לרוץ עם הגורל: צ'רצ'יל בראי ההיסטוריה

אז מה יותר גרוע – לבוז לווינסטון צ'רצ'יל או פשוט לגלות בורות לגבי מקומו החשוב בהיסטוריה? הבורות האמורה אינה מפתיעה בתקופה בה סקרים מראים כי צעירים רבים סבורים שצ'רצ'יל הוא דמות בדיונית. מנגד, אותו הבוז יכול להגיע רק ממוחות שהושחתו ללא הכר בידי תעמולה וכפיות טובה לתרבות המערב ולאלו שהקריבו כדי להגן עליה בימים האפלים שלפני העידן הצדקני הנוכחי. העובדה שהאסטרונאוט סקוט קלי הותקף לאחר שצייץ ציטוט של צ'רצ'יל בטענה שהמנהיג הדגול היה "גזען" היא מצערת כשלעצמה. העובדה שנאלץ להתנצל במהירות בפני הטרולים בטוויטר מספרת לנו עד כמה רדודה התרבות שלנו כיום.

אז יתכן שאחרי הכל עוד ביוגרפיה על צ'רצ'יל, אחד האנשים המתועדים והמסוקרים ביותר של המאה הקודמת (זהו הספר האלף במספר אודותיו כפי שמציין המחבר), לא צריכה ממש להצדיק את עצמה. וזה נכון עוד יותר כאשר המחבר הוא ההיסטוריון הבריטי אנדרו רוברטס, מי שבמשך עשורים תיעד בקפדנות את עולמו של צ'רצ'יל ולמען האמת היה זה מוזר אם היה מסיים את הקריירה העשירה שלו ללא יצירה עבת כרס שכזו.

ואין דרך אחרת לחבר ביוגרפיה על צ'רצ'יל מאשר לכתוב ספר עב כרס. פחות מזה פשוט לא יעשה צדק עם אדם שמסעו הפוליטי האדיר ארך יותר משישים שנה והסתיים מעט לאחר יום הולדתו התשעים. בכמעט אלף עמודים של פרוזה מהודקת, רוברטס מאפשר לעצמו את המקום לנתח את כל השיאים הרבים וגם את רגעי השפל הלא-מעטים בחיים הארוכים והמגוונים של הגיבור, ועוקב אחריו החל מילדותו והשירות הצבאי, ההישגים העיתונאיים וההרפתקאות בקובה, סודן, הודו ואפריקה, דרך הבחירה לפרלמנט בגיל 25 אשר ממנה השאר היסטוריה. התוצאה היא מפגן כוח ספרותי של כתיבה מובחרת וניתוח מדויק, במה שהיא ככל הנראה הביוגרפיה הטובה ביותר של צ'רצ'יל שראתה אור, תחום בו התחרות קשה וצפופה.

רוברטס מציע לקוראיו חומר ארכיוני שהיה סגור בפני כותבים וחוקרים בעבר, כולל תמלילים מקבינט המלחמה ואולי חשוב אף יותר – יומנו האישי של המלך ג'ורג' מימי מלחמת העולם השנייה המספק לנו יותר מהצצה ליחסים בינו לבין ראש הממשלה בימים ובחודשים המתוחים שבין מאי 1940 ועד לניצחון. המחבר אינו פוסח על הצגת חלקי הסיפור שכבר ידועים או נודעו בעשורים מאז מותו של צ'רצ'יל, כך שגם הקורא המתחיל יכול לקבל את הסיפור המלא והדרמטי של חייו שהיו רצופים בתעתוע וגינוי, יחד עם הערכה ביקורתית של האדם ושל העולם אותו עזר לשנות וכנראה גם להציל. בנוסף, רוברטס מפריך חלק מהתפיסות השגויות לגבי צ'רצ'יל שהפכו לחלק כה בלתי נפרד ממחשבתנו עד שהן זקוקות לקרצוף נחוש כדי להסיר אותן.

