לאחר שיתוף פעולה אסטרטגי פורה עם הממשל היוצא, כוונת ביידן להתרכז בסוגיות פנים ונטיית הדמוקרטים שמאלה אינן מבשרות טובות להודים
זה היה אירוע חשוב ואף חריג. שבוע לפני הבחירות הגורליות בארה"ב התייצבו שרי החוץ וההגנה האמריקנים לשיחות צפופות עם מקביליהם ההודים. שר ההגנה אספר ומקבילו ההודי רג'נאט סינג חתמו על הסכם שיתוף הפעולה הגיאו-מרחבי (BECA) המשפר את הנגישות ההדדית למידע בין הצבאות. זהו הסכם היסטורי גם בגלל הנדיבות האמריקנית כלפי הודו וההכרה שהיא בת ברית אמיתית בכל הנוגע לסוגיות מודיעין רגישות, אבל גם בגלל שהודו סוף סוף הפנימה, גם ברמה הלגאלית, שהיא לחלוטין חלק מהגוש המערבי.
כאבי הבטן ההודים עם BECA נבעו גם מסיבות סנטימנטליות. הסכם זה נתפס על ידי פרשנים כארון קבורה לאתוס ההודי כמדינה בלתי מזדהה. בל נשכח שהספקית הביטחונית הגדולה ביותר של הודו היא עדיין רוסיה (55% מכלל היבוא הביטחוני). עבור שרי החוץ פומפאו וג'אישנקר זו כבר היתה הפגישה השנייה באותו חודש, עוד ביטוי לכך שיחסי ארה"ב והודו מעולם לא היו הדוקים יותר.
הביטוי הבולט ביותר להצטרפות ההודית למחנה האמריקני היא ה – QUAD. ארה"ב, יפן, אוסטרליה והודו יצרו מול האגרסיביות הסינית מן "ברית נאט”ו אסיאתית” המכונה QUAD. מה שהחל לפני עשור וחצי כשיתוף פעולה משולש בין אוסטרליה, יפן וארה"ב, הפך לדיאלוג ביטחוני מרובע, עם הצטרפותה של הודו בקדנציה הראשונה של נרנדרה מודי. אל נא נוטעה מהמילה דיאלוג. באוקטובר ארבע המדינות ערכו תרגיל ימי נרחב ואותתו לסינים שיש מולם חזית צבאית משותפת.
עם כל הביקורת כלפי דונלד טראמפ וסגנונו – והפיטורים של שר ההגנה אספר הם רק סימפטום לכאוטיות הטראמפית – אין ספק שהוא השאיר אחריו איתנות ביחסים בין הודו לארה"ב, וברית אפקטיבית בין שלוש מדינות דמוקרטיות באסיה והאוקיינוס השקט.
מהשוליים לקצפת
באופן טבעי, רוב ההודים רצו בהמשך כהונתו של טראמפ, ממש כמו בישראל. הסקרים המחמיאים לביידן עוררו מאמרים בתקשורת ההודית שמסמנים את ביידן כדמות פרו-פקיסטנית. ההודים זוכרים לביידן את החיזור שלו אחרי פקיסטן והניסיון לחזק את הקשרים הצבאיים בין המדינות לפני עשור. ההודים גם לא אוהבים את הגישה הביידנית לפיה לסוגיית קשמיר אין פתרון צבאי. מנגד, יש גם קולות הפוכים שמזכירים לציבור ההודי את התנגדותו של ביידן לסנקציות אמריקניות אחרי הניסויים הגרעיניים ההודיים.
וכמו שרוב ההודים רצו בהמשך כהונת טראמפ, כך רוב אזרחי ארה"ב ממוצא הודי הצביעו נגדו. לפי אחד הסקרים רק 22% מההודים התכוונו להצביע לטראמפ. הרצונות הפוליטיים של היהודים וההודים היו דומים – אלה שבחוץ ביקשו את טראמפ, ואלה בפנים נהרו לקלפיות כדי להפיל אותו.
