המרדף המסוכן אחר תעתוע ה"שוויון" רק מוביל לעוד אי־שוויון

פרופ’ תומאס סואל הוא עמית בכיר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד ומחברם של יותר מ-30 ספרים בנושאי כלכלה, חברה והיסטוריה. אנו שמחים להביא לקוראי מידה' פרק מתוך ספרו 'המרדף האחר הצדק הקוסמי' בהוצאת שיבולת.

מבצע מיוחד לקוראי ‘מידה’: 15% הנחה על רכישת הספר החדש 'המרדף אחר צדק קוסמי' מאת תומאס סואל.
הכנסו לאתר סלע מאיר ובמסך הרכישה הקלידו את הקוד : MIDATS

***

רבים האנשים שבמשך שנים טיפחו להנאתם צל-צלו של רעיון מעורפל, שהיה חסר משמעות מכדי שיהיה מופרך לחלוטין"

– צ'רלס סנדרס פֶּרְס

שוויון, בדומה לצדק, היא אחת המילים הגורליות ביותר – והמעורפלות ביותר – של תקופתנו. המרדף הנלהב אחר הרעיון החמקמק הזה יכול לסכן חברות שלמות, וכך הוא אכן עושה. אין פסול בשוויון כשלעצמו. למעשה, זהו רעיון מושך מאוד. למצער, יש משהו מרתיע מאוד במקרים זועקים של אי־שוויון, אפילו בעיני מי שמרגישים שהם בלתי נמנעים, ממש כמו מוות, או כרע במיעוטו. אבל כאשר מתרגמים את האטרקטיביות של הרעיון הזה לכדי מנדט להפעיל מדיניות ציבורית להשגת שוויון, פירושו של דבר הוא שמניחים כי עירוב פוליטיקה באי־שוויון אינו כרוך במחיר ולא טמונה בו סכנה, שעה שבפועל לפוליטיזציה כזו יש מחיר גבוה מאוד וסכנתה חמורה מאוד. שוויון הוא דבר רצוי באופן מופשט, ממש כפי שאלמוות הוא דבר רצוי באופן מופשט, אך אין לכך רלוונטיות כאשר אנו באים לבחור דרך פעולה מעשית. מה שחשוב הוא הדברים שאנו מוכנים לעשות, לסכן או להקריב, במרדף אחר מה שעלול להתגלות כחזיון תעתועים.

אי אפשר לשפוט תהליכים שיועדו להגברת השוויוניות לפי היעד הזה, אלא לפי התהליכים שנוצרים במהלך החתירה אליו. תהליכים אלה מטבעם נוטים להביא להתמכרות ולמאבק בלתי פוסק כשמתברר שאי אפשר להשיג שוויון – ומכאן נובעות הסכנות. בקצרה, הבעיה כאן היא התעתוע, לא התובנה שרעיון בלתי סביר אינו ניתן למימוש.

משמעויות השוויון

אחת הסיבות לכך ששוויון עשוי להיות יעד בלתי אפשרי היא שעצם הניסיון להגדירו יוצר פקעת אינסופית של סיבוכים.

מספרים יכולים להיות שווים (2+3= 5) משום שיש להם רק ממד אחד, גודל. אבל ייתכן שאי אפשר להגדיר – לא כל שכן להשיג – שוויון בין ישויות רב-ממדיות, אפילו אם הן דומם מופשט כמו תוצר לאומי גולמי, כאשר התל"ג במדינה אחת כולל כמויות גדולות של מוצרים א', ב' וג', בעוד התל"ג של מדינה אחרת כולל כמויות גדולות הרבה יותר של מוצרים ר', ש' ות'. רק באמצעות מכנה משותף כלשהו בין המרכיבים השונים אפשר לומר לאיזו מדינה יש תל"ג כולל גבוה יותר — ואפילו אז, המכנה המשותף הזה עשוי להיות כה שרירותי, עד שאינו יכול לזכות בהסכמה שבשתיקה מצד אלה שמחזיקים בהגדרה אחרת, וחייבים לפיכך לראות בשוויון המוגדר לפי התקן השרירותי הזה אי־שוויון לפי התקן המועדף עליהם.

במקרה שבו קובעים לאיזו מדינה תוצר לאומי גולמי גבוה יותר, למדינה אחת עשוי להיות תל"ג גבוה יותר אם המכנה המשותף הוא מחיר הסחורות הנמדד לפי שערי החליפין הרשמיים, בעוד שהתל"ג של מדינה אחרת עשוי להיות גבוה יותר אם בוחנים איזו מדינה תוכל לרכוש בפועל את כל התל"ג של המדינה הראשונה בשוק הבינלאומי ועדיין להישאר עם עודף. לפי הקריטריון הראשון, התוצר לנפש ביפן גבוה מזה של ארה"ב, אבל לפי הקריטריון השני, התוצר לנפש בארה"ב גבוה יותר ב-25 אחוז מאשר ביפן.

בני אדם הם רב-ממדיים אף יותר, ולכן הגדרת שוויון ביניהם הופכת בעייתית יותר, ובסופו של דבר שרירותית, וזה עוד לפני הקשיים שבהם נתקלים כשמנסים להשיג שוויון – תהא הגדרתו אשר תהא.

שוויון כלכלי, לדוגמה, עשוי להיות בר-השגה רק באמצעות צעדים פוליטיים המצריכים ריכוז עצום של כוח בידי קומץ אנשים בממשלה. אבל אפילו החלפה הרת־משמעות זו של אי־שוויון כלכלי באי־שוויון פוליטי עשויה שלא לגעת כלל במגוון סוגים אחרים של אי־שוויון – באינטליגנציה, בכישרון, במראה חיצוני, בקסם אישי, ברהיטות וכו'. לסוגי אי־שוויון אלה עשויה להיות השפעה רבה יותר על סיכוייהם של רבים לאושר, בהשוואה להשפעה של אי־השוויון הכלכלי שעמו ביקשנו להתמודד עם תג מחיר מפולפל כל כך. ואולם, היות שאי־שוויון כלכלי הוא יעד מרכזי של אלה החותרים לחברה שוויונית יותר, יהיה זה מועיל לבחון תחילה כמה מהקשיים הכרוכים בהגדרה ובקביעה של היקף אי־השוויון הכלכלי הקיים – עוד לפני שקלול העלויות והסכנות הכרוכות בניסיון לחולל שינוי יסודי כלשהו בשיטה הכלכלית מתוך תקווה להשיג תוצאה שוויונית יותר.

שוויון כלכלי ואי־שוויון כלכלי

מרבה האירוניה, אי־שוויון כלכלי, שנתפש בעיניי רבים כחמור בהרבה מאי־שוויון בספורט, למשל, מתועד ומוגדר בצורה הרבה פחות טובה. בתחום הסטטיסטיקה של הספורט נהוג כבר זמן רב לעקוב אחר ספורטאי במשך שנים, אך בתחום הסטטיסטיקה של אי־שוויון בהכנסה, נוהג זה הוא התפתחות חדשה יחסית. גם כיום, רוב הנתונים הסטטיסטיים המופרחים לאוויר בנוגע ל"עשירים" ול"עניים" הם נתונים מצטברים על קבוצות הכנסה ברגע נתון, אף שרוב האמריקנים אינם נשארים באותו חמישון של התפלגות ההכנסה במשך למעלה מעשור. נתון זה מאפשר לנו להבין כמה מהנתונים הסטטיסטיים על סגנון החיים של ה"עניים", שהיו מעוררים פליאה אלמלא ידענו על הניעות הזו בין טווחי ההכנסה השונים.

