השתקת דעות שונות אינה הדרך להגיע לאמת

בשנים האחרונות נראה כי אמריקנים רבים נמצאים במאבק להבין לא רק את ההיסטוריה אלא את המשמעות של הרפובליקה הדמוקרטית שלנו. כאשר הסיכונים גבוהים כל כך, הפיתוי לכפות קו אידאולוגי על ידי השמצת מתנגדים והשתקת כל דיון הוא רב ומפחיד מאוד. במכתב ההתפטרות שלה מה'ניו-יורק טיימס' בחודש יולי, בארי וייס הזהירה מפני סוג חדש של קונצנזוס בקרב אליטות התקשורת: "האמת אינה תהליך של גילוי קולקטיבי, אלא סוג של אמונה דתית הידועה לכמה נאורים נבחרים אשר תפקידם הוא לחנך את השאר".

אך הפרויקט הנאור האמיתי של ההתקדמות האנושית היה תלוי מראשיתו בבני אדם אמיצים אשר בחיפושם אחר האמת קראו תיגר על האורתודוקסיה הממסדית. המכשולים לאורך המסע הזה היו מבהילים. האירופאים בני המאה ה-17 הריעו כאשר מלחמות הדת הגיעו לקיצן, אך המדינות הקתוליות והפרוטסטנטיות שעלו אז המשיכו את מסורת השליטה ההדוקה והדוגמטית מכל הסוגים – דתית, פוליטית ומדעית.

אייזיק ניוטון (1727-1642) אמנם לא הזניק לבדו את המהפכה המדעית, אך הוא הפך את הניצחון התרבותי שלה לבלתי-נמנע. חיבורו בדבר 'עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע' שראה אור ב-1687 ביסס את החוקים האוניברסליים של התנועה והכבידה, והפריך כל אמונה קודמת במודל הגיאוצנטרי של היקום. אותו מודל היה חלק מהאמונה הרווחת במשך מאות שנים למרות קשיים בסיסיים בו, מכיוון שנשא את חותמת הסמכות הבלתי-מעורערת של אריסטו שהיה ידוע בפשטות כ"פילוסוף". רשויות הנצרות לא אפשרו ללמוד או לפרסם באופן חוקי שום תאוריה אחרת על היקום שסתרה את הקוסמולוגיה של אריסטו.

ניוטון (בדומה למדענים מוקדמים אחרים) הונע בידי תשוקה להבין את העולם שסביבו. הוא האמין כי האל חיבר שני ספרים – הראשון היה התנ"ך והשני ספר הטבע – ולכן חקר עולם הטבע הוא למעשה הארת דמות האל. הבורא, כך כתב,  היה ככל הנראה "מוכשר מאוד במלאכת המכניקה והגיאומטריה". למרות כל זאת, הניסיון להתגבר על החשיבה הקונבנציונלית המקובעת היה קרב קשה מאוד. "אפלטון הוא ידידי ואריסטו הוא ידידי", אמר ניוטון, "אך ידידתי הטובה ביותר היא האמת".

בדיוק כמו כל מדינה קתולית אחרת באירופה, גם אנגליה הפרוטסטנטית בימיו של ניוטון ראתה בעין רעה מחקר "לא-אורתודוקסי". השליטה הממשלתית על הדפוס, שכוננה תחת הנרי השמיני, הייתה בשיא כוחה כאשר ג'ון מילטון (1674-1608) שמע על הלקאתו של התועמלן הפוליטי ג'ון לילבורן שנעצר באשמת ייבוא ספרים חתרניים. בתגובה פרסם מילטון ב-1644 עלון תחת הכותרת 'אראופגיטיקה', על שם הגבעה בה המועצה האתונאית התכנסה כדי לקיים דיונים ומשפטי צדק.

האיגרת של מילטון, שנכתבה בתור נאום "לפרלמנט האנגלי", נחשבת כחיבור המובנה הראשון שנוצר במערב למען חופש הביטוי. "ההורג אדם הורג יצור בעל תבונה, צלם אלוהים", כתב. "אבל המשמיד ספר טוב הורג את התבונה עצמה, הורג את צלם אלוהים, בעודו בתוך העין".

