העיירה מיכלישקי, ונצר לשושלת ארוכה של למדנים. אביו ירש מפעל לעיבוד עורות, אך העדיף גם הוא לבלות את רוב זמנו בלימוד והוראה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה אילץ את המשפחה להימלט ולחפש מקלט באומסק, אי שם בדרום-מערב סיביר. כאשר אביו נפטר שם ב-1922, האם האלמנה שבה עם ילדיה לווילנה שהייתה אז חלק ממדינת פולין החדשה.

הקהילה היהודית בווילנה שבין מלחמות העולם מנתה כ-65 אלף איש, שליש מכלל אוכלוסיית העיר. המיתון הכלכלי אותו חוותה העיר אז הוביל את מילוש לתאר אותה כ"צד האחר של המסילה". התקדמות היהודים בפולין החדשה הוגבלה בשל המדיניות הלאומנית של הממשלה ויתכן שכדי לפצות על המחסור הכלכלי והפוליטי, היהודים פעלו במרץ בתוך העולם החברתי והתרבותי של עצמם. סוצקבר התחנך והושפע משורה של מוסדות חדשים שנוצרו על מנת להתאים את דפוסי המסורת היהודית לדרישות הסביבה החילונית: הוא למד בתיכון יהודי-פולני, הפך לחבר בצופים, קרא בספרייה הציבורית ומאוחר יותר למד שירה יידית במכון המחקר YIVO שנוסד בווילנה ב-1926. כדי לספק את העניין הגובר בספרות, הוא גם נכח בשיעורים באוניברסיטה ולמד רוסית כדי לקרוא את פושקין. הוא החל לחבר שירים כבר כנער, ושירו הראשון התפרסם בכתב העת של תנועת הצופים.

שנות השלושים היו התקופה האינטנסיבית ביותר מבחינה פוליטית עבור התרבות היידית, ובמיוחד בפולין. חבריו של סוצקבר ניסו למשוך אותו לפעילות פוליטית – מצד אחד הסוציאליסטים הטריטוריאליסטים, אשר ביקשו להעניק ליידיש תפקיד מפתח באוטונומיות היהודיות שיקומו בכל מקום בו ריכוז גבוה של יהודים; מנגד הייתה קבוצה גדולה של אוהדי הסובייטים. משה קוּלבַּק, הסופר היידי האהוב ביותר בווילנה, נתן את הטון כאשר עבר לעיר הסובייטית מינסק ב-1928. למרות שהמפלגה הקומוניסטית הוצאה מחוץ לחוק בפולין, עבור צעירים יהודים רבים היא סימלה את החלופה הברורה לעוני ולאנטישמיות שהיו מנת חלקם תחת השלטון הלאומני במדינה.

ה'יוּנְג וילנה', חבורת האומנים והסופרים המקומית אליה שאף סוקצבר להצטרף, הייתה קולנית ופומבית מבחינה פוליטית. רבים מחבריה היו שכנים וידידים של המשורר הצעיר, אך הם דחו את קבלתו לקבוצה בגלל האיכות האזוטרית של שיריו. שמרקה קָצֶ'רְגִינְסקי, משורר פרוע וצעיר שהתקבל לקבוצה באותו הזמן בו סוצקבר נדחה, הצטער מאוחר יותר על גישתו אם כי הכיר בהיגיון שהיה בה: "הייתי עסוק אז בלתלות דגלים אדומים על כבלי טלגרף, להשליך כרזות לעבר בסיסי צבא ולקרוא לאבות, אימהות וילדים אל הבריקדות", הוא כתב, בהדהוד לשיריו מן התקופה שהולחנו והושרו בקול גדול. הוא ניסה לשכנע את סוצקבר כי אלו היו "זמנים של פלדה ולא של קריסטל", הדורשים מן האמן תפיסה חדה של המציאות.

סוצקבר צמח באווירה הזו של אקטיביזם תרבותי ופרץ אל הסצנה כקרן שמש בהירה, מתענג על מבנה מילות היידיש החדשות ועל גאולת המילים הישנות יותר, מפתיע את השפה עם חרוזים שלא נוסו קודם לכן ועם אפקטים מילוליים. בין האדם והטבע, הוא תמיד נטה לצד הטבע אשר שימש לו כמודל ומקור להמצאה. חוסר העניין שלו בפוליטיקה לא נבע מעמדה אידיאולוגית אישית, אלא היה תוצאה של מזג רומנטי והרצון להתרכז באומנות שלא הותיר מקום להפרעות גשמיות. יחד עם זאת, נראה שסוצקבר תפס כבר בשלב מוקדם את השירה כנוגדן להיסטוריה, ולא כמי שמיילדת אותה כמו שחבריו ראו בה. עבור סוצקבר, בשירה לבדה הייתה היכולת הדמיונית להתנגד לכוחות המוות וללחצי היום-יום אשר העיבו על אושר האדם.

