"המנהיגים הפלסטינים גורמים נזק, במקום פתרון הם רק יצרו סבל"

אנו מביאים כאן חלקים נבחרים מראיון נרחב שערך הנסיך בנדר אבן סולטאן עבור רשת 'אל-ערביה' בשבוע שעבר, ועסק בסוגיה הפלסטינית ממבט סעודי ולאור ההתפתחויות האחרונות באזור. אבן סולטאן שימש בעבר כשגריר סעודיה בארה"ב ובאו"ם, ובהמשך כיהן גם כראש המודיעין הסעודי עד לשנת 2014. הראיון המלא ניתן לצפיה בקישור הבא.

***

הסיבה בגינה החלטתי לדבר היא שבימים האחרונים שמעתי את ההצהרות המזעזעות מפי ההנהגה הפלסטינית. בתחילה סירבתי להאמין למה שאני שומע, ואז ראיתי את זה במו עיני בטלוויזיה. מה ששמעתי מההנהגה הפלסטינית בימים האחרונים היה מכאיב מאוד. רמת השיח הנמוכה כזו אינה מה שאנו מצפים מבכירים המבקשים לגייס תמיכה עולמית במטרתם. הביטויים החריגים והדוחים שהטיחו במנהיגי מדינות המפרץ הם לחלוטין לא מקובלים.

אך אם נסתכל על כך מזווית אחרת, אין זו הפתעה לגלות כמה מהר אותם פלסטינים פונים לשימוש במושגים כמו "בגידה" ו"סכין בגב", מכיוון שזו הדרך בה הם מתנהגים איש אל רעהו. המנהיגים ברצועת עזה [חמאס], שפרשו מהרש"פ כדי לשלוט בעזה באופן עצמאי, מאשימים את המנהיגים בגדה המערבית בבגידה, ובאותה העת המנהיגים בגדה המערבית מאשימים את הבדלנים בעזה בנעיצת סכין בגבם.

היה ראוי יותר אם כן למקד את המאמצים שנעשו בשנים האחרונות בכל הקשור במטרה הפלסטינית ביוזמות שלום ובהגנה על זכויות העם הפלסטיני, כדי להביא אותם לנקודה בה המטרה הצודקת והנגזלת הזו תראה סוף סוף את האור. וכשאני אומר "נגזלת" אני מתכוונת גם בידי הישראלים וגם בידי המנהיגים הפלסטינים במידה שווה.

תגובתי הראשונה הייתה זעם. אך לאחר שהקדשתי לכך מעט מחשבה, הזעם הפך לעצבות וכאב. נזכרתי באירועים הקשורים לתנועה הפלסטינית מ-1978 עד 2015. לכן ארצה לפתוח במבט קצר על העמדה הסעודית כלפי פלסטין ועל האירועים שהתרחשו בתקופה שבין 1939 ל-1978. ובכנות, מילותיי היום מכוונות לאחיי ואחיותיי הסעודיים, מכיוון שהם נמצאים עבורי בעדיפות העליונה, יחד עם ארצנו ומלכנו. כך נהגו כל המלכים הסעודים מימי המייסד עבד אל-עזיז ועד למלך הנוכחי סלמן.

נסיגה ישראלית מן האדמות הערביות שכבשה בשנת 1967 ושיבת העם הפלסטיני למולדתו הן זכויות הפלסטינים וזכות העם הערבי כולו. זכויות אלה מדגישות כי שלום אמור להיות הבסיס למימושן, אך לא על חשבון העם הפלסטיני … הבענו את עמדתנו הנחרצת בסוגיה זו שוב ושוב. לא הייתי עד ישיר לתקופה הזו, אך הדברים מתועדים היטב. הידע שלי לגביה מתבסס על המסמכים אליהם נחשפתי מאז נכנסתי לשירות הדיפלומטי והפוליטי של ארצי. בנוסף שמעתי על כך מאנשים שחיו באותה העת כמו המלך המנוח פאהד, המלך עבדאללה, הנסיך סולטאן והנסיך נאיף. שמעתי ישירות גם ממגן המקומות הקדושים, המלך סלמן, אשר לו קשרים קרובים עם בכירים פלסטינים מכיוון שכולנו דאגנו למטרתם ורואים בה מטרה לאומית וצודקת.

אך הרשו להתחיל עם כמה מילים שיעניקו הקשר לדבריי ויסבירו מדוע אני מספר אותם. המטרה הפלסטינית היא מטרה צודקת אך אלו המקדמים אותה נכשלו, ואילו המטרה הישראלית היא מטרה לא-צודקת אך אלו המקדמים אותה הוכחו כמוצלחים. זה מסכם היטב את 70 או 75 השנים האחרונות. יש דבר נוסף המשותף לכל המנהיגים הפלסטינים מבחינה היסטורית – הם תמיד מהמרים על הצד המפסיד, ויש לכך מחיר.

בשנות ה-30 במאה שעברה אמין אל-חוסייני הימר על הנאצים בגרמניה, וכולנו יודעים איך זה נגמר. חוסייני זכה להכרה מצד גרמניה והיטלר על כך שעמד לצידם מול בנות הברית ותחנת הרדיו בברלין שידרה את דבריו בערבית, אך זה כל מה שהוא קיבל והוא לא קידם במאומה את המטרה הפלסטינית.

אם ננוע קדימה בזמן – אף אחד, ובמיוחד אנחנו במדינות המפרץ, לא יכול לשכוח את התמונה של יאסר ערפאת בביקור אצל סדאם חוסיין ב-1990, אחרי הפלישה העיראקית לכוויית. העם בכוויית, לצד שאר המדינות במפרץ, תמיד קיבל את הפלסטינים בזרועות פתוחות והציע להם בית. אך למרות זאת ראינו את ערפאת מחבק את סדאם בבגדד, צוחק ומשתעשע עמו ומברך אותו על מה שקרה. הייתה לכך השפעה כואבת על כל אנשי המפרץ, ובמיוחד על אחינו הכווייתים שנותרו במדינה והתנגדו לכיבוש העיראקי.

כמה חודשים לאחר מכן, בעוד דוגמה לכישלון המתמשך בבחירת צדדים, הקרב לשחרור כוויית החל וסדאם חוסיין שיגר טילים לעבר עיר הבירה הסעודית. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה מישהו ירה טילים לעברנו, ועוד טילים שאנחנו בעצמנו רכשנו עבור סדאם כדי לתמוך במלחמתו באיראן. הלם נוסף הגיע כאשר ראינו צעירים בשכם רוקדים בשמחה בעקבות מתקפת הטילים על ריאד ואוחזים בכרזות של סדאם. אלו תקריות שקשה מאוד לשכוח אך אנחנו בחרנו להתעלות מעליהן, לא לטובת המנהיגים הפלסטינים אלא למען העם הפלסטיני.