אנשים בחמישון התחתון של התפלגות ההכנסות מוציאים קרוב ל-2 דולרים על כל דולר שהם מקבלים כהכנסה. שני שלישים מאלה שמוגדרים סטטיסטית כ"עניים" נהנים ממיזוג אוויר, וליותר ממחציתם יש מכונית או רכב מסחרי. יותר מרבע מ"העניים" מחזיקים שתי מכוניות ו/או רכב מסחרי, ומאות אלפים מהם מחזיקים בבתים שערכם יותר מ-150 אלף דולר. חריגות שכאלו היו מעוררות תמיהה רבה לו אכן דנו במעמד קבוע ומתמשך של אנשים עניים באמת, אך קל להבינן כשזוכרים שמדובר בקטגוריה סטטיסטית, שרבים מהמשתייכים אליה הם רק אורחים זמניים. בכל שנה נתונה עשויים יזמים רבים להציג לא רק הכנסות נמוכות, אלא גם הכנסות שליליות, הנובעות מכך שהעסק שלהם מפסיד. בעלי מקצוע, בדרנים ואחרים עשויים לסבול שנים חלשות שבהן הם נמצאים בחמישון התחתון. רבים מתלמידי התיכונים והסטודנטים בוגרי האוניברסיטה מצטרפים למעגל העבודה באמצע השנה, ומרוויחים רק כמחצית ממה שירוויחו בדרך כלל כשיעבדו שנה מלאה. הכנסותיהם החצי-שנתיות יותירו אותם מבחינה סטטיסטית עמוק בתוך טווח ה"עניים" – אלא אם מצאו מיד עם סיום לימודיהם עבודה בשכר גבוה במיוחד.

אנשים מהמעמד הבינוני או אמידים לא ישללו מעצמם את כל מאפייני סגנון החיים שלהם רק משום שעוברת עליהם שנה חלשה, בייחוד כשיש להם משאבים כספיים או אשראי שיתמכו בהם עד שמצבם ישוב וישתפר. בקצרה, רבים מאלה המצויים בחמישון התחתון אינם "עניים" בשום מובן שיש לו משמעות, וגם אינם חיים כמו אנשים שמצפים להישאר שם. היות שרק 3 אחוזים מהאוכלוסייה בארה"ב נותרים בחמישון התחתון למשך תקופה של שמונה שנים ויותר, אין זה מפתיע כלל שרבים מאלה שמוגדרים "עניים" בכל שנה נתונה אינם מתנהגים כאילו זהו אכן המצב.

בתחום הספורט נרשמים הנתונים הסטטיסטיים בהקפדה יתרה, אך רוב הנתונים הסטטיסטיים על "העניים" מתעלמים לחלוטין מנכסיהם הפיננסיים. למשל, אדם שברשותו מיליון דולר בבנק, או שבבעלותו רכוש ששוויו כמה מיליוני דולרים, יימנה עם "העניים" במהלך שנים גרועות בעסק או במקצוע שלו, כאשר ההכנסות שלו עולות בקושי על הוצאותיו, או כשהרווח שלו באותה שנה שלילי. כמובן, מבחינה פוליטית או אידאולוגית יש תמריץ למרב את מספר האנשים שאפשר למנותם כ"עניים", שכן זו אחת ההצדקות לקיומם של תנועות חברתיות ושל פריטי מדיניות שלמראית עין מכוונים לצמצום העוני.

הפער הקיצוני בין התמונה המתקבלת ממעקב אחרי אנשים ממשיים לאורך זמן לבין צילום מצב סטטיסטי ברגע נתון נכון לא רק ל"עניים" אלא גם ל"עשירים". הגרסה הטיפוסית של העשיר בסרטי הקולנוע ההוליוודיים – אדם שנולד באחוזה, ירש הון, למד בבתי ספר פרטיים יוקרתיים ובמכללה מליגת הקיסוס – אינה דומה במיוחד למיליונרים האמיתיים שהוצגו במחקרים משנות התשעים של המאה העשרים – ולענייננו, גם לא בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה. מחקר מ-1996 מצא כי ארבעה מכל חמישה מיליונרים אמריקנים שנחקרו לא ירשו את הונם אלא צברו אותו במהלך חייהם. אלו היו גם נתוני מחקר משנת 1892.

המוצא החברתי של קבוצת אנשים בעלי שווי נטו של 10 מיליון דולר ויותר נחשף בהיסח דעת באירוע שמומן בידי ארגון פיננסי, ואשר הוגשו בו מאכלים ומשקאות מובחרים, מהסוג שנועד יותר לאנשים בנוסח המיליונר ההוליוודי או "העשירים" המככבים ברטוריקה הפוליטית:

כדי להבטיח שהדקא-מיליונרים שנענו להזמנתנו ירגישו בנוח במהלך הריאיון, שכרנו פנטהאוז מפואר ברובע איסט-סייד האופנתי של מנהטן. שכרנו גם את שירותיהם של שני מעצבי מזון גורמה. הם הרכיבו תפריט של ארבעה סוגי פאטה ושלושה סוגי קוויאר. לצד אלה הגישו המעצבים תיבה של בקבוקי יין בורדו 1970 מעולה ותיבה של קברנה סוביניון "1973נפלא…." במהלך השעתיים של הריאיון שלאחר מכן, נעו תשעת המרואיינים הדקא-מיליונרים באי־נוחות בכיסאותיהם. מדי פעם הם הביטו אל הבופה, אך איש מהם לא נגע בפאטה או שתה מהיינות המובחרים. ידענו שהם רעבים, אך הם לא אכלו משהו מעבר לקרקרי גורמה"

ברור היה שהמולטי-מיליונרים הללו נלכדו במקום לא מוכר להם, שהוכן על בסיס הנחות של סגנון חיים שונה מאוד מזה שניהלו בפועל. להבדיל מהמיליונרים בסרטי הוליווד, רוב המיליונרים האמריקנים אינם מנהלים סגנון חיים בזבזני. המחיר הממוצע של מכוניותיהם – 24,800 דולר – גבוה רק בכמה אלפי דולרים ממחיר המכונית הממוצע של האמריקני הממוצע, ונמוך בהרבה ממחירי מכוניות יוקרה דוגמת קדילק או לקסוס. מספר המיליונרים שהחזיקו בכרטיס אשראי של רשת הקמעונאות הזולה סירס היה כפול ממספר המיליונרים שהחזיקו בכרטיס אשראי של רשת מוצרי היוקרה ניימן מרקוס. רובם מעולם לא קנו חליפה במחיר שעלה על 400 דולר. על כל חליפה במחיר של 1,000 דולר שנמכרת למיליונר, נמכרות לפחות שש חליפות כאלה לבני אדם שאינם מיליונרים.

בקצרה, העניים והעשירים כאחד אינם מתאימים לתמונה הקלאסית של אנשים השייכים למעמד שאליו הם נולדים, שבו הם חיים ושבו הם גם מתים, עם סגנון חיים הנגזר מתוך המצב הקבוע הזה. כשסוכמים את אלה שנותרים עניים או נותרים עשירים לא מתקבל פלח משמעותי מהאוכלוסייה האמריקנית, אך סוגיות פוליטיות מוצגות בדרך שיוצרת רושם הפוך. כפי שכבר ציינו, 3 אחוז בלבד מהאמריקנים נותרים בחמישון התחתון של ההכנסות יותר משמונה שנים. רק ל- 3.5 אחוזים מהאמריקנים שווי נטו של מיליון דולר ומעלה, אף ששווי זה כולל גם את הכיור במטבח ושאר נכסים השייכים למשק הבית, בגדים, הון בקרן הפנסיה ונכסים נוספים שאי אפשר לממשם בפועל. אפילו במסגרת ההגדרה הנדיבה הזו, מספרם המצרפי של העשירים והעניים כאחד אינו מגיע ל-7 אחוזים מהאוכלוסייה האמריקנית. ובכל זאת ניטשים לעיתים קרובות מאבקים פוליטיים ואידאולוגיים קשים, כאילו אלו – ולא 93 האחוזים האחרים, שאינם עניים או עשירים – הם הקבוצות המרכזיות בחברה.

