כששר המשפטים לא פחד להתעמת עם מערכת המשפט

האם הם [השופטים] קדושים בעלי כנפיים שירדו מן השמיים, היודעים מה נכון ומה אינו נכון? הם בני אדם כמוני, יכולים לטעות כמוני ומותר לי לבקר את פסקי הדין שלהם"

במסדרונות בתי המשפט לא זכרו דבר כזה: שר משפטים שעולה לדוכן הכנסת, מבקר בחריפות את השופטים, מכנה את פסיקותיהם "עלבון לחוק" ומצהיר כי הוא "חרד לגורל המשפט בארץ". הזמן היה חורף 1952, השר היה דב יוסף, והרקע לעימות הייתה הצעת חוק שקידם לקביעת עונשי מינימום בעבירות שונות. עוד קודם לישיבה הלוהטת במליאה, יוסף טען עם כניסתו לתפקיד כי הענישה בישראל אינה הולמת את חומרת העבירות. כדוגמה לכך הוא השווה בין העונש על חבלה לחמוֹר שעמד על ארבע עשרה שנות מאסר, לעומת הריגת אדם בנהיגה רשלנית שעונשה היה שנתיים בלבד ובנוסף ציין מקרים רבים של התפרעות ציבורית ותקיפת שוטרים בהם הסתפקו השופטים בקנסות קלים. על אף שלדברי יוסף התערבות ממשלתית בעניין לא הייתה רצויה מבחינה עקרונית, המצב הניע אותו לבסוף לקדם את הצעת החוק שבאה למעשה להגביל את שיקול הדעת של שופטים.[i]

התגובה הייתה מהירה. שופטי העליון הממורמרים פנו במכתב ליו"ר הכנסת במחאה על הופעתו של יוסף, אך ראש הממשלה דוד בן-גוריון העניק גיבוי לשר. יצחק אוֹלשָן שהיה אז שופט העליון (ובהמשך נשיאו) רמז בספרו 'דין ודברים' כי אילו פנה יוסף אל השופטים לעצה בטרם הביא את העניין לכנסת היה זוכה לעידוד, אך בחירתו לצאת בנאום חריף עמדה לו לרועץ. "דב יוסף הצטיין בכוח עבודה, אולם הוא ניחן בתכונה לעורר את חמת המאזינים אף כאשר אמר דברים נכונים וצודקים", כתב אולשן.[ii] כעבור מספר חודשים יוסף ביקש לשחררו מתפקיד שר המשפטים מכיוון שרוב זמנו הושקע בניהול משרד המסחר והתעשייה עליו הופקד במקביל, אך זה היה רק הראשון מתוך סדרת עימותים שעוד תגיע בינו לבין מערכת המשפט.

עד למינויו של דב יוסף כשר המשפטים באוקטובר 1951, הלשכה בירושלים אוישה בידי שר אחד בלבד – פנחס רוזן. לאחר הבחירות לכנסת השנייה באותו קיץ והקמת הממשלה השלישית בראשות בן-גוריון, המפלגה הפרוגרסיבית בהנהגת רוזן לא הצטרפה לקואליציה וכך בחר בן-גוריון ביוסף כחלק מרצון לצמצמם את מספר השרים בממשלה. גורמים שונים במערכת הפוליטית רמזו על כך שהמינוי הכפול היה צעד פוליטי זמני, עד שיצליח בן-גוריון לשכנע את הפרוגרסיבים להצטרף לממשלה, דבר שלא קרה לבסוף. על פי חוקר תולדות המשפט יחיאל גוטמן, מספר ימים לפני הצגת הממשלה החדשה פנה פנחס רוזן לבן-גוריון במכתב בו מחה על מינוי יוסף כ'ממלא מקום שר המשפטים', והתריע שכל הסדר שיוצג כאילו הוא הסכים מראש להצטרף בעתיד לממשלה יראה בעיניו כפגיעה אישית. בן-גוריון השיב לו כי שמועה זו אינה נכונה ויוסף עתיד להיות שר משפטים לכל דבר.[iii]

כיום מזוהה דב יוסף בזיכרון הציבורי בעיקר כמי שהיה אחראי על משטר הצנע בשנותיה הראשונות של המדינה כשר הקיצוב והאספקה או כמפקד הצבאי של ירושלים במהלך מלחמת העצמאות, אך בהשכלתו ובמקצועו היה משפטן מנוסה ובעל יוקרה ובאותה עת נראה כי הגיע סוף סוף לתפקיד שתואם את הכשרתו. דוגמה מוקדמת לגישתו הכללית כלפי משילות וחוק הייתה כבר עם הקמת המדינה, אז עסק מעבר לתפקידיו כשר גם דיון על שאלת החוקה בישראל. השקפתו של יוסף בנושא הייתה נטועה במשפט הבריטי וגרסה שמגילת העצמאות מהווה את החזון ואת מכלול העקרונות לפיהם צריך לנהוג השלטון בישראל, למרות שמבחינה פורמלית אינה חלק מחוקי המדינה.

