מופעי המוסר המזויף משחיתים את השיח ומעמיקים את הקיטוב

בהצהרה הפומבית הראשונה שפרסם מפיק הקולנוע הארווי ויינסטין לאחר שערוריית האשמות בהטרדה מינית, הוא התפאר בכך שבמשך שנים נהג להביע תמיכה במטרות פרוגרסיביות וצודקות לכאורה. בכך ויינסטין ביצע את מה שמוגדר כ"מופע ראווה מוסרי" (moral grandstanding) כלומר: שימוש בשיח מוסרי כדי לקדם את מעמדו שלו. ומכיוון שכמעט כולם הבינו מיד מה הוא מנסה לעשות, מופע הראווה של ויינסטין איבד מהיעילות שלו די מהר. מופעים כאלה אינם תמיד קלים לזיהוי (אם כך היו, אף אחד לא היה משתמש בהם), אך עבור כל מי שמבלה מעט זמן ברשתות החברתיות ברור שהם מתרחשים כל העת.

בספר חדש מאת החוקרים ג'סטין טוסי (אוניברסיטת טקסס-טק) וברנדון וורמקה (אוניברסיטת באולינג גרין סטייט), המחברים טוענים כי מדובר בבעיה רצינית אשר מגיעה עד כדי "השחתה של השיח המוסרי". המונח "שיח מוסרי" מתייחס למנעד רחב החל משבחים והאשמות, דרך הבעה של רגשות מוסריים כמו זעם ועד לתמיכה ברעיונות מדיניות מסוימים על בסיס מוסרי. כמה מההתקשרויות החשובות ביותר שלנו כוללות שיח מוסרי, ובדיוק בשל כך הן גם כה פגיעות:

 שימוש במילים קדושות כמו צדק, כבוד, זכויות, שוויון, או מסורת, אמונה, משפחה – הופך כבמטה קסם כל התנהגות אישית נבזית ואנוכית לדבר הירואי וראוי לשבח. רוצה להתאכזר לאותם אנשים שלא מוצאים חן בעינייך ותוך כדי לזכות לשבחים מעמיתיך? פשוט תעטוף את ההתנהלות שלך בשפה מוסרית גבוהה ויפה. והנה – אתה לפתע אדם אמיץ ונערץ"

וורמקה וטוסי מגדירים את התופעה על ידי שימוש במשוואה פשוטה: "רצון בהכרה + ביטוי מוסרי = מופע ראווה". בקצרה, אנשים מבצעים מופעי ראווה כאשר הם משתמשים בשיח מוסרי כאמצעי לסיפוק רצונם בהכרה בעובדה שהם בני אדם טובים. לפעמים מבצעי מופעים כאלה לא מאמינים למה שהם עצמם אומרים, אך חוסר בכנות אינו תנאי הכרחי לקיומם. אנשים יכולים להאמין במה שהם אומרים ועדיין לעשות זאת מסיבות אנוכיות, ולפעמים אף עושים זאת מבלי משים. כל אחד מאתנו מרמה קצת את עצמו לפעמים. המחקרים האמפיריים האחרונים מראים עד כמה חזק אותו "רצון בהכרה", ומחברי הספר מסכמים תוצאות אחד כזה מ-2018 שמצא כי:

אנשים מעדיפים לבלות שנה בכלא, לאבד יד או אפילו למות על פני האפשרות שמישהו יחשוד שהם ניאו-נאצים או פדופילים למשל. רבים מן הנשאלים אמרו כי היו בוחרים להכניס יד לתוך קערה מלאה בזחלי חיפושיות מתפתלים ורוטטים רק כדי למנוע מצב בו קהילת האוניברסיטה תגלה כי הם זכו לציון "גזענות" גבוה במבחן האסוציאציות (IAT) של המוסד"

וורמקה וטוסי מזהים כמה סוגים של מופעי ראווה מוסריים; אזכיר כאן שניים מהם. "הערמה" מתרחשת כאשר אנשים חוזרם למעשה על אותן הצהרות מוסריות שאחרים השמיעו כבר לפניהם ("גם אני תומך בנשים!") כדי לסמל לקהל שהם נמצאים בצד "הנכון" של אותה סוגיה.

