למה אתם לא אמורים לבטוח בפיטר ביינרט

גלעד עיני הוא אנליסט מחקר בכיר בארגון CAMERA, הפועל למען דיוק בדיווחי התקשורת האמריקנית על המזרח התיכון. מאמר זה פורסם במקור באתר 'CAMERA' ותורגם מאנגלית בידי שלומי בן מאיר. אנו מודים לאתר 'פרספקטיבה' על הרשות לפרסמו מחדש.

***

פיטר ביינרט רוצה שנבטח בו כשהוא טוען שהיהודים יכולים להסתדר ללא מדינת ישראל. נכון, מיליוני יהודים – ניצולי שואה, יהודים שנמלטו מדיכוי בארצות ערב, פליטי ברית המועצות, בתא ישראל מאתיופיה, ואחרים – הבינו שמדינה יהודית היא צורך חיוני לביטחונו של העם היהודי.

נכון, יהודים זוכרים את ההיסטוריה של רצח עם ורדיפות שנגרמו עקב חולשתם לאורך הדורות, והאירו את השלכותיה הכואבות. הם ובני בריתם (שכללו, למשל, את מרטין לותר קינג הבן ורוזה פארקס), הגיעו באופן גורף למסקנה שמדינה עם רוב יהודי בה הם יכולים לעצב את גורלם, היכן שהגנה על יהודים לא יכולה לצאת מהאופנה, היא לא רק הכרחית אלא גם צודקת.

אבל פיטר ביינרט, פעיל אנטי-ישראלי ותיק, עכשיו קובע את ההפך עבור שבעת מיליוני היהודים בישראל, ולכתשעים אחוזים מיהודי אמריקה המגדירים עצמם כפרו-ישראלים ושדאגה לישראל היא חלק חיוני או חשוב ביהדות שלהם. במאמר חדש הקורא לעולם ללא מדינת ישראל, ביינרט טוען כך: אנחנו לא צריכים, ואין סיבה שנרצה, שהמדינה היהודית היחידה בעולם תמשיך להתקיים. היהודים כבר יסתדרו בלעדיה. תבטחו בי.

אולם בין השורות, המאמר שלו זועק את ההפך. מתחילתו ועד סופו, המאמר שנקרא "יבנה: טיעון יהודי בזכות שוויון בישראל-פלסטין" מעוות את העובדות, מסתיר אמיתות בלתי נוחות, ומהתל ברעיונות בעוד הוא מתיימר לספר את סיפורם של היהודים והערבים החיים בארץ הקודש. אין זה חשוב אם זו התוצאה של הונאה עצמית או של ניסיון מכוון להונות את קוראיו. אם ביינרט אינו דן בהווה באופן ענייני, מדוע שנאמין להבטחה שלו אודות עתיד אוטופי, בו תבוטל מדינת היהודים ותוחלף במדינה חדשה בה חמאס והג'יהאד האסלאמי יצטרפו למקבלי ההחלטות?

כיצד ביינרט מעוות תוצאות של סקר

אולי מוטב להתחיל בדוגמה פשוטה לחוסר הכנות במאמרו של ביינרט, שפורסם ב- Jewish Currents. יש צורך באנרגיה וסבלנות על מנת לפרק את חלק מטיעוניו החמקמקים (למרות שחשוב לעשות זאת). לעומת זאת, כשהוא כותב על סקר שנערך בישראל ב-2019, ההונאה שלו ברורה ומובהקת.

שימו לב כיצד ביינרט מתאר את ממצאי הסקר הבא. חשוב יותר, חישבו מדוע הוא בוחר לתאר אותם כך:

בשנה שעברה, כשהמכון הישראלי לדמוקרטיה שאל את היהודים בישראל מה יש לעשות עם הפלסטינים בשטחי C – אשר כוללים למעלה ממחצית הגדה המערבית – אם ישראל תספח את השטח, התשובה הפופולארית ביותר הייתה שיש להעביר אותם ממקומם"

"התשובה הפופולארית ביותר", כך מסביר ביינרט לקוראיו. למעשה, מיעוט ברור מקרב הנשאלים, 36 אחוז, אמר שהפלסטינים בשטחי C צריכים להיות מועברים לשטחים בשליטת הרשות הפלסטינית. פלח גדול יותר באופן משמעותי, 45 אחוז, אמר שיש לאפשר להם להישאר. אולם מכיוון שהסקר הציע כמה תשובות אפשריות לתרחיש ה"הישארות", ורק תשובה אחת לתרחיש ה"העברה", אותו רוב של 45% נחלק בסקר לכמה קבוצות.

גם המכון הישראלי לדמוקרטיה דיווח כי אותו מיעוט של 36% מהווה "השיעור הגבוה ביותר" מבין התשובות – אבל הם לפחות מפרטים את תוצאות הסקר וכולם יכולים לראות ולפרש אותן. בכל מקרה, אין לפטור את ביינרט מאשמה כי הוא בסך הכל ציטט את דברי ההסבר לסקר. ביינרט הוא אדם חכם, והוא יודע שישראלים שאמרו כי הפלסטינים צריכים להישאר מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר מבין הנשאלים. הוא פשוט לא רוצה שהקוראים שלו יידעו זאת. וזה כבר בלתי נסלח.

