הפקולטה למדעי הטיפשות

תקראו לי טיפש, אבל מעולם לא הבנתי את השורה המפורסמת מהסרט 'פורסט גאמפ'. במהלך הסרט, יותר מאדם אחד שואל את פורסט "אתה טיפש?" והגיבור, שאמנם מראה סימנים שאינו העיפרון החד ביותר במגירה, עונה תמיד באותה התשובה: "טיפש הוא מי שנוהג בטיפשות".

על פי הסרט, פורסט למד את המשפט הזה (אני מהסס להגדיר אותו כרעיון) מאמו, ובני השיחה שלעברם הוא ממלמל אותו תמיד מגיבים בהנהון ראש מתפלא. אך מה הוא בעצם אומר? מדוע שם התואר 'טיפש' הופך לפתע לשם עצם, ואז נכפה עליו תפקיד הנושא במשפט? טיפש הוא…מה? ומהי אותה טיפשות?

שמעתי כמה פירושים לביטוי הזה, אך אף אחד מהם לא עזר ממש. הסבר אחד גורס כי אדם אינטליגנטי יכול להיחשב כטיפש אם הוא עושה דברים טיפשיים; או למשל – רק בגלל שאתה נראה טיפש זה לא אומר שאתה באמת טיפש; או, שוב, להיות טיפש ולנהוג בטיפשות הם למעשה אותו הדבר. אפשרות אחרת: טיפשות דה-פקטו היא מוחלטת בדרכים בה טיפשות כשלעצמה איננה. משום מה, אני לא מצליח לדמיין את פורסט גאמפ מסביר את זה ככה.

אני מניח שאפשר לאתר את מקורות הבלבול שלי לחוסר הוודאות בשאלה מהי טיפשות עצמה. זוהי מילה חמקמקה וקשה להגדרה, ומלאה ברלטיביזם וחד-צדדיות. יתכן שזו אחת הסיבות לכך שהנושא משך את תשומת הלב של אינטלקטואלים מודרניים, החל מרוברט מוסיל בשנות ה-30 דרך אריק ווגלין בשנות ה-60, ועד להתפרצות של פרסומים בעניין במהלך נשיאות ג'ורג' וו. בוש. ספרים כמו 'עד כמה אנחנו טיפשים?' ו-'המתקפה על ההיגיון' כיכבו אז בטבלאות רבי-המכר, לצד מאמרים מדוברים כמו כתבת השער של מגזין ה'אטלנטיק' מ-2008 ששאלה – "האם גוגל הופך אותנו לטיפשים?".

כיום, לאחר תקופה רדומה מעט, נראה כי תחום "מדעי הטיפשות" מתעורר שוב לחיים ומתרחב, עם הופעת עוד שני מחקרים נחשבים ומדוברים. ביחד, הספרים החדשים מעניקים לנו מבט לתוך האופן בו כמה מהמוחות החכמים של ימינו מבינים את השאלה מדוע חלק מהאנשים פשוט פחות מבריקים מאחרים

***

הספר הראשון נקרא 'החוקים הבסיסיים של הטיפשות האנושית' ונכתב בשנות השבעים על ידי קרלו צ'יפולה, כלכלן יליד איטליה שלימד באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ונפטר בשנת 2000. הוא חיבר את הספר באנגלית והדפיס אותו מכספו כדי לשעשע חברים ועמיתים, ורק עשור לאחר מכן הסכים להוציא אותו לאור באופן מסחרי באיטליה שם הפך לרב-מכר ובהמשך במדינות אחרות באירופה בתרגומים שונים. רק כעת הוא רואה אור בארה"ב ובשפת המקור האנגלית. מדובר למעשה בספרון קצר יחסית הכולל כמה אלפי מילים, אותן הצליח המוציא לאור לנפח בעזרת כתב מוגדל, רווחים נדיבים ודפים ריקים רבים.