“These incidents cannot be forgotten, but we rose above them, not for the sake of the Palestinian leaders, but for the Palestinian people,” says Prince Bandar bin Sultan on past Palestinian leaders siding with Iraq’s Saddam Hussein over Kuwait.https://t.co/f215T0uqkX pic.twitter.com/yQRNBNp3Ct

— Al Arabiya English (@AlArabiya_Eng) October 5, 2020

מאז שנת 2011 ועד היום, מצרים וראשיה מזמנו של מובארק ועד לנשיא סיסי ערכו ועידה אחרי ועידה בניסיון לפייס בין חמאס בעזה לבין הרש"פ בגדה המערבית. איך זה יכול להיות? כיצד אנו הערבים מדברים בשם כל פלסטין כאשר אפילו הפלסטינים מפולגים בינם לבין עצמם? ההיסטוריה חוזרת על עצמה ומן העובדות אי אפשר להתעלם. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה התגלעה מחלוקת כזו ביניהם, ונשמעו האשמות כאלה על בגידה.

המלך עבדאללה, כאשר הנסיך סולטן היה יורש העצר, הביא את אבו מאזן ואנשיו ואת חאלד משעל ואנשיו למכה, במטרה לפייס אותם וליצור הנהגה פלסטינית מאוחדת שתשיג תוצאות חיוביות. הם התארחו במעון הממלכתי הרשמי במכה. בראשות המשלחת הסעודית עמד הנסיך המנוח סעוד בן-פייסל, ואני הייתי בין חבריה. במשך כל הזמן הלכנו הלוך ושוב – מבקרים את אבו מאזן ואנשיו מצד אחד, ואת אנשי חמאס מצד שני. אבל מסע הדילוגים שלנו לא היה דומה לזה של קיסינג'ר למשל שקפץ בין תל-אביב לקהיר. אנחנו דילגנו בין הקומה ה-12 לבין הקומה ה-14 במלון וכעבור יום וחצי הצלחנו להגיע להסכמות.

ואז שני הצדדים הגיעו למלך עבדאללה. לאחר שהוא בדק את הדברים שנכתבו וקרא אותם לפני כולם, הוא לחץ את ידיהם בברכה. לאחר מכן ביקש מהנסיך סעוד לקחת אותם אל הכַעְבָה, שם "ישבעו במילתם בפני האל ובפני העם הפלסטיני". ימים ספורים לאחר שעזבו את סעודיה, קיבלנו עדכונים על כך שהצדדים כבר נסוגו מהבטחתם והחלו שוב לתכנן מזימות אחד נגד השני.

אני מאמין שאנחנו בסעודיה תמיד היינו שם עבור הפלסטינים ופעלנו מתוך רצון טוב. בכל פעם שהם ביקשו עצה ועזרה, עזרנו להם מבלי לבקש דבר בתמורה, אך הם לקחו את העזרה והתעלמו מהעצה. לאחר שנכשלו הם חזרו אלינו שוב, ואנחנו תמכנו בהם שוב למרות הטעויות שעשו ולמרות שגם הם ידעו שעליהם להקשיב לעצתנו.

בתור מדינה אפילו הלכנו רחוק יותר, כאשר הצדקנו בפני כל העולם את הפעולות של המנהיגים הפלסטינים, למרות שידענו שהן לא מוצדקות אך בכל זאת עמדנו לצידם כי לא רצינו שהעם הפלסטיני יפגע בגלל ההשלכות של הפעולות שלהם. זו תמיד הייתה המדיניות שלנו, אבל אני חושב שהיא יצרה תחושת אדישות בצד שלהם, והם הפכו להיות משוכנעים שאין שום מחיר לטעויות שביצעו כלפינו וכלפי מדינות אחרות.

אני חושב שהנסיבות והזמנים השתנו, ואני חושב שכדאי שהעם הפלסטיני יכיר את האמת שאף אחד לא מדבר עליה ומנסים להסתיר אותה. מי הם בני הברית של הפלסטינים היום? האם זו איראן, המשתמשת במטרה הפלסטינית כתירוץ על חשבון הפלסטינים עצמם? האם זו איראן המבקשת לשחרר את ירושלים דרך תימן, לבנון וסוריה? הדרך לירושלים ידועה, אם מישהו אכן ירצה ללכת בה.

האם זו טורקיה, לה ראשי חמאס מוקירים תודה על תמיכתה? זה רק בגלל שארדואן הודיע כי יחזיר את השגריר הטורקי מאיחוד האמירויות כחלק מהתמיכה בפלסטינים. האם מישהו יכול לומר לי מדוע ראשי חמאס לא ביקשו במקום זאת שיגרש את השגריר הישראלי באנקרה או יחזיר את השגריר הטורקי מתל-אביב? אנשים אלה, כמו שאמרתי בעבר, שוגים באשליות. או במילותיו של האל: "אללה לא ישנה את מצב האדם עד שהאדם לא ישנה את עצמו". עד כה, הם ללא ספק הסיבה העיקרית מאחורי הכישלונות בהם נתקלה המטרה הפלסטינית.

בשנת 1939 המנדט הבריטי החליט לקיים ועידה בלונדון אליה הוזמנו היהודים שחיו בארץ ישראל יחד עם מנהיגים פלסטינים ונציגים מכמה ארצות ערב כולל סעודיה. בראש המשלחת שלנו עמד הנסיך פייסל המנוח. גם היהודים וגם הפלסטינים דחו אז את ההצעה הבריטית. מדינות ערב, כולל סעודיה, תמכו בפלסטינים בדחיית ההצעה.

זמן קצר לאחר מכן הבריטים נכנסו למלחמת העולם השנייה, וארץ ישראל הפכה לנושא משני עבורם … ב-1945, לאחר תום המלחמה, המלך עבד אל-עזיז נפגש עם הנשיא האמריקני רוזוולט, ומרבית השיחה עסקה בפלסטינים. לאחר כמה שבועות המלך שלח מכתב ארוך לנשיא בו העלה על הכתב את הדברים שאמר בשיחה. רוזוולט השיב לו. כל המסמכים האלה קיימים, ואני מציג אותם לעם הסעודי כדי ליידע אותו שהעמדה שלנו כלפי הפלסטינים גובשה הרבה לפני כל האירועים האחרונים.

שני אירועים נוספים התרחשו ב-1945. הראשון היה הקמת הליגה הערבית שבין חברותיה הייתה סעודיה, והשני היה הקמת האו"ם. בשנתיים שלאחר מכן הבריטים החליטו על נסיגה מארץ ישראל וסיום המנדט, והחלו לנסות למצוא פשרה בין היהודים והפלסטינים, כזו שהערבים יתמכו בה ותביאה רגיעה לאזור.

