בדיוק כפי שכפר בכל אמונה שסטתה מן הדרך, הסופר יליד רומניה התפכח מתמיכתו בקומוניזם הסובייטי ושילם על כך מחיר אישי כבד
טובת האנושות מתחילה לעניין אותי רק ברגע שהיא מפסיקה להיות רצחנית והופכת להיות מוסרית"
פנאיט איסטרטי, 1929
המאה העשרים טמנה בחובה כמה מהגורלות המופלאים ביותר. קחו למשל את אנדרה מַאלְרוֹ, שעזב את צרפת לאסיה בשנות העשרים בחיפוש אחר אוצרות, אימפריות אבודות ומהפכה עולמית. עם חזרתו, הוא הפך למגן האנטי-פשיזם ולסופר גאוני. הוא לחם בספרד לצד הרפובליקנים, היה חלק מהמחתרת שהתנגדה לנאצים ואז הפך לתומך של דה-גול ואף לשר התרבות. דוגמה אחרת יכולה להיות דרך חייו של הסופר הרומני פנאיט איסטרטי (1935-1884), מחפש נוסף אחר אמת מוחלטת, הנאיבי האולטימטיבי על פי חלק (כמו הסופר איליה ארנבורג שהגדיר אותו כהרפתקן בוּר), ועל פי אחרים כמו כותב שורות אלה – בעל נפש אצילה.
מנקודת מבטו של אנדרה מאלרו, איסטרטי "ראה במהפכה חלק בלתי-נפרד מרצון אתי, מהשאיפה לצדק". כאשר הבין את המחסור במימד המוסרי במהפכה, איסטרטי הוקיע את הדיקטטורה הבולשביקית כמדינת משטרה וטרור. שלא כמו ידידו ניקוס קאזאנצאקיס שנותר נאמן לאוטופיה הלניניסטית ונמשך לרודנים כריזמטיים, איסטרטי ראה את הדרך השגויה ועבר פרידה שוברת לב מכל משפחתו הפוליטית והרוחנית. ספרו 'אל להבה אחרת' שראה אור באוקטובר 1929, היה אחד מהווידויים הגדולים הראשונים לגבי אליל הקומוניזם שהכזיב. איסטרטי היה גם מי שחיבר את ההקדמה לספרו הראשון של ג'ורג' אורוול שפורסם בצרפתית ב-1935.
כאשר החליט איסטרטי להיפרד מהסטליניזם ב-1929, אותם אנשים שבעבר סגדו לו החלו להאשים אותו בכך שהפך לקול של "פרולטריון הסחבות" – המעמד הנמוך שכל מרקסיסט אדוק היה מחויב לשנוא בכל ליבו. הוא הפסיק להיות "מקסים גורקי מהבלקן", כפי שהסופר רומן רולן קרא לו לאחר שקיבל את הידיעה על ניסיון התאבדות כושל של איסטרטי. אז כיצד הגיע הגאון האוטודידקט בעל הרקע הקוסמופוליטי שהיה אויב מושבע לבורגנות המשעממת, למצב בו הוא חותך את כל קשריו עם רוסיה הסובייטית? כיצד איסטרטי, שחלם בנוסטלגיה על פורעי חוק ומתנקשים ונדד בפונדקים מקהיר דרך מארסיי ועד לאיסטנבול, הצליח לראות בבהירות כזו את האמת על רוסיה של סטלין הרבה לפני מלומדים ומשכילים רבים?
אני מאמין שהסיבה להתעוררות ולהתנערות נעוצה בדיוק באותם שורשים, ובסירוב של איסטרטי להיכנע לכל תבנית מכנית מדכאת ומוכתבת מראש. כך היו גם ידידיו הטובים ויקטור סרג' ובוריס סוברין – חברים במיעוט שלא ויתר על חוש המוסר גם בשעה האפלה ביותר של 'חצות המאה', ככותרת ספרו הידוע של סרג'.