"הרצה" או "השתוללות" מתארות מצב תחרות בה כל משתתף מנסה להשמיע הצהרה מוסרית חזקה יותר משל האחר. לעתים קרובות הדבר דומה למרוץ חימוש של ממש: "כאשר אנשים "מריצים" הם לא מנסים להגיע לטענה המוסרית הנכונה, בדיוק כפי שהסובייטים או האמריקנים לא ניסו להגיע למספר הנכון של פצצות אטום במהלך המלחמה הקרה. הם פשוט מנסים לעקוף במעט את המתחרה".

חלק נרחב מן הספר מוקדש לשאלה האם תופעת מופעי הראווה המוסריים היא בעיה שעלינו להיות מודאגים לגביה, ולטענת המחברים יש להימנע ממנה משלוש סיבות עיקריות. הראשונה היא מכיוון שההשלכות החברתיות שלה הן ככל הנראה שליליות, יוצרות תגובות של חוסר אמונה וציניות ומתדלקות קיטוב פוליטי. הסיבה השנייה היא שמופע ראווה הוא בבסיסו פעולה של חוסר כבוד כלפי אחרים בדומה לאמירת שקר, ולמעשה זוהי ראיית האחר כמכשיר לקידום עצמך. לבסוף, אדם מוסרי וערכי באמת לא זקוק ממילא לביצוע מופעי ראווה, בהם כרוכה לרוב פעולה מן הסיבות הלא-נכונות.

עוד מסבירים המחברים כי מופעי ראווה מצד אנשים מן השורה הם גרועים בפני עצמם, אך כאשר הם מגיעים מפוליטיקאים או מאנשים משפיעים אחרים הם עשויים להיות מזיקים במיוחד:

המטרה של פעולה פוליטית היא פתרון של בעיות, ולא יצירת פורום עבור האדרת האנשים המשתתפים בה. אך כאשר הפוליטיקה הופכת לתחרות יופי מוסרית, אז למתחרים יש תמריץ לשמור את הבעיות ללא פתרון או גרוע מכך – להיות פעילים פוליטית ללא שום מטרה ברורה"

לבסוף, וורמקה וטוסי פונים לעניינים מעשיים: מה עלינו לעשות מול תופעת מופעי הראווה? מעל הכל, הם מציעים לנו להתמקד במה שעינינו רואות. דבר אחד שלא כדאי להתפתות אליו הוא "לקפוץ ולצעוק" בכל פעם שאנחנו נתקלים במופע ברור כזה. ראשית, די קל לשגות בשאלה האם מישהו באמת מבצע מופע ראווה. אך גם אם אנחנו בטוחים לחלוטין שהוא עושה זאת, משיכת עוד תשומת לב לעניין לא תהיה דבר יעיל. ככל הנראה, האדם שעליו תצביעו כמזייף לא יקבל את ההאשמות שלכם, ואחרים עשויים להאשים אתכם בזיוף בעצמכם. גישה טובה יותר תהיה להימנע כליל מהפצה של פוסטים ברשתות החברתיות שנראים כמו מופעי ראווה, וכמו כן של התגובות המשבחות אליהם בסגנון "כל כך אמיץ!".

אני ממליץ על קריאת הספר עבור כל אדם המתעניין באתיקה של השיח. זהו ספר נגיש ומלא במידע המשמש כהקדמה לנושא שהוזנח במחקר, ויש בו גם מגע קליל. בעוד צלילה לעומק נושאים כמו הפלות או המתת חסד יכולה להיות עניין מדכא, מופעי ראווה מוסריים הם לרוב משעשעים, ויש גם סיפוק מסוים בחשיפת הטרנד הזה של קידום עצמי. וורקמה וטוסי עושים עבודה טובה בלהסביר כיצד התופעה מתחברת לנושאים כמו קיטוב פוליטי, כנות וכבוד לאחרים, ובאופן כללי מצליחים לשכנע את הקורא.

