הטעות הגורלית של הערבים בכ"ט בנובמבר

את מצב העניינים הקיים של מערכת היחסים בין העולם הערבי לישראל ניתן להמשיל לשמיכת טלאים הכוללת עוינות, שלום מתוח, שיתוף פעולה מוגבל, רגיעה ואלימות. אנו הערבים ניהלנו את מערכת היחסים הזו באופן מזעזע, אך הגרוע מכל הוא המצב המתמשך של הפלסטינים.

הטעות הראשונה

הטעות הראשונה שלנו נמשכה מאות שנים, והתרחשה הרבה לפני הכרזת העצמאות של ישראל במאי 1948. היא הייתה חוסר הרצון להכיר ביהודים כשווים. כפי שתועד היטב בידי חוקר ההיסטוריה היהודית בעולם המוסלמי מארק כהן, באותו עידן "היהודים חלקו עם עמים לא-מוסלמים אחרים את מעמד הד'ימי שחייב תשלום דמי הגנה וחוקים משפילים… בתי כנסת חדשים לא נבנו והישנים לא זכו לשיפוץ. היה עליהם לנהוג בצניעות בנוכחות מוסלמים. בטקסים הדתיים שלהם הם היו חייבים לכבד את עליונות האסלאם. הם נדרשו להבדיל עצמם ממוסלמים בלבוש ובענידת סמלים. הגבלות אחרות אסרו עליהם לשאת במשרות רמות בממשל המוסלמי".

ב-1 במארס 1944, בעוד הנאצים טובחים שישה מיליון יהודים והרבה לפני שישראל הכריזה עצמאות, המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני קרא ברדיו ברלין: "ערבים, קומו כאחד והילחמו על זכותכם הקדושה. הרגו את היהודים באשר הם. בכך תשביעו את רצון האל, ההיסטוריה והדת. בכך תצילו את כבודכם. האל עמכם".

אילו אנו הערבים לא היינו עושים את הטעות הזו, היינו נהנים בשתי דרכים. היהודים היו נשארים ככל הנראה במספרים גדולים במזרח התיכון, והיו עוזרים לקדם ולפתח אותו במקום לברוח לארצות אחרות. שנית, אם היהודים היו חשים ובטוחים בקרב ערבים במזרח התיכון, יתכן כי לא היה להם הצורך להקים מדינה משלהם, מה שהיה חוסך מאתנו את הטעויות הבאות.

הטעות הגדולה ביותר

הטעות השנייה והחמורה ביותר שלנו הייתה כאשר דחינו את תכנית החלוקה של האו"ם ב-1947. החלטה 181 של האו"ם סיפקה את הבסיס החוקי להקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, החולקות שתיהן את השטח שהיה המנדט הבריטי בארץ ישראל. כפי שדווח אז ב-BBC, ההחלטה קבעה כי: "מדינה יהודית תכסה 56.47% משטח המנדט (לא כולל ירושלים) ויחיו בה 498 אלף יהודים ו-325 אלף ערבים; המדינה הערבית תכסה 43.53% מהשטח ויחיו בה 807 אלף ערבים ו-10,000 יהודים. בירושלים יוקם ממשל נאמנות בינלאומי על מאה אלף התושבים היהודים ו-105 אלף הערבים".

למרות שהשטח שהוקצה ליהודים היה גדול מעט יותר מזה שהוקצה לערבים, רובו הורכב ממדבר בנגב ובערבה והשטחים הפוריים יותר הוקצו לערבים. תכונית החלוקה הייתה לטובת הערבים גם בשל העובדה שהמדינה היהודית כללה רוב יהודי דחוק והיו לערבים בה השפעה גדולה כמעט כמו של היהודים, ואילו המדינה הערבית הייתה מורכבת ברובה המוחלט מתושבים ערביים ללא שום יתרונות פוליטיים ליהודים המעטים החיים בה. בנוסף, לכל מדינה הוקצו בתוכנית כמה חלקים נפרדים שיצרו תלות הדדית ביניהן. אם שתי המדינות היו מצליחות להתקיים בשלום הדדי, ככל הנראה הן היו פועלות יחדיו כמעט כפדרציה, שבה לערבים היה רוב משמעותי.

