התאוריה של סואל מנסה להסביר מדוע האג'נדה הליברלית העכשווית טועה (באופן מסוכן לדעתו) בנושאים כמו מלחמה ושלום, גזע, קפיטליזם וחינוך. מבצע מיוחד למנויי 'מידה'
פרופ' תומאס סואל מוכר במשך שנים ארוכות כאחד ההוגים השמרניים המובילים והפורים באמריקה. בספרים כמו 'ידע והחלטות' (1980), 'אמריקה האתנית' (1981), 'עימות בין השקפות' (1987), 'גזע ותרבות' (1995) ו'הגירה ותרבות' (1996), סואל ניתח וחקר מגוון מרהיב של נושאים בסגנונו האמיץ, המלומד והאינטליגנטי. אחת הסוגיות השזורות לאורך כל הספק העבודה המרשים של סואל הוא מצבה המושחת של האג'נדה הליברלית העכשווית. סואל נודע כאחד המבקרים המשפיעים של תפיסת האפליה המתקנת וצורות אחרות של העדפה גזעית, וכתב בזעם וברהיטות על הנזק שנגרם לילדים שחורים בשם כל מיני תרופות אליל המתחזות לרפורמות ליברליות. בספרו 'המרדף אחד צדק קוסמי', סואל לוקח את כל זה צעד נוסף קדימה, ומציג תאוריה סוחפת המסבירה מדוע הליברליזם טועה (ובאופן מסוכן לדעתו) בנושאים כמו מלחמה ושלום, גזע, קפיטליזם וחינוך.
על פי סואל, השמאל הליברלי בימינו נטש את החיפוש אחר צדק באופן שבו קונספט הצדק נתפס באופן מסורתי, ובמקום זאת פתח במסע לעבר "צדק קוסמי" מעורפל. תומכי הצדק הקוסמי אינם שואפים לבסס שוויון פשוט בפני החוק אלא דורשים לחסל כל סוג של אי-שוויון, כולל אלו הנוצרו בידי הטבע או ה'קוסמוס' עצמו. הספר כולל דוגמאות רבות לכך, כמו למשל בתחום המדיניות החברתית. סואל מראה כיצד במקום לספק טיפול רפואי ושרותי רווחה עבור אנשים הסובלים ממוגבלות שכלית, חסידי הצדק הקוסמי מנסים להתגבר על עובדת המוגבלות על ידי הפיכתה לחלק מהזרם המרכזי בחינוך ובשוק העבודה, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מהקשיים הרבים שמדיניות זו מטילה הן על מי שאמור כביכול להנות ממנה והן על החברה כולה.
למעשה, סואל טוען כי לעתים קרובות אלו שהיו אמורים להרוויח מרפורמות חברתיות הופכים לקורבנות של הצדק הקוסמי. כך למשל, האימוץ הנרחב של חינוך דו-לשוני באמריקה שנועד לפתור את העובדה שילדי מהגרים אינם יודעים אנגלית, חולל נזק רב לדור שלם של תלמידים ממוצא היספני. באופן דומה, העדפות על בסיס גזעי תרמו ליצירת צורת מחשבה של העדפה מתקנת בקרב צעירים שחורים, שאולי תורמת להם בטווח הקצר אך מעודדת אותם לעצלנות בטווח הארוך. על ידי החלפת המטרה האוטופית של תוצאות שוות במטרה של הזדמנויות שוות, אנשי הצדק הקוסמי הציבו גם איום רציני על שלטון החוק ועל הממשל הדמוקרטי העצמי כאשר כוח עצום המופקד בידי בירוקרטים ושופטים, שלמרות הסמכות האדירה שבידם אינם מסוגלים להחליט בחוכמה מתי יש להתערב ומי רשאי להנות מעזרתם. סואל מסכם ואומר כי אלמלא ננקוט צעדים אקטיביים כדי להתמודד עם ההשפעה הגוברת של הליברליזם בסגנון הצדק הקוסמי, אמריקה תהפוך לחברה שמאפייניה העיקריים יהיו "ריכוז אדיר של כוח פוליטי שיהפוך כל אזרח ללקוח שתלוי בנבחר הציבור שלו", כלכלה חנוקה וסכנה לחירות האישית שלנו. לדברי סואל, אנו עומדים בפני לא פחות מ"ביטול שקט של המהפכה האמריקנית".
***
תומאס סואל ללא ספק צודק כאשר הוא קובע שהאג'נדה האוטופית שתפסה אחיזה בחלקים נרחבים בשמאל העכשווי היא מוטעית ואנטי-דמוקרטית, ובעלת השפעה מזיקה ומתמשכת על החברה האמריקנית בכל התחומים. אך האם ארה"ב אכן נמצאת במיצר נואש כפי שהוא מסיק? זו כבר שאלה אחרת. כמו במקרים דומים של חיבורים פסימיסטים על מצבנו, אין מנוס אלא להציג גם כמה גורמים מנוגדים.