בין שני עולמות

שורשיה של משפחת צ'רצ'יל מגיעים מן האריסטוקרטיה. וינסטון נולד בשנת 1874 בארמון בלנהיים שנבנה עבור הדוכס ממרלבורו, מאבותיו המפורסמים של צ'רצ'יל. אך כפי שקורה במשפחות אצולה רבות, הכבוד והעושר לא חלחלו באופן שווה לכל שכבות הדורות. אביו של וינסטון, רנדולף, היה פוליטיקאי עולה ומבטיח שהקדיש את כל מרצו בתקווה להפוך יום אחד לראש הממשלה, ואימו ג'ני ג'רום הייתה בתו הנאה של איש עסקים אמריקני אמיד.

למרות שווינסטון מעולם לא התעייף להתגאות בכך שהוא חצי-אמריקני, משפחת צ'רצ'יל המורחבת תמיד הביטה בחשד על משפחת ג'רום כ"ספקולנטים"; לא רק שג'ני הגיעה ממדינה אחרת, היא גם לא הייתה שייכת למעמד הנכון. יחד עם זאת, כפי שרוברטס מציין, כנראה שהשילוב המסוים הזה בגנים של צ'רצ'יל עזר ליצור סוג של אדם שיחד עם חוש ההיסטוריה שפיתח והאנרגיה המדהימה שלו לא היה צומח ממוצא כל-בריטי או כל-אמריקני. הוא נשא בתוכו את הטוב משני העולמות.

ילדותו של צ'רצ'יל נודעה בהיותה מאוד לא מאושרת, ורוברטס לא מנסה לייפות ולו במעט את סיפור ההזנחה העצוב. האבא רנדולף היה שקוע לרוב בקריירה הפוליטית והאמא ג'ני הפכה במהרה לאורחת מבוקשת בכל אחוזות היוקרה בעיר ובכפר. אף אחד מההורים העסוקים לא מצא מספיק זמן להקדיש לווינסטון ולאחיו הצעיר, וההשגחה עליהם הופקדה בידי מטפלת אותה וינסטון כה אהב שבמשך שנים לאחר מותה טיפח את קברה בסוג של אדיקות דתית ויקטוריאנית. מסיבה לא ברורה, הילד המוזר הפך לאכזבה מרה עבור אביו ויתכן כי גם מקור לבושה קלה עבור אימו. כיום היינו מניחים שילדות כזו הייתה מרשם לחיים כושלים, אך הנחה כזו אינה לוקחת בחשבון את אופי האדם.

רוברטס מקדיש בספרו מקום נרחב לימי בית הספר, ומנסה להפריך את התפיסה לפיה היה וינסטון נחשב באותם ימים לסוג של תלמיד חלש מאוד, תפיסה שקודמה על ידי צ'רצ'יל עצמו ועוד רבים אחרים. למעשה, הוא רק ניסה להיראות טיפש ולא-יוצלח. הנער פיתח זיכרון צילומי והיה מסוגל לצטט שירים שלמים בעל פה, כישרונות ששירתו אותו היטב בהמשך החיים. מאוחר יותר צ'רצ'יל היה עוקץ את עצמו על כך שלא הצליח להשלים השכלה קלאסית ובמקום זאת שכלל את השימוש בשפה האנגלית כפרס ניחומים.

למרות זאת אנו למדים מספרו של רוברטס כי וינסטון הצעיר, בניסיון להתקבל לבית הספר היוקרתי בהארו, שקד על שינון האידיאה בלטינית, משימה שגם התלמידים המצטיינים ביותר התקשו לעמוד בה. האמת היא שצ'רצ'יל היה נער שהצטיין במיוחד בדברים שעניינו אותו, אך אין זה אומר שהוא נידון לכישלון בכל השאר. לא היה זה אינטלקט שהיה חסר לו כילד, אלא רצון. הוא היה ותמיד יהיה סוג של חולם.