גיל הוא גורם מרכזי בהכנסה ובעושר. אנשים שעבדו לאורך שנים רבות התקדמו בדרך כלל בקריירה שלהם לתפקידים שבהם השכר גבוה יותר, וצברו נכסים רבים יותר, אם ככסף בבנק ואם בקרן פנסיה או בהון שהושקע בבתיהם. לאנשים בשנות השישים לחייהם היו כמעט תמיד הכנסות גבוהות יותר מאשר לאנשים בשנות העשרים לחייהם, והשווי נטו שלהם היה גבוה בהרבה. בקצרה, השתייכות לטווחי הכנסות שונים היא בדרך כלל ארעית, והיא תוצר של גיל ושל העליות והמורדות הרגילות בקריירה של אנשים ובסביבה הכלכלית. אך לעובדה זו לא הייתה השפעה של ממש על אותם חזיונות, מסעי צלב ורטוריקה התוקפים את "אי־השוויון".

שוויון ואי־שוויון בביצועים

עד כה, כשדיברנו על שוויון בין בני אדם, הזכרנו רק שוויון בתקבולים. אבל את רוב התקבולים חייבים לייצר, וממד נוסף של שוויון הוא שוויון בפריון או בביצועים. הדוגלים בשוויון נעלבים כשמישהו אומר שגזע, מגדר, או קבוצה חברתית כלשהי נחותה בפריונה או בביצועיה, במיוחד אם נטען כי מדובר בתכונה מולדת. אך הגדרת מדד לביצוע היא משימה כמעט בלתי אפשרית, אפילו כאשר מסתפקים בתחום צר.

אבחר דוגמה שאין בה מטען אידאולוגי העלול ליצור בלבול נוסף. ממוצע החבטות של שחקן הבייסבול טיי קוב לאורך שנות פעילותו היה גבוה ב-25 נקודות מזה של בייב רות, אך רות היכה הרבה יותר הקפות מלאות. כדי להגיע למכנה משותף כלשהו שיאפשר להשוות בין ביצועי החבטות שלהם חייבים לקבוע באופן שרירותי מהי כמות הסינגלים – חבטה המקדמת את החובט ואת כל העומדים ליד הבסיסים תחנה אחת קדימה – השקולה כנגד מספר מסוים של הקפות מלאות. כל זה, בהתעלם מהפער בין השניים כרץ לבסיס או כשחקני מגרש חיצוני, או העובדה שרות היה אחד מהמגישים המובילים בבייסבול בשנותיו הראשונות. שימו לב שכל המורכבות הזו נוצרת כבר כשמנסים להשוות ביצועים בהיבט מסוים של מומחיות בתחום צר כמו בייסבול מקצועני, וגם זאת במבט צר במיוחד: בלי לעסוק למשל בשאלה כיצד עומדים שחקני בייסבול אחרים ביחס לקוב או לרות, שלא לדבר על המשמעות של שוויון בביצועים בהשוואה לשלל תחומי עיסוק אחרים.

בעיני רבים, אחד הדברים שהופכים ספורט למרתק הוא הוויכוח הנצחי בשאלה מיהו "הגדול מכולם" בענף מסוים, או אפילו בהתמחות מסוימת במסגרת ענף ספורט כלשהו – מי הגדול מכולם בתפקיד הקווטרבק, שורט-סטופ, הסנטר, השוער וכו'. הוויכוחים האלה לעולם אינם מסתיימים בהסכמה, בדיוק משום שאין מכנה משותף, אפילו כאשר העובדות מתועדות בפירוט נרחב, חד־משמעיות וזמינות לכול. אנציקלופדיית הבייסבול, לדוגמה, מכילה קרוב ל-3,000 עמודים של נתונים סטטיסטיים מפורטים, מודפסים באותיות קטנות, על כל שחקן בתולדות הליגה העליונה של הבייסבול בארצות הברית. ועדיין, הוויכוח הסוער נמשך, משום שדרך הגדרת השוויון – והמסקנות הנגזרות ממנו בנוגע לעליונות ולנחיתות – היא בסופו של דבר בעיה מושגית, ולא בעיה אמפירית.

הטלת ספק בשוויון, בין כמושג ובין כמדיניות פוליטית בפועל, אין פירושה תמיכה באי־שוויון. הקשיים המושגיים הכרוכים בניסיון להגדיר מי שווה מאפיינים גם את הניסיון להגדיר מי נעלה ומי נחות. אפשר להתגבר על הקשיים האלו, אך הם תובעים אפיונים נוספים, ואלה חייבים להיות שרירותיים בסופו של דבר. כמה מהקשיים הללו נעשים ברורים כשמתייחסים לדוגמאות ממשיות, הנוגעות לשוויון או לאי־שוויון בהכנסה ובעושר, לשוויון או לאי־שוויון בביצועים, ולשוויון או לאי־שוויון בכישורים – כל אלה ברמת הפרט. קשיים מתעוררים גם כשחושבים על שוויון או על אי־שוויון בין קבוצות מיעוט בתוך חברה מסוימת, או על שוויון או אי־שוויון תרבותיים כשמדובר בחברה אחת או בתרבות אחת בהשוואה לאחרת.

תרבות לעומת שוויון

פערים גדולים בביצועים בין עמים, בין אומות, בין אזורים ובין קבוצות רבות נוספות של בני אדם היו דבר שבשגרה לכל אורך ההיסטוריה. היו אלה פערים כלכליים, צבאיים, טכנולוגיים וכן הלאה במגוון רחב של תחומים גזעים היו רק סוג אחד מסוגים רבים של קבוצות שנבדלו זו מזו בביצועים, אך ההבדלים הללו היו עמוקים לא פחות גם בין קבוצות שבסיס ההבדל ביניהן אינו גנטי. יתרה מזאת, גזעים שבשלב מסוים בהיסטוריה נהנו מיתרון גדול ומובהק על אחרים, מבחינה טכנולוגית או ארגונית, פיגרו בשיעור ניכר אחרי גזעים אחרים בשלב אחר של ההיסטוריה.

למשל, סין הובילה במשך מאות שנים בפער גדול על כל מדינה אירופית, גם במובן הטכנולוגי וגם במובן הארגוני. ואולם, במהלך המאות האחרונות חל היפוך בתפקידיהן של סין ושל אירופה. אפילו בתוך אירופה, במשך רוב ההיסטוריה המתועדת של היבשת הובילו תושבי דרום היבשת על תושבי הצפון. ביוון צמחו אפלטון ואריסטו ונבנו האקרופוליס והקולוסוס של רודוס – כל זאת שעה שצפון אירופה אוכלסה בעיקר בשבטים נבערים מדעת שניהלו חיים פרימיטיביים. עם זאת, במאות השנים האחרונות עברה החזית הטכנולוגית, הכלכלית והמדעית של אירופה אל המדינות שבצפון היבשת ובמערבה.

ברור כי השאלה אם היו הבדלים גדולים בביצועים בין עמים בנקודת זמן כזו או אחרת שונה מהשאלה אם המקור לפערים היה גזעי או גנטי. ועדיין, בדורות האחרונים ההתנגדות להכרה בכך שחלק מהביצועים עולים בהרבה על אחרים היא עזה, נחושה ומחוכמת, אם כי לא תמיד ישרה.