לאחר שהמצביעים האמריקנים חוו תקופה ארוכה של כאוס במדיניות החוץ ודעיכה כלכלית וחברתית במהלך שנות השבעים, הם עשו דבר שרבים ראו כבלתי נתפס באותה העת ובחרו לנשיאות את השמרן המושבע רונלד רייגן. התוצאה: ניצחון במלחמה הקרה, וארגון מחדש כואב אך הכרחי של הכלכלה בדרך להפיכתה לשוק גלובלי מתקדם. בהמשך, בעודם דוחים את עמדת האליטה לפיה לא ניתן לעשות דבר כדי לשלוט בפשיעה האלימה ובדעיכת מרכזי הערים, האמריקנים בחרו בסדרה של ראשי-עיר קשוחים שנלחמו בפשע בהצלחה, משכו בחזרה עסקים ומשקיעים ושיפרו את איכות החיים בערים הגדולות. גם הפחד לעתידו של הקפיטליזם נראה לא מוצדק, כאשר אפילו ממשלים דמוקרטיים דגלו בקיצוץ רגולציה ובקידום האינטרסים של עסקים אמריקנים, והכלכלה חוותה פריחה חסרת תקדים.
מקריאת הספר עולה הרושם כי יתכן ועיקר זעמו של סואל נובע מהקושי האמיתי של העדפות גזעיות. למרות הנזק הברור שיצרה האפליה המתקנת ולמרות העובדה שאמריקנים רבים הביעו את התנגדותם למדיניות הזו בשלל סקרים, הממסד הפוליטי ממשיך להתנגד לכל שינוי. בשמאל ניסחו רציונל חדש לאפליה מתקנת המתבסס על הצורך ב"גיוון" בחינוך ובמקום העבודה, והימין מצידו מתחמק מהשאלה מתוך פחד להיות מתויג כגזען. זהו באמת נושא בו סואל מציג טיעונים מבוססים שקשה להתווכח איתם, אך בפועל סוגיית האפליה המתקנת לא הייתה חסינה לחלוטין מפני הדרישות הדמוקרטיות לשינוי כיוון.
כך למשל, העדפות על בסיס גזע בקבלה למכללות ואוניברסיטאות בוטלו בחלק מהמקומות בעקבות החלטות בית משפט, ומצביעים מקומיים במדינות כמו וושינגטון וקליפורניה הצביעו באופן גורף נגדה. אך מעבר לכך, יתכן שיש לשקול את הנושא הכללי של 'צדק גזעי' על פי קטגוריה אחרת לחלוטין. העובדה שאמריקנים רבים עדיין חשים אשמה על היסטורית העבדות וההפרדה הגזעית אינה מעניקה פטור לשיטות האנטי-דמוקרטיות שכופות העדפות גזעיות מתקנות כביכול על מוסדות; אך היא כן מרמזת על כך שלא כל מי שתומך באפליה מתקנת מסתיר תחתיה בהכרח ניסיון להרחיב את שליטת המדינה על החברה.
***
אם שמרנים למדו משהו מהעבר הקרוב, הרי זה שהצלחה דורשת אמונה בעם האמריקני ובתפקודה של הדמוקרטיה, לקח שתקף לגבי מלחמת הרעיונות לא פחות מאשר בעולם הפוליטי. אם ברצוננו להבטיח ניצחונות עתידים במלחמה הזו עלינו ללמוד היטב את קרבות העבר, וחלק גדול מההתקדמות שעשינו בתחום נזקף לזכותו של תומאס סואל וספריו.
יש המלצה איזה ספר עדיף? הספר של תומאס סול או של בן שפירו?
אגב אני לא מצליח להבין אנשים שמרנים שקוראים ספרים ומבינים את החשיבות של קידום דעות שמרניות של שוק חופשי ומדינה עם השפעה מצומצמת על חיי האזרחים שלה קוראים להצביע לנתניהו ששם את הדברים האלה בצד לאורך הכהונה שלו כראש ממשלה.
ספר מצויין , חובה לקרוא, אחד האנשים החשובים של המאה ה20, רוב הספרי נכתבו במאה הקודמת ובהחלט רואים את ההשפעה של ה"חזון הרע" שהולך לקרוא בעקבות הרפורמות של השמאל בארה"ב והנזקים שנגרמים לאמריקה כאומה, סואל חוזה את האסון אבל איש לא מקשיב..