נס החינוך הפיני אפשרי גם בישראל, אם רק נלמד לשחרר

בפינלנד צמצמו בחדות ניהול ממשלתי, העבירו אחריות לרשויות מקומיות ונתנו גמישות לבתי הספר. המשבר הוא הזדמנות לשנות חשיבה גם כאן

צילום אילוסטרציה | Edvin Johansson

ההצלחה החינוכית של פינלנד בעשורים האחרונים היא נושא שחוק למדי בשיח החינוכי, וייתכן שעדיף היה לזנוח אותו אלמלא היה מה ללמוד מהמדינה הזו דווקא בזמן משבר. החל משנות ה-80 ניסו מדינות המערב לבצע רפורמות שיצמצמו את הפערים מהמדינות האסייתיות, ללא הצלחה רבה, מה שהביא את החוקרים ואת אנשי המדיניות לסבור כי קיימים פערים תרבותיים בלתי ניתנים לגישור בין מערב ומזרח, לטוב ולרע.

הקונפורמיות, המשמעת והצייתנות, ובעיקר הדחף לעבוד קשה, להקריב ולהצליח – אלה תכונות שעד היום נפוצות יותר בחברות האסייתיות. לאחר שבמדינות המערב התרגלו לקנא בהצלחתן של מערכות החינוך המזרח-אסייתיות כגון יפן, טייוואן, סינגפור והונג-קונג, פתאום התגלה שגם מערכת חינוך מערבית יכולה להביא את תלמידיה להישגים גבוהים במיוחד.

השוואת תוצאות מבחני פיז"ה | OECD

לאורך השנים הבינו במדינות המערביות שאלו הן תכונות אופי שלא ניתן, ואולי גם לא כדאי, להעתיק אל תלמידי המערב בקלות. על הרקע הזה נחשבה פינלנד למעין נס חינוכי, משום שהצליחה לשבור את הדיכוטומיה ולהוכיח שגם מערכת חינוך נינוחה ופחות תובענית מסוגלת להביא את תלמידיה להישגים גבוהים.

התייצבותה של המדינה הצפון-אירופית הקטנה בראש טבלאות ציוני הפיז"ה בעשור הראשון של המילניום הפנתה אליה את אור הזרקורים, ומשלחות החלו לעלות לרגל כדי לחזות בפלא. קולמוסים ומקלדות נשברו וספרים רבים נכתבו בניסיון לתאר את המודל החינוכי הפיני. רוב הסוקרים של החינוך הפיני חזרו על המאפיינים העיקריים הבאים:

1.התלמידים בפינלנד לומדים מעט שעות יחסית כל שבוע, וגם מתחילים ללמוד בגיל שבע – מאוחר יותר מאשר ברוב המדינות.

2.אין הרבה בחינות בפינלנד ואין מקבילה למיצ"בים שלנו ובכלל – כל תחום המדידה וההערכה רזה מאד וזוכה למעט תשומת לב, וכאשר משתמשים בו עושי זאת באופן פרטני על מנת להתאים לכל תלמיד את המסלול המתאים לו.

3.המורים בפינלנד נחשבים לטובים מאד, ובשל הביקוש הרב למשרות מתקיים סינון אפקטיבי שמאפשר רק לטובים ביותר להתקבל ללימודי הוראה. מורים אלה לא מקבלים שכר גבוה במיוחד אבל זוכים להערכה רבה ולאוטונומיה כמעט מוחלטת, לרבות עיצוב תכניות הלימוד הכיתתיות.

4.בשל הצלחות בתי-הספר הציבוריים ושביעות הרצון הכוללת מן החינוך, מעטים הם בתי-הספר הפרטיים בפינלנד (וגם הם ממומנים ציבורית באופן מלא). הפערים בין בתי-הספר לא נחשבים לגדולים, הם אינם מסננים והתחרות ביניהם לרוב איננה חזקה.