סוצקבר מצא את המקור לשירה בילדותו, או יותר נכון במיתוס של ילדותו אותו פיתח בשורת פואמות על שנותיו המוקדמות בסיביר שהחל לכתוב ב-1935. לפי כל אמת מידה, אותן שנים היו עגומות עבור זוג ההורים הצעיר ושלושת ילדיהם, שעשו את המסע הארוך לסיביר במה שנראה כתחילתה של גלות מפחידה. למעשה, גלות הייתה אבן היסוד של הקהילה היהודית באומסק, שמתיישביה הראשונים היו ילדים יהודים שנלקחו לשירות צבאי תחת שלטון הצאר ניקולאי הראשון ונשלחו לאזור כה מרוחק כדי שלא יחשבו אפילו על חזרה. בהמשך הצטרפו לאותם קנטוניסטים פליטים יהודים אחרים שהקימו בעיר כמה בתי כנסת ובתי ספר, ויתכן שבאחד מהם החל ללמוד אברהם סוצקבר בגיל חמש.

חיי המשפחה היו קשים. האב החולה נתן שיעורי תלמוד לבניהם של סוחרים מקומיים בעוד ילדיו שלו עבדו כעוזרים בשוק. המשפחה כולה נדבקה במחלת הטיפוס, ככל הנראה לאחר שאברהם גילה גופת חייל בשלג. הכלכלה התרסקה בעקבות האנרכיה שהביאה עמה מהפכת אוקטובר, ובשלב מסוים אומסק הייתה שייכת לטריטוריה שהתנגדה לשלטון הבולשביקי. כאשר האב נפטר ב-1922 והמשפחה שבה לווילנה, המסורת הסיבירית המשיכה להכות בה: הקור העז גרם לאחותו של סוצקבר ללקות בדלקת קרום המוח, והוביל למותה בגיל 14 שלוש שנים לאחר מכן.

***

מכל החומרים העצובים האלה וזמן רב לאחר שהתרחשו, סוצקבר החל לייצר את הסיפור המופלא של לידתו כמשורר. עבורו הייתה סיביר המקור לכל היופי בעולם, תיבת אוצר אגדית של צלילים ותחושות, גן עדן קפוא:

שֶׁמֶשׁ עַל דְּרָכִים תְּכֻלֵּי־הַקֶּרַח.

מְתִיקוּת צִבְעֵי־נִמְנוּם בַּלֵּב.

מִן הַגַּיְא בִּקְתָּה מִמּוּל זוֹהֶרֶת,

שֶׁלֶג־הַשְּׁקִיעָה אוֹתָהּ עוֹטֵף.

יַעַר־פֶּלֶא מִתְנוֹדֵד בְּשִׁמְשׁוֹתֶיהָ,

מִזְחָלוֹת־קְסָמִים מְצַלְצְלוֹת.

בַּעֲלִיַּת־הַגַּג הוֹמוֹת יוֹנֶיהָ,

אֶת פָּנַי הוֹמוֹת הֵן. תַּחַת לוֹט

מְפֻסְפָּס גְּבִישִׁים בּוֹרְקִים – שָׂרוּעַ

הָאִירְטִישׁ, רוֹטֵט בְּתִיר־לֹא־תִּיר.

תַּחַת לְכַפּוֹת שְׁתוּקוֹת – זוֹרֵעַ

הָעוֹלָם בֶּן שֶׁבַע. וּמֵאִיר.

(תרגום: בנימין הרשב)

זהו הקטע הפותח את הפואמה הארוכה 'סיביר', אשר המשכה מוצא את המשורר בוקע בנופי הפלא, נוצר במלואו בשנתו השביעית, וטרי כמו עולמנו ביום השביעי לבריאה. הוא שוקע בתגליות של דובים, יונים וזאבים, ונהגי גמלים מקירגיזסטן עימם חלק את הערבה האינסופית; והוא בתורו ובחליפת עורו משמש כצעצוע של הטבע, איש השלג הקטן של כוכב הצפון הזוהר.

מכל קרוביו הגשמיים סוצקבר כלל באפוס הקטן הזה רק את אביו, המתואר פורס לחם שחור בעזרת סכין רחמנית, לוקח את ילדו הקטן ליער לחטוב עצים, ומנגן בכינור לאור ירח באופן כה חי עד שזאב נמשך אל החלון כדי "לרחרח את בשר המוזיקה". בחלק מן הגרסאות בשפות השונות, איוריו של מארק שגאל המצורפים ליצירה מזכירים לקורא המופתע כמה יהודי היה האב בקפוטה השחורה וזקנו השחור. בפואמה עצמה אין כל זכר למנהגים יהודיים, ובמיוחד בכל הקשור למות האב – החלפה של בקתה אחת על פני האדמה בבקתה אחרת מתחתיה. הילד שוקל להצטרף לאביו בביתו החדש, אך נמשך בחזרה לחיים על ידי האור המפתה של שמש הערביים.

כפי שסוצקבר מציג אותה בשיר הזה וברבים אחרים, סיביר היא מחוז לא נודע בו המשורר, כמו הילד לפניו, מתחיל את חייו כעובד אלילים ומתפעל מכל התגשמות של הטבע, בניגוד לאלוהי הטבע. סיביר מאפשרת אושר רוחני שעדיין חופשי להתפקע בתחושות, בטרם יצטרף אל הציביליזציה. שירי סיביר המייצגים את חוויותיו של ילד בן שבע אינם חייבים להביא בחשבון קהילה או סיבתיות; הם קדם-יהודיים וקדם-חברתיים, יצירתו של אברהם לפני שהפך לאברהם אבינו. המיתוס של מה שסוצקבר מגדיר כ"ראשיתי הבלונדינית" מאפשרת למשורר ליהנות מן ההתרגשות הגולמית של העולם, מבלי להכיר או יתרה מכך – להתכחש, למגבלות ההיסטוריות והתרבותיות שמוטלות עליו בתור יהודי.