אותה פסקה של ביינרט מכילה דוגמא נוספת, מתוחכמת יותר, למשחקי המילים שלו. הוא טוען כי שטחי C "כוללים למעלה ממחצית משטחי הגדה המערבית". מדוע הוא כותב על שטח גיאוגרפי ולא על גודל האוכלוסייה, נתון אשר יותר רלוונטי לעניין? מכיוון ששטחי C מאוכלסים בדלילות בפלסטינים, ותמיד היו. ומכיוון ש"למעלה ממחצית" נשמע הרבה יותר גרוע מ"שבעה אחוזים", שיעור הפלסטינים החיים בשטחים אלה.

אז למה ביינרט לא מסביר לקוראיו ש-36 אחוז מהישראלים מעוניין להעביר שבעה אחוזים מהפלסטינים? מכיוון שביינרט, במאמצו להפשיט את היהודים ממדינתם העצמאית, מעוניין לשכנע את קהלו בדרכי רמייה. מטרתו בציטוט הסקר – וזו מטרתו לאורך כל המאמר – היא להאיר את היהודים בישראל באור שלילי ככל הניתן. לכן הוא משתמש בסקר על מנת לתמוך בטענתו כי באופן תיאורטי ישראל "תוכל" בעתיד להתחיל "לזחול" לכיוון "מדיניות של גירוש המוני". הטיעון נוסח בקפידה באופן דו-משמעי, במטרה להשאיר אצל הקוראים את הרושם של "גירוש המוני", גם כשמילות ההסתייגות הולכות ומתמעטות.

עם זאת, אין זה ברור האם ביינרט סבור ש"גירוש המוני" הוא אכן דבר גרוע כל כך – לפחות כשהמועמדים לגירוש הם יהודים. בחלק בו הוא דן בהשקפות הפלסטינים, הוא מצטט מאמר מ-1978 מאת וליד ח'אלדי כ"פשרה ההיסטורית" ו"פורצת דרך", על כך שההיסטוריון הפלסטיני התווה את תנאיו להסכמה של מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית. אחד מהתנאים הוא שאלפי היהודים החיים בהתנחלויות יגורשו מבתיהם. ביינרט לא מצא את הדרישה הזאת כראויה לאזכור.

במאמרו המספר כיצד היהודים "ישגשגו" גם כמיעוט החי תחת רוב פלסטיני, ביינרט גם לא מתעניין בסקר שנערך לאחרונה ומצא כי שיעור הפלסטינים התומכים בגירוש כל היהודים החיים בין הנהר לים הוא כפול ממספר היהודים התומכים בגירוש כל הפלסטינים. איזה מין ניתוח הוא זה, המתעמק בהשקפות הבלתי-ליברליות של מיעוט מהיהודים, אבל מתעלם כליל מאותן השקפות בקרב הפלסטינים? הסתירה הזאת היא חלק מדפוס של התבטלות בפני הסרבנות הפלסטינית, כפי שנראה בהמשך. אבל קודם לכן, כמה דוגמאות נוספות ליחס שביינרט מעניק לישראל.

ערים חדשות ליהודים ולערבים

דוגמה נוספת להטעייה של ביינרט את קוראיו הוא טענתו, המבוססת על דברי חבר הכנסת איימן עודה, שישראל "בנתה '700 ערים יהודיות ואף לא עיר ערבית אחת' מאז הקמתה".

למעשה, ישראל הקימה את העיר רהט, ומועצות מקומיות כגון לקיה, חורה, כסייפה, תל שבע, ערערה בנגב, שגב שלום, תראבין, אבו קרינאת וסעווה. טענתם של עודה וביינרט היא פשוט שגויה.

מעבר לשגיאה העובדתית, ישנו העיקרון השגוי העומד מאחורי השוואתו של ביינרט. אחרי הכול, מאות הערים והיישובים היהודיים בישראל הוקמו מאז סוף שנות הארבעים, לעומת עיירות ערביות ספורות. ביינרט מציג זאת כהוכחה לכיעור הישראלי.

אולם מספיקה ידיעה שטחית של ההיסטוריה הישראלית על מנת להכיר בכך שההיפך הוא הנכון. מאז הקמתה, ישראל לקחה מיליוני מהגרים יהודים שהיו צריכים בית. והיהודים האלה – אלה שהגיעו מאירופה עם מספרים מקועקעים על עורם וזיכרונות הזוועות במוחותיהם, אלה שנמלטו מעיראק עם מזוודה ותו לא, אלה שהיו אזרחים סוג ב' במרוקו או שסבלו מהדיכוי הסובייטי, אלה שברחו מתימן, איראן ואתיופיה, ואלה שפשוט עברו על מנת לעזור בבניית מדינה שתהיה בית ליהודים – כל אלה היו צריכים מקום לגור. לא היו, לעומת זאת, מיליוני מהגרים ערבים לארץ מאז שנות הארבעים, ולכן לא היה כל צורך בבניית 700 ערים ערביות.