הקריאה הנרגשת של דונלד טראמפ ג'וניור לפיה ביידן רע להודו, נפלה על אוזניים ערלות בקהילה ההודית באמריקה. טראמפ שיפר אמנם עמדות לקראת ההצבעה בקרב הודים מדור הביניים אבל זה היה מעט מדי. טראמפ נתפס כאויב ההגירה, ומעמדם של מהגרים באמריקה היה יקר להם יותר מאשר שיקולים גיאו-פוליטיים. דבר דומה ניתן לומר על סגנית הנשיא הנבחרת קמלה האריס שנולדת לאמא הודית ולאבא – לא ממש מתפקד – מג'מייקה.
הרשתות החברתיות ההודיות אהבו את הצ'יטיז (צ'יטי היא האחות הצעירה של האמא בשפה הטמילית) שהכניסה האריס לנאום קבלת המועמדות לסגנות הנשיאות. ובכל זאת, העובדה שיש להאריס כמה דודות ובני דודים בהודו לא פגעה בפופולאריות של טראמפ. במהלך ארבע שנים האמון של ההודים במדיניות החוץ של טראמפ גדל פי ארבעה. ההודים גם ידעו משהו על האריס שעבר לרוב האמריקנים מתחת לרדאר. אחד מהם אמר לי בערך כך: שיאמלה גופלאן, אמהּ של קמלה, עזבה את הודו בשנות החמישים, כדי ללמוד רפואה בארה"ב. אתה קולט כמה משפחה היתה צריכה להיות פריבילגית לפני שישים שנה כדי לשלוח את בתם לארה"ב? ולבד?
ואכן, כמו הודים רבים שעשו חיל בארה"ב, גם גופלאן שייכת לאליטה הברהמינית ההודית. אם נבדוק את זוכי פרס נובל שהודו העניקה לעולם, שוב נגלה תמונה דומה. אחוז ניכר מהזוכים הם טמילים ובנגלים מהקאסטות הגבוהות של הודו. השורשים ההודיים של האריס הגיעו מהקצפת ולא משולי החברה ההודית, ולעתים היתה זאת קצפת שהעדיפה לעזוב את הודו, כאשר עצמאות הודו צמצמה את הפריבילגיות של הקאסטות הגבוהות. בכפר הולדתה של גופלאן יכולים לחגוג ולהזמין לחגיגות את התקשורת הבין-לאומית, וסביר להניח שביקור רשמי של האריס כסגנית נשיא, יעורר התלהבות תקשורתית. בכל מקרה, הרף שהעמיד ממשל טראמפ חשוב להודים יותר מהשורשים הדרום-הודיים של האריס.
משבר כלכלי
נחזור לתמונת העתיד של יחסי הודו וארה"ב. היחסים בין המדינות קשורים בכבלים בירוקרטיים סבוכים כל כך ובאינטרסים משותפים ברורים כל כך עד שהחשש ההודי (שוב אולי בדומה לישראל ) אינו מפני עוינות של הממשל הדמוקרטי כלפי הודו. היחסים עם ניו-דלהי הם קונצנזוס בארה"ב, גם אחרי גילויי החיבה הבולטים של נרנדרה מודי כלפי טראמפ וההפך.
יתרה מכך, המפלגה הרפובליקנית היא גם כאב ראש לא קטן עבור הימין ההודי. עורך כתב העת המרכזי של הימין ההודי בשפה האנגלית סיפר לי לפני כחצי שנה על האיבה השוררת בין ההינדואיזם הפוליטי לבין הנצרות האוונגליסטית והמיסיונרים השנואים על-ידי הימין ההודי.
החשש הוא אחר, ונדמה שהוא משותף לעוד כמה בנות ברית של אמריקה. בשנה הראשונה לכהונתו של מודי, עקפה הודו את סין בקלילות ורשמה צמיחה של 7.3%. גם אם פערי התוצר בין שתי המדינות נותרו גדולים, בהודו ובעולם האמינו שזו רק שאלה של זמן עד שהכלכלה ההודית תצמצם פערים באופן משמעותי עם סין. היו גם כאלה שחישבו חישובים והראו איך בשנת 2050 הודו הופכת לכלכלה הגדולה בעולם.