קשה מאוד למצוא בספרות היהודית המודרנית יצירה חופשיה כל כך כמו הגילוי הסיבירי של סוצקבר. אמנם החל מאמצע המאה ה-19 הפרוזה היהודית והיידית מלאה בנערים המגלים בטבע (בסופת קיץ, בגינת השכן, בזרם הנהר או בעגל מפזז) מפלט מן הצינוק של ציפיות ההורים, אך אהבתם ליופי ולמשחק מסתכסכת במהרה עם הדחפים המשתלטים של התרבות. בגוף היצירה הזה, המבוגרים התעקשו בדרך כלל על שלמות מוסרית עצמית שבאה על חשבון כל דבר אחר ובמיוחד על חשבון חיי האומנות. כך למשל, בסיפור מאת שלום עליכם האב מנסה למנוע מבנו לנגן בכינור ובמקום זאת דורש כי יקדיש עצמו ללימודים. כאשר הוא מגלה שבנו לא ציית הוא לוקה בהתקף לב, שאחריו הבן נכנע לאיסור. מנגד, באגדה אותה רוקם סוצקבר האב המלומד עצמו מתגלה ככנר יהודי מעורר השראה, המנחיל לבנו מורשת של עבודת האל דרך מוזיקה. בדרך זו, במקום שהמעבר בין הדורות יהיה מלא בעימותים, נראה כי הוא עובר באופן חלק וללא מרידות, כה טבעי עד שלא שמים לב שדתו של האב נעלמה, והאומנות תפסה את מקומה.

ברור היה אם כן שניסיונות החברים ב'יוּנְג וילנה' לחדד את תודעתו החברתית של סוצקבר נועדו לכישלון. עבורו, התפקיד המהותי של שיר לא היה להציג או למחות על רשע, אלא לחתור תחתיו. נראה כי סוצקבר מעולם לא הטיל ספק ביכולת הזו שלו, ואמונתו זכתה להצדקה כאשר קבוצת משוררים בשם האִינְטְרוֹסְפֶּקְטִיבִיסטים קיבלה כמה מן הפואמות שלו והזמינה אותו כמשתתף קבוע בכתב העת שלה בניו-יורק. לאחר האישור הזה מעבר לים, מועדון היידיש בוורשה הוציא לאור את כרך השירים הראשון של סוצקבר ב-1937.

למרות כל זאת, ההכרה בכישרונו של סוצקבר לא רמזה על הכרה בכיוון אותו לקח, ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נחשב לאנומליה בסביבה הכללית של עולם הספרות. כאשר הצבא האדום נכנס לווילנה ב-1939, סוצקבר עבד על עיבוד מודרני ל'בָּבָא-בּוּך', הקלאסיקה היידית מן המאה ה-16 שסיפרה סיפור הרפתקאות ואהבה. מאוחר יותר התחרט על כך שקולות הרעם האדירים הטביעו את צלילי הנבל שלו.

***

ב-1941 הגיעה הפלישה הגרמנית ואיתה הקמת הגטו בווילנה. בשנים שלאחר מכן, כל מי שהכיר וקרא את סוצקבר הצעיר התפעל מן הסיבולת המפתיעה שהפגין. במהרה הוא הפך לאחת הדמויות החשובות בחיי התרבות של הגטו, וחבר פעיל במחתרת. הסופר והמשורר חיים גְרָאדֶה, חברו של סוצקבר שנמלט מן העיר יחד הצבא האדום הנסוג, סיפר לאחר מכן על הערמומיות של ההשגחה העליונה שהציבה את סוצקבר בגיהנום רק כדי לראות אם חסיד ההרמוניה של הטבע ישרוד. גראדה כתב זאת בהצדעה לנס הכפול של ההישרדות הפיזית של סוצקבר והיכולת שלו לשמור על איזון אומנותי.

מנקודת מבט עכשווית יותר, יתכן שנראה את הדברים קצת אחרת. אם היה בכלל אפשרי לשמור על האומנות בתנאי הגטו, הרי שלסוצקבר היה יתרון על עמיתיו בשל העובדה שיצירתו מעולם לא הייתה תלויה בהגדרה ארצית. עבור אותם כותבים שהאמינו בבסיס החומרי לחיים ולספרות, השינוי המשפיל שנכפה על היהודים תחת הכיבוש הנאצי חייב חשיבה מחדש על מצב האדם, דבר שהיה קשה לעשות תחת המדיניות הגרמנית שביקשה להרוס את קורבנותיה. חזונו של סוצקבר על הרמוניה מטאפיזית המכלילה את חיי האדם בתוך קשת רחבה יותר עזרה לשמור עליו מן ההשפלה, גם אם לא יכלה להגן עליו לחלוטין מסכנת השוט הגרמני. מכיוון שהשירה עבורו הייתה תמיד שותפות של השראה עם הדחף היצירתי של הטבע, היא המשיכה גם תחת הנאצים להיות חסינה מפני תכתיבים פוליטיים, והפכה למעשה לתוכחה הפגנתית מול כל תכתיב כזה.