הם לא הצליחו להגיע לפתרון המוסכם על כל הצדדים, אז הם פנו למועצת הביטחון של האו"ם שהוקמה רק שנתיים קודם לכן. באותה העת, היו חברות במועצה ארה"ב, ברית המועצות, צרפת ובריטניה. לחברות הקבועות היה את הכוח לכפות כל החלטה שירצו, והווטו שלהן היה מוחלט. הן הצביעו בעד הצעת החלוקה, ומשם החלה להתפתח דרך מסוימת של התייחסות לסוגיה הפלסטינית … למרות מחלוקות במשלחת היהודית, היא קיבלה לבסוף את ההצעה וכך נולדה מדינת ישראל שהצטרפה כחברה לאו"ם. בצד הערבי, הפלסטינים דחו את ההחלטה ואנחנו כרגיל תמכנו בהם.

שנים לאחר מכן, הדרישה העיקרית של הפלסטינים הייתה חזרה לגבולות החלוקה, הצעה שכבר מזמן אינה על השולחן ואף אחד לא דן בה. זו הייתה ההתחלה, וכפי שכבר הזכרתי אירועים האלה חזרו שוב ושוב בהמשך.

כאשר פרצה מלחמת 1948, למלך עבד אל-עזיז הייתה עצה לליגה הערבית. הוא טען כי אסור לאפשר לפלסטינים להגר אל מדינות ערב השכנות מכיוון ששם יקלטו אותם בתוך מחנות פליטים. המלך האמין כי גם אם יש צורך במחנות כאלה, הם צריכים להיות על אדמת פלסטין ולא בשום מקום אחר. ההיסטוריה הוכיחה כי צדק. כיום, מצרים, סוריה, לבנון וירדן מלאות במחנות פליטים. מה היה קורה אילו אותם מחנות היו במקום זאת בתוך פלסטין? דמיינו כמה שונה היה המצב שם לאורך זמן. עצה זו ואחרות נדחו. מכיוון שסעודיה מאמינה כי אללה עומד לצד המאוחדים ואילו המפולגים נידונו לכישלון, הלכנו בעקבות שאר ארצות ערב בדרך הטראגית הזו, וההחלטות שקיבלנו אז הובילו את כולם לגיהינום.

בין 1948 ל-1956, שתי מעצמות שהיו חברות במועצת הביטחון, בריטניה וצרפת, הובילו ביחד עם ישראל את התוקפנות נגד מצרים. התוקפנות הזו נכשלה בין השאר בגלל שהנשיא האמריקני אייזנהאואר דרש את נסיגת הכוחות, וברה"מ החזיקה בעמדה דומה…ישראל הסכימה לסגת מסיני רק תמורת פתיחת מפרץ עקבה למעבר ספינות לאילת, ותמורת הבטחה להצבת פיקוח בינלאומי בגבול המצרי… כאשר מצרים סגרה את המפרץ ב-1967, התוצאה הייתה מלחמת ששת הימים שהייתה אסון גדול לאומה הערבית ולמצרים בפרט, כמו גם לעם הפלסטיני ומטרתו.

האסון ב-1967 קרה גם בגלל שהנשיא המצרי נאצר עשה טעות אסטרטגית שהתבססה על הערכה שגויה ומידע שגוי שקיבל מראשי הצבא. התוצאה ידועה: ישראל כבשה את סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית והגולן, והחשוב ביותר – ירושלים אבדה. אם זהו לא אסון בקנה מידה היסטורי, איני יודע מהו אסון כזה.

מאז 1967 ועד שנפטר ב-1970, גאמל עבד אל-נאצר עשה שני דברים חשובים. הראשון היה לבנות מחדש את הצבא המצרי, והשני היה מאמץ להציל את הפלסטינים מעצמם. באותה העת, רוב הפלסטינים חיו בירדן, ותחת הנהגת ערפאת שם החליטו שזה אינו הזמן לשחרר את פלסטין אלא דווקא להשתלט על ירדן. בין המגנים על הירדן מפני ההתקוממות הפלסטינית היה המלך הירדני וצבאו, וגם הצבא הסעודי. כן, אותו צבא שהשתתף לצד הפלסטינים בכל מלחמותיהם נגד ישראל …באותה מלחמה, 150 חיילים סעודים מתו מות קדושים…ובסופה הפלסטינים נאלצו להגר מירדן ללבנון. כמה שנים לאחר שהגיעו לשם, הם החלו להתנהג כפי שנהגו בירדן. לבנון הפכה למטרה החדשה, ואת מחיר מלחמת האזרחים שפרצה אז המדינה כולה משלמת עד היום.

…אני זוכר תקרית שיכולה להמחיש את ההבדל בין התנהלות ההנהגה הסעודית לבין ההתנהלות הלא-מוסרית של ההנהגה הפלסטינית…הצבא הסעודי ב-1967 גויס לעזרת אחינו הירדנים אך כאשר הוא הגיע לשדה הקרב המלחמה כבר הסתיימה…גם ב-1973 לחמנו לצד הסורים בחזית הגולן וחיילינו נותרו שם עוד שנים אחדות. אף אחד לא יכול להטיף לנו על חוסר בסיוע לאחינו הערבים כאשר נקלעו לצרה. אנחנו חולקים את אותן מטרות ועומדים אחד לצד השני בזמנים קשים, במילים וגם במעשים…

מדוע אני מספר את כל זה, ומדוע דווקא עכשיו? מכיוון שבימינו אנו המצב השתנה לחלוטין ממה שהיה בעבר. כעת בעידן המידע, רוב אזרחי העולם מקבלים את החדשות באינטרנט וברשתות החברתיות. מעטים מאוד עדיין קוראים עיתונים, ותוכניות הטלוויזיה לעתים קרובות משדרות מידע כוזב. ישנם גם ערוצים שמפיצים שנאה נגד מדינות המפרץ כמו ערוץ 'מנאר' האיראני ו'אל-ג'זירה' שמייצג את קטאר… הדבר הטוב ביותר לעשות הוא להתעלם מהם. נכון שאומרים שקרציה קטנה יכולה לשגע את הגמל, אבל קרציות תמיד יהיו קרציות והגמל תמיד יהיה גמל. זה מסכם את עמדתי בעניין.

בשנת 1967 היו אפס ישובים יהודיים בגדה המערבית, בעזה, בגולן ובסיני…היום חיים שם יותר מ-600 אלף ישראלים, על פי מקורות מידע שונים. כל זה התרחש בזמן שהערבים התכוננו למלחמה…ובזמן שהפלסטינים דחו את החלטה 242 של מועצת הביטחון. גם הסכם קמפ-דיוויד נדחה בידי הפלסטינים והערבים שהחרימו את מצרים וראו בהסכם השלום בגידה. זו אחת הטעויות שהעמיקו את הטרגדיה הפלסטינית. ומה ישראל עשתה באותו הזמן? היא בנתה ישובים, כבשה עוד שטחים וחיזקה את עצמה ואת צבאה… ישראל פעלה כדי לחזק את השפעתה בכל החזיתות בזמן שהערבים היו עסוקים אחד עם השני, בסכסוכים אותם הובילו הפלסטינים ומנהיגיהם.

