ביקורת ספר: 'העצים והשבבים' \\ אריה אלדד

מיוחד לקוראי 'מידה': ספרו החדש של אריה אלדד במחיר מיוחד של 54 ש"ח בלבד. הכנסו לאתר הוצאת 'כנרת' ובמסך הרכישה הקלידו את הקוד: mida2020
***

במרבית המקרים בהם אנו שומעים על סיפורה של מחתרת הלח"י, הוא מסתיים בארון ההוא בתל-אביב בו התחבא ונלכד אברהם (יאיר) שטרן. בספרו החדש של פרופ' אריה אלדד, 'העצים והשבבים', הסיפור רק מתחיל שם.

בניגוד לסיפורים הרווחים על שנות השיא של המחתרת בה היא וחבריה זכו להשפעה גדולה יחסית, אלדד בוחר לעסוק דווקא בחלק הפחות זוהר ומוכר – בימי דעיכת התנועה. בחירה כזו, ובוודאי כאשר היא מגיעה מכותב שאביו ישראל היה ממנהיגי התנועה, יכולה להתפרש כעגומה ולהיקרא כלא יותר מעוד ספר היסטוריה, אך אף אחד מהדברים האלה אינו נכון לגבי 'העצים והשבבים'.

מרגע שמרימים את הספר ועד שמניחים אותו, חשים מרותקים לתיאורי הזמן והמקום, ממש כאילו הקורא עצמו נמצא שם. כמעט אפשר להריח את עשן הסיגריות הסמיך בדירות המסתור, לשמוע את שריקת הכדורים מעל הראשים בירושלים הכבושה ולהיקרע מהדילמות איתן מתמודדים גרא, מיכאל ואלדד, גיבורי הספר ומנהיגי הלח"י לאחר חיסולו של יאיר בידי הבריטים. אריה אלדד מצליח, בסגנון כתיבה מבריק, לגרום אפילו לימנים להזדהות עם גרא הקומוניסט ולחילונים גמורים להזדהות עם אלדד התומך במלכות ישראל. מעל הכל אלדד הפך, אולי בפעם הראשונה, את החיילים האלמונים של הלח"י לקצת פחות אלמונים, ואולי בזכותו יקבלו את ההכרה שהם ראויים לה.

ספרו החדש של אלדד החזיר אותי לספר מכונן אחר, 'דגלים מעל הגטו' מאת פרופ' משה ארנס ז"ל. לכאורה, לא אמור להיות קשר רב בין שני הספרים. ארנס מתאר את תולדות מחתרת הנוער הבית"רית בפולין, ואלדד את שלבי התפרקות מחתרת הלח"י. הספרים אמנם עוסקים פחות או יותר באותה מסגרת זמן היסטורית, אך בעוד אחד התרחש באירופה הקרה והנבלים הם הנאצים, השני מספר  על ארץ ישראל החמה שלנו, ומתמקד במאבק מול הבריטים שבעצמם לחמו בגרמנים. בארגון האצ"י שלחם בגבורה בגטו ורשה היו חברים פעילים צעירים שחונכו ברובם על מורשת התנועה הרוויזיוניסטית, ואילו בלח״י היו מכל קצוות הקשת הפוליטית, מאנשי מלכות ישראל ועד קומוניסטים.

אך בין שני הספרים כמה קווי דמיון חשובים; המכנה המשותף הראשון הוא השלמת גיבוריהם עם המציאות העגומה – האצ"י עם חיסול הגטו בידי כוחות האס.אס והלח״י עם חיסול המחתרת. הגיבורים בשני הסיפורים קיבלו החלטה דומה: להשאיר חותם של גבורה יהודית ולרדת מבמת ההיסטוריה עם ראש מורם, במטרה להעניק ליהודים אחרים את התחושה שיש אנשים שנלחמים עד הסוף.

במקרה של אצ״י, הנאצים ניסו להגיע במשך ימים לגג הבניין בו הונף הדגל הציוני לצד דגל פולין. רק לאחר לחימה אכזרית ממושכת, רבים וחמושים היטב מול קומץ לוחמים יהודים רעבים, הצליחו הגרמנים במשימתם. אך התקווה כבר ניטעה. היהודים הוכיחו כי לא ילכו כצאן לטבח ולא ייכנעו ללא קרב. החותמת אותה השאיר ארגון הלח״י לפני דעיכתו היא ההתנקשות בחיי הרוזן פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם שהופקד על קישור בין ישראל לערבים במלחמת העצמאות ולאחריה עסק בתכנון הסדרי הפסקת האש. רבים בארץ חשדו כי ברנדוט שאף למסור את ירושלים לערבים, לחלק את ארץ ישראל לקנטונים ולקדם את שיבתם של עשרות אלפי פליטים. אנשי הלח"י לא היו מוכנים להסכים לתכנית שקורעת את ליבו של העם היהודי וגוזלת ממנו את הסיכוי לעצמאות שנקנה בדם רב. הם קיוו שהתנקשות במתווך תוריד את התכנית שהגה מהפרק, ובדיעבד צדקו.

שני הספרים האלה הם גם תוצר של אותה תופעה רחבה בחברה הישראלית. במשך שנים ניסה שלטון מפא״י ולאחריה מפלגת העבודה לדכא את זיכרון המחתרות מימין ואת תרומתן למלחמה בנאצים, לעלייה ארצה ולכינון המדינה. אנשי ההגנה והפלמ״ח הוללו כגיבורים  בעוד חברי האצ״ל והלח״י נחשבו לקומץ קיצונים; ארגוני הימין בגטו ורשה כמעט וגבורת אנשי ואצ"י היו מוכרים רק למתי מעט ולמעשה נמחקו מדפי ההיסטוריה לטובת יפי הבלורית של השומר הצעיר ואי"ל; במשך שנים ארוכות, דוד בן-גוריון ראה בזאב ז׳בוטינסקי יריב מר וכינה אותו בשמות גנאי מחרידים. אך לא עוד. פעפוע מתחת לפני השטח העלה גם את הסיפורים הנשכחים האלה וכעת מביא אותם לידיעת הציבור, בין השאר בזכות סופרים כמו אריה אלדד אשר חושף בפני קוראיו את התמונה ההיסטורית השלמה.