בנוסף צוינו גם גורמים נוספים מתחום החדשנות הפדגוגית ופיתוח היצירתיות, הכשרות המורים והחינוך המקצועי והטכנולוגי המפותח בפינלנד.

עם זאת, מעטים ניסו לחקור מה העלה את החינוך בפינלנד על דרך המלך. הרי פינלנד לא תמיד הייתה מגדלור חינוכי – בשנות ה-80 ובראשית שנות ה-90 ההישגים שלה לא בלטו כלל. מה גרם אם כן לתפנית? האם ניתן להצביע על מהלך מדיניות שניתן לזקוף לזכותו את המאפיינים החיוביים של המערכת הפינית – כזה שאם מדינות אחרות יחקו אולי יוכלו ללכת בעקבותיה?

צמיחה מתוך משבר כלכלי

נחזור אם כן להיסטוריה של התפתחות מערכת החינוך הפינית. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה פינלנד עברה ממשק אגררי למשק תעשייתי. התפתחות המדינה התרחשה הרבה לאחר המדינות הצפון-אירופיות האחרות והיא גם סבלה מהשלכות מלחמת העולם השנייה יותר מהן. ההתפתחות הכלכלית, הגידול הדמוגרפי והאורבניזציה שהתרחשו באותם עשורים הכריחו את פינלנד לייסד מערכת חינוך ריכוזית שתדאג לסטנדרט חינוכי מערבי ותעניק לילדים כלים להשתלב בעתיד במשק תעשייתי מפותח.

הרפורמה של סוף שנות ה-60 יושמה לאורך שנות ה-70 והעלתה את פינלנד על המסלול של מדינת רווחה סקנדינבית בדומה לשכנותיה. המדינה רושתה בבתי-ספר מקיפים שש-שנתיים ובחטיבות ביניים תלת-שנתיות. בשנים אלו מעורבות המדינה בניהול מערכת החינוך הגיעה לשיא על מנת לוודא שהגידול העצום בתקציבי החינוך מביא לתוצאות החברתיות המצופות.

בשנות ה-80 פינלנד כבר הייתה מדינת רווחה לכל דבר, אך במהלך אותן שנים התפתחה הכלכלה וקולות ליברליים החלו לחדור אל השיח יותר ויותר, מה שהביא לביקורת על מחירי הריכוזיות הממשלתית הפינית בשדות השונים, ביניהם שדה החינוך. דו"ח של ועדה פרלמנטרית משנת 1986 תיאר את הריכוזיות החינוכית בפינלנד כחסרת גמישות, מיושנת ולא דמוקרטית, והציע להעביר סמכויות רבות לרשויות המקומיות ולצמצם באופן דרמטי את הרגולציה.

למעשה המהפכה החלה כבר מעט לפני כן:

-הפיקוח על תכנית ספרי הלימוד בוטל כבר ב-1983

– מערך הפיקוח הארצי על בתי-הספר בוטל בחוקים שנחקקו ב-1985 וב-1988.

– אסדרת גודל הכיתות וכמות הכיתות בבית-הספר בוטלה ב-1985, למעט החינוך המיוחד.

אך עם כל הכבוד לשינויים הללו, שבישראל אנחנו יכולים רק לחלום עליהם גם היום, המהפכה האמיתית הגיעה בשנות ה-90 והטריגר היה משבר כלכלי גדול. לאחר עשור של פריחה בשנות ה-80, נקלעה פינלנד למיתון הקשה ביותר בתולדותיה בעקבות קריסה של השווקים הפיננסיים. עד שנת 1995 התל"ג של פינלנד ירד ב-12%, האבטלה נסקה ל-18% והחוב הלאומי שהיה קטן הוכפל פי שבעה. כתוצאה מכך כל תקציבי הרווחה קוצצו משמעותית, כולל תקציב החינוך.

