כך הפכו אוניברסיטאות לחממות רדיקליזם ועידוד אלימות

ג'סיקה קרוג בוטלה – היא ביטלה את עצמה. בצעד נדיר למדי, הסופרת והחוקרת המהוללת של תרבות ופוליטיקה אפריקנית מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון התוודתה כי חיה בשקר כאשר הציגה את עצמה כאישה שחורה, וכעת עליה לשאת את הקלון. ומשאלתה זו בהחלט התגשמה.

החשיפה העצמית של קרוג תפסה כותרות בכל רחבי המדינה, ונראה כי הבוז הראשוני שספגה הולך ודועך. אך למרות זאת, השאלה שכולם שואלים היא כיצד הצליחה קרוג להתחמק מביקורת רצינית במשך זמן כה רב. כאשר סוקרים חלק מן החומר בו עסקה בקריירה שלה ניתן להבין מדוע היא עברה עד כה מתחת לרדאר: פרופ' קרוג פשוט אמרה את כל הדברים שעמיתיה רצו לשמוע או בתרגום לאקדמית: אפולוגטיקה עבור רדיקליזם אלים.

דוגמה בולטת במיוחד לתורה הפדגוגית של קרוג התרחשה בדיון שנערך בשנה שעברה באוניברסיטת קולומביה, ובו החוקרת הצדיקה לכאורה את מקרה הרצח האכזרי של לסנדרו גוזמן-פליז בן ה-15. הנער שניסה להימלט מחברי כנופיית רחוב דומיניקנית שלכדו אותו ורצחו אותו עם מצ'טות היה חלק מתוכנית שילוב נוער של משטרת ניו-יורק הנקראת Explorers. זה הספיק לפרופ' קרוג לרמוז כי "הנרטיב מסביב לאירוע היה שלא מדובר בילד תמים". היא התייחסה בהקשר הזה לתופעה תרבותית בדרום אפריקה בה שחורים שנחשדו בשיתוף פעולה עם משטר האפרטהייד נתפסו והועלו באש כאשר גופם לכוד בתוך שרשרת צמיגים. "זהו סוג של אלימות נגד אנשים הפועלים נגד הקהילות שלהם. עלינו לשקול רגע רדיקלי ב-2018 בו אנשים משתמשים במצ'טות כדי לבתר ילד בן 15 שעבד עם המשטרה", הסבירה וסיכמה באמירה העבריינית הידועה: "snitches get stitches".

העובדה שאמירות והצדקות כאלה לאלימות אכזרית לא עשו גלים עד אשר התגלה לאחרונה כי מי שאמרה אותן לא מחזיקה בזהות הנכונה, מעידות הרבה על מצב האקדמיה ובמיוחד על התרבות בפקולטות למדעי הרוח. אך המקרה של ג'סיקה קרוג אינו פיצול אישיות ייחודי. מחילה על אלימות, או לפחות ניסיון להציע לה הסברים רציונליים, הפכה למנהג מקובל באזורים האלה.

קחו למשל את המקרה של פרופ' בארט קניינברג מאוניברסיטת קלמזון, שתפס את הכותרות לאחר שאחד מהארגונים בקמפוס פרסם כמה ציטוטים מהתבטאויותיו ברשת. "אני מעריץ כל אדם שעומד מול העליונות הלבנה, בין אם באלימות או ללא אלימות", כתב הפרופסור בשנת 2017 לצד התיוג #PunchNazis. האוניברסיטה לא נקטה בצעדים, ושלוש שנים לאחר מכן קניינברג מצא את עצמו שוב בכותרות כאשר פרסם סיסמאות כמו (ACAB" (All Cops Are Bastards" ו- “Burn it down” באחד מחשבונות הטוויטר שלו.

או קחו למשל את פרופ' ג'ני גרסיה מהמחלקה למדעי המדינה במכללת אוברלין, שכמעט ולא זכתה לתשומת לב ציבורית מחוץ לחוגים שמרניים אחרי שהיללה את כוחה של האלימות כממקדת את חשיבת הפוליטיקאים. "הפגנות, אפילו כאשר הן כוללות אלימות, יכולות להפוך סוגיה לחשובה יותר ולספק לחץ גדול יותר על נבחרי ציבור ומועמדים", כך טענה. "כאשר אנחנו רואים בניינים הרוסים, כאשר אנחנו רואים אלימות – בין אם מצד המשטרה או מצד המפגינים עצמם – אנחנו רואים למעשה גם תגובה נרחבת יותר של נבחרי ציבור".

והייתה גם האפיזודה בכיכובו של טומי קרי מאוניברסיטת Texas A&M שאמר כי "על מנת שנהיה שווים, על מנת שנהיה חופשיים, יתכן כי כמה אנשים לבנים צריכים למות". לטענת תלמידיו ועמיתיו של קרי דברים אלה הוצאו מהקשרם, אך ניסיונו שלו להסביר את ההקשר לא הפריך את התחושה שהוא עדיין רואה באלימות דבר מחזק ובריא. "הזכות של שחורים אמריקנים להגן על עצמם מול אלימות לבנה מוסגרה באופן היסטורי כפעולה של שנאה", התעקש. "בעוד זכות הלבנים האמריקנים להגנה עצמית, שלרוב מובנת כצורך להגן על עצמם מפני שחורים אחרים, מקסיקנים ומוסלמים, נחשבת כחוקתית וכפעולה של חירות".

