משאל העם באלג'יריה: צעד ראשון בדרך לדמוקרטיה?

אלג'יריה נמצאת במרחק רב מישראל ולרוב אינה נוכחת במיוחד בשיח המקומי. הכותרות האחרונות שהופיעו בתקשורת הישראלית לגבי אלג'יריה הודפסו ככל הנראה לפני עשורים כאשר המדינה אירחה את ועידת אש"ף ב-1988, בשיא האינתיפאדה הראשונה, במסגרתה פורסמה "הכרזת העצמאות" הפלסטינית אשר חלק מהפרשנים ראו בה כקבלה מרומזת של 'פתרון שתי המדינות'. אך ישראלים צריכים לשים לב לאירועים המתרחשים באלג'יריה בשנתיים האחרונות, ובמיוחד לתוצאות משאל העם לגבי חוקה חדשה. אירועים אלה משקפים מגמות והתפתחויות בעולם שסובב את ישראל ועשויות להשפיע עליה ועל אזרחיה.

הדבר הבולט ביותר באלג'יריה כיום לעומת אלג'יריה של העבר היא ההתמקדות הכמעט-מוחלטת שלה בפוליטיקה פנימית, על חשבון עניינים אזוריים ובינלאומיים. המדינה הרדיקלית שהייתה בעלת קשרים קרובים לברה"מ ואירחה תנועות מהפכניות וחתרניות ובה נולד ארגון ה-FLN שהיה מודל לחיקוי למאות תנועות דומות בעולם השלישי, כעת נראית כמו זיכרון רחוק. במהלך שלושת העשורים האחרונים, ובמיוחד מאז ההתגייסות הציבורית הנרחבת להפלת הנשיא לשעבר בוטפליקה, הן האליטה הפוליטית באלג'יריה והן חוגים רחבים יותר מיקדו את תשומת הלב בסוגיות מקומיות.

סוגיות אלו כוללות בין השאר שחיתות ממשלתית והעדפת מקורבים, שיעורי אבטלה גבוהים, מערכות חינוך בעייתית, בירוקרטיה והמתח המתמשך בין ערבים דתיים וחילוניים וברברים. מרבית הברברים הם חילוניים בעוד מרבית האלג'ירים, במיוחד אלו התומכים באסלאמיזם, תומכים גם בהגמוניית התרבות והשפה הערבית. בעבר הלא-רחוק, מתחים דתיים אלו משכו תשומת לב רבה, במיוחד במהלך שנות ה-90 אז נפלה המדינה למלחמה אכזרית בין האליטה והצבא לבין מורדים אסלאמיסטים קיצוניים. מרבית הקורבנות (בין כ-60 למאה אלף איש) היו אנשים פשוטים שלא השתייכו לאף מחנה אך נרצחו בידי אחד מהם בשל תמיכה לכאורה בשני.

במובן הזה, ההפגנות ההמוניות האחרונות נגד האליטה שניצחה בעבר במלחמה נגד הקיצוניים הודות לצבא ממומן ברווחי הנפט, עשויות להיות חדשות מבורכות. ההפגנות היו שלוות והאליטות והצבא הגיבו בהתאם. הממשלה ניסתה להתיש את המפגינים שדרשו את התפטרות הנשיא. מטרה זו הושגה לבסוף אך המפגינים לא הצליחו להזיז ממקומה את האליטה השולטת במדינה מאז שהוכרזה עצמאותה ב-1962.

הכישלון הזה היה בחלקו אשמתה של תנועת המחאה עצמה, שבדומה לתנועות רבות דומות מן העבר לא הצליחה ליצור מוסדות מאורגנים שיהיו יכולים לבצע את המעבר המבוקש. דוגמה לנושא שהיה יכול לשמש כקלף מיקוח היה מתן חנינה כללית לחברי האליטות בעבור ויתורם על הכוח. המפגינים נתקלו במכשול נוסף, כזה שלא הייתה להם שליטה עליו: נגיף הקורונה שהציב אותם בעמדה בה עליהם לבחור בין המטרות הפוליטיות לבין המטרה הבסיסית יותר של המאבק במגפה. זהו מצב הקיפאון שלפיו יש לנתח את משאל העם על החוקה.