וסוצקבר התנגד גם במילים וגם במעשים. במשך יותר משנה הוא עבד במפקדתו של אלפרד רוזנברג, אבי חוקי נירנברג שהגיע לווילנה כדי למחות כל זכר לתרבות היהודית. במסגרת הפקודות שקיבל לאסוף ספרים יהודיים ואוצרות תרבות אחרים ולשלוח אותם לגרמניה, סוצקבר הקים ביחד עם עמיתיו רשת הברחה של כתבי יד יקרים ואף פסלים שנקברו במקום מסתור בטוח. בהמשך התרחבה הפעילות להברחת כלי נשק אל תוך הגטו, זמן קצר לאחר הקמת המחתרת היהודית בינואר 1942. תחת תנאים בלתי נתפסים אפילו בזמן בו הם תועדו, סוצקבר המשיך גם לכתוב שירים ולארגן ערבי תרבות שסייעו רבות לשמירה על המורל בקהילה. ביומנו של אחד מיושבי הגטו נכתב כך:

בנוכחות 15 מהסופרים והאומנים המכובדים ביותר, סוצקבר קרא משירו החדש 'ילד הקבר'…הכרוניקה הדרמטית מכילה כמות נאה של חזון לירי. לאחר שהמחבר קרא משירו השתררה דממה ארוכה בטרם מישהו דיבר. המיידיות של האירועים הדרמטיים, סגנון הקומפוזיציה וגדולתו, גרמו לכולם לסגור את פיהם. רק לאחר שהדובר הראשון שבר את השתיקה, התפתחה שיחה שנמשכה שלוש שעות. אני חושב שהיה זה הערב הראשון בגטו של השראה יצירתית"

הפואמה שהושמעה לראשונה באותו ערב זכתה בפרס הספרות של הגטו לשנת 1942. נושא חוזר בשירי הגטו של סוצקבר הוא הביטוי של תחושבת כבוד עצמי במעשים קטנים אך בעלי משמעות:

כִּי רָצָה מִבַּעַד שַׁעַר לְהַבְרִיחַ פֶּרַח זִיו,

הַשָּׁכֵן שֶׁלִּי בְּשֶׁבַע הַצְלָפוֹת שֶׁל שׁוֹט נִרְצָע.

מָה יָקְרָה לוֹ אַף כָּרֶגַע זֹאת כְּחַלְחֶלֶת הָאָבִיב:

הוּא נוֹשֵׂא אֶת הַמַּזְכֶּרֶת לִבְלִי שֶׁמֶץ חֲרָטָה.

פֶּרַח לוֹ, כּוֹתֶרֶת כַּחַל מַקִּיפָה אִישׁוֹן מַזְהִיב,

בָּאָבִיב נוֹשֵׁם בְּשָׂרוֹ – הֵן כָּךְ מַמָּשׁ רָצָה.

(תרגום: צור ארליך)

מאחר שהמוות לקח את מקום החיים כמצב הנורמלי של הגטו, כל קישור שנוצר עם הטבע הפך להוכחה של זכות האדם להתקיים כחלק ממנו. סבלו של השכן מעלה הן את הפרח והן את האביב לדרגת קדושה אותה לא היו משיגים אחרת. הפרח עצמו פשוט פורח; רק האדם יכול לקבוע את ערכו ובכך גם לאשר את ערכו שלו.

כל פלאי היצירה אותם חגג סוצקבר בטרם המלחמה הפכו בשנות הגטו למזכרות זעירות לחוסנו ותושייתו של הטבע. בסימנים בלתי-סבירים, כמו ערמה חמימה של גללי סוסים או השתקפות אור הירח על שבר זכוכית, הטבע שלח למשורר את המסר החתרני לפיו הוא מסרב להישלט בידי כובשיו האנושיים, ולא משנה עד כמה עמוק היה החורבן שיצרו.

***

אחד המאפיינים המבלבלים בכתיבתו של סוצקבר במהלך המלחמה היא השגרה הפורמלית שלה. חלק מקוראיו, אשר ציפו לשבירת המבנה הישן בשל לחצי הזמן והמקום, הופתעו מן החזרה לשימוש במשקל קלאסי וחריזה מושלמת. השירים הדוקים וצפופים, מתעקשים על סוף קבוע, כאילו האלגנטיות שבהם מגוננת מפני הכוחות המבקשים לרסק אותם אל האבדון חסר-הצורה. אותו משחק בשפה פורץ גם כאן ללא ריסון. סוצקבר הוא אשף החריזה, מחבר יחדיו מאפיינים הנראים לא קשורים בתצוגת תכלית מילולית, ויוצר אחדות גם במקומות בהן נראה כי אינה קיימת כלל. לעתים קרובות התחושה היא שסוצקבר מצעיד בכוונה את העדינות הפורמלית של השירה מול הרקב מסביב, ומשתמש בניסי החריזה הקטנים מעשי ידי אדם כמחסום הגנה מפני הכאוס.

הנושא העיקרי בשירי הגטו של סוצקבר אינו הישרדות אלא התנגדות. בהסתתרו בתוך ארון קבורה במהלך עוד סבב של תפיסת יהודים ברחוב, הוא כותב שיר לאחותו המתה, בעצמה תושבת ותיקה של ארון אחר, ובכך מוכיח את ניצחונו על "בגדי העץ" בהם הוא נאלץ לשכב. כאשר הוא מוטל מדמם בתעלת סיד לאחר התעללות מצד חיילים גרמנים, סוצקבר ממציא מחדש את המחזה של אדום זורם לתוך לבן כזריחה, כזו מתוצרת עצמית.