ביינרט, כשהוא בוחר להציג את הקליטה הקשה של פליטים יהודים כראייה לאי-שוויון הנובע מזדון ישראלי, נותן לנו דוגמה נוספת למאמציו להאיר את ישראל באופן הזוועתי ביותר, ולעזאזל העובדות וההקשר. וזהו האדם שאנחנו אמורים לבטוח בו, כשהוא אומר שליהודים אין מה להפסיד מחיסול המדינה היחידה שחוקיה מבטיחים את קליטתם של היהודים, ושהרוב היהודי שבה עוזר להבטיח שאותם חוקים יישארו על כנם.

התרחבות ההתנחלויות

אוסף נוסף של טענות שקריות ותיאור מעוות של המציאות, שנועדו להציג את שטניותה של ישראל, מופיע בפסקה הבאה:

פרשנים לעתים מייחסים… את התקשחות העמדות הישראליות להשפעתה המפכחת של האלימות הפלסטינית. אולם לאורך 15 השנים האחרונות, בעיקר עקב שיתוף הפעולה הביטחוני של הפלסטינים עם ישראל, מספר הישראלים שנהרגו בידי פלסטינים ירד באופן דרמטי: מיותר מ-450 ב-2002, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, לממוצע של 30 בשנה מאז שהאינתיפאדה הסתיימה ב-2005 (מספר הפלסטינים שנהרגו בידי ישראל הוא גבוה הרבה יותר). עם זאת, התמיכה הישראלית במדינה פלסטינית ירדה באופן עקבי. לאורך העשור האחרון, בעידן של שקט יחסי מצד הפלסטינים, קצב צמיחת ההתנחלויות גבר, והישראלים הפכו את נתניהו, מתנגד רב-שנים לריבונות פלסטינית, לראש הממשלה שכיהן בתפקיד הזמן הרב ביותר בהיסטוריה של המדינה"

נתחיל עם טענתו של ביינרט שלאורך העשור האחרון "קצב צמיחת ההתנחלויות גבר" למרות מה שהוא קורא לו "השקט היחסי". הקישור של ביינרט שולח אותנו לדף באתר של 'שלום עכשיו'. ולפי המידע באותה כתובת בדיוק, אשר מראה את הגידול השנתי באוכלוסיית המתנחלים לאורך 2018, הטענה שלו אינה נכונה. למעשה, משנת 2000 ועד 2018, קצב הגידול ירד בהתמדה, מכ-5 אחוזים בשנה לכ- 3.5%. 'שלום עכשיו' אכן מצביעים על גידול בקצב התחלות הבנייה והמאחזים הבלתי חוקיים לאורך אותה תקופה. אולם במקום אחר במאמר ביינרט עצמו טוען כי מספר המתנחלים, לא מספר המבנים, הוא אשר מסכן את הקמתה של מדינה פלסטינית.

יש בעיות נוספות בפסקה שלעיל. במהלך תקופת "השקט היחסי" של ביינרט, היו שתי מלחמות ברצועת עזה. לכל אחת מהן קדמו ימים של התקפות רקטות בלתי פוסקות על ערים ויישובים ישראלים. הייתה "אינתיפאדת מכוניות" בה נהגים פלסטינים הפכו את כלי הרכב שלהם לכלי נשק קטלניים נגד ישראלים, ו"אינתיפאדת סכינים" בה אירעו עשרות פיגועי דקירה נגד יהודים ישראלים. והייתה עוד דחייה של הצעת שלום ישראלית על ידי המנהיג הפלסטיני. כשהוא מסווה את כל אלה מאחורי הביטוי "שקט יחסי", ביינרט לא נותן לקוראיו כל סיכוי להחליט בעצמם האם יש היגיון כלשהו מאחורי הקשחת העמדות הישראלית.

ולגבי טענתו של ביינרט שמספר הפלסטינים שנהרגו בידי ישראל הוא "גבוה הרבה יותר" ממספר הישראלים שנהרגו בידי פלסטינים. באתר שביינרט מקשר אליו, אפילו מקס פישר ו-Vox, הרחוקים מלהיות קולות פרו-ישראליים, מכירים בכך שכשישראלי שנהרג בידי פלסטינים "הרבה יותר סביר שהוא אזרח מאשר לובש מדים". וכשפלסטינים רבים נהרגו, זה היה ככלל בזמן ש"ישראל כיוונה את האש לחמאס ולקבוצות מיליטנטיות אחרות". אבל ביינרט מעדיף שהקוראים יגזרו גזירה שווה בין אזרחים יהודים שנרצחו לבין חמושים פלסטינים שנהרגו, ואזרחים שנקלעו לקו האש באופן טרגי, במהלך תקיפות נגד ארגוני הטרור.