אך יש לי גם ויכוח עם המחברים, והוא מתחיל באופן בו הם מבינים את משוואת "מופע הראווה". מרבית האנשים משתמשים בשיח מוסרי ממניעים שונים, וחלקם מבקשים הן להיות מזוהים כאנשים טובים והן לקדם מטרות טובות. כמה השפעה צריכה להיות למרכיב "הרצון בהכרה" על אדם על מנת שנגדיר את התבטאותו כמופע ראווה? אם מספיקה רק כמות קטנה של רצון כזה כדי להשחית את השיח המוסרי, הרי שכמעט כל שיח בעניין יכול להיחשב כמופע מזויף. מצד שני, אם ביטויי מופע ראווה מונעים בהכרח רק על ידי רצון בהכרה, הרי שאותם מופעים היו נדירים בהרבה מתדירותם כיום.

בהקשר הזה, מחברי הספר אומרים כי הרצון בהכרה חייב להיות "חזק מספיק כדי להותיר את מבצע המופע מאוכזב במקרה בו הקהל לא מתרשם מאיכויותיו המוסריות". אני סבור שזהו רף נמוך מדי. חלק מהאנשים אשר ליבם (לרוב) במקום הנכון עשויים להיות רגישים יותר לאכזבה כזו מאשר אחרים. במקום זאת הייתי אומר כי ביטויי מופעי ראווה נעשים כאשר המניע העיקרי הוא אינטרס עצמי – ביטוי אותו האדם לא היה משמיע אלמלא הציפיה לרווח אישי.

בנוסף, אני סבור כי שימוש בשיח מוסרי בעיקר עבור קידום מעמד עצמי עשוי להיות לפעמים הדבר הנכון לעשות. חשבו למשל על אדם שהושמץ או סבל מיחס לא הוגן. זה נראה סביר, אפילו מחויב מבחינה מוסרית, שאותו אדם יבטא את ערכיו האמיתיים בתקווה לשקם את המוניטין שנפגע. ניסיון כזה עשוי לכלול אמירות כמו "גם אני מגנה גזענות" – האם זהו מופע ראווה? אני נוטה לומר שלא, אך מחברי הספר מציגים כאמור קריטריונים שונים.

בחלקים אחרים, הספר מרגיש זהיר או מתגונן מדי. וורמקה וטוסי מודאגים מאוד מביקורת על כך שהם עצמם מבצעים מופע ראווה, ולא רוצים להיות מואשמים בהפרת העצה שלהם לגבי הפניית אצבע בעניין. אחת התוצאות מכך היא שהם לא מספקים לנו דוגמאות רבות מחיי היום-יום או מקרים שאינם קיצוניים כמו זה של ויינסטין.

בין הביקורות על התזה המוצגת בספר, אחת נראית כלא-הוגנת במיוחד. הוגה הדעות ניל לוי, בתגובתו למחקר קודם של השניים על מופעי ראווה, טען במאמר במגזין 'Aeon' כי "וורמקה וטוסי אינם מציעים שום ראיה לטענה כי השימוש העיקרי (או המוצדק) בשיח מוסרי אמור להיות שיפור בהשקפתם של האחרים או בעולם בכלל… למעשה, יתכן כי איתות ערכי (Virtue Signalling) או פעולה דומה היא התפקיד העיקרי של שיח מוסרי"

לטענת לוי, אם אכן וירצ'ו סיגנלינג הוא פונקציה עיקרית של שיח מוסרי, אז הוא לא יכול להיות עיוות של השיח. אך למרות שאיתות על עמדות עשוי להיות יעיל, אין זה סביר שאיתות רק לשם קידום עצמי הוא פונקציה חשובה של שיח מוסרי. אם הוא היה כזה, מבצעי מופעי הראווה לא היו צריכים ללכת רחוק כל כך כדי להסוות את מה שהם מנסים לעשות. בדרך כלל הם מנסים לגרום לזה להראות כניסיון לקידום מטרה גדולה וחשובה יותר מעצמם. לעתים רחוקות אדם מכריז בישירות: "הביטו בצדקנותי!". יתרה מכך, מקרים פרדיגמטיים של מופעי ראווה, כמו זה הערותיו הידועות לשמצה של ויינסטין, באמת נראים כמו עיוות השיח המוסרי.

יתכן כי ספרם של וורמקה וטוסי לא יהיה המילה האחרונה בסוגיית מופעי הראווה, אך זהו בהחלט הניסיון הראשון מסוגו לנתח לעומק תופעה עכשווית והוא מהווה שירות חשוב לציבור.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.