לאחר הסכמי אוסלו שאלתי את ערפאת מה הוא חשב על סעיפי האוטונומיה הפלסטינית שהיו בהסכמי קמפ-דיוויד בין ישראל למצרים. הוא אמר: "הם היו פי עשרה טובים יותר מאשר אוסלו". שאלתי אם כך מדוע התנגד להם והוא אמר: "רציתי להסכים אבל חאפז אל-אסד איים להרוג אותי ולהסית נגדי את הפלסטינים". חשבתי לעצמי כיצד הרוג אחד היה יכול להציל את חייהם של מיליוני פלסטינים…

***

בין סוף שנת 1977 וראשית שנת 1978, הנסיך פהד (לפני שהפך למלך) ביקר את הנשיא קרטר ושוחח עמו על הסוגיה הפלסטינית. באותו שלב כבר התרגלנו לכך שכל פגישה הייתה חייבת לעסוק ברובה בפלסטינים. פהד ניסה לעודד את קרטר לעשות משהו ולקדם את המטרה, והנשיא הביע מוכנות להכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני, לפתוח לשכה לארגון בוושינגטון ולאפשר לדיפלומטים אמריקניים לנהל שיחות עם נציגים פלסטינים. בתמורה, אש"ף היה צריך להכיר בהחלטות האו"ם 242 ו-338, ולהכריז כי לכל המדינות באזור ישנה הזכות לחיות בשלום.

לאחר ששב הביתה, פהד ביקש מערפאת לבוא ולבקרו. הוא סיפר לו על הצעת הנשיא קרטר, ואמר כי כל מה שנשאר הוא לחתום ולהגיש את המסמך לשגריר האמריקני, ולמחרת להודיע על ההסכם בטקס חגיגי. ואז ראיתי דבר מוזר מתרחש… ערפאת התחיל לרקוד ולצחוק ואמר ש"פלסטין חופשית". פהד אמר לו שזו רק ההתחלה ושכולנו מקווים שפלסטין תהיה חופשית בקרוב, ואז שאל אותו האם הוא מוכן לחתום. ערפאת אמר שהוא מוכן אבל ביקש קצת זמן כדי לטוס לכוויית ולדון עם חבריו לפני שישוב מחר לטקס החתימה.

הנסיך הציע שפשוט ישתמש בטלפון כדי לצלצל ולהודיע להם, אבל ערפאת העדיף לפגוש אותם באופן אישי. פהד אז הציע לבקש מהאמיר של כוויית להטיס את מקורבי ערפאת לסעודיה עוד הערב כדי שיוכל לדון איתם ולהתקדם לחתימה, אבל ערפאת שוב התעקש לנסוע לכוויית. הוא נסע ואף אחד לא שמע ממנו במשך כמה ימים, בעוד השגריר האמריקני מתקשר לנסיך סעוד ומודיע לו כי בוושינגטון עדיין ממתינים. בסופו של דבר קיבלנו עדכון שכל יועצי הנשיא קרטר מתנגדים להצעה, אך הנשיא עדיין מתעקש לא להחמיץ את ההזדמנות.

עשרה ימים לאחר מכן הגיעה תשובתו הכתובה של ערפאת. במכתב הוא הודה לפהד וצירף מכתב רשמי לקרטר כפי שהוסכם. אך כאשר פהד בחן את המכתב הוא גילה כי ערפאת הוסיף לו עשרה תנאים חדשים אותם ארה"ב צריכה לקבל כדי שיסכים להכיר בהחלטות האו"ם ובזכות ארצות המזרח התיכון לחיים בשלום. פהד אמר לעצמו: אפילו ברה"מ אינה מציבה תנאים לאמריקנים, האם ערפאת באמת חושב שהיא תסכים לתנאים שלו?

אחד מיועציו של פהד אמר לו אז כי הנסיך עשה את חלקו, ואם זו התגובה של אחינו הפלסטינים הרי שעלינו להעביר אותה לאמריקנים ולראות מה יקרה. פהד חלק עליו ואמר: "אם המכתב הזה יגיע לוושינגטון הוא יודלף מיד לכולם, וזה יגרום לקבוצות אנטי-פלסטיניות לתקוף אותנו ולהפוך את כל המצב לגרוע הרבה יותר למרות שניסינו לעשות שינוי לטובה". פהד הציע לשמור את המכתב של ערפאת ובמקומו לכתוב מכתב אחר לקרטר מן הממשלה הסעודית, בו יאמר כי ההצעה האמריקנית לא שכנעה אותנו ולכן לא העברנו אותה לפלסטינים… הוא טען כי הוא מוכן לקחת את האחריות מול האמריקנים על כישלון התהליך, מכיוון שלא רצה שהפלסטינים יישאו באחריות עליו.

זה קרה שוב ושוב אבל מעולם לא שמעת בכיר סעודי מדבר על כך. האם שמעת אותנו מתלוננים על מה שקרה ב-1977 או ב-1990 כאשר הפלסטינים תמכו בכיבוש העיראקי של כוויית, וחגגו ברחובות שכם עם תמונות של סדאם בזמן שריאד הותקפה בטילים? התשובה היא לא, מכיוון שיש לנו מטרה והיא לעזור לעם הפלסטיני. אבל זאת לא אשמתנו שאלוהים נתן להם מנהיגים כאלה. כפי שאמרתי מקודם, יש כאן מטרה נכונה אבל תומכיה טועים…אם נאהב זאת או לא. זו המציאות ואלו התוצאות בשטח.

The #Palestinian leadership sold “empty slogans” to its people and negotiated with #Israel behind the back of the Egyptians, says #Saudi Arabia’s Prince Bandar bin Sultan.

Watch here: https://t.co/38JWBi96tu pic.twitter.com/KVRcmRh1Wx

— Al Arabiya English (@AlArabiya_Eng) October 6, 2020

ב-1985, כאשר הייתי השגריר הסעודי בארה"ב, הנשיא רייגן ביקש ממני לשאול את המלך פהד האם הוא יכול לעשות לו טובה. לאמריקנים הייתה בעיה בניקרגואה, כאשר הקונגרס תמך בקונטראס אבל נאלץ להפסיק את הסיוע בגלל מחלוקות פוליטיות בין המפלגות. זה קרה בזמן רגיש מאוד של המלחמה בניקרגואה, והאמריקנים חשבו שסעודיה יכולה לעזור להם למלא את החלל למשך כמה חודשים. העברתי את הבקשה לפהד והוא אמר לי למסור בחזרה כי אנו מוכנים לעזור. הוא אמר: "זו השקעה ברייגן, ויום אחד אני אגבה את התשלום". עשיתי כפי שהורו לי ורייגן היה שמח מאוד.