העובדה שביינרט נוטה לראות באלימות פלסטינית נגד יהודים כלגיטימית, ובניסיונות הישראליים לעצור את האלימות הזאת כבלתי לגיטימיים, מודגשת באמצעות פיסקה המכנה את הראשון "מאבק חמוש" ואת האחרון "ברוטליות". הוא מתייחס לתוכנית שלום אמריקנית שהובילה ל"עלייה בתמיכה הפלסטינית במאבק החמוש", וממשיך:

ואם מאבק חמוש אכן יפרוץ, ישראלים ויהודי התפוצות שכבר תומכים במדיניות המפעילה אלימות כלפי הפלסטינים יפרשו את התגובה הפלסטינית האלימה כרישיון להפעלת ברוטליות רבה אף יותר"

ביינרט אומר שהרג ישראלים בגל חדש של פיגועי התאבדות יהיה "מצער" – משום שהוא יהיה "פחות אפקטיבי". הניסיונות הישראליים להפסיק את האלימות הם "ברוטליים". (ראיון לבן סיילס, 9 ביולי).

אפולוגטיקה לאלימות הפלסטינית

זו לא הדרך היחידה בה מאמרו של ביינרט ממעיט בערך הטרור הפלסטיני. בפיסקה אחת, הוא מאשים את העולים היהודים בהתקפות הפלסטיניות, בעוד הוא מסתיר את העובדה שהתקפות אלה בוצעו נגד יהודים:

בסוף שנות העשרים ובשנות השלושים של המאה שעברה, תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, ההגירה היהודית המתגברת גרמה לאלימות גוברת בין פלסטינים ליהודים" [ההדגשה שלנו]

ברור שביינרט לא היה מאשים הגירה מאמריקה הלטינית ב"גרימת" התקפות של גזענים לבנים על מהגרים לארה"ב. מה שפחות ברור הוא, מדוע הוא חש בנוח להשתמש בשפה כזאת על מנת לתאר התקפות על יהודים חפים מפשע.

למרות התייחסותו של ביינרט ל"אלימות בין פלסטינים ליהודים", דו"ח ועדת פיל הבריטית, שבחנה את המהומות של שנות השלושים בארץ ישראל, מדבר באופן ברור על יהודים שהותקפו. "כמו ב-1933", הדו"ח מסביר, "אלה לא היו רק היהודים שהותקפו, אלא גם ממשלת פלשתינה". דו"ח בריטי נוסף מבטל את דברי ביינרט על "אלימות בין פלסטינים ויהודים":

ערביי יפו תקפו באופן רצחני את תושבי העיר היהודים, ופשיטות ערביות נערכו על חמישה יישובים כפריים יהודיים; הפרעות דוכאו בידי המשטרה וכוחות הצבא. ארבעים ושבעה יהודים נהרגו ו-146 נפצעו, רובם בידי ערבים, ו-48 ערבים נהרגו ו-73 נפצעו, רובם בידי המשטרה ופעולות הצבא"

מבין התקפות אלה, ראויות לציון מעשי הטבח ש"נגרמו" ליהודי חברון, ירושלים וצפת, בהן נהרגו למעלה ממאה חפי מפשע, ושפרטיהם מחרידים מעבר לכל דמיון. תיאורם כ"התקפה מרושעת על ידי ערבים נגד יהודים המלווה בהרס נרחב של רכוש יהודי", כפי שתיארה חקירה בריטית נוספת של המאורעות, יהיה לשון המעטה.

כך ה'ניו יורק טיימס' תיאר את אירועי 1929, לאחר השתוללות דומה של אלימות נגד יהודים שפרצה ב-1938:

מאז הפרעות של 1929, בהן ערבים התנפלו על גברים יהודים, רובם תלמידי ישיבה, כמו גם על נשים וילדים, בערים העתיקות חברון וצפת, לא היה בפלשתינה טבח הדומה להתקפה של אתמול בלילה"

כאשר ביינרט לבסוף מציין את "ההתקוממויות הפלסטיניות" כמקור האלימות ב-1929, הוא מתאר את מעשי הרצח כבדרך אגב:

ב-1929 וב-1936, ההתקוממות הפלסטינית נעשתה אלימה. אבל גם בכך, הפלסטינים לא היו יוצאי דופן בקרב העמים שנאבקו בקולוניאליזם"

נשאל שוב: אם ביינרט מבטל את רצח של תינוקות יהודים, גפיים כרותים מפוזרים על הרצפה, גופותיהן השרופות של נשים הקשורות לסורגי החלונות בבתים חרוכים – אלה רק חלק ממראות הזוועה מפי עדי ראייה – כ"לא יוצאי דופן", מדוע עלינו לבטוח בחזונותיו לגבי העתיד? לאילו מילים קשות כגון "לא יוצאי דופן", עלינו לצפות ממנו במקרה שהניסוי שלו יתגלה, למרות הבטחותיו, כמסוכן לחיים היהודיים?