ההתכחשות הגורפת ביותר לעליונות בביצועים התבססה על ביטולם באמצעות הגדרתם כ"תפישות" ו"סטריאוטיפים" המושפעים מהטיה תרבותית. מי שאימצו גישה זו של יחסיות תרבותית מכירים בהבדלים, אך מתכחשים לעליונות. עם זאת, נוסף על הערך הסמלי והרגשי, תרבויות קיימות כדי לשרת מטרות מעשיות, והן עושות זאת ביעילות רבה יותר או ביעילות רבה פחות. עניין זה מתבטא לא רק בדעותיהם של מומחים מסוימים אלא גם, וחשוב יותר, בנוהגים האופייניים לחברות עצמן, המבכרות לעיתים דרכי פעולה של חברות אחרות על פני דרכיהן המסורתיות שלהן.

כך, למשל, זנחה התרבות המערבית את השימוש בספרות הרומיות לצרכים מתמטיים ועברה לשיטת מספור שונה מאוד, שמקורה בהודו, ושהועברה למערב בידי הערבים. המערב זנח גם את מגילות הקלף לטובת דפי נייר, ואת כתבי־היד לטובת הדפוס; בשני המקרים דחה את השיטות שנוצרו אצלו ואימץ שיטות שמקורן בסין. בכל העולם, ובכל מקום שבו הייתה להם אפשרות בחירה, נטשו עמים את הקשת והחץ לטובת רובים. חלק גדול מסיפור ההתקדמות של המין האנושי הוא סיפורה של שאילה תרבותית כבירה שיצרה טכנולוגיה עולמית מודרנית הנפוצה באותה מידה ביפן, באירופה ובארה"ב.

תהיינה התאוריות של היחסיות התרבותית כאשר תהיינה, בני אדם בכל התרבויות התנהלו בפועל לכל אורך ההיסטוריה בדרך הסותרת את הרעיון שמדובר רק בהבדלים בין "תפישות". ההתנהלות הזו של אנשים בכל מקום ובכל עת – ההעדפות הנחשפות באמצעות שאילה תרבותית – מספקת מכנה משותף המאפשר להשוות מוצרים מסוימים בתרבויות רבות. ממכנה משותף זה עולה, למשל, כי ביצועיהן של כלכלות מסוימות עולים בהרבה על ביצועיהן של אחרות. אין כאן תפישה הכבולה לתרבות מסוימת; למוצרים יפניים רבים יש קונים רבים גם בחברות שונות מאוד מבחינה תרבותית מזו של יפן.

אך אי השוויון בביצועים ניכר לא רק בין חברות אלא גם בתוָכן. כפי שניסח זאת ההיסטוריון הצרפתי הדגול פרנאן ברודל: "אין חברה שבה כל האזורים וכל חלקי האוכלוסייה התפתחו במידה שווה". מכל סוגי השוויון, שוויון בביצועים הוא הקשה ביותר להאמין בו, לבד מאלה הדבקים באופן עיוור בדוֹגמה. אפילו בין אדם לבין עצמו קשה למצוא שוויון מיום ליום, שלא לדבר על תקופות שונות בחייו. עם זאת, יש צורות רבות של התכחשות לפערים בביצוע ושל התעלמות מהם. בארצות רבות יש מחקר ענף ותורות משפטיות ופוליטיות רבות עוצמה המכריזים כי פערים תוך-קבוצתיים בשיעור הייצוג או בתגמולים הם "אי־צדק" הנובע מהפליה גלויה, או מהטיה תת-הכרתית אצל אנשים, מוסדות או "החברה".

יש לא התכחש לכך שאפליה והטיה חוללו אי־שוויון בתחומים רבים. עם זאת, הטענה ההפכית, כי נתונים סטטיסטיים על אי־שוויון הם הוכחה לכך שהיו קודם לכן אפליה או הטיה, היא הנון סקוויטור (מסקנה שאינה נובעת מההנחות) המושל בכיפה בתקופתנו, גם מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה פוליטית. היכולת להוכיח בדרך סטטיסטית שדפוסי ייצוג או תגמול אינם אקראיים נתפשת כאן כהוכחה לכך שהדפוסים האלה נובעים מאפליה ולא מהבדלים בביצועים. ההנחה המובלעת היא שאפשר היה לצפות כי בהעדר מדיניות או נהגים רווחים מצד הממסד או החברה להגבלת קבוצה אחת בהשוואה לאחרות, הייצוג או הגמול על ביצועים יהיה שוויוני או אקראי. אלא שאליבא דאמת עולם שוויוני או אקראי לא היה מעולם, אפילו בעניינים שאינם נשלטים על־ידי הטיות. הבדלים בביצועים, לצד הבדלים במזל ובגורמים אחרים משבשים מן היסוד כל תמונה פשטנית של עולם מאוזן, רגיל או שווה.

במקרים רבים של פערים חברתיים, הנהנים העיקריים היו דווקא מיעוטים נטולי כוח, שלא הייתה להם שום יכולת להפלות לרעה את אוכלוסיות הרוב במדינותיהם. סיפורם של היהודים במזרח אירופה, "הסינים שמעבר לים" בדרום-מזרח אסיה, הלבנונים במערב אפריקה והמהגרים מהודו בפיג'י הם רק כמה דוגמאות למצב זה. הגורמים לפערים היו רבים, בהם הבדלי ביצועים, הבדל בגיל החציוני (עם פער של עשור שלם בין קבוצה גזעית או אתנית אחת לבין אחרת), הבדלים במקומות המגורים והבדלים נוספים שהיו מובנים מאליהם, משוערים או בלתי ידועים. לעומת זאת, לא היה בסיס כלשהו להנחה הרווחת שבהיעדר אפליה או הטיה מצד פרטים, מוסדות או "החברה" העולם יתפלג באופן אקראי או שווה.

יש הרבה יותר מדי גורמים החותרים תחת רעיון השוויון בביצועים, החל בסביבה הפיזית שבה התפתחו התרבות והכלכלה של עמים שונים. הגיאוגרפיה אינה שוויונית. האדמה עשויה להיות פורייה או חרבה, הררית או מישורית, עשירה במחצבים או דלה, וכיוצא בזה. במערב אירופה יש הרבה נהרות היכולים לשמש נתיב תעבורה, אך כאלה מצויים במשורה באפריקה שמדרום לסהרה. בהמות משא גדולות, כמו סוסים ושוורים, שבמשך מאות שנים מילאו תפקיד חיוני בחיים הכלכליים בחלקים רבים בעולם, נעדרו לחלוטין מחצי הכדור המערבי עד בואו של קולומבוס. אין זה מצב נדיר שכמות הממטרים מצידו האחד של ההר גדולה פי עשרה מכמותם מעברו השני, תופעה היוצרת שוני אדיר בסיכויי ההצלחה החקלאית של האנשים בשני המקומות. הגיאוגרפיה מתעלמת בגסות מהשאיפות האנושיות לשוויון.

אך אין מדובר רק בהבדלים ניכרים ברמה הכלכלית הנובעים משוני גיאוגרפי אקראי. באופן בסיסי יותר, האנשים עצמם נבדלים זה מזה בהתפתחות התרבותית שלהם, בהתאם לתרומה או השיבוש שמפעילה הסביבה הגיאוגרפית על ההתפתחות הכלכלית שלהם ועל חשיפתם לעולם נרחב יותר של אינטראקציות כלכליות ותרבותיות.

