צדק, מוסר ומשפט ההיסטוריה: רוברט ג'קסון בנירנברג

מאמר זה מאת פרופ' מקס ראדין ראה אור לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' במאי 1946. אנו מודים לפרופ' טליה איינהורן על הערותיה המועילות בניסוח ותרגום.

***

ספרו של רוברט ה. ג'קסון, 'התיק נגד פושעי המלחמה הנאצים' שראה אור ב-1945 אינו מכיל דבר חדש מעבר למה שכבר פורסם והודפס, חוץ מהקדמה מאת גורדון דין וכמה תמונות ואיורים. המסמכים באוסף הזה, הכולל בין השאר את נאום הפתיחה של ג'קסון במשפטי נירנברג, את ההסכם הבינלאומי להקמת בית הדין ואת גזרי הדין, פורסמו גם הם לרשות הציבור. אך מה שהספר כן נותן לנו הוא את החלטת מחלקת המדינה מספר 2420, בפורמט מודפס ואיכותי. לרוב, מסמכים ממשלתיים אינם מוצאים את מקומם בספריה שלנו, אך הספר הזה עושה כן והוא ראוי למקומו בהחלט.

הספר נותן לנו גם הזדמנות נוספת לבחון את הבסיס למשפט הייחודי הזה, משפט שכמוהו לא התקיים מעולם בהיסטוריה העולמית המתועדת. האם הוא היה צריך להתרחש בכלל? האם הוא משרת מטרה טובה? ומעל הכל – האם הוא מקדם את אידיאל הצדק שלנו?

אנו עשויים לקבל כמובנת מאליה את ההנחה שכולם יודעים מהי מהות משפטי נירנברג. המנהיגים האזרחיים והצבאיים, וחלק מן הסוכנים של המפלגה הנאצית ששלטה בגרמניה מאז 1933 ושמו להם למטרה להרחיב את שלטונה על העולם, יושבים על ספסל הנאשמים, ואם אכן יורשעו בהאשמות העומדות נגדם, כולם או חלקם עשויים להיות נידונים למוות.

בעבר, ההוצאה להורג של ראשי הצבא המובס הייתה עיקרון בדיני המלחמה. היא לא עוררה שום שאלה של משפט או צדק. בדרך כזו או אחרת, היה זה סוג של קורבן אנושי, מתנה מוסכמת עבור האלים של המנצחים. גם לגבי משפטי נירנברג, נשמעו הצהרות לפיהן מדובר בתהליך שלא היה אלא מסווה משפטי לאותה פרימיטיביות פראית, ושההכרזות וההסכמות על ייסוד בית הדין ומסגרת ההאשמות לא היו אלא תירוצים צבועים. לעתים קרובות, פרץ הפטריוטיות הנסער של המלחמה מביא עמו לאחריה שאט נפש שכזה, והציניות המרומזת שבו מבטאת בחלקה את חוסר הסובלנות של רבים לגבי כל דבר הממשיך את אווירת המלחמה גם לאחר שהקרבות תמו.

גישה זו כלפי משפטי נירנברג היא בלתי-מוצדקת לחלוטין. אין שום העמדת פנים או צביעות בנחישות של כוחות הברית, שהוכרזה זמן רב לפני סוף המלחמה, להעמיד לדין את מנהיגי הנאצים האחראים על מעשי הזוועה האדירים, שבעבר נראו כלא מתקבלים כלל על הדעת ואשר כעת, לאור הראיות המהממות שנאספו ומול ההודאות היבשות של הפושעים עצמם, נראים בלתי מתקבלים על הדעת עוד יותר.

כתב האישום מחלק את סעיפי האשמה לשלוש קטגוריות: פשעים נגד האנושות, פשעים נגד השלום ופשעים נגד דיני ומנהגי המלחמה. האחרון, כמובן, הוא המרכיב היחיד במשפט הזה המתנהל על פי דפוס מוכר. זהו תחום במשפט הבינלאומי לו בסיס איתן באמנות, בחקיקה ובפסיקה. בסיום מלחמת העולם הראשונה, המונח "פשעי מלחמה" כיסה עברות כאלה, והפארסה של משפטי לייפציג אליהם מתייחס דין הייתה במשפטים על פשעים מסוג זה. פשעים כאלה בוצעו בכל מלחמה בידי כל צבא, אך מעולם לא בסדר גודל כה נרחב כמו שעשו הנאצים, ולעתים רחוקות מאוד היו תוצאה של תכנית שנהגתה בידי הדרגים הגבוהים ביותר.

עד כה, פשעים כאלה נידונו בבתי משפט של המדינות שאזרחיהן היו הקורבנות של פשעי המלחמה, או במדינות שהפושעים היו אזרחיהן. אך אם פשעים אלו לבדם היו נידונים בנירנברג, התובע ג'קסון לא היה זקוק לכוח שכנוע כדי לייסד בית דין בינלאומי עבורם. הסמכה של בית דין כזה נכללה כבר בהסכמי ורסאי, ואם אמנה רב-צדדית אינה מייצרת כללי משפט בינלאומי, קשה לראות מה כן.