אך במקום לקחת את מתנת תכנית החלוקה כאשר עוד היינו יכולים לעשות זאת, אני והערבים החלטנו שלא נוכל לקבל את קיומה של מדינה יהודית בשום מצב. במאי 1948, המזכיר הכללי של הליגה הערבית עזאם פאשה התייחס לתכנית ואמר: "זו תהיה מלחמת השמדה, טבח אדיר-מימדים שידברו עליו כמו על מסעי הצלב או הכיבושים המונגוליים". פתחנו במלחמה במטרה למחוק מן המפה את המדינה היהודית שזה עתה נולדה אך הפסדנו, וכתוצאה מן הטעות ישראל רק התחזקה.

הרוב היהודי גדל באופן דרמטי בשל חילופי האוכלוסייה שהתרחשו במהלך ולאחר המלחמה, כאשר ערבים רבים נמלטו מישראל למדינות השכנות ויהודים רבים נמלטו מארצות ערב כדי להגיע לישראל. בנוסף, המלחמה הסתיימה עם קווי שביתת הנשק שהגדירו לישראל שטח רב יותר מאשר הוקצה לה בתכנית החלוקה. ישראל גם נהנתה מרצף טריטוריאלי יציב, בניגוד לערבים שפוצלו בין יהודה ושומרון לבין רצועת עזה. אם כן, אם אינך מסוגל להתמודד עם תוצאות האפשרות של הפסד במלחמה, אולי עדיף שלא תפתח באחת כזו.

עוד מלחמות ועוד טעויות

לאחר מלחמת העצמאות ובקווי שביתת הנשק שנקבעו בתומה, לערבים היו שתי אפשרויות לעשות שלום עם ישראל אם היו בוחרים בכך. האפשרות הראשונה הייתה שילוב של עזה לתוך מצרים והגדה המערבית לתוך ירדן, מה שיה מספק לפלסטינים החיים בשטחים אלה אזרחות במדינות ערביות שהיו אז גדולות וחזקות מישראל. האפשרות השנייה הייתה להקים מדינה חדשה ביו"ש ועזה.

במקום זאת, בחרנו להמשיך את העוינות הצבאית מול ישראל ובאביב 1967 הקמנו קואליציה להתקיף אותה. ב-20 במאי 1967 שר הביטחון הסורי חאפז אסד הכריז כי "הגיעה העת להיכנס למלחמת השמדה". ב-27 במאי הנשיא המצרי נאצר הודיע כי "המטרה הבסיסית שלנו היא הרס ישראל". שבוע לאחר מכן, ישראל הביסה אותנו תבוסה משפילה מול העולם כולו. באותה מלחמה הפסדנו שטחים רבים נוספים, כולל רצועת עזה ויו"ש.

לאחר מלחמת ששת הימים ישראל הציעה לנו שטחים תמורת שלום, ולמעשה סיפקה לנו הזדמנות להתאושש מן הטעות שבפתיחת המלחמה. בתגובה סיפקנו את שלושת הלאווים של חרטום שקבעו "לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא למשא ומתן עם ישראל". אחרי שלא למדנו דבר מ-1967, הקמנו פעם נוספת קואליציה במטרה להשמיד את ישראל ב-1973. בראשית המלחמה השגנו אמנם כמה הישגים קטנים, אך במהרה הגאות התהפכה והפסדנו שוב.

לאחר התבוסה המשפילה השלישית הקואליציה נגד ישראל החלה להתפרק כאשר מצרים וירדן החליטו לחתום על הסכמי שלום עמה. אך שאר הערבים נותרו מתנגדים בעקשנות לעצם קיומה של מדינה יהודית, אפילו הסורים שאיבדו את רמת הגולן לישראל בשל מלחמת ששת הימים. כיום, שטח הגולן עדיין נמצא בשליטת ישראל ולא נראה כי ישוב אי-פעם לסוריה.