הרבה אנשים ודאי ישאלו, "מה בין סעודיה לקונטראס בניקרגואה?". האמת היא שאין דבר בינינו לבינם. אם תשאל כל אדם ברחוב פה הוא לא יכיר אותם ולא שמע עליהם מעולם, אך היו לנו אינטרסים כחלק ממערכת יחסים אסטרטגית, שרק אדם החושב בצורה אסטרטגית יכול לראות. עבור המלך פהד אז, אפגניסטן הייתה תחת כיבוש סובייטי ואנו סייענו ללוחמים שם, עמדה שזכתה גם לאישור אמריקני. לכן היינו צריכים לוודא שהאישור הזה נמשך עד שברה"מ תיסוג מאפגניסטן. לנו היו אינטרסים במקום אחד, ולהם במקום אחר.

שנה לאחר מכן, המלך פהד ביקש ממני להציע לרייגן לעשות מעשה בנוגע לסוגיה הפלסטינית. הלכתי ונפגשתי עמו, והודעתי לו כי הפלסטינים מסכימים כעת להחלטה 242 אותה דחו בעבר. זה קרה אחרי שהפלסטינים דחו שתי יוזמות קודמות של פהד ב-1981 וב-1982, מכיוון שהתנגדו לסעיף שקבע את הזכות של כל יושבי האזור "לחיות בשלום". ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. הם תמיד אומרים שאנחנו לא תומכים בהם אבל אנחנו יודעים שלמעשה אנחנו מגנים עליהם. ואז הם באים ואומרים שהם מסכימים להצעה שכבר מזמן לא נמצאת על השולחן, וכן הלאה. השערות האפורות שיש לי הן בגלל הפלסטינים ובגלל המחשבה על כל ההזדמנויות שהוחמצו בנסיבות בהן הייתה לנו השפעה גדולה לעשות דברים.

בכל מקרה, הנשיא רייגן הסכים אך מזכיר המדינה שולץ לא. רק מאוחר יותר למדתי כי שולץ לא היה מודע להסכם שעשינו עם רייגן בנוגע לקונטראס וסיפרתי לו על כך. הבאתי מכתב בו הוצהר כי הפלסטינים מכירים בהחלטה 242, בדיוק כמו בהצעה של קרטר, מוקיעים את הטרור ומכירים בזכות המדינות באזור לחיות בשלום. רייגן היה מוכן כבר להכיר באש"ף ולפתוח בשיחות. התקשרתי למלך פהד וסיפרתי לו על ההצעה. "האם אתה בטוח?", הוא שאל. אמרתי לו שהמכתב כתוב וחתום והוא אמר לי להתקדם עם התוכנית. הוא ביקש שאטוס לטוניסיה כדי להעביר את המכתב ישירות לערפאת. טסתי לשם ונפגשתי איתו, ושם ראיתי את הטקס חוזר שוב.

ערפאת נעמד וקרא "פלסטין חופשית!", והתחיל לרקוד ולנשק ולחבק אותי. היה ידוע שערפאת אוהב לנשק אנשים. שאלתי אותו לגבי תאריך בו נוכל להודיע ולקיים הכרזה משותפת עם מלך ירדן חוסיין. "בלתי אפשרי", הוא אמר. שאלתי מדוע, הרי זה בדיוק מה שרצית והשגנו את זה עבורך. הוא טען שהוא "שומר על הקוד המוסרי הערבי". הפצרתי בו שלא לפספס הזדמנות נוספת, והוא אמר שקודם לכן הוא צריך לטוס לסעודיה כדי להודות למלך פהד. הבטחתי לו שלמלך אין ספקות בעניין וגם אם ייפגש קודם עם חוסיין ויקבל את התגובה הרצויה מהאמריקנים, המלך יקבל זאת בברכה.

אבל ערפאת סירב לכך. הסכמתי לתת לו לטוס לסעודיה, וכאשר ביקש מטוס אמרתי לו שהוא יכול להשתמש במטוס בו אני הגעתי כדי לטוס לגִ'דַה. הוא עלה למטוס ולא שמעתי ממנו במשך חודש שלם. במקום לטוס לסעודיה, ערפאת טס לדרום תימן ולצפון קוריאה, מדינות עמן לא היו לנו יחסים כלל. הוא גם ביקר באפריקה ובאסיה לפני שהגיע לבסוף אלינו. אחרי כל הזמן הזה, האמריקנים אמרו שהם כבר לא מעוניינים. הרבה דברים קרו בינתיים והפוקוס שלהם השתנה.

…בזמן מלחמת לבנון, כאשר הצבא הסורי כיתר את ערפאת בטריפולי והצבא הישראלי נלחם בפלסטינים, המלך פהד הורה לי למסור מכתב דחוף לנשיא רייגן בדרישה מהאמריקנים לנקוט עמדה. נפגשתי עם מזכיר המדינה שולץ ואמרתי לו כי המלך מבקש להעביר במהירות את המסר לנשיא עוד באותו הערב. הוא אמר שיעשה זאת וגם הוסיף כי על פי מדיניות הנשיא הוא עצמו רשאי לכנס מסיבת עיתונאים ולגנות את פעולות ישראל. שמחתי מאוד, אך שולץ אמר שיעשה זאת רק אם אצטרף אליו ואגנה את פעולות הצבא הסורי נגד הפלסטינים ואדרוש ממנו לחדול. פעם נוספת חשבתי לעצמי עד כמה חסרת מזל היא המטרה הפלסטינית. בכל פעם שהיה שבריר של תקווה, משהו חדש צץ… אמרתי לשולץ כי אנחנו מבקשים מארה"ב לנקוט עמדה נגד ישראל, ואילו אנחנו נסדר את העניינים עם הסורים בינינו. מה שאני מנסה לומר הוא שתמיד היו הזדמנויות חדשות אבל תמיד הן אבדו.

…לנו אין מילים ריקות או הבטחות כוזבות למכור לאנשים. לנו יש עמדות ופעולות. אם אנחנו מביטים על השנים בין 1985 ל-1993, הפלסטינים ניהלו שיחות על הסכמי אוסלו מבלי ליידע את המצרים. הנשיא מובארק אמר לי באופן אישי כי "…רק אחרי שהגיעו להסכמות ולפני שקבעו תאריך לטקס החתימה, רבין ביקש לפגוש אותי וסיפר לי על ההסכם…האם אתה מאמין לזה?". אמרתי לו שאני לא יכול להגיב על כך.