אך עבור "פשעים נגד האנושות", משפטי נירנברג אכן יוצרים הליך משפטי חדש ובית דין חדש, ורוברט ג'קסון מודע היטב לעובדה הזו. הוא מצדיק אותה בדיווח ששלח לנשיא טרומן (שלא נכלל בספר הזה), ולקראת סיום נאום הפתיחה שלו. אלו המגנים את "חוסר הצדק" של שפיטת אנשים על מעשים שלא היו בני-ענישה בזמן ביצועם מסתמכים על כלל טכני גרידא. הנאשמים לא ניתנים להענשה באמצעות ההליכים הקיימים, מכיוון שהפכו את עצמם לחסינים כאשר תפסו את עמדות הכוח. המעשים עצמם היו פליליים לא רק על פי כל סטנדרט המוכר לבן אנוש, אלא היו פליליים על פי החוק הגרמני לגבי כל אדם פרט לחברי הממשלה הנאצית ושלוחיהם.

במילים אחרות, המונח "פשעים נגד האנושות" אינו מהווה מוסד משפטי חדש, אלא פשוט מסיר מן הנאשמים חסינות שהייתה להם בהיעדרה של פרוצדורה בינלאומית מוכרת קודם לכן. נקודה מעניינת היא שמי שהיה צריך לטעון לעניין זה יותר מכל הם בדיוק אותם אנשים הנוטים למתוח ביקורת קשה נגד "זוטות טכניות" במשפט שמתעלמות מערכי המוסר המקובלים.

***

לכן, כאשר פרופ' קונביץ הכריז מעל דפי כתב העת הזה בינואר 1946 כי הצהרת המגילה הדוחה הגנת ex post facto [הגנה שלאחר המעשה] מהווה הפרה של הצדק הבסיסי, הוא טעה הן מבחינת מהות ההגנה והן מבחינת המשמעות שיש לדחייתה. בכל הנוגע לנאשמים המסוימים האלה, החוק היחיד שבכוונת מכוון ובמילים מפורשת דוחה את הגנת לאחר המעשה הוא החוק של גרמניה הנאצית (חוק העונשין, סעיף 2). למעשה, אפילו לפני היטלר, הקרימינולוג הגרמני הנודע ביותר, פון ליסט, הודיע כי הכלל לפיו נוסחה דוקטרינת ה'אקס פוסט פקטו' באירופה היה ה"מגנה כרטה של הפושע", בשמשו דוגמה למה שהוא ראה בו את הכשל היסודי שלה.

כלל ה'אקס פוסט פקטו' אינו הבסיס למשפט הרוסי כיום, אלא באותה מידה שניתן לתמוך בה מצד דיני היושר. הוא אינו מקובל במפורש גם בדין הכנסייה הקתולית (Corpus Juris Canonici), ועל פי כמה פרשנים אף נוגד את המשפט הקנוני. גם לא ניתן לומר כי הוא מקובל באנגליה, מכיוון שבחוק ניתן לקבוע בניגוד לכלל זה. מדינות אירופאיות רבות אחרות מקבלות אותו רק עם סייגים. לכן, דחיית עקרון ה'אקס פוסט פקטו' אינה דחיה של עיקרון משפטי אשר אותו הנאשמים או כל בתי המשפט קיבלו קודם לכן כעקרון יסוד.

פרופ' קונביץ שכח גם כי המשפט האנגלו-אמריקני התפתח במערכת בה לא היה קיים כלל חוק עונשין. מרבית הפשעים החמורים הוענשו במשפט המקובל, על יסוד העיקרון לפיו מעשים חמורים נגד אדם ורכוש היו עניינים שמהותם הלא-חוקית הייתה ברורה למבצעי המעשים ועל כן בת-ענישה כשלעצמה. רק כאשר מבצעי המעשה היו יכולים להניח באופן סביר כי מעשיהם לא מפרים כללי התנהגות מקובלים, נהיה כלל ה'אקס פוסט פקטו' לעיקרון משפטי, ולא לאכיפה טכנית של הוראת חוק או חוקה מסוימת המצויה בתוך תורת משפט מסוימת.

הנקודה בה אני מוצא את עצמי חייב לחלוק על השופט ג'קסון היא בנוגע ל"פשעים נגד השלום", הסעיף הראשון בכתב האישום אליו הוא מתייחס הן בנאומו כתובע והן בדיווח לנשיא. התפיסה לפיה יחידים יהיו עלולים להיענש בעתיד על פעולות הכנה והוצאה לפועל של מלחמה תוקפנית, כפי שהדברים מתוארים בכתב האישום, מבוססת בבירור גם במגילת האו"ם. מלחמה היא באופן מוחלט הגרועה ביותר מבין עוולות האדם, במיוחד בתנאים מודרניים. אך האחריות עליה, כולל המלחמה שזה עתה עברה עלינו, לא יכולה להיות מוטלת באופן בלעדי אפילו על כתפיהם של הרוצחים והסאדיסטים היהירים והאכזריים ביותר ושותפיהם.