לכאורה, קיצוץ תקציבי עמוק אמור לפגוע באיכות החינוך המסופק אך ההפך הוא שקרה – החל מאמצע שנות ה-90 החלה פינלנד להציג תוצאות חינוכיות טובות שרק התגברו עם השנים. הסיבה לכך, כפי שמציין חוקר החינוך הפיני הבכיר איקה ריסקו, היא שבמידה רבה האחריות על מערכת החינוך עברה מהמדינה אל הרשויות המקומיות, ואל בתי-הספר עצמם.

בתוך חמש שנים, כמות עובדי האדמיניסטרציה החינוכית ירדה ב-40%, הפיקוח כמעט נעלם לחלוטין, ובתי-הספר קבלו חופש רב לעצב את התכנית החינוכית שלהם.

באותן שנים התרחשה רפורמה גדולה ברשויות המקומיות בפינלנד ורה-אורגניזציה שלהן לאור שינויים דמוגרפיים והגירה פנימית של צעירים רבים מהאזורים הכפריים לערים שבדרום-מערב המדינה. הגבולות בין הרשויות שונו, חלקן אוחדו, ותחומי אחריות רבים הוגדרו מחדש מתוך אמונה שניהול השירותים החברתיים עדיף שייעשה קרוב לבית ככל שניתן.

שיעור השתתפות הממשלה במימון בתי-הספר ירד תוך כמה שנים מ-70% ל-50%, וכיום הוא כבר קרוב יותר ל-30%, כאשר שאר המימון מגיע מהרשויות המקומיות. מספר המחוזות ירד מתריסר לשישה ובהתאם ירד גם מספר העובדים. חוק שעבר ב-1995 העניק לרשויות המקומיות אוטונומיה חוקתית וקבע כי הן ינהלו אספקטים אזרחיים רבים בחיי תושביהם ויבנו בעצמם את האדמיניסטרציה הנדרשת להן לטובת מילוי אחריותן.

ב-1994 צומצמה מאד תכנית הלימודים המחייבת את בתי הספר, ומלבד קווים מנחים וליבה מסוימת לה כולם מחויבים ניתן חופש רב לבתי-הספר לעצב את תכנית כראות עיניהם. תפקיד המדינה במערכת החינוך ממוקד בעיקר בהדרכה, באיסוף מידע והעברתו, ופחות בחקיקה, רגולציה ומימון.

אוטונומיה עם אמון

ביזור מערכת החינוך התרחש במדינות מפותחות רבות, עם התחזקות מודל "הניהול הציבורי החדש" (new public management) שניסה להעתיק עקרונות ניהול מהשוק הפרטי אל המגזר הציבורי. לרוב הוגדרו מדדים חינוכיים לבתי הספר בהם נדרש לעמוד, ניתנו תמריצים להצלחה, ומשאבים הוסטו למקומות הנדרשים.

כך ניסו לעשות בארה"ב כאשר הפעילו את הרפורמה החינוכית היקרה בתולדותיה (No Child Left Behind), תכנית שנכשלה לחלוטין, לא לפני שמשרד החינוך הישראלי ניסה לייבא את הרעיון גם לכאן.

פינלנד נהגה באופן שונה. מהפכת הביזור והאוטונומיה המקומית לא לוותה בהקמת מערך מדידה מסיבי של תפוקות בתי-הספר. אמנם קיימת שם מדידה אך היא יחסית מינורית, והיא  מגוונת ומשתנה ממוסד למוסד. אין בפינלנד מקבילה של מבחני המיצ"ב שקיימים אצלנו שבוחנים את הצלחותיהם וכישלונותיהם של בתי-הספר. במקום זאת ישנם מבחנים שבודקים את יכולות התלמיד עצמו ומיועדים לתת תמונת מצב אישית והכוונה למסלול שיתאים להן.