הטרגדיה הפלסטינית

הטעות הטרגית והמגונה ביותר שלנו היא האופן בו אנו הערבים התייחסנו לפלסטינים מאז 1948. ישראל הצעירה קיבלה בברכה את הפליטים היהודים ממדינות ערב למרות העלות הכבדה של שילוב אנשים מרקעים שונים, הצליחה לקלוט עולים משלל מדינות החל מאתיופיה ועד רוסיה והראתה את הקשרים החזקים המחברים את העם היהודי. במקביל, לנו הערבים הייתה הזדמנות דומה להראות סולידריות אך במקום לקבל בברכה את הפליטים הערביים סגרנו אותם במחנות והטלנו הגבלות חמורות על חיי היום-יום שלהם.

בלבנון, כפי שדווח בידי ארגון 'אמנסטי', "הפלסטינים ממשיכים לסבול מאפליה והדרה בשוק העבודה, משיעורי אבטלה גבוהים, ותנאי עבודה גרועים. למרות שממשלת לבנון הסירה לאחרונה רבות מן ההגבלות, הפלסטינים ממשיכים לעמוד בפני קשיים בניסיון למצוא עבודה. כל זה מוביל לשיעורי נשירה גבוהים של ילדים פלסטינים מבתי הספר, שגם כך סובלים מגישה מוגבלת לחינוך ציבורי. העוני מתגבר גם בגלל ההגבלות שמוטלות על גישה לשירותים חברתיים".

ולמרות כל זאת, סוריה ולבנון לא שילבו את הפליטים שהגיעו אליהן כמה קילומטרים מעבר לגבול, וחולקים עם אזרחי המדינה את אותה תרבות, שפה ודת. ירדן שילבה חלק מהפליטים אך לא את כולם. היינו יכולים להוכיח את גדולתו ואצילותו של העם הערבי, אך במקום זאת הראנו ואנחנו ממשיכים להראות לעולם כי השנאה בינינו (וכלפי יהודים) גדולה יותר מכל תפיסה של אחדות. למרבה בושתנו, שבעה עשורים לאחר שהפליטים הפלסטינים ברחו מישראל, צאצאיהם עדיין נחשבים לפליטים.

אפילו ביו"ש וברצועת עזה נותרה עד היום ההבדלה בין פליטים וילידים. על פי נתונים משנת 2010 של ארגון Palestinian Refugee Research Net באוניברסיטת מקגיל, 37% מן הפלסטינים בעזה וביו"ש חיים בכמה עשרות מחנות פליטים. לא היהודים מחזיקים אותם במחנות, אלא הרשות הפלסטינית בהנהגת מחמוד עבאס. זהו מצב מגוחך ומביש.

היכן אנו כעת

בשל הטעויות שעשינו, מערכת היחסים שלנו עם ישראל כיום היא כישלון. היתרון הכלכלי היחיד שלנו הוא בנפט, משאב מתכלה שערכו נמצא בירידה מול טכנולוגיות אנרגיה חדשות. לא עשינו מספיק כדי להתכונן לעתיד בכל הקשור לחדשנות ויצרנות. על פי מגזין Foreign Policy, "למרות שמדינות ערב הבינו לפני זמן רב את הצורך לשנות את התלות המוגזמת בנפט, הן נכשלו עד כה לעשות זאת… אפילו כלכלת איחוד האמירויות, שהיא אחת מהמגוונות ביותר במפרץ, נותרה תלויה מאוד בייצוא נפט".

בשנת 2015, ה-'Business Insider' דירג את ישראל במקום השלישי בעולם במדד החדשנות. מדינות מכל העולם נהנות מן היצירתיות הישראלית, כולל מדינות רחוקות ומתקדמות כיפן. אך למרות זאת רובנו עדיין ממשיכים להתעלם ממעצמת החדשנות שנמצאת בשכנות אלינו, גם בתחום הצבאי שהייתה יכולה לסייע לנו רבות במאבק בדאע"ש למשל.

הפלסטינים נותרו מפולגים ושוגים באשליות, וחסרי כל יכולת לשקם את הפרויקט הלאומי שלהם שעוות ונחטף מאז 1948. לומר שיש לנו צורך בשינוי גישה כלפי ישראל תהיה לשון המעטה. אלה הם שינויים יסודיים שנצטרך לבצע קודם כל בקרבנו, ועלינו לגלות את האומץ ואורך הרוח כדי לנקוט בהם.

פרד מארון הוא עיתונאי וסופר ממוצא לבנוני המתגורר כיום בקנדה. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.