הבחירות בנובמבר הן משאל עם על הרעיון האמריקני

בערב חמישי האחרון, הנשיא טראמפ קיבל את מועמדות המפלגה הרפובליקנית כאשר הוא עומד לצד משפחתו על במה שהוקמה במדשאה הדרומית של הבית הלבן. בנאומו, טראמפ טען כי יריבו ג'ו ביידן הוא לא יותר ממשרת כושל של השמאל הסוציאליסטי, תיאר כיצד הוא עצמו הגשים את אג'נדת 'להפוך את אמריקה לגדולה שוב' והדגיש שוב את התנגדותו לתרבות התקינות הפוליטית. "אנחנו איננו אומה של רוח ביישנית", אמר הנשיא. "אנו אומה של פטריוטים גאים ועצמאיים".

התפאורה של ועידת המפלגה הרפובליקנית שנערכה בשבוע שעבר הייתה תזכורת נוספת למוזרות של עידן טראמפ. מאז ירד באותן מדרגות נעות ביוני 2015 ופרץ משום מקום, טראמפ הפך לחלק עיקרי ובלתי נפרד מן הפוליטיקה האמריקנית והעולמית. אי אפשר להתחמק ממנו.

אנחנו חיים בעולם בו דונלד טראמפ הוא זה שמגדיר את הכיסוי התקשורתי של נשיאותו וממשלתו, מעצב מחדש את המפלגה הרפובליקנית וגורר בעקביות את הזירה הפוליטית כולה בכיוון לאומני-פופוליסטי. ואז הכתה מגפת הקורונה, והמוזרויות שליוו את חיינו במשך יותר מחצי מאה התפשטו וצמחו פי כמה. וכך נותרנו עם נשיא מכהן הנושא את נאום הוועידה של מפלגתו מן הבית הלבן, בפעם הראשונה מאז 1940.

לפני כארבע שנים, דונלד טראמפ זכה בנשיאות ברוב דחוק מכיוון שאמריקנים רבים מאוד חשו כי האליטה הפוליטית בגדה בהם. הוא ייצג אז אנטי-פוליטיקה: דחיה של הקונצנזוס הבין-מפלגתי בנושאים כמו מדיניות חוץ, הגירה ומסחר שהשפיע על קבלת ההחלטות בסוגיות אלה מאז התפרקות ברה"מ ב-1991. אך דונלד טראמפ לא רק התכחש לקונצנזוס, אלא גם בז לכל נורמה פוליטית ששלטה בעיצוב הסגנון הנשיאותי מאז מלחמת העולם השנייה. למרות שפרשנים רבים (כולל אותי) תקפו אז את אישיותו ואת שיטותיו, המצביעים האמריקנים העניקו לו מנדט.

מדוע? אם צפית במקרה בוועידה הדמוקרטית שהתקיימה לפני כשבועיים, היית נשאר ללא תשובה לשאלה הזו. היית עשוי לחשוב כי טראמפ הוא מעין שטן שזומן ממעמקי ההיסטוריה כדי להחריב את ההרמוניה הגלובלית שיצר קודמו ברק אובמה. אך זה לא מה שקרה. דונלד טראמפ הוא הנשיא שלנו מכיוון שמאז תום המלחמה הקרה האליטות האמריקניות דואגות יותר לאינטרס האנוכי שלהן מאשר למצבם של כלל האזרחים. אין שום דרך להתחמק מהעובדה הזו. הבורגנים והבוהמיינים ניצלו את שלושים השנים האחרונות כדי להתעשר, לשפץ את בתיהם ואז לייצא באמצעות שלל ארגונים ועמותות את רעיונות המדיניות שכעת שבים לרדוף אותם. התוצאה הייתה הסכמה ציבורית לפיה החלום האמריקני איננו קיים יותר, התנאים הכלכליים נוראיים עבור חסרי המזל והממשלה שולחת אנשים צעירים למזרח התיכון בעבור מטרה לא ברורה. וכך הפך אדם פראי לנשיא שלנו.

אנחנו ארבע שנים לאחר מכן. זו לא הייתה נסיעה חלקה, אבל איכשהו גם הנשיא וגם המדינה שרדו אותה. תקופת כהונתו הראשונה של טראמפ התאפיינה בכלכלה צומחת ופוליטיקה מרה, עד לרגע בו הנגיף הופיע באמריקה. "הם כועסים עליי כי במקום לשים אותם ראשונים אמרתי בפשטות כי אני שם את אמריקה ראשונה", אמר הנשיא ביום חמישי. מי חשב אז, כאשר המגפה פרצה, שסדר היום של 'Black Lives Matter' יגבר על הפחד מהנגיף? מה היה יכול לצפות בראשית השנה שאחת הסוגיות החשובות ביותר בבחירות האלה תהיה שאלת הפשיעה והמהומות בערים?

1) In a scene that played out several times Monday, a Black Lives Matter protest that began in Columbia Heights confronted White diners outside D.C. restaurants,  chanting “White silence is violence!” and demanding White diners show their solidarity. #DCProtests pic.twitter.com/fJbPM76vb0

— Fredrick Kunkle (@KunkleFredrick) August 25, 2020

איני מעמיד פנים שאני יודע מה יקרה בנובמבר. כל מי שזוכר את בחירות 2016 צריך להיזהר מאוד בתחזיותיו. אך יש פחד פחד עמוק ממה שמתרחש במדינה. כמעט בין רגע, דאגות לגיטימיות לגבי שוויון גזעי וצדק חברתי הפכו להצדקות לוונדליזם, ביזה ואלימות, השתקה והחרמה. קהילות אקראיות החל מקנושה בוויסקונסין ועד למסעדות בוושינגטון הפכו לזירות של מהפכה, תוכחה ואי-סדר. זה לא יכול להמשך כך. מה שטראמפ מציע אינו בהכרח שימת קץ לכאוס (חוקים פדרליים מגבילים את תחום פעולתו), אלא לכל הפחות התנגדות רטורית וסמלית לרעיון לפיו המדינה שלי הייתה חולה אנושות מלידתה.

היא לא הייתה כזו. אני אוהב את המדינה שלי, את החוקה שלה ואת העקרונות שהלהיבו את מייסדיה. ואני לא חושב שאני לבד בתחושות האלה. מהבחינה הזו, הוועידה הרפובליקנית הדגימה היטב כי אמריקנים מכל הצבעים והמינים מסכימים על כך. דונלד טראמפ מצדו מסגר מחדש את בחירות 2020 כמשאל עם על הרעיון האמריקני, ולא בטוח שג'ו ביידן יודע איך לענות לשאלה הזו.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.