"מיני מדינה"

שימו לב כיצד ביינרט מתייחס לחמאס, ארגון הטרור האסלאמי השולט ברצועת עזה, ולמנהיגים פלסטינים נוספים המתנגדים לקיומה של ישראל:

לאורך רוב המאה העשרים, הפלסטינים שאפו למדינה משלהם בכל השטח שבין נהר הירדן לים התיכון. אולם בשנות השבעים, אינטלקטואלים פלסטינים החלו להודות באופן גלוי שמאבק ארוך זה נכשל. בכניעה מרה זו למציאות, הם הציעו שהפלסטינים יישאפו למה שהם כינו "מיני מדינה" בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה. ב-1988, כשהארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) הכיר בישראל, זו הפכה לעמדתו הרשמית. אפילו התנועה הפלסטינית חמאס – שלא הכירה בישראל – אימצה שוב ושוב את ה"מיני מדינה" כבסיס להפסקת אש ארוכת-טווח.

ביינרט אומר שהאינטלקטואלים הפלסטינים "בשנות השבעים" זנחו את משימתם לחסל את ישראל באלימות ולהחליף אותה במדינה פלסטינית. במקום זאת הם הסכימו לשליטה בגדה המערבית וברצועת עזה, אזורים שטוהרו מיהודים ב-1948 ועברו לשליטה ישראלית ב-1967. גם חמאס "אימץ" את הרעיון. כהוכחה לכך, ביינרט מספק קישור לעמוד הטוען שפתח והחזית העממית קראו ל"מיני מדינה" שכזאת לאחר 1973.

מדובר בהטעיה. אחרי הכל, ב-1980 יאסר עראפת, ראש הפתח ואש"ף, הכריז כי "משמעות השלום עבורנו היא השמדת ישראל".

בכל מקרה, גם כשחלק מההנהגה הפלסטינית, כולל כמה אינטלקטואלים, שינתה כיוון מהתנגדותם ל"מיני מדינה" פלסטינית בשנות השבעים, זה לא היה משום שהם ויתרו על דרישתם להשמדת ישראל.

להפך. ב-1974, המועצה הלאומית הפלסטינית, שכללה את פתח והחזית העממית, הייתה ברורה בנוגע לדרישתה העקבית שישראל תימחק מהמפה. תכנית עשר הנקודות של המועצה, שאומצה ביוני 1974, טענה כי המנהיגות הפלסטינית "תיאבק כנגד כל הצעה ליישות פלסטינית בתמורה להכרה ושלום". כן, הפלסטינים היו מוכנים להקים רשות בכל שטח ש"ישוחרר" משליטה ישראלית – למשל, הגדה המערבית ורצועת עזה – אבל זה ישמש כראש-גשר להמשך המאבק לחיסול ישראל:

כל צעד שיינקט לקראת שחרור הוא צעד לקראת הגשמת האסטרטגיה של ארגון השחרור להקמת המדינה פלסטינית דמוקרטית המוזכרת בהחלטות המועצות הלאומיות הפלסטיניות הקודמות"

במילים אחרות, מדינה פלסטינית שתחליף את ישראל. ואם זה לא ברור מספיק, התכנית ממשיכה:

לאחר שתוקם, הרשות הלאומית הפלסטינית תשאף להשיג אחדות בקרב מדינות ההתנגדות, במטרה להשלים את שחרור כל הטריטוריה הפלסטינית"

ביינרט מתאמץ כל כך לכלול את חמאס של ימינו לקבוצת התומכים ב"מיני מדינה", שהוא מלקט כל מיני מאמרים מתחילת המאה כדי להוכיח את טענתו. אם הוא היה מעוניין להיות כן עם קוראיו, הוא היה מיידע אותם שגם החמאס הבהיר שהוא מוכן לקבל שטח בגדה המערבית וברצועת עזה כראש-גשר להחרבת ישראל. כל הפסקת אש "לא תכלול ויתורים כלשהם על איזה חלק מאדמת פלסטין", הסביר מנהיג חמאס איסמעיל הנייה בסוף 2010. בשנה שלאחר מכן, מנהיג חמאס מחמוד א-זהאר אמר שליהודים "אין מקום בקרבנו… ואין עתיד בקרב האומות". מנהיג חמאס נוסף, יחיא סינוואר, טען לאחרונה שהפלסטינים "אינם יכולים לוותר על אינץ' אחד מאדמת פלסטין". והנייה הבהיר את המשמעות של דברים אלה: "פלסטין מהים ועד ולנהר! ואנחנו לעולם, לעולם לא נכיר בישראל."