חצי עשור ופנדמיה אחרי, ברור גם להודים הגאים שזה לא כוחות. סין חזקה יותר ועשירה יותר מהודו באופן ניכר ובשנה האחרונה הפערים התרחבו באופן ניכר. תוך כדי משבר הקורונה קיבלה הודו בשורה מבהילה. השכנה הענייה והבזויה בנגלדש עומדת לעקוף אותה בשיעור התמ"ג לנפש. הבנגלדשים היו תמיד השכנים העניים, עם אסונות הטבע, הבלאגן הפוליטי, והניסיון הבלתי נלאה של אזרחיה להגר להודו באופן לא חוקי. חקיקת התיקון לחוק האזרחות שהבעירה את הודו עד לסגר הקורונה, נועדה בעיקר כנגד הגירה בנגלדשית. והנה, הודו מתכווצת בעשרה אחוזים בעקבות הסגר, ובנגלדש צפויה לצמוח השנה ב-4% והנה הטבלה מתהפכת להודו מול הפרצוף.
אכזבה ותקווה
הודו של הקורונה מבינה שהיא טיפסה על עץ גבוה מול סין, היא כבר שילמה על כך בהרוגים מקרב חייליה אחרי 45 שנים של גבול סינו-הודי נטול הרוגים. היא יכולה לשלם הרבה יותר ביוקר אם הגבול הארוך עם סין יתלקח שוב. התקווה ההודית היחידה במצב כזה היא ברית עם האמריקנים. כמובן גם היפנים והאוסטרלים חשובים, אבל הדבק של הברית המרובעת היא לא רק החשש של האסיאתיות מסין, אלא גם האמון בנחישות האמריקנית מול הסינים.
למרות העיסוק האובססיבי של טראמפ בעצמו, אין ספק שאמריקה של טראמפ יצרה לראשונה ברית דמוקרטית נגד סין. מומחה ליחסי החוץ של הודו ואיש ימין שאינו מעוניין באזכור שמו בכתבה זו, אמר לי שבחירה של ביידן תחייב את הודו לחתור לפשרה כואבת עם סין.
ההתכנסות של הממשל האמריקני החדש לתוך סוגיות פנים אמריקניות, ובנוסף הַשמָאלה של המפלגה הדמוקרטית לא מבשרת טובות להודו. גם הדיפלומט בדימוס מ"ק בהאדרקומאר חושב שממשל מודי ייפגע בעקבות ההפסד של טראמפ. יותר תשומת לב לסוגיות של זכויות אדם – סוגיה רגישה עבור ההודים בקשמיר – והתמקדות בסוגיות פנימיות. תשומת הלב האמריקנית תנטוש את תת-היבשת ההודית. לביידן יהיה כאב ראש סיני, אבל עיקר תשומת הלב שלו תהיה בים סין הדרומי ולא בהרי ההימליה. סין תפסיק להיות הפיל שבחדר בשיחות בין הודו לארה"ב, ונושאים אחרים – סביבתיים למשל – יתפסו את מקומה. ימי הזוהר של ה -QUAD יסתיימו בינואר על פי בהאדרקומאר, והודו תיאלץ לחשב מסלול מחדש ביחסי החוץ שלה. ובעיקר מול סין.
רוב הקולות בהודו אחרים. הם מאמינים שמה שנבנה בארבע השנים האחרונות, לא ישתנה בעקבות הממשל הדמוקרטי בארה"ב. טראמפ נבנה על הסכנה הסינית, אבל גם הדמוקרטים ערים לה הרבה יותר מאשר לפני ארבע שנים. בשבועון ההודי הפופולארי 'אאוטלוק' הובע הביטחון שהיחסים עם ארה"ב ימשיכו לשגשג, עם בונוס קטן שממשל טראמפ התקשה לספק: קשר יציב ובירוקרטי שפחות נשען על גחמות הנשיא. בנטייה של הדמוקרטים לדבר בשפה של ערכים, יש גם סיכויים, לא רק סיכונים. טראמפ היה לקוח קשה לבקשות הודיות בתחום הסחר וההקלות בוויזות עבודה אמריקניות למומחים הודיים. עם ביידן אפשר יהיה לדבר על ערכים משותפים, ומתוכם לייצב את החזית האמריקנית נגד סין ופקיסטן.