כמו כן טען יוסף כי בניגוד למדינות אחרות שהתאחדו במסגרת פדראלית או רב-לאומית או קמו תוך מהפכה, בישראל אין צורך בחוקה נוקשה אשר תכפיף את חוקי הכנסת לביקורת שיפוטית. לפי יוסף, המחוקק הוא זה שמייצג את רצון העם והוא זכאי להכריע בדבר החוק במדינה, ולשופטים אמנם שמורה זכות להביע את דעתם אך לא הזכות להכריז על חוק כפסול. כך למשל, בדיון בהצעת חוק יסוד מגילת זכויות האדם שביקשה להגביל את כוחה החקיקתי של הכנסת, הזכיר יוסף את מצבה הייחודי של המדינה: "בגלל מצבנו הביטחוני המצער, כאשר אנו מוקפים אויבים, אנו עלולים כל יום להימצא במצב אשר ידרוש פעולה תחיקתית מיוחדת".[iv]

יוסף עזב את משרד המשפטים ב-25 ביוני 1952, אך לא עבר זמן רב בטרם מצא עצמו שוב בלב סערה משפטית. לקראת סוף אותה שנה, דובר משרד התעשייה בראשו עמד יוסף, ד"ר ישראל קסטנר, הואשם על ידי אדם בשם מלכיאל גרינוולד בשיתוף פעולה עם הנאצים בהונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה ובמתן עדות לטובתו של פושע נאצי במשפטי נירנברג. קסטנר הגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד, ולאחר משפט מתוקשר וממושך מצא בית המשפט המחוזי בקיץ 1955 שהטענות נגד קסטנר נכונות. פסק דין של בית המשפט העליון ביטל החלטה זו בהמשך, כעשרה חודשים לאחר ההתנקשות בחיי קסטנר בינואר 1957.

אך מי החליט באמת על הגשת תביעת הדיבה נגד גרינוולד? שאלה זו שנויה במחלוקת קשה במקורות. על פי יצחק אוֹלשָן מי שעמד מאחורי הגשת התביעה היה דב יוסף[v], וגם שמואל תמיר ששימש כסניגורו של גרינוולד במשפט טוען כי יוסף דרש את הגשת התביעה ולחץ על קסטנר לפעול כדי לנקות את שמו[vi]. מנגד, דב יוסף כתב לימים כי הוא עצמו לא דרש מקסטנר לנקוט בפעולה, וההחלטה הייתה עניין אישי של קסטנר בעקבות לחץ שהופעל עליו מצד היועמ"ש חיים כהן.[vii] באוטוביוגרפיה שחיבר, כהן אישר כי יוסף סבר שיש להימנע מהבאת העניין למשפט שיכול היה לעורר השלכות פוליטיות בלתי רצויות: "דב יוסף לא דרש מקסטנר לנקוט פעולה…אני עמדתי על כך שנביא את העניין לבית המשפט. קסטנר אמר לי שבשום פנים ואופן הוא לא רוצה…דב יוסף מצדו הצדיק את קסטנר".[viii]

דב יוסף המשיך לפעול בתפקידים מיניסטריאליים שונים במהלך כהונת הכנסת השנייה תחת בן-גוריון ומשה שרת, והחל מקיץ 1955 ועד לסוף שנת 1959 שימש כחבר כנסת מן המניין ברשימת מפא"י. לאחר מכן יצא להפוגה קצרה מן החיים הפוליטיים, עד לשובו לשולחן הממשלה בסוף שנת 1961 לכהונה שנייה במשרד המשפטים, בה הבשילו ביתר שאת זרעי המחלוקת שנטמנו במערכה הראשונה.

***

ממשלת ישראל העשירית בראשות דוד בן-גוריון הוקמה לאחר הבחירות לכנסת החמישית בקיץ 1961, ומי שעסק בפועל בהרכבת הממשלה היה לוי אשכול שכיהן אז כשר האוצר וחיפש מועמד לתפקיד שר המשפטים לאחר שפנחס רוזן סירב להמשיך לשאת בו.