זו היא ה"כניעה המרה למציאות" שביינרט מנסה למכור כ"פשרה היסטורית" – כל זאת למען המטרה, כך נראה, של שינמוך הקיצוניות של חמאס והאיום שהוא מציב, כארגון אנטישמי הידוע בשל פיגועי ההתאבדות המכוונים נגד אזרחים יהודים בפיצריות, בתי קפה ומועדוני ריקודים. אף טיעון, וודאי לא כזה שקורא לביטול כוחו הפוליטי של העם היהודי, לא אמור להתבסס על עיוותים המעצימים את חסרונותיו של צד אחד בעוד הם מגמדים את אשמתו של האחר. זה מה שביינרט עושה לאורך כל מאמרו.

נאצים ושוויון

המסגרת הכללית של מאמרו של ביינרט היא לא פחות בעייתית מהאוסף שלו של טענות מטעות (והרשימה שלעיל רחוקה מלהיות ממצה). ביינרט מתחיל ומסיים את המאמר בביטול החששות מפני המשטר החדש שהוא מציע כביטוי של פתולוגיה יהודית. הסיבה שיהודים ברחבי העולם הם סקפטיים בנוגע לחזונו של ביינרט – חזון שדן שפירו, אדם שלרוב מתבטא במתינות, כינה "הבלים אוטופיים" – היא שהם כולם פשוט עיוורים עקב הטראומה של השואה.

הכוח הבלתי מדובר מאחורי התמיכה היהודית בישראל, לפי ביינרט, הוא בכך ש"התנגדות למדינה יהודית משמעה סכנה של שואה שנייה". אבל זו הונאה, הוא ממשיך. "באמצעות להטוטנות היסטורית שהפכה את הפלסטינים לנאצים, הפחד מפני השמדה הפך להיות המגדיר של מה זה אומר להיות יהודי אותנטי".

הוא חוזר לטענה הזאת בסיכומו של המאמר:

התיאור של הפלסטינים כשונאי יהודים כפייתיים – והאמונה התואמת שכל דבר שהוא פחות ממדינה יהודית מוביל להתאבדות קולקטיבית – נובעים פחות מההתנהגות הפלסטינית ויותר מטראומה יהודית"

ובמקום אחר:

האמונה שהיהודים בארץ ישראל מסתכנים ברצח עם ללא מדינה יהודית היא חלק מרכזי מהמשמעות של להיות ציוני כיום"

הטראומה הזאת, ביינרט מתעקש, אחראית לכל מיני סוגים של פשעים. מה עוד חוץ מ"טראומה יהודית" ו"להטוטנות היסטורית", הוא שואל, יכול להסביר את הספקנות כלפי טענות שמנהיגי חמאס, כולל כאלה שדיברו על "התועבה היהודית" ושאומרים בגלוי שהיהודים השחיתו את החברות האירופאיות באמצעות "הלוואה הריבית, סגידה לכסף, קמצנות חולנית ושוחד", למעשה מעוניינים לחיות בשלום עם היהודים.

ההכללות וההגזמות של ביינרט על היהודים הן פחות קשות מאלה של חמאס, אך הן בכל זאת מדאיגות. טראומת השואה "הופכת את היהודים המכירים באנושיותם של הפלסטינים לנאיביים, אם לא בוגדים". היא "הופכת את כל מי שמתמסר למטרה הפלסטינית לאוהד נאצים, אשם באנטישמיות עד שלא הוכח אחרת". זו בטח ההשקפה הזאת, ביינרט טוען, אשר מונעת מיהודים רבים לאמץ את הפתרון שהוא מציע של פירוק ישראל.

אלה הן האשמות חמורות ופוגעניות. נראה כי זוהי הקריקטורה של היהודים המודרניים המונחת בראשו של ביינרט. כן, ביינרט ניתח את הבעיה, והבעיה היא לא פחות מאשר "הזהות היהודית", זהות שהוא מתעקש ש"עורכת גזירה שווה בין שוויון לפלסטינים לבין שואה יהודית".

במאמר צד נציין כי כ-20 פעם לאורך מאמרו ביינרט משתמש במילה "שוויון" כמילה נרדפת לחזונו להשמדת ישראל. ייתכן שמדובר בצעד שיווקי חכם. אבל יהיה זה מופרך לטעון כי המשמעות היחידה של "שוויון" היא חזונו של מדינה אחת – כאילו השוויון לא יוכל להתקיים עד שהודו ופקיסטן יתאחדו, וכאילו כל אדם המתנגד לצירוף אירלנד לממלכה הבריטית בעצם מתנגד ל"שוויון". מכל מקום, האם יש להתייחס להערכתו של ביינרט – לפיה היהודים מהססים להשליך את מדינתם לאשפה משום שהם "משליכים באופן רטרואקטיבי את תכניות ההשמדה הנאציות על ההתנגדות הפלסטינית לציונות שלפני הקמת ישראל" – כאל טיעון רציני?