פרופ' פאסי סאלברג, אולי היחצ"ן הבכיר ביותר של החינוך הפיני בעולם, מתאר בספרו  'לומדים מפינלנד' כיצד שאל מורים פינים "מה יכול לגרום להם לעזוב את המקצוע שבחרו בו". איש לא נקב במשכורת כעילה לעזיבה, אבל רבים טענו כי פגיעה באוטונומיה המקצועית או מדידה חיצונית על ידי מבחנים סטנדרטיים היה גורם להם לעזוב. החופש והאמון, אם כן, הם אלה שמביאים את העילית האקדמית בפינלנד אל שדה החינוך, ולא שכר גבוה.

הזדמנות בצל הקורונה

המשבר שפוקד כעת את ישראל, בדומה למדינות רבות אחרות, מזכיר בתוצאותיו את המשבר שחוותה פינלנד בתחילת שנות ה-90. בשני העשורים האחרונים הכפילה ישראל את תקציב החינוך שלה פי שלושה, אך לא הצליחה לשפר את המערכת בהתאם לציפיות. האם ייתכן שמה שמערכת החינוך שלנו צריכה הוא דווקא קיצוץ תקציבי ולא הרחבה?

העניין הוא כמובן לא התקציב עצמו, כמו התהליך הארגוני שהוא משקף. פינלנד העבירה את האחריות על בתי-הספר אל הרשויות המקומיות, ואלה בתורן נתנו לבתי-הספר אוטונומיה רבה, ומשכו אל שדה החינוך את מיטב המורות והמורים. הרבה תופעות חיוביות ניתן למצוא בחינוך הפיני, אך הגורמים שבזכותם נוצרו כל אותן תופעות חיוביות הם ביזור המערכת ומתן האמון בגורמים המקצועיים בשטח.

אחד הפרקים בדו"ח החינוך השנתי של ה-OECD הוקדש לבחינת השאלה באיזה דרג מתקבלות ההחלטות החשובות במערכות החינוך. התוצאות הראו באופן חד-משמעי כי מערכת החינוך הישראלית ריכוזית מאד בהשוואה למדינות המפותחות. 69% מההחלטות בכלל התחומים מתקבלות בישראל ברמת השלטון המרכזי לעומת 35% בממוצע של ה-OECD, ורק 19% מההחלטות בישראל נשארות ברמת בית הספר לעומת ממוצע של 34%.

אחוז ההחלטות שמתקבלות בנוגע למערכת החינוך בדרגים שונים | OECD

משבר הקורונה מהווה הזדמנות חד-פעמית להתניע תהליך דומה גם אצלנו, משום שהוא הזה מציף את היתרונות העצומים של רשויות חזקות במציאת מענים לאתגרים הרבים שצצים. החסרונות הרבים של המערכת מבליטים דווקא את הכשל הטמון בריכוזיות בתחומים רבים, והיכן שבתי-הספר והרשויות נוטלים את היוזמה, לעיתים אף בלא סמכות לכך, קורים דברים נהדרים.

האדמיניסטרציה החינוכית בישראל יכולה וצריכה להצטמצם באופן חד, כי רובה מיותרת לחלוטין, וכך גם מערך הפיקוח המיושן והמעיק צריך להתבטל בהקדם. על הרשויות המקומיות לקבל את האחריות על החינוך בתחומן, כאשר החלשות ביותר מביניהן יצטרכו לקבל סיוע בתחילת הדרך מרשתות חינוך וגופים פילנטרופיים, בנוסף לתקצוב גבוה וגמיש יותר מצד המדינה לטובת בתי-הספר עצמם.

לא יהיה מדובר במהלך פשוט, גם בפינלנד הוא לקח כמה שנים, אך לאחר שהוא יקרה הרבה תופעות חיוביות יתרחשו ללא הכוונה מלמעלה, וחשוב יותר – יזמים ואנשי חינוך איכותיים ייכנסו לבתי-הספר ביודעם שיש להם מרחב לתמרן בו ולחלום. האם נחמיץ את ההזדמנות שנקרתה בדרכנו?