מושיע לאומי

חוקרי היסטוריה פוליטית עדיין נפעמים מעלייתו המהירה של צ'רצ'יל בפרלמנט ובשורות המפלגה השמרנית, וממעברו הפתאומי לליברלים לפני שעבר בחזרה שוב ועורר תהיה ציבורית לגבי כושר השיפוט שלו. משם הוא נסק מהר עוד יותר לקבינט, ומונה לתפקיד שר הימיה בטרם מלאו לו ארבעים ובדיוק בזמן למלחמת העולם הראשונה. לאחר הכישלון במערכת גליפולי בה ספגו הכוחות הבריטים מעל למאה אלף אבדות, זוהרו של הכוכב העולה נפגע והוא הוריד את עצמו בדרגה כדי להתגייס ולשרת כקצין בחזית המערב.

לאחר מכן הגיעה שורת אכזבות בבחירות אשר בנו את שמו מחדש והחזירו אותו בסופו של דבר לפרלמנט ולקבינט בסוף שנות העשרים כאשר מונה לשר האוצר בממשלת סטנלי גולדווין, לפני שיצא שוב לגלות פוליטית במהלך שנות השלושים. אם היינו לוקחים את השנים שבין 1900 ל-1930 בחייו של צ'רצ'יל היה ניתן בקלות להפוך אותן לסדרת מתח מרתקת שהייתה מרגישה לפעמים דרמטית יתר על המידה, אבל במציאות כל שרשרת האירועים האלו אכן התרחשה.

מרבית הקוראים יבקשו לצלול בעיקר לסיפור העשור שבין 1935 ל-1945, התקופה בה פועלו של צ'רצ'יל העלה מעמדת פוליטיקאי לא יציב, מחבר רבי מכר, היסטוריון ועיתונאי, לדרגת המושיע הלאומי. רוברטס מוליך אותנו בתיעוד של כל צעד בדרך החל מהימים בהם צ'רצ'יל היה קול קורא במדבר מול עלייתו המאיימת של היטלר לשלטון בגרמניה. ובכל צעד בדרך צ'רצ'יל פגש לעג ובוז, שהתחזקו בשל המוניטין שלו כאדם נרגן ורברבן ובעל כושר שיפוט מפוקפק, אך הוא המשיך להתעקש. צ'רצ'יל ידע היטב איך לקדם את עצמו ללא בושה אך כשגורל המדינה ניצב בסכנה, המדינה עמדה תמיד במקום הראשון.

כמחצית מן הספר עוקבת אחרי דרכו של צ'רצ'יל יחד עם עקשנים דומים כמו בולדווין וצ'מברליין בחזרה אל הצמרת, דרך קריאתו לדאונינג 10 במאי 1940, הקרב על בריטניה, הברית האמריקנית, היחסים הרגישים בתוך ממשלת הקואליציה ושאר המאמץ הארוך והמסוכן של המלחמה בממלכה כולה ובאנשיה בהם הצליח ראש הממשלה להחדיר אומץ. כמו שהנשיא קנדי הגדיר זאת מאוחר יותר, צ'רצ'יל "גייס את השפה האנגלית ושלח אותה לקרב". הנקודה החשובה לגבי 1940 אותה מציין רוברטס היא שלמעשה צ'רצ'יל לא עצר את הפלישה הגרמנית, אלא מנע מהממשלה הבריטית לדון על הסכם שלום מביש.

למרות כל זאת, ספרו של רוברטס רחוק מלהיות הגיוגרפיה המתארת את גיבורה בהערצה עיוורת. המחבר מתעכב בביקורת הוגנת גם על הטעויות הרבות והמגוונות שצ'רצ'יל ביצע, כאלו שהיו כנראה שמות קץ לקריירה של כל אדם אחר. גם צ'רצ'יל עצמו לא היה אדם שהתכחש לשגיאותיו או ניסה להטיל אשמה על אחרים (פעם סיפר לאשתו קלמנטיין כי לא היה משיג דבר אלמלא הטעויות שעשה), ובחלק מהמקרים השגיאות היו חמורות במיוחד: התנגדותו המוקדמת לזכות בחירה לנשים ולעצמאות הודית; ההחלטה להחזיר את המדינה לשימוש בתקן הזהב במהלך כהונתו כשר אוצר בשנות העשרים; תמיכתו הנלהבת במלך אדוארד במשבר המלוכה של 1936 ואולי השגיאה הנודעת מכל – הפקודות שניפק והובילי לאסון גליפולי במלחמת העולם הראשונה, תבוסה שלפחות ממנה הפיק את הלקחים בהמשך.