הקריאה בשירי התקופה מאפשרת להבין כיצד סוצקבר שידר חוסן כזה במהלך המלחמה, וכיצד הצליח לשמור על עצמו. הוא סגר את האדם בתוך המשורר וכך הפך למעשה לבלתי-מנוצח, בדומה לאופן בו שיר הופך לנצחי לאחר פרסומו. ה"אני" של סוצקבר לבש בהדרגה כסות א-פרסונלית, והמאבק המתואר בשיריו אינו זה של טובע מדשדש המנסה להישאר בחיים, אלא של אמן המנסה להתגבר על מכשולים ארציים ונותר נאמן לסדר המוסרי של היופי. ואכן, במסגרת הניסוי הזה בשליטה עצמית, היה צורך לוותר על משהו אישי. סוצקבר הדחיק את הצדדים הגרועים ביותר של החוויה שלו, ויחד איתה גם כמה מהשירים העוצמתיים ביותר שחיבר בגטו. עד לשלב מאוחר מאוד בחייו הוא שמר במסתור (וסיפר כי שכח מהם) שירים מסוימים שעסקו בתקריות של בושה גדולה, וסירב לכלול ביצירתו הסופית את התבוסה אותה שירתו ביקשה למנוע.

באופן פרדוקסלי, דווקא הפרוזה ההיסטורית 'גיטו וילנה' שנכתבה על ידי סוצקבר לאחר המלחמה במטרה לתעד פרטים מזיכרונו, הכילה יותר ביטויים ספונטניים של רגשות, מצבי רוח ומחשבות מאשר שיריו שעסקו באותן חוויות בדיוק. כמו כה רבים מעמיתיו הניצולים, סוצקבר היה אחוז אובססיית תיעוד ורישום במטרה להביא לדין את הפושעים, ואולי חשוב מכך – להוקיר את האמיצים. אך בעוד עד במשפט נשבע לומר את האמת בלבד, בתור משורר היה סוצקבר מאוכזב מסוג הראיות שתפקידן היחיד היה אישור לחורבן עולמו.

כבר בהיותו בגטו, סוצקבר הבין כי אלמלא ינקוט בזהירות רבה, זווית הראיה שניתנה לו כיהודי תהפוך אותו לעד עוין. מדי יום הוא נתקל באינספור ראיות להשפלת היהודים, אך כמעט תמיד ללא המקור הגרמני שלהם. אסטרטגיית הרשע נבנתה כך שהיא הרשתה ביקור זמני בלבד במחוזותיה: מה שראית היו רק הפנים המשתנות של הקורבן, ומי שתיכנן לתעד את הנזק הזה היה יכול למצוא עצמו כמוצג במוזיאון ההשפלה היהודית אותו תכנן היטלר לבנות לאחר המלחמה.

מלבד ספרו על גטו וילנה ועדותו במשפטי נירנברג, סוצקבר נמנע מלדבר בפומבי על האירועים שדיכאו אותו יותר מכל, וסירב באופן גורף להתראיין בנושא. את מה שהיה ניתן להעביר בצורת שירה הוא חשף בהדרגה, אך לגבי כל השאר הוא הסתפק בציון חוסר האיזון הבלתי-אפשרי שבתיווך החיסול של כל ערך אנושי לאלה שלא חוו אותו על בשרם.

***

לאחר שהובא למוסקבה בשנת 1944, הגורל זימן לסוצקבר עוד אסון אותו הצליח לשרוד. בין הפלישה הגרמנית לרוסיה ביוני 1941 ועד לסוף המלחמה, יהודי ברית המועצות (בניגוד לאלו שהיו תחת כיבוש נאצי), נהנו מחיים נורמליים יחסית. הם כמובן סבלו ביחד עם הרוסים כולם מקשיים נוראיים, אך ללא התוספת של המגבלות על יהודים. במהלך חלון הזמן הזה, הסופרים והאומנים שהתקבצו במסגרת הוועדה האנטי-פשיסטית הביאו את סוצקבר למוסקבה כחלק ממאמצי ההצלה. הידיעה כי יהודים ורוסים עומדים כעת בפני אויב משותף הפכה את הבעת הרגש הלאומי למותרת עבור יהודים, לאחר שנאסרה עליהם במשך כעשור. בהתאם, גם התרבות היידית שדוכאה בברה"מ חוותה אז תחייה קצרצרה.

במוסקבה, סוצקבר התיידד עם סופרים רוסים רבים, כולל בוריס פסטרנק שתרגם כמה משיריו. יותר מכל הוא הושפע מן המפגשים עם הדמויות הבולטות בתרבות היידיש הסובייטית – השחקן והבמאי שלמה מיכאלס, המשוררים פרץ מרקיש ודוד הופשטיין והסופר דוד ברגלסון – כולם ניסו לקיים חיי תרבות פעילים תחת תנאים קשים. ב-1948, הפחדים הגדולים ביותר שלהם התגשמו כאשר מיכאלס נרצח בפקודת סטאלין, בתאונה מבוימת. זמן קצר לאחר מכן כל האינטלקטואלים והאמנים היידים המובילים נעצרו ונכלאו עד להוצאתם להורג באוגוסט 1952. בתור פליט פולני, מזלו של סוצקבר התמזל והוא שב למולדתו ב-1946, תחילה לעיר לודז' ולאחר בכן לפריז בראשית 1947. וכך הוא הפך לעד ראיה לאובדן של "אטלנטיס" נוספת, אשר יושביה המשיכו לחיות ביצירתו.