וכך נחתמו הסכמי אוסלו, למרות שערפאת טען כי קמפ-דיוויד היה טוב פי עשרה. עוד הזדמנות אבודה. הוא ביקש מהם לשוב לסעיפי השלטון העצמי אבל זה כבר לא היה על השולחן בהסכם החדש. מה שכואב במיוחד זה שמי שסבלו מכל הטרגדיה הזו היו הפלסטינים עצמם…

***

…מה שקרה באוסלו ידוע ומוכר. ערפאת, רבין ופרס נסעו לוושינגטון וחתמו על הסכם הכרה הדדי, הדבר שהיה אסור כל כך קודם לכן. אך עלינו לזכור כי אותו רגע היה שלב חשוב בתקופה בה לא הייתה כל התקדמות חיובית מבחינת המטרה הפלסטינית, ולמרות כל האירועים שהזכרתי בעבר…אנחנו לא ניתקנו איתה את הקשר. פלסטין איננה מנהיגיה. פלסטין היא פלסטין. המנהיגים הם אלו שגורמים את הנזק, לא אנחנו, ואם קרה אירוע כמו החרם לאחר שחרור כוויית הסיבה לכך נעוצה בהם.

מיד אחרי מלחמת המפרץ, המלך פהד הורה לי לעבוד עם הנשיא בוש האב ועם מזכיר המדינה בייקר במטרה להשיג שלום. הנסיך סעוד, בייקר ואני נפגשנו ב-1991. היו באותה עת גם שיחות עם גורבצ'וב, והושגה הסכמה לקיים ועידת שלום במדריד בחודש אוקטובר. זה היה אירוע בעל חשיבות גדולה מכיוון שהוא זכה לחסות שתי המעצמות הגדולות, ארה"ב וברה"מ.

…נשיא סוריה חאפז אל-אסד החליט לא להשתתף, אז המלך פהד ביקש ממני לנסוע ולהיפגש איתו. נפגשנו בארמון שלו בלטקיה, ואחרי שיחה ארוכה הבהרתי לו את עמדת המלך והסברתי מדוע היא משרתת את הרצון להשפעה ערבית בסוגיה הפלסטינית…לבסוף הוא הסכים לשלוח נציגים בראשות שר החוץ למרות שהפצרתי בו להגיע אישית ובכך לשכנע גם את לבנון להצטרף … הוא הצביע על אחד משומריו ואמר לי משהו שלא אשכח. "אתה רואה את הבחור הצעיר החמוש שם? אם אודיע שאני נפגש פנים-אל-פנים עם ישראלים, אני לא אוכל להפנות אליו את הגב ".

אז הבנתי את גודל הבעיה עבורו מבחינת הפוליטיקה הפנימית. מאוחר יותר חשבתי על כך והגעתי למסקנה שזה בעצם לא מוזר כל כך. אתה ממלא את הראשים ואת הלבבות של האנשים ברעיון מסוים, ולפתע יש הזדמנות לפעול אחרת אך מבלי לשכנע קודם את האנשים בכדאיות של אותה הזדמנות. זה דומה למה שאני מנסה לעשות עכשיו מול העם הסעודי.

“Palestine is not its leaders, Palestine is Palestine,” says #Saudi Arabia’s former intelligence chief Prince Bandar bin Sultan in the third and final part of the exclusive Al Arabiya interview.

Watch here: https://t.co/IjrWe1Ceim pic.twitter.com/xsIK4XZl2H

— Al Arabiya English (@AlArabiya_Eng) October 7, 2020

…במדריד הייתה תקרית קטנה באחד מחדרי הישיבות, כאשר צעיר פלסטיני נכנס חבוש כאפיה והישראלים לא הסכימו שילבש אותה בפגישה…הצעתי שהוא יסיר את הכאפיה בתמורה לכך שהישראלים יסירו את הכיפות. כולם השתתקו פתאום … ג'ים בייקר הגיע וסיפרתי לו מה קרה, והוא אמר: "עכשיו אני יודע למה יש בעיות במזרח התיכון. אם אתם לא מצליחים להסכים על זה אז הבעיה יותר גדולה משחשבתי". אמרתי לו: "ברוך הבא למזרח התיכון, ג'ים" וכולנו צחקנו… אנשים חושבים שזה אולי סיפור טיפשי, אבל יש לו משמעות עמוקה יותר..

לאחר מכן ולאחר אוסלו החלו שיחות ישירות וגלויות בין הצדדים ולא היה צורך עוד במפגשים סודיים ומתווכים … ב-1995 החלו מפגשים בין ישראל לסורים ולפלסטינים, אך הסורים התעקשו שלא יהיה מפגש משותף לכולם. קודם הפלסטינים נפגשו עם הישראלים, ורק לאחר מכן הגיעו הסורים. בהתחלה הם אפילו לא הסכימו לשבת באותו החדר, ובהמשך הפגישות התקיימו פנים-אל-פנים. השיחות נמשכו עד שנת 2000 אבל העלו חרס. בשנת 2000 חאפז אל-אסד מת והסורים עצרו את הפעילות שלהם לתקופה מסוימת. הנשיא החדש בשאר היה אדם צעיר. הוא ניסה עדיין להבין את צעדיו הבאים ולא הייתה לו הנוכחות של אביו.

בדצמבר 2000 התקיימה פגישה אמריקנית-פלסטינית בקמפ-דיוויד בה הנשיא קלינטון הציג את תוכניתו, אך כהונת קלינטון הייתה אמורה להסתיים בחודש הבא ונשיא חדש עמד להיכנס לבית הלבן. ההצעה האמריקנית נדחתה בידי הפלסטינים, ולאחר שדיווחתי על כך לממונים עליי קיבלתי הוראה לדחות אותה גם כן.

כחלק ממשחקי המניפולציה של הסוגיה הפלסטינית, ערפאת נהג לומר שהם חייבים להציע לנו משהו שלא היינו יכולים לקבל בהסכם השלום עם מצרים. אך מה שהוא לא אמר זה שהאמריקנים הסכימו כי יש לשפר את הצעת קלינטון. בינואר הייתה פגישה בין הנשיא לערפאת, ובה הציג קלינטון את הצעתו הסופית אשר לדעתי הייתה יכולה לשנות את כל המפה. הפלסטינים שוכנעו בהתחלה, אבל בהמשך אחרים שכנעו אותם אחרת וטענו כי הנשיא החדש בוש הבן יהיה אולי ידידותי יותר בגלל הקשרים של אביו לסעודים. מדוע אם כן לחתום על הסכם עם נשיא יוצא? נגיע להסכמות, נדחה אותן ונעצור את התהליך, ואז נקבל אותן כאשר יגיע הנשיא החדש.

אמרתי לפלסטינים כי מדובר ברעיון רע, ושלנשיא החדש עשויות להיות דעות אחרות לגבי מדיניות חוץ מאשר אלו שהם מצפים להן. לכן האינטרס הפלסטיני צריך להיות לקבל כבר עכשיו את כל מה שאפשר להשיג. הם ביקשו ממני לאשר את זה עם בוש. התקשרתי אליו וסיפרתי לו על העמדה הפלסטינית, והוא ענה שהוא לא מתערב בעניין כל עוד יש נשיא מכהן. הוא הוסיף כי הוא מתכנן להפסיק את הנוהג להפוך את קמפ-דיוויד למלון ואתר דיונים לאורחים, ואמר כי הוא שונא לדבר בטלפון: "שמעתי שקלינטון משוחח טלפונית עם ערפאת במשך שעות. אפילו עם אמא שלי אני לא מסוגל לדבר יותר מחצי שעה". לבסוף הוא התחייב לכבד כל מסמך שנשיא אמריקני חתום עליו.