למען החירות

בחייו הציבוריים נראה כי צ'רצ'יל מילא עד תומו את הצו התיאטרוני לפיו אם אתה כבר נופל, אז לפחות תיפול מהסולם הכי גבוה. במהלך הקריירה שלו הוא כבר נחשב למת מספר פעמים, ובהחלט למד שיעורים רבים על ערכה של התנהגות שקולה יותר. למרבה המזל צ'רצ'יל היה כמעט אטום לדעת הציבור הכללי, ורוברטס מזכיר לנו כי בנוגע ל"שלושת האיומים הקיומיים על תרבות המערב" – פרוסיה המיליטריסטית ב-1914, הנאצים בשנות השלושים והארבעים והקומוניזם הסובייטי לאחר מלחמת העולם השנייה – השיפוט הנכון של צ'רצ'יל "עמד הרבה מעל לזה של אלו שלגלגו עליו". הוא לא ניצח בכל הקרבות, רק באלה שממש היה חייב לנצח.

ישנן עוד כמה תפיסות שגויות אותן רוברטס מנסה להפריך, למרות ההילה הרומנטית שנלווית לחלקן, ואחת מהן היא זו לפיה צ'רצ'יל היה אדם דיכאוני ביותר במובן הקליני של המונח. הוא ודאי נתקף דיכאון מפעם לפעם כמו כל אדם שהיה רגשני כמוהו, אבל רוברטס יוצא נחרצות נגד האסכולה הטוענת כי צ'רצ'יל סבל מדיכאון חמור עד שנאלץ לפנות לתחביבים כמו בניה או ציור כדי להבריח אותו. התנהלותו העליזה מצד אחד והכישרון הבלתי-מוערך מנגד היו ייחודיים במינם מכדי לשייך אותם למלנכוליה בלבד.

צ'רצ'יל גם לא היה שיכור. הרגלי השתייה שלו אולי היו נרחבים ונמשכו לאורך מרבית שעות היום, אך הכמויות היו מפוקחות במידה. אחת ממזכירותיו סיפרה כי הוויסקי שנמצא תמיד בהישג יד היה מדולל עד שהרגיש כמעט כמו נוזל לשטיפת הפה. בדומה לילד המשלים עם העובדה שאחרים רואים בו טיפש, צ'רצ'יל נהנה לדעת שיש לו מוניטין של שתיין כרוני. עבורו, הייתה זו דרך נוספת לנצח למען החירות. בנוסף, רוברטס מציין כי הוא מאמין שצ'רצ'יל לא באמת שאף לריאות את כל 160 אלף הסיגרים אותם טען שעישן בימי חייו.

מרבית הספר המסיבי מוקדשת לניסיון המחבר לפענח בשקדנות למה בדיוק התכוון צ'רצ'יל כאשר דיבר על "גורל". זו לא הייתה מליצה פואטית אלא אמונה עיקשת בה החזיק צ'רצ'יל מאז שהיה בן 16, אז סיפר לחבר לספסל הלימודים כי הוא מאמין שיום אחד תוטל עליו המשימה להציל את לונדון ואת האימפריה הבריטית מסכנה גדולה. יש לבחון את כל חייו של צ'רצ'יל לאור תחושת הגורל המוחשית הזו שליוותה אותו מדי יום, אם כי גם הוא לא היה יכול לנחש שהצורך להגן על לונדון ועל בריטניה יהפוך לצורך ההישרדות של תרבות המערב כולה. יחד עם זאת, אמונתו בגורל שהתחזקה וטופחה במהלך חיים מלאי תהפוכות, ניצחונות ואסונות, אפשרה לו לקחת סיכונים גדולים, דחקה את התבוסות ומיתנה את ההישגים. יתכן מאוד כי האמונה הזו בגורל הפכה גם את וינסטון צ'רצ'יל לאדם הדגול האחרון.

טרייסי לי סימונס הוא סופר, עיתונאי ומרצה להיסטוריה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.