מנצחים ומפסידים

לאחר שהנשיא בוטפליקה הודח יורשיו הזמניים החליטו לנסות ולפייס את המחאה על ידי שינוי החוקה, והשינויים אותם הציעו לא היו קוסמטיים בלבד. החוקה החדשה מגבילה את כהונת הנשיא וחברי הפרלמנט לשתי קדנציות, שינוי משמעותי במדינה בה נשיאים כיהנו תקופות ארוכות מאוד.

גם כוחו של הנשיא קוצץ: הוא חייב לבחור את ראש הממשלה מתוך מפלגת הרוב בפרלמנט, מקום לבחור כל מי שירצה. סעיף אחר אוסר על המדינה לכפות הגמוניה תרבותית, ונועד לקרוץ למיעוט הברברי הגדול במהלך שהרגיז את המפלגה האסלאמיסטית.

בתגובה למשאל העם, ניתן היה לראות שלוש קבוצות עיקריות. הראשונה היא תנועת המחאה, שרבים מחבריה לא נרגעו מהצעת משאל העם וקראו להחרים אותו. הקבוצה השנייה היא האליטה שיזמה את משאל העם, ומן הסתם דוחקת בציבור להצביע בעדו. בקבוצה השלישית היו האסלאמיסטים שקראו לאזרחי אלג'יריה להצביע נגד במחאה על הסעיפים החילוניים-ליברליים בחוקה החדשה.

התוצאות מראות בבירור כי אנשי המחאה ניצחו, כאשר פחות מרבע מכלל המצביעים טרחו להגיע ולממש את זכותם. האסלאימסטים הם המפסידים הגדולים. לא רק שקריאותיהם להשתתף בהצבעה נכשלו, אלא שגם אלה שהצביעו עשו זאת ברובם (66%) בעד השינויים בחוקה.

תקווה לשלום

הדינמיקה של משאל העם באלג'יריה משקפת מגמות בולטות בעולם הערבי כיום. ישנו רצון מוחשי לשינוי הסטטוס-קוו הפוליטי והתמקדות כמעט בלעדית בדאגות פנימיות, גם על חשבון סוגיות אזוריות כמו הסוגיה הפלסטינית. תוצאות המשאל מייצגות גם המשכיות בדעיכה של האסלאם הפוליטי במזרח התיכון מאז 2013, כאשר הפיכת-נגד במצרים הדיחה איש 'האחים המוסלמים' מורסי מכס הנשיאות.

מעל לכל, תוצאות משאל העם משקפות את תחושת הסחף החודרת למדינות בכל רחבי האזור החל מלבנון ועד סודן. אנשי המחאה אולי ניצחו, אך היה זה במקרה הטוב ניצחון פירוס מכיוון שהאליטה עדיין נמצאת בשלטון. מנגד, גם לאליטה יש סיבה לדאוג מכיוון שהיא יודעת שהמחאות יתחדשו בסופו של דבר.

החדשות הטובות מבחינת אלג'יריה הן ששפיכות הדמים הייתה מינימלית. הרצון ההדדי לריסון האלימות הוא הצעד הראשון לקראת דמוקרטיה. ישראלים צריכים להביט על המצב באלג'יריה בתקווה כי תפיסת האנטי-אלימות הזו במדינה שחוותה אלימות כה רבה תוביל גם לרצון למסד את היחסים עם ישראל, התפתחות ממנה ירוויחו שתי המדינות.

פרופ’ הלל פריש הוא מרצה למדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניבריסטת בר-אילן, וחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. המאמר התפרסם במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.