האם רצח עם הוא הטרגדיה היחידה שהיהודים יכולים או צריכים לחשוש מפניה? האם השמדה היא התוצאה האפשרית היחידה של ביטול היכולת היהודית להגנה עצמית? מובן שלא. כבר ראינו לעיל דוגמאות לפגיעה ביהודים בפלשתינה שלפני 1948, שהן פחות גרועות מרצח עם. האם עלינו, כמו ביינרט, למשוך בכתפינו לנוכח "סתם" מעשי טבח כגון אלו שבוצעו ב-1929? (ראוי לציין כי ביינרט גם מסביר כי בריתו של המנהיג הפלסטיני עם היטלר היא "לא יוצאת דופן"). ואם הכללת הג'יהאד האסלאמי בתוך ישראל במקום מעבר לגבול בעזה תקל עליו לרצוח יהודים בפיגועי התאבדות, האם הסכנה של מעשי רצח אלה מתבטלת כי הם נוראים פחות מהשואה? ומצד שני, האם רצח עם הוא לא משהו שעם בריא צריך לחשוש מפניו? ביינרט מזלזל באלה האומרים את הביטוי "לעולם לא עוד". אולם רוב היהודים לא מזלזלים בכך. ולמה להם לזלזל, אחרי רואנדה, קמבודיה ודארפור?

על הריבונות

בסוף מאמרו, ביינרט מנסה לטעון שריבונות לא צריכה להיות כל כך חשובה ליהודים בישראל. "זה בדרך כלל נלקח כמובן מאליו בשיח היהודי המרכזי שללא ריבונות, היהודים בישראל יעמדו מול סכנה קיומית", הוא אומר. ופחד זה מפני סכנה קיומית – כנראה תוצאה של טראומת השואה – הוא הסיבה היחידה שהיהודים בישראל אינם מוכנים לוותר על הריבונות. אבל הם טועים בקשר לכך, ביינרט מתעקש, ולכן הם לא צריכים להתעקש על ריבונות.

מדובר בתפנית צורמת במאמר שכמה פסקאות קודם לכן עסק בריבונות כערך חשוב ומובן – כלומר, חשוב לפלסטינים. ביינרט מצטט בהסכמה את ח'אלדי, ההיסטוריון הפלסטיני, שהתעקש על ריבונות. התנאי המוקדם לכל מדינה פלסטינית לצד ישראל, טוען ביינרט בעזרת ח'אלדי, "הוא המושג של ריבונות. לא חצי ריבונות, לא מעין-ריבונות או תחליף לריבונות. אלא מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית".

ביינרט מחדד את הנקודה: "עד ליום זה, הפלסטינים מתנגדים באופן גורף להגבלות על הריבונות של המדינה הפלסטינית העתידית". משום מה, דיבור זה על התביעה הפלסטינית לריבונות לא מלווה בתוכחות מצידו של ביינרט על עיוותי תפיסה, טראומות העבר או שהשאיפה לריבונות נובעת מדה-הומניזציה של היהודים על ידי הפלסטינים.

אלה הם היהודים בלבד שרצונם לריבונות מעורר חשד. ויש להם מעט מאוד מה להפסיד אם הם יוותרו על ישראל, טוען ביינרט.

מדינתו החדשה של ביינרט עדיין יכולה להיות בית ליהודים, הוא אומר, גם אם לבסוף היא "תקוצץ" – ובכך הוא מתכוון לביטול חוק השבות המציע לכל יהודי בעולם אזרחות ישראלית, מאפיין יסודי של המדינה היהודית.

קיצוץ חוק השבות לא צריך למנוע מישראל-פלסטין מלהיות בית יהודי. מה שחשוב, על מנת להיות מקלט ליהודים, זה לא שיהודי מניו-יורק יוכל לנחות בתל אביב ולהיות לאזרח ישראל בין לילה. מה שחשוב זה שהמדינה תבטיח בחוקתה את המחויבות להיות מקלט לכל יהודי – וכן, כל פלסטיני – הנתון במצוקה.

אבל ביינרט לא אומר מי, במדינה שהוא מציע, יחליט מיהו יהודי או פלסטיני במצוקה. האם הפלסטינים יחליטו כי הדבר מנוגד לאינטרס שלהם להטות את הדמוגרפיה לטובת היהודים באמצעות, למשל, אישור עלייה ליהודים הנמלטים מפני אנטישמיות בצרפת? כמה קל יהיה לשומר הסף הפלסטיני להתנגד לכך, בטענה שיהודי ממערב אירופה לא יכול בשום פנים להיות נתון במצוקה. האם יהודים, מצידם, יסכימו שנכדיהם של פליטים פלסטינים מגרמניה נתונים במצוקה?

ביינרט יכול לומר כי זו טענה צינית, ושבמדינה שהוא יכפה על הצדדים, דווקא התכונות הנאצלות ביותר הן אלה שיכווינו את דרכם. אם כך, אפשר להזכיר לו את מי שכתב בזמנו על "ההגירה היהודית שגרמה לאלימות" נגד היהודים בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה.