עוד בטרם עזב את פולין, סוצקבר הצליח להשלים (תחת איום סובייטי) מבצע הצלה של אוצרות תרבות יהודיים שנשדדו בידי הנאצים. הוא חשף את החומרים שהוסתרו במהלך המלחמה, והבריח אותם לניו-יורק שם הרכיבו אוסף מיוחד במכון YIVO. כפי שההיסטוריונית לוסי דווידוביץ' ציינה, אוסף זה כלל חומרים שלא התקיימו בתקופה בה YIVO פרח בווילנה: סוצקבר וקצ'רגינסקי ליקטו ארכיון יוצא מן הכלל של מסמכים בגטו עצמו, שהועבר בחשאי לניו-יורק ביחד עם ספרים וכתבי יד אחרים.

לאחר המלחמה הפכה פריז לנקודת מפגש לניצולים, וסוצקבר בילה בה כחצי שנה. אך אז, בניגוד למרבית הסופרים היידים שהעדיפו להישאר באירופה או לעבור לארה"ב, הוא הגיע דווקא לארץ ישראל כחלק מן העלייה הבלתי-לגאלית של 1947. באותה שנה בה נוסדה מדינת ישראל, סוצקבר ייסד כתב עת ביידיש בעל השם הראוי 'שרשרת הזהב', סמל להמשכיות יהודית. כתב העת זכה ליוקרה גדולה וסייע להוביל שינוי בפוליטיקת השפות בישראל. סוצקבר יצר הכרה ביידיש במקום בו הייתה בעבר נסבלת במקרה הטוב, ובהמשך הכרה בישראל כמרכז לתרבות יידית עילית.

מיד לאחר שהגיע לארץ, סוצקבר פתח בסדרת מסעות גילוי מדבריים, דומים מאוד להמצאתו העצמית מחדש כילד הערבות בסיביר. בשממת הנגב או חצי האי סיני, הוא מצא דבר מקביל למישורים של סיביר, חלל פתוח בו צופה בודד יכול שוב להבין את מקומו בתמונה הגדולה. יתכן כי נופי המדבר לא עוררו עוד את האושר של תגליות בתוליות, אך שרידי העבר המשובצים בו מכל עבר סיפקו נחמה עבור השורד מתרבות עתיקה:

אַמִּיצָה, הִתְעַקְּשָׁה לָהּ שְׁקִיעַת הַחַמָּה

הִוָּתֵר בְּיַם־סוּף גַּם בַּלַּיְלָה, יָרֹד

עֵת יָרְדוּ לָאַרְמוֹן שֶׁל הַמַּיִם, שַׁבֵּר הַצָּמָא

צְבָאִים עֲנֻגִּים, טְהוֹרֵי־הַוָּרֹד.

 

אֶת צִלָּם, צֵל הַמֶּשִׁי, בַּחוֹף מַשְׁאִירִים,

וְלוֹקְקִים בְּיַם־סוּף אֶת טַבְּעוֹת הַצִּנָּה

בְּפָנִים אֲרֻכִּים, בְּפָנִים־כִּנּוֹרִים,

מִתְאָרְשִׂים לַדְּמָמָה וְיוֹדְעִים אֶת חִנָּהּ.

 

גָּמְרוּ – וּבוֹרְחִים. כְּתָמִים שׁוֹקְקִים

מַוְרִידִים אֶת הַחוֹל. אַךְ מְלֵאֵי בְּכִי־עוֹלָם

עוֹד בַּמַּיִם צְבָאִי־הִשְׁקִיעָה, לוֹקְקִים

הַדְּמָמָה שֶׁל הַהֵם, שֶׁהָלְכוּ וְאֵינָם.

(תרגום: משה בסוק)

שיר זה, הנקרא 'צבאים לחוף ים־סוף' מקדש רגע של יופי נדיר, המוגש במילים עדינות, תמימות, מעודנות. כמו נסיכה מן האגדות המתאחדת רק לרגע עם אהובה, הצבי, בן שבט אציל, נעלם לפתע, מותיר אחריו רק השתקפות מטרידה. הרומנטיקה בשיר הזה מתחילה בנושא חומרי, יצורים מיתיים המגיעים להרוות את צימאונם בערב היורד, ומסתיים במטפיזיקה: החיבור בין צליל להד, בין כל מה שמתגשם זמנית בחיים ובין מה שנעדר מהם אחר כך. אך גם מקוננים אשר ספגו נוכחות שנעלמה יכולים להמשיך ולשאוב ממנה מהות הרבה לאחר שהסתלקה באופן פיזי. באופן דומה למדי, השיר משאיר את הנושא שלו בחיים גם לאחר שכבר אינו שם בבשרו. אמונתו המוחלטת של סוצקבר בשירה כהוכחה על-זמנית לקיום ארצי יוצרת רמזים עבים לאל שכבר אינו נוכח בעולם אותו ברא. אך יצורים אבלים שזכו למגע החסד של דמותו, משוררים במיוחד, שותים בדממה אותה נטשה היעדרותו.