כאשר איליה ארנבורג כתב במרירות מה על איסטרטי הוא השווה אותו לאנדרה ז'יד: עוד סופר גדול שחשף את השקר הגדול, שקר שארנבורג עצמו שירת במשך שנים, לפחות עד מותו של סטלין. בהמשך הוא התפכח וחיבר ב-1954 את 'ההפשרה', רומן שנתן את שמו לתקופה בה עידן הקרח הארוך בא לקיצו. גם פרקי זיכרונתיו של ארנבורג, למרות כמה השמטות והמצאות, היו בין הספרים ששינו את התפיסה במערב ושיקמו את זכרם של רבים מקורבנות ברה"מ כמו איסאק באבל, מרינה צבטייבה וטיציאן טאבידזה. לא פחות חשוב מכך, ארנבורג אזר את האומץ הרב שהיה דרוש באותה תקופה כדי לצאת בנחרצות נגד האנטישמיות הסובייטית.
עצמות שחוקות
במהלך חייו הלא-ארוכים, פנאיט איסטרטי עשה מספר רב של טעויות. כך היה למשל כאשר הסכים לכתוב טור קבוע בביטאונו של חבר המפלגה הלגיונרית האנטישמית מיכאי סטלסקו. אפשר רק לדמיין כיצד איסטרטי היה מחייך במרירות למחשבה שדווקא הוא מכל האנשים שכתבו על מאורות השמאל כמו שטפאן גאורגיו או כריסטיאן רקובסקי, מצא עצמו בצד הקסנופובי. אך איסטרטי מעולם לא היה ליגיונר, כמו שלא היה קומוניסט או פשיסט. הוא היה אדם חופשי ברוחו, רוח שהובילה לעתים בכיוונים שגויים, כפי שהוא עצמו הודה כאשר עוד היה לו הכוח לעשות זאת. בהיסטוריית הכבוד של מאה שהיה בה מעט מאוד כבוד, שמו של פנאיט איטסרטי צריך לזהור באור גדול. בדרכו הישירה, הכנה והספונטנית הוא היה ממבשרי התנועה שההיסטוריון רוברט קונקווסט קרא לה "החזית המאוחדת נגד זיבולי שכל", חזית שנחוצה כנראה היום יותר מאי פעם.
בעבר נשמעו טענות כאילו חלק מספריו של איסטרטי נכתבו למעשה על ידי סרג' וסוברין, אך אני בספק גדול אם מחבר של ספר כמו 'קירה קירלינה' היה זקוק לסיוע כלשהו. שני הסופרים האנטי-סטליניסטיים אכן עזרו לאיסטרטי בתיעוד ומחקר ובארגון מחשבותיו, אך זעמו נגד החרפה של רוסיה הסובייטית היה אמיתי, ולא היה נחוץ לו עוד תמריץ חיצוני. טענות אחרות גרסו כי איסטרטי היה טרוצקיסט או אנרכיסט, אך האמת היא שהוא פשוט היה אדם אוהב חירות, שהתכחש לכל מגבלה אידיאולגית.
יהיה מעניין לערוך השוואה בין איסטרטי לסופר רומני אחר, אלכסנדרו סחיה שב-1935 חיבר את הדו"ח האפולוגטי שנקרא "ברה"מ כיום". סחיה היה כנראה אדם הגון, אך מספיק קנאי באמונתו כדי להצדיק את הבלתי-ניתן להצדקה. גם הוא נפטר בגיל צעיר ממחלת השחפת, בדיוק כמו איסטרטי. לא ידוע האם השניים נפגשו אי-פעם, אך דיאלוג ביניהם היה יכול להיות משהו שיצא מתוך מחזה קומי. שניהם היו מאוהבים במהפכנות וניזונו ממיתוסים, אלא שלאיסטרטי הייתה התבונה להבין בשלב מוקדם את הסכיזופרניה שבמערכת הסובייטית, בעוד סחיה לקח חלק פעיל בהנצחה ובחיזוק של האשליה הקטלנית. כפי שאיטסרטי עצמו כתב, גם אם המשטר הבולשביקי היה משיג את מטרותיה הלא-ברורות של תכנית החומש של סטלין, הרי שעדיין היו לו "שאלות רבות לענות עליהן לגבי העצמות שנשחקו עד דק במכונת ייצור האושר".
פרופ' ולדימיר טיסמניאנו הוא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת מרילנד, ומחברם של מספר ספרים בנושא היסטוריה וחברה. הטור התפרסם לראשונה באתר Front Page Magazine.