הדמוגרפיה היא חשובה עבור עמים שחוו דיכוי ורדיפה כמיעוטים. ביינרט עשוי לחשוב שהיהודים והערבים במדינה האחת לא צריכים לדאוג לגביה, אולם יהודים וערבים החיים במזרח התיכון חושבים אחרת. ויש לכך סיבה טובה. ביינרט מסביר כי היהודים לא צריכים לחשוש מכך שהם יהיו אוכלוסיית המיעוט במדינה החדשה, מכיוון שזכויותיהם תובטחנה, למשל, באמצעות חקיקה שתוכל להתבטל רק בקולם של 90 אחוז מהמחוקקים, או מכיוון שהפינה שלהם במזרח התיכון תוכל להיות ממש כמו בלגיה. אולם נימוקים אלה מחמיצים לפחות נקודה חשובה אחת:

מערכות שלטוניות וחוקיות יכולות להשתנות. זו למעשה בדיוק הטענה של כל המאמר שלו: המדינה היהודית והדמוקרטית צריכה להפסיק להתקיים, למרות שהרעיון הזה מתועב בעיניהם של הישראלים. אם ביינרט רוצה שנאמין שזה ריאליסטי להפוך את ישראל מן היסוד, למרות רצונו של רוב גדול בקרב היהודים החיים בה, מדוע שזה לא יהיה ריאליסטי לחשוב שהיישות החדשה, בה היהודים הם המיעוט, תשליך מעליה את כל הביטחונות החוקתיים עליהם הוא מפנטז?

יש עוד שאלות שאין עליהן תשובות טובות. האוטופיה של ביינרט תתקיים בעולם האמיתי. ותאהבו את זה או שלא, במזרח התיכון האמיתי יש צורך לשקול את מצב הביטחון האזורי – במילים אחרות, להחזיק צבא חמוש. אם היהודים יהיו המיעוט במדינה, או שהם יחיו באזור אוטונומי בתוך אותה מדינה – שני תרחישים אפשריים לפי ביינרט – מי יהיה אחראי על הצבא של המדינה? מי יקבע כיצד והאם המדינה צריכה לפעול בשביל למנוע, למשל, מכסף איראני מלזרום לג'יהאד האסלאמי או לקבוצות בעייתיות אחרות? מי יקבע כיצד להתמודד עם איומים מצד חיזבאללה, או האם להגיב להתקפות ממעבר לגבול על ערים יהודיות? האם למדינה החדשה יהיה אינטרס להגן על ממלכת ירדן, בה למעלה ממחצית האוכלוסייה היא פלסטינית, ממרד פלסטיני פנימי? או שמא, מקבלי ההחלטות יעדיפו לסייע למרד ולהפיל את המשטר הירדני?

ישנם אינספור תרחישים אחרים בהם האוטופיה של ביינרט תתפלג באופן חד לפי קווים אתניים. בשאלות כאלה של חיים ומוות, ביינרט מטיח בנו: פשוט תבטחו בי. ביינרט רוצה גם שנאמין שבאוטופיה העתידית חיזבאללה, חמאס, רמות מטורפות של אנטישמיות בעולם הערבי, הפנטזיה של החזרת היהודים "חזרה למקום ממנו הם באו", ושאר אי-נוחויות, פשוט יקמלו וייעלמו תחת המשטר החדש שהוא מציע.

כיצד האדם שיכול לדמיין בביטחון אוטופיה שכזאת אינו יכול להביא את עצמו לדמיין, למשל, שהפיזור הנוכחי של התנחלויות יהודיות בגדה המערבית עשוי שלא למנוע פתרון של שתי מדינות? או שמדינה פלסטינית מתפקדת על 95 אחוז מהגדה המערבית, אותה הוא מבטל במאמרו כבלתי אפשרית, היא אכן אפשרית? או שמדינה פלסטינית עם כמה מגבלות על ריבונותה יכולה לעבוד מצוין עבור הפלסטינים, בעוד לדעתו אי-ריבונות יכולה לעבוד עבור היהודים?

ביינרט סבור כי ההצעות האלה הן בלתי תקפות. והמחשבה שישראל תתעקש עליהן, הוא מסביר, היא מה שהוביל לחזונו הנבואי על פתרון של מדינה אחת. אולם הצעות אלה הן לא פחות ריאליסטיות מהמדינה המאוחדת אותה הוא מתווה. ההפך הוא הנכון: הן קלות לדמיון, לפחות כפי שקל לדמיין את חתימתו של מחמוד עבאס על הצעת השלום של אהוד אולמרט. אלא שביינרט לא רוצה לדמיין את זה. וזאת משום שלמרות שהוא טוען שחלומו אודות מחיקת המדינה היהודית הוא חזון ציוני אותנטי, מילים אלה הן מעטה דקיק לעובדה שהוא, בניגוד לרובם המכריע של היהודים בעולם, אנטי-ציוני.

---