***

החל משלהי שנות החמישים סוצקבר טייל בכל רחבי העולם. כאורח של קהילות יהודיות גדולות באוסטרליה, אפריקה, דרום וצפון אמריקה ואירופה, הוא ידע להפיח בקהל שומעיו את האמונה ביכולתם לשאת את עול עברם. מעל הבמה הוא פיתח סגנון דיבור ציבור המזוהה עם משוררים רוסיים ופולנים היוצרים במאזינים תחושה חזקה של גורל משותף. קריאת השירים הפכה להצגת דרמה קהילתית.

בנסיעותיו הפרטיות סוצקבר גם הצית מחדש את סקרנותו המולדת למגוון העשיר של בעלי חיים וצמחיה. בנסיעה ארוכה לאפריקה לאחר המלחמה, סוצקבר הגיב לאקזוטיות של היבשת המוזרה והחדשה, חקר את המדבר ואת הג'ונגל, עקב אחרי פילים וביקר את מלך שבט הזולו. בשירים שהגיעו לאחר מכן, עברו שלו השתקף מחדש בדימויים חדשים: מצורעים, נמרים בכלוב, מגפת טרמיטים או ארבה, פיגמים מרקדים וסוחרי קופים. סוצקבר קלט את כל המוזרות והיופי האכזר של אפריקה, וזיהה ביצורים שלא ראה קודם לכן את האינסטינקטים והיכולות אתן למד להעריך דרך החוויה שלו עצמו. במיוחד הוא הראה חיבה למלכותיות של הג'ונגל, פגיע ומלא הוד גם יחד.

בשתי הזדמנויות שונות, ב-1948 וב-1961, סוצקבר סטה מן הסגנון הלירי בו הרגיש בנוח כדי ליצור אפוסים לאומיים שאפתניים בהיקפם. ב'עיר הסתרים' הוא מתאר את הניסיון של עשרה יהודים, מניין סמלי של גברים, נשים ותינוק רך, להימלט מחורבן וילנה באמצעות מסתור בתעלות הביוב. 'קרקע רוחנית' עוקב אחרי מסעם של פליטים מאירופה לארץ ישראל על סיפון אוניית מעפילים, ומאמצי שארית הפליטה להשתקע במדינה תחת התקפות ערביות. בכל אחת מן היצירות סוצקבר שאב מחווייתו האישית: הביוב היה נתיב המילוט שלו כאשר חוסל הגטו, והוא הגיע לארץ ישראל, ממש כמו המסע המתואר בשיר, על סיפון אוניה כזו. אך למרות המידע האותנטי, האפוסים האלה הם בבירור ניסיון של המספר לגרום להיסטוריה להגיב לכוח הרצון החיובי שלו. הגמישות של המקור ביידיש הנובעת בעיקר ממשחקי הדיבור של השפה הולכת לאיבוד באנגלית, וקשה מאוד לתרגם את היצירות האלה במלואן ואת הרושם על הקורא.

***

גולת הכותרת האמיתית ביצירתו של סוצקבר הייתה עבודה מתמשכת מסוג אחר, על סדרת 'שירי היומן' אותה החל לכתוב ב-1974. כפי שמשתמע מן הכותרת, השירים עוסקים בעיקר בעניינים שבשגרה, יחד עם רסיסי חלומות וזיכרונות. בהתחשב בתחומי העניין של מחבר היומן, ישנה גם כמות נכבדה של הרהורים אישיים על שפה, שירה, חיים ומוות. דרך האקראיות הברורה של השירים, אישיותו של סוצקבר עולה בעוצמה רבה יותר מבעבר, ונראה כי הוא מצא כאן כלי מושלם לעירוב האופייני בין תחושה ומחשבה, כזה המזכיר למשל את 'שירי חלום' של ג'ון ברימן, הדורשים גם הם היכרות מסוימת עם חייו של המשורר.

קובץ השירים נפתח בהבחנה על "המרחק המצטמצם": אדם בא בימים אשר חש את עברו סוגר עליו, אך האוקסימורון הפרובוקטיבי גם צופה פני עתיד, אל עבר האינסוף ואולי אף אל חיי הנצח. נקודת המבט שלנו, כמו הראייה, משתנה עם השנים. זהו צעד אופייני לסוצקבר הממוטט את שפת הזמן והמרחב, ומעניק קיימות לארעי על ידי התייחסות לזמן כפונקציה של המרחב. ואת התוצאה המכוערת והאנושית ביותר של הזמן, המוות, רק השירה יכולה לרפא. כאן המוות הוא ידיד ותיק של סוצקבר, ונראה כי הוא מתייחס אליו באופן משובב שכבר הגיע מעבר לטרגדיה אל הצד הקומי שלו. המספר בשירים אלה כבר אינו שורד מצולק, אלא סמכות אינטימית של הטבע, לעתים מעט מבולבלת:

מִי יִשָּׁאֵר, מָה יִשָּׁאֵר? אוּלַי הָרוּחַ עַל הַיָּם,

וְיִשָּׁאֵר הָעִוָּרוֹן שֶׁל הָעִוֵּר שֶׁנֶּעֱלַם.

וְיִשָּׁאֵר סִימָן שֶׁל יָם: חוּט דַּק שֶׁל קֶצֶף מִתְנוֹצֵץ,

וְיִשָּׁאֵר עָנָן קָטָן, אֲשֶׁר נִתְפַּס בְּרֹאשׁ הָעֵץ.