אחד הפרדוקסים של מדעי הטיפשות הוא שככל שאתה נתקל בטיפשות אמיתית בחיי היום-יום היא מרגיזה יותר, אך ככל שאתה עוסק בה באופן מופשט ותיאורטי היא משעשעת יותר. צ'יפולה מצליח למצוא את הטון המושלם להתמודדות עם הסתירה הזו. סגנון הכתיבה שלו ערמומי וכועס מעט, עם מנה נדיבה של לגלוג מחקרי ותוספות אינטלקטואליות כמו טבלאות וגרפים. התוצאה היא מאמר שנע בשני מסלולים שונים, הראשון כסקירת ההתנהגות האנושית והשני כפרודיה על הכתיבה המעורפלת שהפכה זה מכבר למרכיב חיוני של מדעי החברה.

על פי צ'יפולה, ישנם הרבה יותר אנשים טיפשים שעושים דברים טיפשיים בכל רגע נתון מאשר היינו מצפים, ולצד ההפתעה מכמותם אנחנו גם תמיד מפחיתים בערך הנזק שהם גורמים. שתי התפיסות השגויות האלו הופכות אנשים טיפשים, אפילו כאלה ללא כוונות זדון, מסוכנים הרבה יותר מאשר אדם לא טיפש שמנסה לגרום נזק בכוונה. יתרה מכך, היחס בין טיפשים ללא-טיפשים באוכלוסייה נתונה – וללא קשר למשתנים כמו מעמד, גזע, הכנסה והשכלה – נותר דומה באופן מסתורי. למעשה, אחוז האנשים הטיפשים בקרב קבוצה כמו חתני פרס נובל יהיה דומה לשיעורם בקרב סוורים בנמל.

צ'יפולה מוציא את שם התואר "טיפש" מן המתחם המזלזל והסובייקטיבי, ומנסה להעניק לו קרקע מוצקה יותר. "אדם טיפש", כך הוא מסביר, "הוא מי שגורם הפסדים לאדם אחר או לקבוצת אנשים בזמן שהוא עצמו לא מרוויח מכך דבר ואולי אף מפסיד". באופן הזה, הטיפש מציב את כולנו בחסרון מכיוון ש"לאנשים הגיוניים קשה לדמיין ולהבין התנהגות לא-הגיונית". אפילו מבלי לדעת זאת, אנשים טיפשים יכולים לנצל את החולשה לרעת כולם; אם כן, טיפש הוא מי שנוהג בטיפשות ללא שום סיבה מובנת. "כאשר אתה נתקל באדם טיפש אתה נותן לחסדיו לחלוטין", מציין צ'יפולה. "איש טיפש יטריד אותך ללא סיבה וללא שום תוכנית ובזמן ובמקום הבלתי-סביר ביותר".

כתיבתו של צ'יפולה משעשעת מאוד, והתיאוריות אותן הוא מציע משלבות תובנות בהירות ומעוררות מחשבה יחד עם קריצה מתמדת. אך כל השיח על טיפשות אמור לגרום לנו להרגיש לא בנוח, נכון? התרגלנו לשימוש במילה ככינוי לכל דבר מעצבן, לא פופולרי או לא שגרתי או פשוט…מטופש. אבל האשמה בטיפשות היא דבר הרבה פחות מנומס וכאשר היא נעשית בהקשרים רחבים מאוד כמו במקרה של הספר, היא טעונה בהשלכות פוליטיות עמוקות. עבור המאמינים בדמוקרטיה, טיפשות כזו חותרת תחת בסיס האמונה וההנחה כי אפשר לסמוך על המון העם שיחליט על ענייניו. בספרו על 'החוקים הבסיסיים', צ'יפולה מתוודה על כך כבר בפתיחה:

אני משוכנע עמוקות, שכנוע שנתמך בשנים של תצפיות והתנסות, כי לא כל בני האדם שווים. חלקם טיפשים, ואחרים אינם טיפשים, וההבדל ביניהם נקבע בידי הטבע ולא בידי גורמים או כוחות תרבותיים"