יצחק אולשן, שהיה אז נשיא בית המשפט העליון, סיפר כי במהלך המגעים להרכבת הממשלה פנה אליו אשכול בבקשה לעצה דחופה בנוגע למועמד מתאים למשרד המשפטים. אם בעבר ראה אולשן בדב יוסף אדם מוכשר וחרוץ אך גם בעל נטייה לעורר התנגדות בקרב עמיתיו ויריביו, כעת כאשר לא היה יותר חבר כנסת האמין אולשן כי יוסף התמתן וראה בו מועמד מתאים למשרה מבחינה מקצועית. בהתייחס לתקרית במליאת הכנסת לפני כמעט עשור, אולשן כתב: "אותה התקרית לימדה אותו…תוכל להתקיים ביני ובינו עבודה משותפת"[ix]. אשכול קיבל את עצת נשיא העליון ולמחרת התפרסם דבר מינויו של דב יוסף כשר המשפטים.

עם כניסתו המחודשת למשרד המשפטים, הכריז יוסף כי צעדו הראשון יהיה ביטול תחולת המֶגֶ'לֶּה, קובץ הדינים העותמאני שחלק מהוראותיו נותרו בתוקף גם לאחר קום המדינה, וייסד לשם כך יחידה שתפקידה היה לנסח סדרה של חוקים חלופיים. כמו כן הוצא לאור בתקופה זו קובץ חדש של סדרי דין אזרחי ופלילי וחוק מקרקעין חדש. עניין אחר שיוסף חזר לעסוק בו היה סוגיית הענישה בבתי המשפט והתאמת העונש למידת העבירה. החקיקה בעניין הייתה עדיין מבולבלת וללא עקרון מנחה אחיד, ויוסף יזם הקמת ועדה של שופטים שהמלצותיה יושמו בחוק לתיקון המצב.

בחודש פברואר 1962 הניח יוסף על שולחן הכנסת את הצעת חוק איסור לשון הרע. הוא ראה חשיבות רבה בהעברת החוק שנוסח במשרד המשפטים עוד בתקופתו של פנחס רוזן, וסבר כי החוק המנדטורי בעניין הוצאת דיבה היה לקוי בכך שאפשר לנתבעים במשפטי דיבה לחקור את המתלונן גם בנושאים שאינם קשורים לתביעה, כמו במקרה הידוע של קסטנר שהפך מתובע לנאשם במהלך הדיון בתביעת הדיבה שהגיש.

הצעת חוק זו עוררה ביקורת ציבורית וסערה תקשורתית גדולה בנוגע למספר סעיפים, כמו הסמכות לסגור עיתון אשר הורשע בכתיבת לשון הרע, והצורך של עיתונאי להוכיח את אמיתות הדברים שפרסם. מוציאים לאור ועורכי עיתונים שונים ראו בכך פגיעה בחופש העיתונות, ופתחו במתקפה חריפה כנגד הצעת החוק. לאחר שנפגש עם נציגי העיתונים משך יוסף את ההצעה והגיש אותה שוב בתיקונים מסוימים בקיץ 1963. החוק אושר סופית שנתיים לאחר מכן והכיר במגבלות חופש הביטוי על מנת למנוע פגיעה בשמו הטוב של אדם.

עניין נוסף על סדר יומו של דב יוסף כשר המשפטים היה משפט אייכמן. המשפט עצמו החל באפריל 1961, עוד בטרם כניסתו לתפקיד, זכה להתייחסות נרחבת בתקשורת העולמית ונחשב לציון דרך בתולדות מדינת ישראל. בדצמבר 1961 קבע בית המשפט כי לאייכמן היה תפקיד מרכזי במנגנון השמדת היהודים בשואה ודן אותו למוות, ולאחר שערעורו נדחה הוא הגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, אשר העביר אותה לעיון שר המשפטים לשם מתן המלצה. יוסף סבר כי בעניין בעל רגישות גבוהה מעין זה, יש להביא את העניין לישיבה חשאית בממשלה בטרם ייתן את המלצתו. עמדתו של יוסף, עמה הסכימו כל שרי הממשלה למעט אשכול ויוסף בורג, הייתה כי עונש המוות שהוטל על אייכמן מוצדק והוא המליץ לנשיא שלא להשתמש בזכות החנינה.