איך היו האסקימואים יכולים לרכוש את המיומנויות ואת הניסיון הדרושים לגידול אננס או פירות טרופיים אחרים? כיצד היו תושבי הרי ההימליה יכולים ללמוד כיצד לנווט בלב ים? איך היו הסקנדינבים או הפולינזים יכולים לרכוש ידע על גמלים שיתחרה בזה של הבדווים במדבריות סהרה? – או איך היו יכולים הבדווים להתחרות בסקנדינבים ובפולינזים בתחום הדיג? במדינות הבלקן לא נמצאו מרבצי המחצבים שמילאו תפקיד מרכזי במהפכה התעשייתית, ועלות יבואם הייתה גבוהה מדי – האם אפשר היה לצפות שמהגרים מהבלקן יביאו עמם לצפון אמריקה או לאוסטרליה את המיומנות בתחום כריית המחצבים שהייתה לרבים מתושבי גרמניה או בריטניה העשירות במחצבים אלה? אנשים באיים מבודדים, אי-שם בהרים או בבידוד גיאוגרפי המגביל את חשיפתם לתרבויות אחרות, נוטים לפגר אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות, הארגוניות והאחרות המאפיינות את האנשים שחיים באזורים נוחים יותר לחשיפה. כשהספרדים פלשו לאיים הקנריים במאה החמש־עשרה, הם גילו שם לבנים שחיו ברמת תקופת האבן. כך חיו גם האבורג'ינים האוסטרלים כשהבריטים פגשו בהם.

לפי ברודל, בכל העולם, נותרים יושבי ההרים "כמעט תמיד בשולי הגלים הגדולים של הציוויליזציה", משום שציוויליזציות "הן הישג עירוני המאפיין את אזורי השפלה." הערים הן מזה מאות שנים חוד החנית של הקדמה האנושית ברחבי העולם. אך לא כל הערים בכל המקומות שוות זו לזו. באלפי השנים שקדמו להופעת מסילות הברזל, קמו רוב הערים על נתיבי מים המאפשרים שיט. נתיבי מים כאלה, ובעקבותיהם גם הערים, נפוצים הרבה יותר במערב אירופה בהשוואה לאפריקה שמדרום לסהרה.

הבדלים במיקום משמעם שהשמש קופחת בעוצמה שונה במקומות שונים, דבר שיוצר הבדלי אקלים וכתוצאה מהם הבדלים בחקלאות ובמחלות. נגישות למי שתייה, למים לחקלאות או לתחבורה אף היא שונה מאוד ממקום למקום ומאזור לאזור – ואפילו כשבשני אזורים זורמים נהרות, ההבדלים בין הנהרות עשויים להשפיע על הפוטנציאל הכלכלי של האזורים שבהם הם זורמים, ועל ההתפתחות התרבותית של האנשים החיים באזורים הללו. הנהרות במערב אירופה זורמים בדרך כלל בכל חודשי השנה, אך הנהרות ברוסיה עשויים לקפוא למשך חודשים רצופים, וברוב הנהרות הגדולים באפריקה אפשר לשוט רק בחלקים מסוימים, בגלל אשדות ומפלים, שלא לדבר על שינויים עונתיים קיצוניים בכמות הממטרים.

רק נס היה יכול להביא לכך שמשתנים גיאוגרפיים אלה – ורבים נוספים – היו מניבים תוצאה שבה ההתפתחות של כל קבוצה בסביבה הפיזית הייחודית לה הייתה מניבה אותן רמות של מיומנויות באותם תחומי פעילות הקיימים אצל קבוצות אחרות של אנשים בכל מקום אחר, אפילו בתקופה מסוימת, שלא לדבר על מצב כזה לאורך מאות ואלפי שנים של היסטוריה אנושית.

פערים שנוצרו בהשראה גיאוגרפית בזמן מסוים נוטים להימשך לאורך זמן, גם כאשר עמים עוברים ממקום אחד למשנהו, כשהם נושאים עמם ערכת מיומנויות מסוימת ועולם נפשי מסוים המשובט במקום שונה, שבו הם מתחרים עם ילידי המקום ועם אחרים שעברו ממקומות אחרים שיצרו אצלם כישורים שונים. בני הרמה הסקוטית היו שונים מאוד מבחינה תרבותית מבני השפלה של סקוטלנד, לא רק בארצם אלא גם בארה"ב ובאוסטרליה: גם בהן נהנו אנשי השפלה מהצלחה כלכלית רבה יותר, ממש כפי שהיה בסקוטלנד. פערים דומים ניכרו גם בתולדות היהודים מגרמניה ובתולדות היהודים ממזרח אירופה, או בין בני הגוג'אראטי והטמילים בהודו.

גם כשמתעלמים מההבדלים שיוצרות סביבות גיאוגרפיות שונות והשוני התרבותי שהן מחוללות, יש הבדלים דמוגרפיים שפועלים בעוצמה נגד שוויון בביצועים. איש אינו מצפה מילדים קטנים לביצועים המשתווים לאלה של מבוגרים בעלי עשרות שנות השכלה וניסיון; וקבוצות נבדלות זו מזו במידה ניכרת לפי שיעור הילדים והמבוגרים בגיל העמידה שבהן. נוסף על כך, הבדלים דמוגרפיים בין קבוצות שונות באותה אוכלוסייה טיפוסיים לחברות בעולם כולו.

בארה"ב, לדוגמה, הגיל החציוני של היהודים גבוה בעשרות שנים מהגיל החציוני של הפורטוריקנים. אפילו אם הפורטוריקנים והיהודים היו זהים בכל מובן אחר, הם עדיין לא היו מיוצגים שוויונית, לפי נתחם באוכלוסייה, בעבודות התובעות שנים רבות של ניסיון, או בבתי אבות, או בפעילויות המקושרות לצעירים כמו ספורט או פשיעה. הנקודה כאן איננה שהבדלי הגיל לבדם מסבירים את עיקר ההבדלים בהכנסה או בעושר, אלא שהבדלי גיל אלה לבדם מוציאים מכלל אפשרות את ההנחה שבהעדר אפליה ישרור שוויון. גורמים רבים אחרים עושים אף הם את החזון הזה לבלתי אפשרי.

אף שדיונים מסוימים על הכנסה גולשים על נקלה מהקטגוריה הסטטיסטית של אי־שוויון אל הקטגוריה המוסרית של אי־צדק, אין דבר שתובע הסבר מיוחד או הצדקה מיוחדת בעובדה שאדם צעיר בראשית חייו המקצועיים לא ישתכר ככל הנראה אותו סכום שמרוויח אביו, שלרשותו עשרות שנים של ניסיון וזמן רב יותר שבו היה יכול לבנות לעצמו שם. היות שהאב נושא ככל הנראה באחריות פיננסית כבדה יותר – שכר לימוד לילדים באוניברסיטה או היערכות לפרישה ולהוצאות הרפואיות הגדלות והולכות עם הגיל – הרי שהפערים הסטטיסטיים בהכנסה אינם משקפים בהכרח פער זהה ברווחה כלכלית. ייתכן אפילו שהבן יוכל להרשות לעצמו שירותים או מותרות מסוימים שאביו בעל ההכנסה הגבוהה יותר אינו יכול להרשות לעצמו.

בתוך כל משפחה יש הבדלים במבחני מנת משכל בין הילד הבכור לבין הילדים שאחריו. מחקר שנערך בקרב אלה שהגיעו לשלב הסופי במועמדות לקבלת מלגה לאומית למצוינות (National Merit) גילה כי יותר ממחצית המועמדים הסופיים היו בכורים – אפילו במשפחות בנות חמישה ילדים. מחקר מאוחר יותר מצא כי ההבדלים במנת המשכל בין אחים התבטאו בפערי הכנסות דומים לאלה של אנשים בעלי מנות משכל שונות שאין ביניהם קשר דם. ואם אי אפשר להשיג שוויון בביצועים בין אנשים שנולדו לאותם הורים וגדלו תחת אותה קורת גג, כמה מציאותי יהיה לצפות להשיג שוויון כזה בין אנשים שיש ביניהם פערים חברתיים עמוקים ורחבים יותר?