בימינו אנו, קשה מאוד להעריך את הרדיקליות בטיעון של מילטון ביחס לדעה הרווחת בזמנו: התפיסה לפיה חברה בריאה זקוקה לדיון על רעיונות סותרים, אפילו כאלו המציבים אתגר על האמונות העמוקות ביותר שלה. האפקט של צנזורה, כך כתב, ייצור קודם כל "רפיון ידיים של כל חקר ולמידה ויעצור את האמת, לא רק על ידי טשטוש היכולות שלנו לגבי היודע לנו כבר, אלא באמצעות פגיעה וחתירה תחת הגילויים העתידים לבוא הן בחוכמה הדתית והן בידע האזרחי". במילים אחרות, כולנו צריכים להיות פתוחים לאפשרות של שינוי דעה, מכיוון שלאף אחד מאיתנו אין מונופול מוחלט על האמת.

קריאתו של מילטון נפלה בתחילה על אוזניים ערלות, במיוחד לאחר שאנגליה עברה מלחמת אזרחים דתית. במשך שלושת העשורים הבאים, עד ל'מהפכה המהוללת' של 1689, הכנסייה והמדינה פעלו יחדיו כדי לשמר את ההגמוניה האנגליקנית ולהעניש מתנגדים. אנגליה הפכה לחברה הרודפת את אזרחיה.

אחד מההוגים הבולטים שתרו אחר פתרון לבעיה הפוליטית והדתית הזו היה ג'ון לוק (1704-1632). בצמד חיבוריו משנת 1689, 'שתי מסכתות על ממשל מדיני'  ו-'האיגרת על הסובלנות', לוק הגן בנחרצות על תפיסות חירות האדם, השוויון ומשילות באמצעות הסכמה. הוא הניח את היסודות הפילוסופיים למדינה הליברלית והדמוקרטית, ועשה זאת על ידי קריאת תיגר על הדעות הקדומות והדוֹגְמָה של האליטה הממסדית. "לאהוב את האמת בשם האמת זהו חלק עקרוני מן השיפור האנושי בעולם הזה", כתב, "והזרע לכל המידות הטובות האחרות".

רעיון זה היה הכוח המניע מאחורי מאבקו הארוך של לוק להגנת הזכות לחופש הדת בעידן של פורענות. בציטוטו את "תורת ישו הקדוש" ו"התבונה האמיתית של האדם", לוק טען כי כל אדם חייב להיות חופשי כדי לחפש אחר האמת ללא החשש מצנזורה. "רק אור הראיות יכול לשנות את דעתו של אדם, והאור הזה אינו יכול להגיע בשום אופן מסבל גופני או כל עונש חיצוני אחר". בחזונו של לוק על חברה צודקת ופלורליסטית, לא היה מקום לתרבות השיימינג והביטול של ימינו.

ג'ון לוק לא רק דיבר אלא גם פעל. כאשר קבע למשל את "החוקים לחברה", לוק התעקש כי ניתן לקבל אליה רק את מי שמסכים "לאהוב כל אדם" ללא קשר לזהות דתית או "דעות ספקולטיביות". כאשר נושא כלשהו עלה במוחו, הוא מיד ניגש לקרוא את כל המידע הזמין לגביו. הספרייה האישית שלו כללה 3,641 כרכים בתוכם יצירות תיאולוגיות, כתבים על רפואה, ספרות קלאסית ופילוסופיה, ספרי כלכלה ומדע. חברתו הוותיקה דמאריס מאשם תיארה אותו כ"החסיד הנאמן ביותר של האמת, למעשה עבד לאמת… אותה אהב בשל היותה אמת".

החלפה חופשית של רעיונות בחיפוש האחר האמת, בכל אשר תהא – זוהי החירות שהציתה את דמיונם של האנשים שעזרו לבנות את הסדר הליברלי-דמוקרטי. כעת כאשר אנו זקוקים לו יותר מכל, אל לנו להפנות את הגב לכל מה שענקי העבר השכילו להשיג.

פרופ’ ג’וזף לוקונטה הוא מרצה להיסטוריה בקינגס קולג’ בניו-יורק, ומחבר הספר The Struggle for Religious Freedom in the West. המאמר פורסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.