הסכם השלום בין האמירויות לישראל דרש אומץ רב ומנהיגות, ויכול להעניק השראה לרפורמה פוליטית, דתית ותרבותית במדינות האזור
ההצהרה המשותפת של איחוד האמירויות, ישראל וארה"ב הייתה קלה יותר משחשבנו. אך היו לא מעט שלבים עליהם דילגנו בדרך, ואפשר ללמוד על כך מקולות ההתנגדות ברשתות החברתיות שנדהמו מן החדשות. יש במזרח התיכון עדיין כאלה המתנגדים לאפשרות של שלום אבל עבורנו, כעת כאשר אנו מכירים בכך שהוא נוצר באמת, ההתנגדות מרגישה כלא יותר מצביטה קלה של נמלה. זו כנראה הפעם הראשונה בה שלום מתרחש ללא מלחמה – שלום בעבור שלום.
בתור אזרחית האמירויות אני מרגישה כעת בלתי-מנוצחת, מועצמת. אפשר עכשיו לנשום בחופשיות. יש לי חיים אחרים לגלות במקום המבנה הדתי והמסורתי המגביל שדיכא נשים שלא היו דתיות או מסורתיות, רק בעלות ראש פתוח וידידותיות. עשורים של חיים באמירויות עמדו בניגוד מוחלט לשש שנים של חיים בקליפורניה. שם טעמתי משהו זר – התחושה שאת יכולה ליהנות מהרגע – אך היא הייתה קצרה. כאשר שבתי הביתה, צעדתי שוב לתוך אווירה לוהטת ולחה של הלם תרבות. כעת, אנחנו מייבאים לכאן קצת מקליפורניה.
"מה ההבדל בין אדם יהודי לבין ישראלי", שאלה אמי, אישה דתיה ומסורתית. "הראשונה היא דת והשנייה היא לאומיות", אמרתי לה. בניסיון לגשר בין המוכר ללא-מוכר, הזכרתי לה חברה שהיא ערביה-ישראלית. היא הפנתה את ראשה והשיבה: "ובכן, נוכל להכיר אותם טוב יותר כשהם יתחילו להגיע לכאן". כעת אשאל אותה אם היא תסכים גם לנסוע לישראל.
בת-דודתי התקשרה. "מזל טוב!", היא אמרה. "את יודעת על מה, נכון? הטיול הבא: תל-אביב!". אנחנו האמירתים אוהב מאוד תיירות, ובמיוחד את ההזדמנות להימלט מחום הקיץ. אני כבר יכולה לדמיין את האושר של נשים ערביות ליברליות בחופי תל-אביב, עם תיקי המעצבים שלהן, בגדי הים ומשקפי השמש. אני מצפה להיות אחת מהן.
בתור נשים הלכודות בדוֹגְמָה של המסורת, חצי בפנים וחצי בחוץ, הרפתקניות אך רדופות אשמה, כעת אנו חשות גאווה בבחירות שעשינו כדי ליצור לעצמנו נישה, נישה שהפכה למרכז החדש. אנחנו יכולות וסף סוף להיות עצמנו וליצור את החיים שרצינו באמת: לחיות בעולם שבחוץ, ולא במגבלות כלוב הזהב. כל התשוקות שאמרו לנו לדחות כמוזרות מתבררות כרחוקות מאוד מכך. כעת אנו חשות שותפות מלאות ביצירת חברה חדשה, החברה שלנו שאיננה בשוליים עוד. זהו חלום שהתגשם. אנחנו דומים לישראלים בדרכים רבות מאוד, אם כי צריך להיות אמיצים כדי לראות זאת. חברתי, שרה, אמרה כי היא גאה ששמה בעל הצליל היהודי עשוי לאפשר לה להשתלב טוב יותר כישראלית. זהו שינוי עמוק אך הוא רק ההתחלה.
לפני 15 שנים, כאשר עבדתי עבור נסיך הכתר של אבו דאבי, התפטרתי משום שלא הייתי מעוניינת לעבוד עבור גוף ממשלתי. עליכם להבין, מה שהנסיך עשה בהסכם עם ישראל דרש אומץ רב מאוד. ההצהרה על ההסכם בין האמירויות לישראל שונה מאוד למשל מזו על הסכם השלום עם ירדן לפני 26 שנים. באותה העת, משמעות השלום עם ישראל הייתה שחזור היציבות לזמן מה והשהיית המלחמה. מנגד, האמירויות עושות שלום עם ישראל כדי להעניק השראה לרפורמה פוליטית, דתית ותרבותית. אלו הם מנהיגים בעלי חזון, מדינאים אמיתיים. באיחוד האמירויות הבינו כי קבלה של ישראל ודחיית האידאולוגיה שדחתה את ישראל הן חלק חשוב מההתקדמות.
אני רואה את עצמי מתפללת בבית הכנסת שנבנה בימים אלה ב'בית המשפחה האברהמית' באבו דאבי לצד כנסיות ומסגדים. פיסות הארכיטקטורה המודרנית היפהפיות האלו ישכנו אחת ליד השנייה באותו מתחם, כך שמוסלמים כמוני יוכלו להתפלל בכל השלוש. אני אציע בפתיחות את לבי ונשמתי עבור שורשי הידידות הזו.
במשך זמן כה רב שמענו את המנטרה לפיה "ישראל היא האויב". היה זה קיבעון שאנשים לא היו מסוגלים להשתחרר ממנו, והם האמינו בו ללא כל צורך בהוכחה. האנשים האלה שותקים עכשיו. אנו זקוקים לשינוי הזה בעולם הערבי, שינוי שלקח לו המון זמן להגיע.
שרה אל-נואימי היא אשת עסקים המתגוררת באבו דאבי. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
כל הכבוד לך שרה.
אתם צועדים בכיוון הנכון (וזה לא משנה שאתם עושים את זה בשביל מטוסי קרב ולא מתוך אידיאולווגיה) וברר שזה יהיה בקצב של צב ששברו לו את הרגליים.
אצלכם במפרץ האנשים המודרנים הם העובדים הזרים והם לא חלק אינטגרלי החברה כי הם לא ערבים והם מפחדים להעביר ביקורת כי הם רוצים להתפרנס.
שינוי עומד לקרות – היהודים בישראל כבר השפיעו על הערבים והערביות בישראל והם עומדים לבקר במפרץ כתיירים ולהציג לכם מודל חדש – של ערבים אותנטיים אבל מודרניים וליברלים שלא מתחנפים ולא מפחדים להגיד את דעתם.
את תאהבי את זה.