עצם השוני בגודל המשפחות מוסיף לאי־השוויון הסטטיסטי. הנתונים הסטטיסטיים העוסקים בהשוואה בין הכנסת משפחות מהחמישון העליון להכנסת משפחות מהחמישון התחתון יוצרים עיוות משום שאינם מביאים בחשבון שבמשפחות מהחמישון העליון יש יותר אנשים מאשר במשפחות מהחמישון התחתון. גודל המשפחות ומשקי הבית משתנה מעת לעת, מקבוצה אחת לחברתה ומקבוצת הכנסה אחת לאחרת. לדוגמה, מספר הנפשות הממוצע במשק בית שהכנסתו 75,000 דולר ומעלה גדול ביותר מ-50 אחוז ממספר הנפשות הממוצע במשק בית שהכנסתו פחות מ-15,000 דולר. זוהי אחת הסיבות להבדלים בהכנסות ביניהם: אנשים מרוויחים כסף, ואנשים רבים יותר מרוויחים בדרך כלל יותר כסף.

בקרב משקי בית שהכנסתם 75,000 דולר ומעלה מספר העובדים גדול כפליים ויותר ממספר העובדים במשק בית שהכנסתו נופלת מ-15,000 דולר. החמישון העליון לפי הכנסה מספק 29 אחוז מכלל העובדים העובדים 50 שבועות או יותר בשנה, שעה שהחמישון התחתון מספק רק 7 אחוז מכלל העובדים האלה. יש הסברים פשוטים מאוד לרבים מהפערים הסטטיסטיים האלה – פערים שיש אנשים המבקשים להסביר בדרך זדונית ומלודרמטית יותר.

יש הטוענים שקבוצות נבדלות זו מזו גם בפוטנציאל האינטלקטואלי שלהן. במקום לשקוע בביצה הזו של סיבוך אנליטי ועימותים רגשיים, אפשר לומר בפשטות: אין לנו צורך בהשערה הזאת.[i] כלומר, גם אם היה לכל קבוצה (או אפילו לכל פרט) פוטנציאל גנטי זהה, לצד רקע גיאוגרפי זהה והתפתחות תרבותית זהה, די היה בפערים במאפיינים הדמוגרפיים לבדם להפוך את השוויון בביצועים לבלתי סביר מכל בחינה מעשית. כאשר מצרפים את ההבדלים הדמוגרפיים להבדלים האחרים, ההסתברות לשוויון בביצועים קרבה אל אופק הבלתי־אפשרי. יש גם סיבות אחרות לפקפק בהסברים גנטיים להבדלים בין קבוצות אך לענייננו די אם נאמר שאין לנו צורך בהשערה זו.

התוצאות הכלכליות של "שוויון"

עד כה עסקנו בכמה מתוך אינספור הסיבות לאי־שוויון. עלינו לעסוק גם בכמה מהתוצאות של המושג שוויון עצמו, במיוחד במקום שבו הוא אידאולוגיה רווחת שחסידיה הנלהבים מיישמים אותה במציאות. התוצאות הללו כוללות בין היתר קשיים במתן תמריצים לאנשים להפיק את העבודה הטובה ביותר שביכולתם, וסכנות להיווצרות איי־שוויון גדולים אף יותר, הן כלכליים הן פוליטיים, כתוצאה מהניסיון ליישם את חזון השוויון בעולם האמיתי.

פערים בשכר

אחת התוצאות הכלכליות של השאיפה הנלהבת לשוויון ניכרת ברתיעתם של מוסדות או מעסיקים פרטיים מפני תשלום שכר שונה למועסקים המבצעים אותה עבודה, במידה שתשקף את הפערים בפריונם. עובדים שונים תובעים מידה שונה של פיקוח, והבדל זה כשלעצמו יוצר פער עלויות ניכר, אפילו אם היצרנות הנמדדת של העובדים זהה – משום שלפיקוח כשלעצמו יש עלות, וסביר להניח שהיא גבוהה מעלות זמנם של העובדים המפוקחים. במציאות, בלי קשר למקור הפערים בערך שמניבים עובדים שונים, רק במקרים נדירים אפשר לשלם למזכירה אחת שכר הגבוה פי שלושה מזה של מזכירה אחרת בעלת תפקיד דומה ולו מטעמים מוסריים. כלל זה נכון בדרך כלל גם במשלחי יד רבים אחרים.

התוצאה הסופית היא שניסיונות לשקף פערי פריון באמצעות פערי שכר, כדי לשמר אנשים שיכולים להיות מועסקים בשכר גבוה יותר במקום אחר, נעשים תכופות בדרך של קידום, ממשי או נומינלי. למשל, מזכירה מצוינת תזכה לתואר של עוזרת אדמיניסטרטיבית, אף שבפועל היא תבצע אותן מטלות ממש. קידומים נומינליים ממין זה מזיקים פחות מאשר קידום אמיתי שבו מועבר עובד מתפקיד שהוא ממלא בצורה נהדרת לתפקיד חדש שאותו יבצע אולי בצורה טובה פחות, או אפילו בצורה שאינה מספקת.

"חלוקה מחדש" של הכנסות

"חלוקה מחדש" של הכנסות איננה רק תולדה אידאולוגית של הלהט לשוויון, אלא היא גם חולקת איתו איכויות דומות של התנשאות מוסרית ושל ערפול אנליטי. ג'ורג' ברנרד שו, שהיה סוציאליסט פביאני, הגדיר סוציאליזם כ"הצעה לדרך חדשה לחלוקת הכנסותיה של מדינה". אבל את רוב ההכנסה אי אפשר לחלק מחדש משום שמלכתחילה היא לא חולקה. היא משולמת ישירות תמורת שירותים, וסכום התשלום נקבע במשותף בידי האנשים המספקים את השירות ואלה שהשירות ניתן להם.

דבר זה מובן מאליו במקרה של מצחצחי נעליים או רופאי שיניים, אבל הוא נכון גם ביחס לאלה שמשולמת להם משכורת תמורת עבודתם, ואינם מקבלים תשלום נפרד תמורת כל שירות שהם מספקים. יש הכנסות שאכן מחולקות בפועל, כמו תשלומי ביטוח לאומי, סיוע בעת אסון, סובסידיות לחקלאות וכיוצא באלה. אך אלו הם שני תהליכים שונים מאוד, וחייבים להבין את טבעם ואת תוצאותיהם לפני שמחליטים לעבור משיטת תשלום אחת לאחרת.

איש אינו מחליט כמה מצחצח נעליים או רופא שיניים שווים "באמת". בכל אחד מהמקרים הסכום הכולל של הגמול שהם מקבלים הוא ההכנסה שלהם, לאחר הפחתת העלויות שלהם. בקצרה, כל לקוח מחליט בעצמו כמה שווה לו להשקיע בצחצוח נעליים או בטיפול שיניים. אין צורך בשום קביעה שמתקבלת בצורה קולקטיבית או פוליטית. יוצא אפוא שהתחרות בשוק היא שקובעת את הגמול האישי, שמסתכם להכנסות שנתיות שאינן נקבעות מראש בידי איש. אלה המפיקים תועלת ישירה מהשירותים הללו יכולים לקבוע מה ערך התועלת הזו בעבורם בכל אחד מהמקרים, כשהם ממננים את השימוש שלהם לפי מחיר השוק, לעומק כיסיהם ולעיקרון התועלת השולית הפוחתת (היות שמעטים בלבד מעוניינים להבריק את נעליהם או את שיניהם מדי יום ביומו).