קביעה זו לפיה טיפשות היא נתון כללי בקרב קבוצות אנשים והיא נוכחת באופן שווה בכל המעמדות ובכל הגזעים מקהה מעט את העוקץ מרמיזותיו הפחות-נעימות של המחבר ביחס לאי-השוויון האנושי. ועדיין אפשר לזהות בקלות יחסית כמה מסקנות מטרידות המשותפות לשיח הטיפשות, כאלו הבולטות במיוחד בפרסום עדכני נוסף. באוסף הנושא את הכותרת 'הפסיכולוגיה של הטיפשות' מופיעים מאמרים וראיונות מאת אינטלקטואלים וחוקרי מדעי החברה בולטים בארה"ב ואירופה, שקובצו ונערכו בידי הפסיכולוג הצרפתי ז'אן-פרנסואה מרימון.

הספר היה להיט גדול בצרפת, אך כאשר קוראים את האוסף המבולבל והמפוזר הזה ניתן אולי להבין מדוע הצרפתים חשבו למשל שג'רי לואיס היה גאון. החוליים הקבועים של האינטלקטואלים הצרפתים המשלבים תשוקה למופשט עם אלרגיה של ממש לדוגמאות מבוססות נראים כמתאימים במיוחד למחקר הפסיכולוגי של הטיפשות. וכך אנו נתקלים למשל בפסקה כמו זו מאת פרופסור מכובד מהסורובון העוסקת ב"קונספט של הספקטקל" ובה נכתב כי:

החוויה הופכת למוחשית; או, אם תרצו, החיים האנושיים מזוקקים לכדי חזות. וזה מוביל את הסיטואציוניסט להגדרה זו: 'ספקטקל אינו אוסף של דימויים, אלא מערכת יחסים חברתית בין אנשים המתווכת בידי דימויים' (תזה מספר 4)"

אותו פרופסור מכובד אינו טורח לפרט עבור הקורא הסקרן מהן התזות מספר 1, 2 או 3. אך בכל זאת, האוסף של מרימון מציע שיפור אחד על פני חיבורו של צ'יפולה. מרבית מהתורמים לספר מכירים בעובדה המובנת-מאליה כי טיפשות אינה מאפיין נתון של חלק מסוים מן האנושות, אלא מצב משתנה שכל אחד מאיתנו יכול להיכנס אליו מדי פעם; אמנם חלק יעשו זאת לעתים קרובות יותר, אך בכל זאת זהו אחד החסרונות הבלתי-נמנעים של המין האנושי.

ניתן לחשוד עד כמה כנים הם אותם אינטלקטואלים מקצועיים בנוגע להודאה בטיפשות שלהם עצמם שעשויה לצוץ לפעמים. לי באופן אישי נראה שהם מפגינים ביטחון עצמי חשוד למדי. יחד עם זאת, בהכרתם בחלק מעמיתיהם לאנושות כטיפשים הם מצליחים להדגים כי לפחות דרך אחת להסביר טיפשות של אדם אחר יכולה להיות בעצמה הדגמה למצב אותו הם חוקרים.

יתכן כי לכל עידן יש את החולשה המסוימת משלו שהופכת לדוגמה לטיפשות. בימינו אנו, בקרב האנשים החכמים של העולם הטכנולוגי והמתפתח כל העת, הטיפשות נראית בעיקר באמונה כי הדרך הטובה ביותר להבין התנהגות אנושית היא ללכוד אותה בתוך פרודיה על השיטה המדעית. דוגמאות לכך נמצאות בכל מקום החל מבייסבול עם האקרובטיקה הסטטיסטית וניתוח המידע, ועד לתחומים שלמים במדעי החברה, כלכלה ופסיכולוגיה התנהגותית. ספר שכותרתו היא 'הפסיכולוגיה של הטיפשות' מבטיח להיות עשיר מהבחינה הזו, ומרימון בהחלט לא מאכזב אותנו.