העברתי את כל זה לפלסטינים ואז הם אמרו שיש עוד בעיה… אני מספר את זה כדי להראות שהם לא ניסו להגיע לפתרון ולא ניסו להקל על סבל העם הפלסטיני. הם אמרו שהבעיה היא קולין פאוול, שהיה אמור להיות מזכיר המדינה החדש וכבר החל לקיים פגישות בלשכתו בוושינגטון. "סיפרו לנו שהוא נפגש עם משלחת ישראלית. יש כאן הטיה. כאשר אנחנו ביקשנו לראות אותו הוא אמר שאין לו זמן". אמרתי להם שאני מכיר את פאוול היטב ואני בטוח שעמדתו בעניין לא תהיה שלילית, אז אין צורך לדאוג לגביו עוד בטרם מונה למזכיר המדינה. הם התעקשו, אז התקשרתי אליו וביקשתי ממנו להיפגש עם הפלסטינים, לפחות למען מראית העין. הוא חשב לרגע ואמר: "אוקיי, שיבואו אבל רק לרבע שעה". השבתי: "שתי דקות יספיקו". הם שמחו ונסעו לפגוש אותו. כולם היו בטוחים שהכל בסדר וההסכם ייחתם בימים הקרובים… ואני נסעתי לחופשה השנתית שלי.

כאשר הייתי בקולורדו, הנסיך עבדאללה התקשר וביקש שאחזור לוושינגטון כדי להיות עם הפלסטינים. אמרתי לו: "עם כל הכבוד – אם הם הסכימו להצעה אז אין שום סיבה שאהיה שם, ואם הם דחו אותה אז לא בטוח שהנוכחות שלי תשנה משהו". הוא אמר שערפאת מתעקש ושהוא כבר תיאם עם מובארק כי גם השגריר המצרי יגיע לשם איתי. חזרתי מאספן ופגשתי את ערפאת בביתי לצד השגריר המצרי נביל פהמי. ערפאת סיפר עד כמה הוא אסיר תודה ומעריך את עזרתנו. שאלתי אותו איך מתקדמים העניינים. "הכל טוב, יש רק פרט אחד קטן. מחר בבוקר יש לנו פגישה בבית הלבן ואחרי זה תהיה הכרזה, אבל יש לי בקשה אחת ממך", אמר.

שאלתי לבקשתו והוא השיב: "אני רוצה לוודא שהנסיך עבדאללה, המלך חסן ממרוקו והנשיא מובארק יכריזו מיד על תמיכתם בנו כדי לאזן את התמיכה האמריקנית בישראל, ושסוריה לא תגרום לצרות". פהמי ענה לו שאם יכריז על הסכם הוא יקבל את כל התמיכה, ואני הוספתי שברגע שמרוקו, סעודיה ומצרים יודיעו על תמיכתן, גם מדינות המפרץ וירדן יצטרפו. "לא תהיה שום בעיה", הבטחתי לו לפני שעזב.

…שאלתי את חברי השגריר המצרי לדעתו, והוא אמר שהוא מתחיל לחוש ספקות. הסכמנו שכל אחד מאיתנו ינסה לברר אצל האמריקנים את המצב, ושנוכל להתערב במהירות במקרה הצורך ולעדכן את המנהיגים שלנו. "לא יהיו עוד הזדמנויות, מחר הוא יום מכריע", סיכמנו.

בבוקר המחרת קיבלתי הודעה טלפונית על כך שערפאת רוצה לפגוש אותי מיידית במלון בו שהה. נסענו אליו ובירכנו אותו לשלום. היה נראה שיש בו משהו שונה. "אנא תרגיע אותנו", ביקשתי והוא אמר: "חדשות טובות, הכל הוסכם". שאלתי האם הוא בטוח בכך והוא השיב בחיוב. "אז למה עדיין לא הודעתם?", שאלתי שוב והוא אמר: "יש רק עניין קטן בנוגע לביטחון. אני מחכה לפגוש את ראש ה-CIA (ג'ורג' טנט) מכיוון שיש שינוי קטן שצריך לעשות, אולי רק בניסוח. אחרי שנסיים אני אחזור לבית הלבן". הודיתי לו על החדשות הנהדרות וגם פהמי בירך אותו.

באותו רגע ממש, אחד הקצינים הסעודים שליוו אותי נכנס לחדר והגיש לי פיסת נייר. פתחתי אותה וקראתי כי הבית הלבן מבקש לדבר איתי בדחיפות. הבטתי בערפאת ואמרתי לו שאני צריך לעשות שיחת טלפון אישית. הוא התעקש שאעשה אותה מהטלפון בחדרו… בסופו של דבר יצאתי החוצה וצלצלתי ליועץ לביטחון לאומי. הוא אמר שערפאת מאחר לפגישה בבית הלבן ורצה לדעת האם הסכים להצעה. אמרתי לו שערפאת אמר שהכל הוסכם והכל בסדר. "הוא לא אומר את האמת" הוא השיב, ואז הקול השתנה.

הנשיא קלינטון שהיה בחדר לקח את הטלפון ואמר לי:

הצעתי הסכם שאף אחד לא הציע לפלסטינים בעבר, ולפני יומיים אהוד ברק התקשר ואמר שלא יוכל להסכים לו כי אין לו תמיכה בממשלה. אמרתי לברק שזה ההסכם ואנחנו לא מתכוונים לשנות אותו. אם אתם נסוגים או דוחים אני אודיע בפומבי שישראל הכשילה הסכם שלום שכבר הוסכם. אמרתי לערפאת את אותם דברים ועכשיו הוא רוצה לשנות כמה פסקאות. אני לא מקבל את השינוי הזה ואנחנו לא יכולים לעשות אותו. הישראלים כבר הסכימו, ואם ערפאת יגיע לכאן עכשיו נפגש כולנו ונודיע על ההסכם"

אמרתי לקלינטון כי ערפאת אמר לי שהוא מסכים, והוא השיב: "הוא משקר. הוא אמר לנו שיחזור בעוד חצי שעה ואנחנו מחכים כאן כבר שעתיים".

רציתי לבכות. הלב שלי נשרף מול הזדמנות נוספת שהוחמצה, אולי ההזדמנות האחרונה. פעם נוספת הסרט הזה הוקרן בראשי: הזדמנות מגיעה ואז היא אובדת. לאחר מכן אנחנו מסכימים על מה שכבר נדחה, אבל אז ההצעה הקודמת כבר לא רלוונטית, וכן הלאה וכן הלאה. אומרים שחזרה על דברים הופכת את האדם לחכם. עם כל הכבוד, אני לא חושב שזה המקרה הפלסטיני.