הדפוס הזה, המושלם פחות או יותר, שבו השוק קובע את ההכנסות משתנה מעט, אף כי לא באורח מהותי, כשאנשים מועסקים על בסיס משכורת קבועה. משכורותיהם של אלה שהביקוש לשירותיהם גבוה יותר, או שההיצע של שירותיהם נמוך יותר, ייקבעו ככל הנראה ברמות גבוהות יותר. כמו כן, אלה שעושים עבודה טובה יותר יצליחו כנראה לשמור על מקום העבודה שלהם בתקופה של פיטורים וצמצומים, ואף לזכות בקידום ריאלי או נומינלי ובהעלאות שכר. בקצרה, גם כאן הכסף על שירותים משולם בידי אלה שנהנים ישירות מאותם שירותים, ובהתאם לערכם של השירותים, כפי שהוא נקבע פרטנית בידי אלה המעורבים בכך ישירות. אפילו במקרים של עובדים בשכר קבוע, ההכנסה אינה נקבעת רק לפי המשכורת, היות שלאחר שעות העבודה קיימות לעיתים קרובות אפשרויות שונות להכנסה נוספת, בין באמצעות עבודה נוספת באותו תחום או בתחום אחר, בין באמצעות השקעה באפיקים שונים – החל משוק המניות, עבור בנדל"ן ועד חיבור הרומאן של כל הזמנים.

לכל הדרכים שבהן ההכנסה נקבעת לפי השוק יש דבר אחד במשותף – ההכנסה אינה מחולקת. היא מושגת ישירות בהתאם לערכה בעיני אחרים ולפי התחרות מצידם על מקורות קיימים נוספים המספקים אותם שירותים. תמיכה במדיניות של "חלוקה מחדש" של הכנסות היא תמיכה לא רק בשינוי בתוצאות סטטיסטיות, אלא גם בשינוי עמוק יותר בכל התהליך שבאמצעותו אנשים מקבלים תשלום. המילים "חלוקה מחדש" מטעות מאוד בכך שהן מרמזות שכיום יש לנו חלוקה א' שאותה אנו צריכים לשנות לחלוקה ב' בעתיד. מדובר כאן בקולקטיביזציה ופוליטיזציה של המישור הכלכלי של כל יחיד. שינוי מוסדי עצום כזה צריך לקום או ליפול על בסיס מהותו, ולא ללבוש דמות של היסחפות איטית על אדוות מילים מרגיעות או תוספות מילים תמימות, כביכול, כמו "מחדש".

הרעיון שלפיו צדדים שלישיים יכולים לקבוע מהו ערכה "האמיתי" של עבודתו של מישהו נובע לא רק מיוהרה שלא תיאמן, אלא גם מערפול אינטלקטואלי. עצם העובדה שמתקיימים חליפין אינה עולה בקנה אחד עם קיומו של ערך "אמיתי" שמישהו יכול להצביע עליו באופן אובייקטיבי. אדם שמשלם רבע דולר תמורת עיתון הבוקר עושה זאת משום שבעיניו ערכו של העיתון גבוה מערכו של רבע דולר. ואילו המוכר מוכן לקבל רבע דולר רק משום שבעיניו ערכו של רבע דולר עולה על ערך כל עיתון בודד בערמה שלו. אם היה ערך אובייקטיבי לעיתון, אחד משני הצדדים לעסקה היה בהכרח שוטה.

דבר דומה אפשר לומר גם לגבי כל עסקה אחרת בשוק חופשי, בין אם מה שנקנה ונמכר הוא מכשירי טלוויזיה ובין אם אלה חוזים עתידיים על פולי סויה. הרעיון מימי־הביניים בדבר "מחיר צודק" שמשקיפים מן הצד יכולים להבחין בו זהה ביסודו לכשל הבסיסי של "ערך בר־השוואה" היום. היומרה הריקה של הנוסחאות שמשמשות לקביעת ערך בר־השוואה נחשפת כשרואים כי הדירוג היחסי של אותם עיסוקים משתנה במידה ניכרת ממקום אחד למשנהו. אין שווי "אמיתי" שאפשר להשוותו, והשרירותיות של התהליך נחשפת כל אימת שבני אדם שונים פועלים באופן עצמאי ומגיעים לתוצאות שונות זו מזו.

הבעיות הכלכליות שעתידות להיווצר ממצב שבו רשויות פוליטיות או ביורוקרטית קובעות את הכנסתם של בני אדם הן חמורות, אך הן רק חלק מהסיפור. חברה שבה יש רשויות היכולות להניח מיליוני בני אדם על כף המאזניים, לקבוע את שוויים ולחלק באופן חד-צדדי את הכנסתם כמתת מצד הממשלה, היא חברה שונה בתכלית מזו שנוצרה ומתקיימת בארצות הברית לאורך מאתיים שנה ויותר. בשמו של שוויון כלכלי או שוויון חברתי יכול להיווצר אי־שוויון פוליטי עמוק. הדבר קורה לא פעם.

כמו בעוד סוגיות הנוגעות לשוויון, מצב השוויון הנחשק עצמו אינו הסוגיה האמיתית, בעיקר משום שהשגת שוויון כזה אינה סבירה. הדבר המכריע כאן הוא הנעת התהליכים המכוונים להתקרב למצב כזה. מצב שבו מאפשרים לרשות ממשלתית לקבוע כמה כסף מותר לבני אדם לקבל מבני אדם אחרים מעוות את התהליכים הכלכליים באמצעות ערעור התמריצים הניתנים תמורת יעילות, ומוביל לריכוזיות רבה של העוצמה הפוליטית, שכן כל אדם נעשה לקוח-צמית של פוליטיקאים. מצב כזה, גם בהתעלם מהשלכותיו על החירות ועל כבוד האדם, מביא באופן בלתי נמנע למאבק מתמיד בין כל חלקי החברה, שכן הכול מנסים לזכות בהעדפה מצד אלה המחזיקים באותו כוח עצום הקובע את רווחתו הכלכלית של כל אדם ואדם. זוהי נוסחה לאסון כלכלי, פוליטי וחברתי. כוח כזה הוביל בכמה מדינות ליצירת נומנקלטורה, אליטה שזכויות היתר שלה שמו ללעג את אידאל התעתוע של שוויון שבשמו נוצר ריכוז הכוח הזה.

שאלה נוספת שחייבת להישאל היא עד כמה חשוב – ולמי – להפוך את כל השיטה הפוליטית והכלכלית על פיה כדי לייצר מספרים שישמחו יותר את המשקיפים מן הצד. אפילו כמה מהתומכים הנלהבים בשוויון הודו כי אין זה עניין מכריע מבחינת הציבור. ספרו רב-ההשפעה של ר"ה טוֹני, שוויון, גינה את "הניגודים החריפים" של אי־השוויון הכלכלי באנגליה ואת "הפערים הקשים בנסיבות ובהשכלה" שאליהם הובילו ניגודים אלה, לצד רעות חברתיות – אך במקביל הוא לא זיהה בקרב האנגלים להט כלשהו של תמיכה בשוויון. להפך, הוא הכריז כי באנגליה שרר "פולחן של אי־שוויון כעיקרון וכאידאל", שאי־שוויון "קודש בידי המסורת וטופח בעזרת רגשות חסודים," ושאפילו העניים הביעו "עניין המלווה בכמיהה רכה באותם עשרת אלפים אנשים ריקניים הניצבים בראש המעמד העליון", במקום לחוש כלפיהם טינה ומרירות.