***

היועץ המשפטי לממשלה באותה העת היה גדעון האוזנר, והיחסים בינו לבין השר יוסף ידעו עליות ומורדות רבים. בשיחתם הראשונה עם כניסתו של יוסף למשרד הציג כל אחד מהם את עמדתו בדבר היחסים בין התפקידים ודרכי העבודה המשותפת. על פי יוסף, אמר לו האוזנר בשיחה זו כי במשרד המשפטים מכהנים למעשה שני שרים: שר משפטים רשמי המופיע בכנסת, חותם על חוקים ומשתתף בישיבות הממשלה, והיועץ המשפטי אשר המבצע את עיקר העבודה במשרד. גרסתו של האוזנר לשיחה זו שונה במקצת ולדבריו הוא טען באוזני יוסף כי שניהם מכהנים זה לצד זה וכי שיקול הדעת והסמכויות של היועץ הם כשל שר. על פי גוטמן, בין אם דיבר האוזנר כך או אחרת, דחה יוסף בשתי ידיים כל הסדר כזה והבהיר ליועמ"ש נחרצות[x]:

באתי לכאן להיות שר משפטים האחראי על משרד המשפטים. מה שאתה מתאר לי, אם זה היה עד עכשיו, זה לא יהיה הלאה. יש רק שר משפטים אחד והוא עבדך הנאמן, ואתה היועץ המשפטי לממשלה ותו לא"

בין השניים נוצרה מתיחות ואווירה עוינת כבר מראשית עבודתם המשותפת, ואי-הבהירות בחלוקת הסמכויות רק החריפה את המחלוקת. לפי האוזנר, יוסף הפגין זלזול בו ובתפקידו והתייחס אליו כאל פקיד שעובד תחת השר. דוגמה לכך הייתה כאשר יוסף הורה להאוזנר לפתוח בהליך פלילי כנגד אליעזר ליבנֶה, עיתונאי וחבר מפא"י לשעבר שפרסם מספר מאמרים על ענייני הנשק הגרעיני של מדינת ישראל, ובו חשד יוסף כי הוא מהווה סיכון ביטחוני. האוזנר סירב לקבל את הנחיות השר משום שסבר כי הן ניסיון לרדיפה פוליטית וסגירת חשבונות מפלגתית, ולבסוף לא פתח בהליכים כנגד ליבנה.[xi]

נשיא העליון יצחק אולשן ניסה לפשר בין הניצים אולם הדברים הוסיפו להתדרדר והגיעו גם לדיונים בממשלה ובכנסת. בהופעה בכנסת בחודש יוני 1962, הסביר דב יוסף כי החוק אינו מעניק ליועץ המשפטי זכות החלטה אחרונה בענייני ביטחון וחוץ או עניינים מכריעים אחרים. לטענת יוסף, התנהלותו של השר הקודם רוזן הובילה להעמדת היועץ "בבחינת אורים ותומים שהם מעל לכל – מעל לשר, מעל לממשלה ומעל לכנסת", ויש לפעול לשינוי מצב זה במהירות.

במחלוקת זו המשיך לעמוד האוזנר על חשיבות העצמאות שיקול הדעת של היועץ המשפטי, שאמור להיות חופשי מכל לחץ ציבורי או ממשלתי. מנגד טען יוסף כי ההסדרים המשפטיים בנוגע לעבודת היועץ פורשו שלא כהלכה, ולדבריו היועץ הינו פקיד ציבורי שלא שמורה לו זכות ההכרעה הסופית בעניינים כבדי משקל. בן-גוריון ניסה למצוא נוסחה מפשרת, אך על פי גוטמן הצדיק באופן עקרוני את עמדתו של יוסף בעניין[xii]. היריבות בין האוזנר ליוסף הגיעה גם לדפי העיתונים, שרחשו שמועות אודות התפטרותו הצפויה של היועץ המשפטי. כדי למנוע את המשך המחלוקת ואי הנעימות שגרמה לראשי מפא"י, ולאחר שניסיונות פיוס בין האוזנר לשר כשלו, הציע השר יוסף אלמוגי להקים ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט שתדון בסוגיית סמכויות היועץ המשפטי לממשלה.

מסקנות ועדת אגרנט שהוגשו לממשלה באוקטובר 1962 החלישו מאוד את עמדתו של דב יוסף בעניין היועץ המשפטי. חוות הדעת של הוועדה אימצה את השקפת גדעון האוזנר כמעט במלואה וקבעה כי הסמכויות הכללית בדבר העמדה לדין, פסיקות בעררים ועיכוב הליכים נתונה בידי היועץ המשפטי לממשלה, אשר שיקול דעתו בנושאים אלה חייב להיות עצמאי ולא בכפיפות להוראות שר המשפטים.