האשמה בחלקה חייבת ליפול, כפי שג'קסון מודה, על אנשים רבים במדינות אחרות, כולל שלנו, שנתנו לאותם פושעים סיוע והבנה, גם אם בבלי דעת, כמו גם על הדוקטרינה ההרסנית של אנרכיה בינלאומית, כפי שהיא משתקפת בעקרון הריבונות המדינתית הבלתי-מוגבלת.

שופט בית הלורדים רוברט רייט, מגדולי המשפט הבריטי המודרני, תמך בתזה לפיה מלחמה כשלעצמה היא פשע, במאמר שפרסם לאחרונה (ינואר 1946) בLaw Quarterly Review-. ואולם, נראה לי שהוא סותר את התזה כבר בדברי הפתיחה למאמר על "הפליליות של כל מלחמה לא-מוצדקת, תוקפנית ושתלטנית, שנועדה להתבצע ואכן מתבצעת עם כל הזוועות שאליהן מתייחס מאמר זה" (הכוונה למאמר שפרסם בעבר על "משפט מדינתי ומשפט בינלאומי"). ברור שמהצהרה זו איננו יכולים לדעת (וחוסר הוודאות הזה אינו מתבהר בהמשך המאמר) האם הפשע נעוץ בעצם התוכנית לביצוע הזוועות או במלחמה התוקפנית. אם הפשע נעוץ בעצם תכנון מעשי זוועה, ביצועם במהלך המלחמה אינו רלוונטי. לעומת זאת, אם מלחמה תוקפנית ובלתי-מוצדקת היא כשלעצמה פשע, כפי שמתואר בכתב האישום, יהיה די בכך גם ללא מעשי זוועה.

***

נאומו של התובע ג'קסון הוא רהוט ונוגע ללב. הוא מעלה השוואות לנאום שנשא אדמונד ברק במהלך ההדחה של וורן הייסטינגס, מושל הודו הבריטית שעמד למשפט ב-1788, נאום שבעצמו התבסס על נאומי ההדחה של קיקרו נגד מושל סיציליה גאיוס ורס. אך ג'קסון אינו מנסה לשכפל את הרטוריקה היוקדת מן הדוגמאות המפורסמות האלה. אחת המעלות של נאום הפתיחה של ג'קסון היא בריסונו ובתחושת הכנות שלו. את מעשי האימה ואת קטלוג הפשעים נגד האנושות הוא מונה באופן המבטא את הדחיה שכל אדם הגון צריך לחוש, אך הוא עושה זאת במנותק מתחושות אישיות, דבר שמוסיף יתר תוקף להאשמותיו.

ג'קסון מסיים את נאומו בציון שמה של האנושות עצמה כמאשימתם של עשרים וארבעה הנאשמים, ומבקש מבית המשפט לא את התפקיד הבלתי ניתן לביצוע "שיהפוך את המלחמה לבלתי-אפשרית", אלא שיקבע, כעיקרון של המשפט הבינלאומי, שמה שנחשב לפשע במובנו המוסרי אינו יכול להיחשב כמעשה תמים על פי דין. קשה מאוד להטיל ספק בכך שללא קשר לגורל הנאשמים, קביעת העיקרון הזה תהיה התוצאה הראשונה והטובה ביותר של המשפט.

מפלטם היחיד של הנאשמים, אומר ג'קסון, הוא "התקווה שהמשפט הבינלאומי יפגר אחר החוש המוסרי של המין האנושי". אך המפלט קל ערך אף יותר מכך – העובדה היא שעד כה טרם הוקם שום מנגנון או הליך שיפוטי בו בני אדם הואשמו במעשים שהמשפט הבינלאומי מסווג אותם כמעשי רשע. תנאיו של הסדר הפוליטי הבינלאומי הם שהפכו עד עכשיו את ההתמודדות עם מעשים אלה לבלתי-ישימה. משפטנים ומחוקקים המדברים על "תקדימים", בין אם כדי לנצל אותם לרעה או לנפח את הצורך בהסתמכות עליהם, צריכים להבין כי בשום זמן בהיסטוריה המשפטית לא שימש אי-קיומו של תקדים כסיבה מספקת לסרב ליצור אחד כזה.

הגנת הנאשמים במהלך המשפט שנפתח בנאום הזה הייתה אחת משתיים: או הצהרה חסרת כנות לגבי ידע או השתתפות, או מארג של שקרים חצופים. בבירור כולם, גדולים כקטנים, אינם נקיי-כפיים. בית הדין הזה לא נוסד עבורם ולא עבור מה שעשוי לקרות להם. מטרתו היא לבסס בסדר אנושי חדש את העיקרון לפיו חובת האדם כלפי האחר אינה נעצרת בגבולות המדינתיים. הגיעה העת לבסס את העיקרון הזה.