ממשלת מודי מאוכזבת מהניצחון של ביידן והיא תעשה כל דבר כדי להסתיר את האכזבה. מודי לא התמהמה מדי עם הברכה לביידן. בטוויטר, רץ עכשיו הציטוט של ביידן מ-2006 – שנתיים לפני שנבחר כסגן נשיא – לפיו החלום שלו הוא ששתי המדינות הקרובות ביותר בעולם תהייה הודו וארה"ב. נראה שהודו של מודי תסתפק בכך שביידן ייתן לה את הידידות שהיא קיבלה מממשל טראמפ. לא פחות, לא יותר.
הפחד מביידן והריס מוגזם הוא אוהב ישראל ידוע והיא בכלל בעלה יהודי
בעלה יהודי כמו שחזיר כשר.
הוא ידוע כמתאים עמדות למה שפופולרי כמו הרבה אנשי שמאל מתון(׳מרכז׳)-מה גורם לך להאמין שאתה יודע את מי הוא אוהב? המעשים שלו בממשל אובמה מוכיחים דווקא להיפך מדבריך.
היא אולי נשואה לבעל ממוצא יהודי אבל זה לא אומר דבר על עמדתה(ועמדת בעלה). הרבה מהאנשים שיצרו הכי הרבה נזק לעם ישראל היו ממוצא יהודי או שהיו להם מקורבים כאלה.
ביידן הוא דחליל של השמאל הקיצוני שהשתלט על המפלגה הדמוקרטית. הוא פשוט מדקלם את הסיסמאות של השמאל הקיצוני.
בניגוד למה שאומרים לנו בתשקורת, המטרה הקדם-אולטימאטיבית של השמאל החדש היא החרבת מדינות עם רוב לבן. למה? כי מדינות עם רוב לבן הן המצליחות, החופשיות ביותר ונוחות ביותר לחיי בני אדם.
המטרה האולטימטיבית של השמאל החדש היא הכחדת המין האנושי. אני מטורף? שאלו את עצמכם, מה לדעת השמאל היא הבעיה הגדולה ביותר של העולם? התשובה היא תמיד "יש יותר מדי אנשים על כדור הארץ." ו"בני האדם הם הסרטן של אמא אדמה". זה הדחף של השמאל כאשר מסירים את האבק מהאידיאולוגיה של השמאל, כשיורדים לבסיס העקרונות שלהם.
… לא רק הוא מודאג … עוד רבים בעולם מודאגים.
במיוחד מצוות שהוא יקים, אובמה, סונדרס וארבעת הנשים המפורסמות …שונאי ישראל.
מי מפורסמות? יש איזה אוקטס לא? יש עוד?
ארבעת הנשים הללו:
https://en.m.wikipedia.org/wiki/The_Squad_(United_States_Congress)
להבנתי, רוב ההודים ממעמד בינוני כבכר לא מאמנים שהם צריכים את ההגדרה של "בלתי מזדהה". הם רוצים להיות מערביים באיכות החיים תוך שמירה על המסורת (מזכיר מדינה קטנה במזה"ת). להודו יש 2 אויבות – פאקיסטאן וסין ואין דבר יותר מטריד את ההודים מברית בין האויבות בצירוף אדישות אמריקאית. במשך עשורים, עד טראמפ, היו ממשלים אמריקאים דמוקרטים ורפובליקאים עוינים את הודו, ולשיא הגיעו הדברים באיום אמריקאי במכה צבאית על הודו לפני 50 שנה. הימים האלה חלפו ולא ישובו גם אחרי טראמפ, אבל הודו מעדיפה חיבוק אמריקאי על פני אדישות.