אברהם תומר הוא מייסד שותף של ארגון ‘הדור הבא – הורים למען בחירה בחינוך‘, וחוקר מדיניות חינוך בפורום קהלת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

24 תגובות למאמר

  1. בישראל, אני רואה מורים באופן שלילי, אני יודע שחלקם טובים, אני יודע שחלקם משתדלים, אבל אני באמת לא מעריך אותם יותר.

    ואני מאמין שהרבה מאוד אנשים חושבים כמוני, ואני מאמין שמורים ומורות מרגישים את זה, ונושרים מהעבודה/לימודים, בחלקם בגלל הסיבה הזאת.

    בני אדם מוכנים לבלוע הרבה, אם הם מקבלים כבוד. ומורים לא שונים בעניין הזה. ועכשיו אין להם – לא כסף ולא כבוד יותר.

    זה המצב כרגע במערכת החינוך בישראל

    1. בתור מורה אשמח לשמוע למה דעתך כל כך שלילית עליי למרות שאתה ממש לא מכיר אותי.

      לעומת זאת, אני יכולה לומר מה מקשה עלי בהוראה:

      א. אין לי שום מנדט להחליט מה ללמד ומתי.
      ב. אין לי שום מנדט לומר שלא הגיוני לבחון את כל הילדים אותו דבר.
      ג. אין לי שום מנדט לנהל דיון עם הורים (אולי כמוך) ולקבל גב לגבי החלטות מקצועיות שנעשות בניגוד לרצון ההורים.
      ד. אין לי שום מנדט ללמד את הילד את המילה "לא". מילה חשובה ביותר להתפתחות התקינה של כל ילד.

    2. כמחנך, אני במקום ייחודי מאוד שמקבל המון הערכה כנה.
      יש חופש רב ויש אמון מוחלט ויש הרבה בלגן.
      אבל יש המון הצלחה.
      אין כמעט תקציב שהולך על מנהלה. אני מזדהה לגמרי עם התהליכים אותם מתאר הכותב. הם מדויקים.
      הרבה זמן לא קראתי כתבה שהיא מדויקת ונותנת קול לתהליכים שרבים כל כך מנסים ליצור בהרבה מקומות.
      וזה גם מאוד נכון שעתה בתקופת הקורונה יש הזדמנות פז לחולל תפנית. כל מנהל וכל מחנך עושה מה שהוא רוצה.
      פשוט לתת להם את הלגיטימציה ולהוריד הרבה מהרגולוציה.
      זה יהיה טוב מאוד עבור ההוראה, ויותר מכך עבור החינוך והערכים התרבותיים.

    3. מש לא – המורים עושים עבודת קודש -שליחות בשכר רעב.

    4. שלום רב. קראתי את מאמרך . לא חולקת על חלק מדבריך..
      נושא שלא הוצג לעומק-כמות הילדים בגנים ובגיל הרך.. בפינלנד.
      בטוחה של 34/35.
      כמות הקיצוצים בתשתיות וכן גם האם מפטרים מורים צעירים..לא מאפשרים למורים וותיקים לפרוש בטוח ל35 שנה.
      שרי חינוך שיש להם יותר מטרות פולטיות מאשר חשיבות להשקיע בחינוך.
      וכן אופן ההתנהגות הישראלית

      חוצפה-נסיעות לחול באמצע שנה. אי לקחת אחריות הורית גם בפרטים הקטנים-ציוד ושליחת מזון באופן מסודר ועוד…
      וכן אני מחנכת גאה 29 שנה. ומרשה לומר גם מעורכת ..אצלי הילדים תמיד ראשונים..

    5. כל כך נכון!
      ובשל כך, קיימת תופעה שמתגברת, של מנהלים טובים אנשי חזון שמוערכים ואהובים על התלמידים וההורים שעוזבים את המערכת.