קרוב יותר לימינו הכריז פרופסור רונלד דבורקין כי "חברה עם שוויון רב יותר היא חברה טובה יותר אפילו אם אזרחיה מעדיפים אי־שוויון". זוהי לכל הפחות הודאה משתמעת בכך שענייני שוויון אינם מעוררים בקרב האוכלוסייה אותה התלהבות שהם מלבים בקרב המשכילים. זו אחת הסיבות לכך שהרדיפה אחר שוויון כלכלי דורשת יצירת אי־שוויון נרחב בכוח הפוליטי. המנצחים הוודאיים היחידים הם אלה המציבים את עצמם על כן מרומם וממנים את עצמם לחורצי גורלותיהם של מיליונים.

"שוויון" מקדם אי־שוויון

ההנחה קלת־הדעת כי אידאולוגיה של שוויון בתאוריה מקדמת חברה שוויונית יותר בפועל לא רק שאינה מוכחת, היא גם פצצת זמן חברתית. במקום שוויון היא עלולה להביא לחברה אי-שוויונית יותר ואחוזת מרירות.

אחת הדרכים לקדם את אידאולוגיית השוויון היא להתכחש לקיומו של אי־שוויון בביצועים. לפיכך, רלטיביזם חברתי ממאן לסווג חברות אחדות כמתורבתות ואחרות כנחשלות או פרימיטיביות. הדוגלים ביחסיות תרבותית – בין שהם משווים אומות ובין שהם משווים תת-קבוצות בתוך אומות – מצהירים כי כל התרבויות ותת-התרבויות "תקפות במידה שווה" וזכאיות ל"כבוד שווה", היות שאנו "חוגגים את המגוון". את המהגרים, למשל, מעודדים להמשיך ולדבר בשפה הזרה שלהם ולשמר תרבות נפרדת, ובמקביל זוכים אמריקנים שחורים שמדברים "אנגלית שחורה" לעידוד להמשיך בכך.

לתרבויות יש השלכות. התעלמות מהשלכות אלו תוך הצגת שוויון כאידאל מוצדק-כשלעצמו אינה מועילה לאלה שלא שפר עליהם גורלם, ולמעשה נוטה לקבע את נחשלותם, בזמן שיתר העולם מתקדם. האירוניה המרה היא שכל ההתפנקות הפילוסופית הזו מרחיבה את הפער האמפירי בשם צמצומו. היספנים שמדברים ספרדית משתכרים פחות מהיספנים דוברי אנגלית. מדינות עניות הדבקות בדרכן התרבותית המסורתית נותרות עניות, בעוד אלו המאמצות את הדברים היוצרים עושר הופכות עשירות בעצמן; יפן היא הדוגמה הקלאסית לכך. אין מדינה שפיגורה הטכנולוגי לא נצרב בתודעתה יותר מיפן של המאה התשע־עשרה. זה מה שדרבן אותה להדביק את המערב. התכחשות של היפנים לנחשלותם הייתה דנה אותם לעוני מיותר, ובכך מוסיפה לאי־השוויון הכלכלי בעולם.

בדרך כלל, ילדיהם של הורים עשירים ומשכילים מתמודדים עם דרישות השכלה גבוהות היטב מכפי שמתמודדים איתן ילדי עניים; אך הפחתה של הדרישות האלה, או סילוקן בשם השוויון, יפגעו בראש ובראשונה בילדיהם של העניים ומעוטי היכולת. ילדים להורים משכילים, שיכולים להרשות לעצמם לקנות ספרים, מחשבים ואמצעי למידה אחרים, ירכשו בדרך כלל בביתם מידע בסיסי חשוב ונורמות התנהגות – גם אם בתי הספר חדלו מלהעניק את שני אלה לתלמידים.

לאלה שגורלם שפר עליהם פחות, הכיתה בבית הספר הציבורי עשויה להיות המקום היחיד שבו יוכלו לקבל כלי חשיבה והתנהגות בסיסיים שיידרשו להם כדי להצליח כמבוגרים. הנמכת הסטנדרטים בבית הספר עשויה להסוות את הפער בעת הלימודים, אך גורמת בוודאות לכך שהפער הזה יהיה עמוק יותר אחרי סיומם – בשלב שבו רק מעטים יוכלו לחפות על חסרונותיהם.

השלכה קטלנית אף יותר של החתירה לשוויון היא פיתוח גישה "לא-שיפוטית" כלפי אמונות והתנהגות. אחד המסרים החברתיים החשובים ביותר שהורים הקנו לילדיהם בדורות הקודמים היה הצורך להתרחק מאנשים שהתנהגותם רעה ואפילו לא להאזין להם, פן ידיחום לנתיב חתחתים. כיום, לא רק שבתי הספר מקצים זמן רב יותר לדיונים בכיתה על התנהגות חברתית, הם עושים זאת בצורה בלתי-שיפוטית. פירוש הדבר שרעיונותיהם של עבריינים ובריונים זוכים לאותו יחס כמו רעיונותיהם של תלמידים שחונכו בדרך קפדנית מאוד. האחרונים נחשפים לרעיונות ולהתנסות של הראשונים, וזאת בסביבה שבה דחייה גלויה של רעיונות והתנסויות תיתקל בגינוי מצד המורה. הכיתה היא רק סביבה אחת מני רבות שבהן כל האנשים וכל הרעיונות אמורים לזכות ל"כבוד שווה" כדי שלא לאיים על "ההערכה העצמית" של מישהו.

הדרך היחידה לקיים "כבוד שווה" היא לנתק את הכבוד לחלוטין מהתנהגות ומביצועים – כלומר לרוקן את המילה "כבוד" מכל משמעות. אפשר לחלק הערכה עצמית כמו שהקוסם מארץ עוץ חילק תחליפים ללב, לאומץ ולשכל. אבל הדפסה ללא הבחנה של מטבע משמידה את ערכו, וכך הוא גם באשר למטבע ששמו כבוד. אכן, התרמית השקופה שעליה מתבססות העמדות הפנים המורכבות של הכבוד היא בבחינת פיזור מלח על הפצעים.

בעולם שבו כל חברה וכל ציוויליזציה שאלו בנדיבות מתרבויות של חברות אחרות ושל ציוויליזציות אחרות, איש אינו צריך לשוב לנקודת המוצא ולגלות מחדש את האש ואת הגלגל, שכן מישהו אחר כבר גילה זאת. האירופים לא היו צריכים להמשיך להעתיק מגילות קלף ביד לאחר שהסינים המציאו את הנייר ואת הדפוס. מלזיה הצליחה להפוך למדינה המובילה בעולם בייצור גומי לאחר שזרעה זרעים שהובאו מברזיל. אך מקדמיה של "זהות" הכבוד-השווה רוצים שכל קבוצה תדחק את עצמה אל הפינה הקטנה שלה, עם התרבות המסוגרת שלה, ובלבד שיוכלו להציג תמונה סטטית של "מגוון" במקום תהליך דינמי של התחרות שהיה בסיס ההתקדמות של המין האנושי במשך אלפי שנים.

תעתוע השוויון יוצר אי־שוויון בעולם האמיתי בדרך נוספת. מסעות צלב אידאולוגיים בשם השוויון מולידים קנאה שקורבנותיה העיקריים הם המקנאים עצמם.

---

[i] רומז למימרה נודעת, כנראה אפוקריפית, המיוחסת למלומד והמתמטיקאי הצרפתי פייר-סימון לפלאס. כאשר נשאל לפלאס בידי הקיסר נפוליאון כיצד זה אין כל אזכור לאלוהים בספרו האחרון השיב לפלאס: "אין לי צורך בהשערה זו".

מבצע מיוחד לקוראי ‘מידה’: 15% הנחה על רכישת הספר החדש 'המרדף האחר הצדק הקוסמי' מאת תומאס סואל.
הכנסו לאתר סלע מאיר ובמסך הרכישה הקלידו את הקוד : MIDATS