אבל זה מה שקרה. חזרתי לחדר ואמרתי לערפאת: "אני הולך לשאול אותך בפעם האחרונה – האם הגעת להסכמה עם הנשיא קלינטון?"? הוא אמר שכן, נעמד וחיבק אותנו. בירכתי אותו וביקשתי את רשותו לעזוב אבל הוא התעקש שאשאר עד שהכל יסתיים. "אבל אמרת שהכל מוסכם", השבתי והצעתי שפהמי יישאר כנציג האומה הערבית. השגריר המצרי הסתכל בי במבט תוהה ואז הוספתי כי אני צריך לשוב למשפחתי, ובירכתי אותו על שחרור פלסטין בשם כל הסעודים… ערפאת התעקש שאשאר וניסה למשוך אותי בחזרה כל הדרך למעלית. אמרתי לו: "מה אתה רוצה? אם אתה אומר את האמת והגעתם להסכם אז מדוע אתה צריך אותי?".

בסופו של דבר עזבתי את המלון ובדרך לשדה התעופה התקשרתי לנסיך עבדאללה. הוא שאל: "האם זה אריה או שמא צבוע?". אמרתי לו: "בשם אללה, אני לא מצפה לאריה, רק לצבוע. אני כבר לא יודע". הוא שאל מדוע וסיפרתי לו על הגרסאות הסותרות של ערפאת וקלינטון שהתעקש כי אם לא יהיה הסכם הכל יבוטל מכיוון שהוא לא מעביר עסקים לא גמורים לנשיא הבא… הוא נאנח ואישר לי לחזור למשפחתי. למרות כל מה שקרה, בהמשך קיבלתי הנחיה לבקש מקלינטון שלא יטיל את כל האחריות לכישלון רק על הפלסטינים. אחרי כמה שיחות עם עבדאללה הנשיא אמר לבסוף שהוא יכריז כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם.

אחרי שהנשיא החדש בוש הבן נכנס לתפקיד ב-2001, עבדאללה עשה מאמץ נוסף להגיע להסכמות. הוא ביקר את בוש בחווה שלו והם הגיעו לכמה נקודות חשובות. בוש הסכים לכלול בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר פסקה על הסוגיה הפלסטינית, ואמר שהוא מוכן להכיר בשתי המדינות ולפעול להשגת פתרון, עוד דברים נוספים שהפלסטינים דרשו. מזכיר המדינה פאוול, ראש ה-CIA טנט והיועצת לביטחון לאומי קונודוליסה רייס הופקדו ביחד איתי על ניסוח הדברים. אחרי דיונים רבים הגענו לבסוף לטקסט חצי-מוסכם.

ב-8 בספטמבר פאוול התקשר אליי ואמר כי הוא עומד לטוס לפגישות מדיניות בדרום אמריקה, ולאחר שישוב נסכים על נוסח סופי שנשלח לנשיא לקראת נאומו בניו-יורק. הסכמנו להיפגש כולם ב-11 בספטמבר כדי לקדם את המטרה הפלסטינית כבר בנאומו הראשון של הנשיא החדש, אך למרבה הצער אנחנו יודעים מה קרה באותו יום. לאחר מכן הסוגיה הפלסטינית הפכה לנושא שולי עבור אמריקה ושאר העולם, עד לכמה ניסיונות נוספים שנעשו בהמשך.

אני מספר את כל זה כדי להזכיר לאחינו ואחיותינו בסעודיה ובמדינות המפרץ השכנות את השירות המסור והמוחלט שהמנהיגים שלהם עשו עבור המטרה הפלסטינית. גם אם המנהיגים הפלסטינים עצמם כעת יכחישו זאת, זה לא ישפיע על הקשר שלנו עם העם הפלסטיני ועל פעולתנו למען מטרתו. אך עבורנו זה קשה מאוד לבטוח בהנהגה הפלסטינית לעשות את אותו הדבר כל עוד הם בשלטון.

על פי דעתי האישית ולאור כל האירועים שהתרחשו ברחבי העולם, אנחנו נמצאים כעת בשלב בו במקום לדאוג מפעולה מול האתגר הישראלי כדי לשרת את המטרה הפלסטינית, עלינו להקדיש תשומת לב לאינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו עצמנו. שחקנים חדשים נכנסו לתמונה, וטוענים שהם כעת משרתים את המטרה הפלסטינית… המנהיגים הפלסטינים כיום מחשיבים יותר את אנקרה וטהרן מאשר את ריאד, כוויית, אבו דאבי, עמאן או קהיר …אנחנו חיים בעידן מאתגר, וחובת המנהיגים שלנו היא לשמור על הביטחון הלאומי ועל האינטרסים הכלכליים והחברתיים של עמנו. אנחנו מוקפים בים סוער מסביב, ובו אנו אחת מהמדינות היציבות היחידות – איים בלב הים הזה. חובתנו לאזרחים שלנו היא לשמר את המצב בו אנו חיים.

מצרים היא המדינה הערבית הגדולה ביותר, והיא פועלת יום ולילה כדי לעזור לפלסטינים מול כל האתגרים בעזה, אך למרות זאת היא עומדת בפני גל טרור שמגיע משם ומתפשט בכל סיני … אני מאמין שרבים במצרים, כמו גם במדינות המפרץ ובארצות ערב אחרות, אינם מרוצים ממה שהם רואים. טורקיה כובשת את לוב אבל רוצה לשחרר את ירושלים באמצעות החזרת השגריר מאבו-דאבי. איראן רוצה לשחרר את ירושלים דרך החות'ים מתימן ודרך חיזבאללה בלבנון ובסוריה.

הדברים ברורים והגענו לגבול הסבלנות שלנו עם החבר'ה האלה. לכן אמרתי כאן את אשר על ליבי ודיברתי ישירות לקהל על מה שמדאיג אותנו. כל מה שאמרתי ידוע ומתועד, ואני מתכנן לפרסם ברשתות החברתיות את כל המסמכים שהזכרתי כאן. כל מי שרוצה יותר פרטים יוכל למצוא אותם, או שאוכל לשבת כאן עוד עשר שעות ולספר את הכל.

אני מקווה שהצלחתי בעזרת אללה למלא את חובתי כראוי, והבהרתי כי לא נאפשר יותר לשקרנים ובוגדים המגלים חוסר נאמנות ומתכחשים לכל מה שעשינו עבורם לכפות את דרכי ההתנהלות שלהם עלינו. יש לנו היסטוריה משלנו, ואנחנו מכירים היטב את ההיסטוריה שלהם. זה מה שרציתי להסביר היום, בהתחשב בחשיבות המצב ובנסיבות אותן אנו חווים.