  2. צריך לשחחר את החינוך לא רק מהמדינה גם מהרשויות המקומיות.

    1. בדיוק. לא הבנתי למה הבירוקרט הרשות המקומית עדיף על הבירוקרט הממשלתי. להפריט את הכל. רק בתי ספר פרטיים, בשילוב שיטת התלושים של מילטון פרידמן, אם רוצים. למה כל הרבה מחקרים ומלל. בתי ספר פרטיים שהתחרו ביניהם.

  3. לא יודע בדיוק היכן 'ההצלחה' של פינלנד
    מדינה עם ילד אחד, אולי
    עם התאבדויות למדינה כל כך 'טובה'
    להם אין אויב מבפנים,
    אין להם סוסים 'טרויאניים' מבפנים
    לכן מע' חינוך מבוזרת לא תחבל במדינה
    נראה מה יקרה באום אל פחם, תל אביב ותל שבע הם הם יהיו לגמרי עצמאים.
    יש כאן הרבה לתקן, אבל זה לא התיקון.

    1. מה יקרה? הסתה? והיום אין ספרי הסתה אצל היהודים נגד מדינת ישראל ועם תאור מאוזן של הנרטיב הערבי? ישנם מספיק חוקים נגד הסתה, ודווקא כאשר הבעלות ממשלתית הם לא מופעלים. נניח וכל בתי הספר יהיו בבעלות פרטית, והורים עם ילדיהם יוכלו להצביע באופן חופשי עם הרגלים, אני צופה אפשרות שהורים ערביים יחפשו בתי ספר פרטיים טובים על רמה שאינם מתעסקים בפוליטיקה מקומית ויקנו לילדיהם השכלה גבוהה המאפשרת פרנסה. השמאל ושנאת יהודים משגשגים תחת מטריה של בעלות ממשלתית המשמשת יעד להסתה ולחץ של פוליטיקאים מהשמאל. בכל מקום של בעלות ממשלתית, תמיכה ישרה ממשלתית ומונופול השמאל הטפילי מצליח להתקיים ולהתפתח כפי שמתרחש בתאגיד התקשורתי

  4. אני לא איש חינוך, אבל עולות לי כמה מחשבות לגבי בעיות שעלולות לצוץ עם המודל הפיני בישראל.
    קודם כל, יש בישראל הבדלים אדירים ביכולות בין רשויות מקומיות שונות.
    קשה מאד להשוות את יכולתה של עיריית תל אביב, למשל, ליכולת של עיריית רהט.
    ואם כבר דיברנו על רהט, אז בואו נדבר על הפיל שבחדר: מה יקרה כשרשות מקומית ערבית תחליט שהיא מלמדת את התלמידים שבאחריותה ברוח הג'יהאד? עד כמה שאני מבין מהכתבה, האוטונומיה החינוכית היא נרחבת מאד. איך תוכל המדינה להתמודד עם בעיה כזו?

    1. א.התקציב מגיע מהמדינה פר תלמיד(כמו בשיטת הואוצ׳רים) כך שהיכולת של המועצה לא משנה דבר.
      ב.מי שיחנך לטרור(בין אם אלה תומכי בל״ד או עוצמה יהודית) צריך לקחת בחשבון שיהיה קשה לבוגריו להיכנס לשוק העבודה וזה ייצור מספיר הרתעה

    2. דני, שים לב לציטוט מתוך הכתבה:
      "שיעור השתתפות הממשלה במימון בתי-הספר ירד תוך כמה שנים מ-70% ל-50%, וכיום הוא כבר קרוב יותר ל-30%, כאשר שאר המימון מגיע מהרשויות המקומיות".
      אם 70 אחוז מהתקציב מגיע מהרשות המקומית, תווצר בעיה אדירה של יכולת השקעה שונה בין רשויות.
      מעבר לזה, אתה באמת חושב שתמריצים בשוק העבודה ישכנעו את הערבים שמעדיפים כבר 100 שנה לחיות בזבל ולא להשלים עם קיומה של ישראל, לשנות לפתע את גישתם?