בין הסנגורים המפורסמים יותר של אלימות בקרב חוגי האקדמיה נמצא גם המרצה מארק בריי ממכללת דארטמות'. בריי הפך לסנסציה לאומית בעקבות ספר שחיבר ובו הילל את חבר הסדיסטים שקורא לעצמו 'אנטיפה'. מאמציו המכוונים של המחבר לטשטש את הקווים בין תוקפנות לבין הגנה עצמית הובילו לבסוף את נשיא המכללה לגנות אותו בהצהרה בה נכתב כי בריי "תומך במחאה אלימה". אך דווקא הצהרה זו מצד הנשיא, ולא ההסתה מצד המרצה, הייתה זו שעוררה סערה בשורות הסגל האקדמי. מעל למאה חברי סגל בדארטמות' הזדרזו לצאת להגנתו של בריי במכתב פתוח בו התעקשו כי דבריו הוצאו מהקשרם על ידי ההנהלה, וכמו כן טענו כי הוא צודק בטענה לפיה "פשיזם לא נעצר בידי המסלול הרגיל של שיח ציבורי ופוליטיקת בחירות דמוקרטית".

זו מגמה רווחת, והיא החלה הרבה לפני עידן טראמפ. בספרו המנתח את מגמת הרדיקליות שהשתרשה כה עמוק בקמפוסים רבים, העיתונאי ברוס באוור מתאר את ההיקף בו ההוראה הפדגוגית המודרנית הושפעה בידי תיאורטיקנים בעלי חיבה מאוד לא בריאה לאלימות מהפכנית. בין הבולטים בשורה זו היה חוקר החינוך הברזילאי פאולו פריירה, אשר המניפסט שפרסם בשנת 1970 תחת הכותרת 'פדגוגיית המדוכאים' תואר על ידי סול סטרן כחיבור שהשיג "מעמד כמעט-איקוני בתוכניות הכשרת המורים באמריקה", ומלמד את הסטודנטים כי "אלימות היא יוזמה של אלו המדוכאים". לעולם יהיו אלה "חסרי הישע שפותחים בטרור", מוסיף וקובע פריירה.

והוא ממש לא לבד. "שימוש באלימות מחבר אותם יחדיו כאחד, מכיוון שכל צורה אינדיבידואלית של אלימות יוצרת חלויה בשרשרת הגדולה, חלק מהאורגינזם הגדול של אלימות", כתב הפילוסוף הצרפתי פרנץ פנון בספרו המצוטט-לרוב 'מקוללי עלי אדמות'. לדבריו, "ברמת היחיד, אלימות היא כוח מטהר. היא משחררת את הנרטיב מתסביך הנחיתות שלו ומתחושות של ייאוש וחוסר פעולה; היא הופכת אותו לחסר פחד ומשקמת את כבודו העצמי". אפילו הוגי שמאל חדש כמו הרברט מרקוזה שהיו סקפטיים לגבי "אלימות בעלת פוטנציאל משחרר" (לפחות במישור הטקטי) בכל זאת תמכו ב"ויתור על סובלנות השיח וההתאספות מקבוצות ותנועות המקדמות מדיניות תוקפנית" או "מתנגדות להרחבת שירותים ציבוריים…".

כל אלו הופנמו היטב בידי חברי סגל ההוראה והועברו בתורשה לכלל הסטודנטים. שיקום התדמית שנעשה לאלימות ממוקדת על מנת להשיג מטרות פוליטיות היא תופעה מוכרת בקמפוסים. אחרי הכל, “snitches get stitches” זו רק דרך עממית יותר לבטא התנגדות אישית למה שפרופ' דבון פנייה מאוניברסיטת וושינגטון הגדיר כ"אלימות ממוסדת שמאפשרת לקפיטליזם הניאו-ליברלי להשתלט על כל גוף להט"בי, טרנס-ג'נדרי או סטרייט על פני האדמה".

והפרויקט הזה נושא תוצאות. סקר משנת 2017 מצא כי מרבית הנרשמים למוסדות השכלה גבוהה מאמינים שזה מקובל ואף הכרחי ליישם תפיסה מקסימליסטית בסגנון מרקוזה לדיכוי דעות הנחשבות מחוץ לתחום. לעתים קרובות מדי, העיסוק באלימות פוליטית מזכיר פחות ופחות תרגיל אקדמי וחוצה את הסף לקידום מדיניות ורעיונות. אם בעבר האיום של אלימות פוליטית היה תיאורטי בלבד היום המצב שונה מאוד, והגיע הזמן שמישהו ייתן על כך דין וחשבון.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.