 

מִי יִשָּׁאֵר, מָה יִשָּׁאֵר? כִּי תִּשָּׁאֵר עוֹד הֲבָרָה,

אֲשֶׁר תַּדְשִׁיא אֶת בְּרִיאָתָהּ מִבְּרֵאשִׁית־בָּרָא.

וְשׁוֹשַׁנַּת־כִּנּוֹר, אֲשֶׁר לִכְבוֹד עַצְמָהּ תַּנְעִים,

אוּלַי אוֹתָהּ יָבִינוּ שִׁבְעָה בַּעֲשָׂבִים.

 

וּמִכָּל הַכּוֹכָבִים שֶׁמִּצָּפוֹן לָאֲדָמָה

עוֹד יִשָּׁאֵר כּוֹכָב אֶחָד אֲשֶׁר נָפַל לְתוֹךְ דִּמְעָה.

וְתִשְׁאַר טִפָּה שֶׁל יַיִן כְּתָמִיד בְּתוֹךְ כַּדַּי.

מִי יִשָּׁאֵר, אֱלֹהִים יִשָּׁאֵר. לְךָ זֶה לֹא דַּי?

(תרגום: בנימין הרשב)

אי אפשר להצביע על שיר המדגים את טווח השנינות והחסד של הקובץ כולו, אך מילים אלו אכן נוגעות בלב החיפוש. אדם, עמוס בחידות בלתי-פתורות, ניצב בפני הסכנה להפוך לציניקן או ניהיליסט: כזה המקבל ואף נהנה מארעיות הדברים, ומן המחסור בכל מציאות ממשית. נגד הזרם הפטאלי הזה, שירתו הבשלה של סוצקבר נעה בין כל מקורותיה.

למען הסר הספק, ההצהרות כאן רחוקות מלהיות רועמות, ונראה כי הוא משתעשע בניסיון לאתר קביעות ברוח ובקצף. הבית השני מזקק את השירה לשפה של דשא ופרחים, הלוקחת את כולנו בחזרה לנוף פרהיסטורי וכופה עלינו להתמודד מול האפשרות שעלינו להתחיל שם מבראשית. ההוכחות לחיי נצח הנמצאות ברסיס כאב או בטיפת יין רחוקות מאוד מן התהילה שהיוותה השראה למחבר המזמורים התנ"כי, עם הידע שהיה לו על אלוהים. לצד כל זאת, השאלה הרטורית החותמת את השיר מותירה עצמה פתוחה למענה סקפטי.

ולמרות זאת, השיר אכן מכוון אותנו למהות המסתתרת מתחת לקיום עצמו. עם כל המינימליזם וחוסר הפורמליות, השיר משתלב עם אחרים בסדרה כדי ליצור סוג של ספר תפילות מודרני המזהה את האל בשרידי בריאתו. אמנם ההקשר אינו "יהודי" באופן מיוחד, אך סוצקבר בהחלט מייחס לשירה מרבית ממאפייני היהדות, עם הקושי שלה להשתלט על הפרות חוק והחיבור העקשני שלה לחיים. כדי לא לבלבל את החיים עם הדרך אל האושר, סוצקבר מגדיר אותם כשילוב בלתי-נמנע של כאב ועונג, עם האפשרות שאחד מהם יהיה תלוי לחלוטין בנוכחות האחר. התפרקות המשפחה והקהילה והדעיכה המהירה של שפת אמו, תרמו כולן ליצירת תרבות "מרוסקת" באופן המילולי ביותר – סיבה נוספת להפיק מכל רסיס את התחושה שהוא חלק מן השלם אליו השתייך בעבר.

***

בתור מי שהיה כנראה המשורר היידי הגדול האחרון, סוצקבר עומד בפני בעיה נוספת ביצירתו. הוא רומז עליה בשיר-יומן שנכתב ב-1981, ובו אישה בשולחן סמוך בבית הקפה מצביעה על המשורר המשרבט ואומרת לבנה: "זה אינו אדם, אלא אגדה". הוא חוזר על הביטוי בראשו ואז, חסר סבלנות מול הפשטנות הדלה, נוגס בידו שלו כדי לטעום מן האגדה.

אם דעיכה מסכנת-חיים הייתה אחת מדאגותיו הישנות של סוצקבר, ביצירתו המאוחרת הוא מודע לא פחות לסכנה ההפוכה של נסיקה מהירה מדי. מילים שעפות גבוה מדי הן חשודות וקטלניות, אפילו כאשר הן מלאות בכוונה נאצלת. הן לוקחות אותך מעבר לחיים. באופן בלתי-נמנע, מילות השירים המאוחרות של סוצקבר חסרות את השכנוע ההרואי שהעניק השראה למאבקיו המוקדמים. אך עדיין ישנה התרגשות גדולה של ציפייה, ואהבה עמוקה לחיים המרגישים כאילו הם מתארכים ומתקצרים בו זמנית.

עדותו של אברהם סוצקבר אודות אטלנטיס האבודה שלו בוודאי תספק מקור השראה לכל מי שאי פעם הטיל ספק בהמשכיות היצירתית והמסתורית של יהדות מזרח אירופה הנעלמת. אם על פי השקפתו של סוצקבר יהיה זה חבל לצמצמם את המשורר לדרגת אגדה, השירה שלו יוצרת אמונה בפני עצמה, ובכוחה המחייה האמיתי מעניקה הילת חיים לעולם החרב עליו היא מקוננת ואותו היא חוגגת בעקשנות.