אמנם על פי המסקנות היועץ אכן צריך לדון עם שר המשפטים ועם הממשלה בעניינים בעלי משמעות ציבורית, אך במקרה של חילוקי דעות ההכרעה הסופית מסורה בידיו והממשלה אינה רשאית להורות לו כיצד לפעול. יחד עם זאת הוסיפה ועדת אגרנט כי השר רשאי ליטול לעצמו את סמכויות היועץ, אך כל עוד לא עשה כך היועץ עצמאי לחלוטין ואחריות הממשלה בנוגע לפעולותיו מתמצה בכוחה לפטרו בנסיבות בהן האינטרס הציבורי מחייב זאת. בדיון בממשלה ב-28 באוקטובר תמה יוסף על ערכה של עצמאות היועץ במצב בו השר יכול ליטול את סמכויותיו, ולכך השיב האוזנר כי נטילת הסמכויות כמוה כפיטורי היועץ וזהו צעד חריג שלא ממהרים להשתמש בו[xiii]. על פי המלצת בן-גוריון ולמרות התנגדות יוסף, אישרה הממשלה את המלצות הוועדה.

***

למרות שמסקנות ועדת אגרנט היוו מכה קשה ליוקרתו כשר המשפטים ורבים העריכו כי יתפטר בעקבותיהן, מבחינה פומבית התנהל יוסף כמי שמקבל את החלטת הממשלה ומבקש ליצור אווירה נינוחה יותר של שיתוף פעולה. על פי אולשן, יוסף לא התכוון לוותר על תפקיד השר ובחר בדרך זו כלפי חוץ כדי להימנע מלהצטייר כמי שמנסה להביא לפרישת האוזנר מתפקיד היועץ, אך בלבו גמלה ההחלטה שהאוזנר חייב ללכת. לטענת אולשן, יוסף אף פנה ללא ידיעתו לשופט משה בן-זאב והציע לו את תפקיד היועץ[xiv].

בימים שלאחר החלטת הממשלה הפכה האווירה במשרד המשפטים לעכורה. האוזנר עצמו הבין כנראה שדרכו קרובה לסיום וביום ה-1 לדצמבר 1962 הגיש את התפטרותו. דב יוסף מצדו הקפיד להצהיר כל העת כי חילוקי הדעות בינו לבין האוזנר הם משפטיים בלבד והיחסים האישיים ביניהם היו ונשארו טובים. יוסף, כפוליטיקאי ותיק, טען שאת המחלוקת יש לברר בין הנפשות הפועלות והסתייג מן הרעיון של הקמת ועדה משפטית.[xv]

דב יוסף סיים את דרכו במשרד המשפטים בנובמבר 1966 עם התפטרות הממשלה בעקבות אירועי פרשת לבון, וככל הנראה שתמיכתו בעמדת בן-גוריון בפרשה הביאה גם לסיום דרכו הפוליטית בכלל. בכל הנוגע לכהונותיו כשר המשפטים, יוסף הותיר חותם מעורב על עולם המשפט כאשר ניצח בכמה קרבות קטנים אך הפסיד לבסוף במלחמה הגדולה על קביעת היחסים מול היועמ"ש, שאת תוצאותיה אנו חשים על בשרנו גם כיום.

גם אז, בדיוק כמו היום, מערכת המשפט צופפה שורות כדי לשמור על ההגמוניה והשתמשה בכל האמצעים שלרשותה על מנת לצבור עוד כוח. בימים אלה, בהם נושא היחסים בין הרשויות נמצא שוב במוקד המחלוקת והעניין הציבורי ושרים נשבעים להגן דווקא על פקידים ושופטים "כחומה בצורה", טוב להיזכר בשר שלא רק ראה ביועצים המשפטיים כפופים למרות נבחרי הציבור ובשופטים בני אדם במקום אלים, אלא גם אזר את הנחישות לצאת לעימות ארוך וקשה בשם המשילות. אולי עם עוד כמה שרים כאלה באמת נראה יום אחד את השינוי הדמוקרטי הנחוץ כל כך במערכת, שינוי שאת נחיצותו הבין דב יוסף כבר בראשית שנות החמישים.

[i] דב יוסף, 'יונה וחרב', עמ' 333.

[ii] יצחק אולשן, 'דין ודברים', עמ' 244-243.

[iii] יחיאל גוטמן, 'היועץ המשפטי נגד הממשלה', עמ' 82.

[iv] יוסף, שם, עמ' 385.

[v] אולשן, שם, עמ' 306.

[vi] שמואל תמיר, 'בן הארץ הזו', עמ' 297-296.

[vii] יוסף, שם, עמ' 322-321.

[viii] חיים כהן, 'מבוא אישי', עמ' 323.

[ix] אולשן, שם, עמ' 354.

[x] גוטמן, שם, עמ' 132-131.

[xi] שם, שם

[xii] שם, שם

[xiii] שם, עמ' 141-138.

[xiv] אולשן, שם, עמ' 357.

[xv] גוטמן, שם, עמ' 134.