  5. חינוך??? אין מושג כזה בישראל הכל מנוהל בצורה ‏פאראזיטית מהיחס למורה ועד ‏שיטות החינוך שעברו מהעולם. תנאים של עולם שלישי הכל על מנת לסמן וי
    ‏ושלא נדבר על הורים שחושבים שרק מגיע להם ושולחים ילדים לא מחונכים לא מתורבתים ‏שפשוט גם הם לא סובלים חינוך בישראל מסתכם במטבוחה כפרה מורים תשושים ומיואשים בקיצור שכונה אחת גדולה כמו כל המדינה.

  6. חוץ ממבחני פיז"ה מה עם מבחנים חשובים לא פחות כגון:
    1) שיעור המתקבלים לאקדמיה ברפואה הנדסה ומדעים.
    2) שיעור המתגייסים לצבא.

  7. אתם מיתממים- בפינלנד אוכלוסיה הומוגנית עם מערכת ערכים משותפת.
    ההשגים של החינוך החרדי מתנהל ממש לפי התאור של פינלנד מורים מסורים עם שכר נמוך אוטונומיה בהוראה שמגיעים להשגים גבוהים לפי מערכת הערכים שלהם- לא שלכם.
    צריך לציין שגם במגזר החרדי וגם במגזר הבדואי יש לחצים לשחיתות בצורה של העדפת מקורבים ומנהל לא תקין של רישום שיעורים לתלמידים פיקטיביים. הם מאוד ישמחו לאוטונומיה ניהולית

    1. לא הבנתי- אז יש במגזר החרדי הישגים או שחיתות?

  8. להוריד את הסמכות למועצות זה רעיון מצוין וצריך להיעשות גם בתחומים רבים אחרים.
    התוצאה תהיה שמועצות שונות יגשו לזה בצורות שונות: אחת תשחרר את הסמכות למורים ולמנהלים והשניה תבחר בריכוזיות כמו שיש היום. זו תעלה מיסים ותציע יותר בתחומי החינוך והרווחה וזאת תשאיר את זה ליוזמה פרטית. התוצאה תהיה שמבחן התוצאה ובההצבעה ברגליים הם שיקבעו(שוק חופשי כבר אמרנו?) ובסוף כולם ימדו מההצלחות של אחרים אבל גם יתאימו עצמם לאוכלוסיות השונות(מי אמר שמודל אחד טוב לכולם?).

  9. הבעיה היא שמדובר על שינוי חשיבה יותר מהותי משהמאמר מראה.
    ישנם שני כללי בסיס שצריך לשלב פה ובהמון נושאים אחרים:
    1.אם אפשר להוריד את הסמכות לשרג נמוך יותר-חובה לעשות זאת, והדרג הנמוך ביותר הוא האזרח עצמו.
    2.אין להפריד בין סמכות לאחריות.

    זה אומר 2 דברים:
    א.שהדרגים הגבוהים צריכיפ להוריד גם את האחריות.
    ב.שהדרג העליון למעשה נאלץ להיות כפוף לסמכות הדרגים שמתחתיו בנושאים מסוימים וללמוד לענות: זה לא בשליטתי, חובתי היא לתת גיבוי גם אם זה לא מוצא חן בעיני, מי שיש לו בעיה שילך לדרג שמתחתי.

    רוב האנשים מקובעים מכדי לעכל אפילו אחת משתי המסקנות הנ״ל. וחבל.

  10. ישראל היא לא פינלנד ולא סקנדינביה.רחוקה ושונה ממדינות אלה בהרבה תחומים .ההשוואה בכלל לא במקום.אפילו מצחיקה.

  11. בלי ספק ריכוזיות בחינוך בארץ זה אסון אבל לא ממשלה ולא איגודים מקצועיים לא יבתרו על זה