קשה לבחור דוגמה אחת בלבד, אך אולי האהובה עלי ביותר מגיעה מהפסיכולוג הקליני ז'אן קוטרו החבר באקדמיה לתרפיה קוגניטיבית של פילדלפיה. במאמרו בספר הוא מסכם את ספרות המחקר החברתי והמדעי על התנהגות במקום העבודה שהוא לדבריו "המקום בו טיפשות נחשפת באופן הנפוץ ביותר". המחקר מספר לנו כי ישנם שני סוגים של "אידיוטים ממסדיים". שניהם הם נרקיסיסטים, אך שורשי הסוג השני והמרושע יותר נמצאים במה שפסיכולוגים קוראים "השילוש האפל" של הפרעות אישיות: נרקיסיזם, מקיאווליזם ופסיכופתיה. קוטרו מספר לנו על "מחקר מטא-אנליטי" בו נותחו 245 מחקרים שונים על השילוש האפל ומצא כי "ירידה באיכות הביצועים בעבודה מקושרת באופן עקבי עם עלייה במקיאווליזם ופסיכופתיה".

בשלב הזה יתכן שכמה אנשים פחות חכמים ישאלו כיצד חוקרים מלומדים כל כך הגיעו למסקנה שיש צורך במטא-ניתוח כדי לגלות שנרקיסיסט מקיאווליסט (ובוודאי כזה שהוא גם פסיכופת) יהיה חבר גרוע לעבודה? התשובה נמצאת בשאלה עצמה, ובמיוחד במילה "מלומדים". רק מי שנאלץ לבלות שעות רבות באולמות האוניברסיטה היה יכול ללמוד איך להפוך את הברור מאליו לדבר מסובך כל כך ללא צורך.

ויש עוד. מדעי החברה לעולם לא נחים. מחקר נוסף על אנשים טיפשים (שוב מתוארים כנרקיסיסטים) מציע כי "אקסהיביציוניזם" מוביל לעתים קרובות ל"התנהגות של קידום עצמי" וכי אנשים בעלי אישיות "נרקיסיסטית זדונית" הם אלו ש"מעליבים אחרים באינטרנט לעתים קרובות יותר". הם גם דואגים באופן מוגזם למספר הלייקים שתמונות הסלפי שלהם מקבלות ברשתות החברתיות, אך לא מתעניינים במיוחד בלעשות לייק לתמונות של אחרים.

'הפסיכולוגיה של הטיפשות' מלא בממצאים כאלה, פירותיהם של מחקר מדעי ענף. כך למשל גילה המדע כי אנשים רבים מעריכים יתר על המידה את היכולת שלהם ו"נוטים להגזים במספר האנשים שחולקים איתם את אותן המגרעות". אנשים חסרי יכולת מגזימים בתיאור היכולת שלהם – מי היה יכול לנחש? זהו סוג התגליות המרעישות שנחשפות במחקר הפסיכולוגי של מדעי הטיפשות.

האם יהיה זה מוגזם לומר כי השיטה הכמו-מדעית הזו להבנת הטיפשות היא טיפשית בעצמה? היא בוודאי בנאלית. השקעה אדירה של משאבי רוח ואינטלקט רק כדי לבודד ולנסח את ההיגיון הפשוט. בזבוז במקרה הטוב, ובזבוז שלמעשה מנציח את היהירות האינטלקטואלית שברדוקציוניזם והניסיון לשטח את החיים, כזו שבה רק המדענים או אלה שמתחזים אליהם יכולים להיות המתווכים של האמת. ולפתע, בעודי קורא את ניתוחי הטיפשות המלומדים עלה בי ניסוח מחודש לאקסיומה של פורסט גאמפ: אפילו אם איני יכול להגדיר מהי טיפשות, אני מזהה אחת כזו כשאני רואה אותה.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.