האם הקימו החשמונאים מדינת לאום?

ד"ר מאיר בן שחר הינו מרצה במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה

מדינת ישראל ועוד יותר מכך צבא הגנה לישראל צעדו את צעדיהם הראשונים לאור נרות החנוכה. יהודה המקבי ומלחמותיו היו המודל המושלם למצביא יהודי שהקים מדינה בסערת קרבות. בנוסף, מרד החשמונאים נגד השלטון האימפריאלי הלם היטב את הדימוי הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה. המחקר הישראלי תרם את תרומתו לאתוס הלאומי. בכירי חוקרי הבית השני הראו והוכיחו שהמדינה החשמונאית החלה את חייה כמימוש המאוויים הלאומיים של העם היהודי.

בשנים האחרונות חלו שינויים מפליגים בהערכת דמותם של החשמונאים. בשנת 2014 ראה אור ספר בשם Tales of High Priest and Taxes: The Books of the Maccabees and the Judean Rebellion against AntiochusIV. כבר משם הספר, אותו חיברה פרופ' סילבי הוניגמן מאוניברסיטת תל-אביב, עולה המסר העיקרי שלו לפיו ספרי המקבים, ובמיוחד תיאורי הגזירות, הינם 'סיפורי מעשיות' שיצאו מקולמוסם של הכוהנים הגדולים לבית חשמונאי.

הללו, לפי הספר, הצליחו לתפוס את הכהונה הגדולה, לאחר שביהודה פרצו מהומות בשל הכבדת נטל המס על התושבים. כל הסיפורים על 'גזירות דת', 'איסור על קיום התורה' ובמיוחד תיאור הכוהנים הגדולים כ'מתייוונים', נוצרו על ידי החשמונאים כדי להצדיק את העובדה שהם נישלו מהכהונה הגדולה שושלת ותיקה והגונה. מרד החשמונאים איננו מרד דתי או לאומי, אלא פעילות אוזרפטורית.

מן העבר האחר בשנים האחרונות פרסם פרופ' אייל רגב מאוניברסיטת בר אילן שורה של מחקרים בעברית ובאנגלית לפיהם כל השליטים החשמונאים ראו את עצמם בראש ובראשונה כמייצגים של העם היהודי. לדבריו כל השליטים החשמונאים הדגישו את המימד הדתי, והציגו את עצמם כמי שדאגו לקיומו הדתי של העם היהודי. בנוסף על מימד זה, החשמונאים יצרו גם זהות קולקטיבית שיש לה מאפיינים לאומיים מובהקים. במילים אחרות, החשמונאים הם אבות-הטיפוס של זהות דתית-לאומית.

באופן לא מפתיע מסתבר שהשאלה האם הקימו החשמונאים מדינת לאומית ואולי אף דתית-לאומית עולה בקנה אחד עם פוליטיקת הימין-שמאל של מדינת ישראל. הדבר המעניין הוא ששני החוקרים לא גילו מקורות חדשים שלא היו ידועים קודם לכן. המחלוקת ביניהם היא מחלוקת פרשנית בלבד וככזו היא עשויה לבטא לא רק את המחקר הטהור אלא גם את עולמם התרבותי והערכי של החוקרים. בשורות הבאות אין בכוונתי לדון בטענות ובראיות השונות שמביאים החוקרים. במקום זאת אציג כמיטב יכולתי תשובה מורכבת יותר לשאלת טיבה של המדינה החשמונאית.

הדת והלאום

החשמונאים לא היו המורדים הראשונים. שני ספרי 'מקבים', שהם המקור העיקרי לידיעותינו על המרד, מספרים באופן ברור על קבוצות מאורגנות שהתנגדו למתייוונים ולגזירות הדת. בדומה לחשמונאים, גם קבוצות אלו נמלטו בשלב הראשון למקומות הלא-מיושבים לצורך התארגנות. הדימוי הרווח שלפיו החסידים שברחו למדבר לא נלחמו על נפשם, והנכונות להילחם עלתה לראשונה אצל החשמונאים איננו נכון.

לפי המסופר בספר מקבים א', הכוחות הסלווקיים פשטו במכוון על מקומות המסתור ביום שבת מתוך הנחה שהחסידים יסרבו לחלל את השבת וכך ניתן יהיה לתפסם, ואכן כך היה. הווה אומר הן הסיבות למרד והן אופי הלחימה הוכתבו בראש ובראשונה מהמוטיבציה הדתית המנוגדת. ייחודם של החשמונאים היה בכך שהם בחרו להילחם בשבת.

ואמנם השלב הראשון למרד מאופיין בתודעה דתית מובהקת, כמעט ללא שום היבט לאומי. לפי המסופר במקבים א' פעולתם הראשונה של החשמונאים לא הייתה לארוב לפטרול צבאי יווני אלא לפגוע במתייוונים על ידי הרס מקומות הפולחן שנבנו באזור יהודה ולערוך ברית מילה לאלו שסירבו למול את ילדיהם.

עוד לפני שנעשו החשמונאים לוחמי גרילה עזי נפש הם היו מטיפים נלהבים לאמונת ישראל. לפני מותו מצווה מתתיהו את בניו ״קנאו לתורה״ (מקבים א ב, 50), ״חזקו ואמצו לתורה״ (שם 64), ולבסוף הוא קורא להם ״קרבו אליכם את כל עושי התורה״ (שם 67). קבוצת ההתייחסות של מתתיהו איננה 'עם ישראל' או 'העם היהודי' אלא 'עושי התורה'. המרד והמלחמה לא נועדו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, אלא לאפשר ליהודים להמשיך ולקיים מצוות.

ואמנם, עם ההפוגה הראשונה בקרבות עולה יהודה המקבי לבית המקדש, מטהר אותו ומחדש בו את העבודה לפי דיני התורה. עד לשלב זה פועל גם יהודה לאור המטרות הדתיות שהציב אביו. באותה התקופה לערך ביטל אנטיוכוס את גזירות הדת. כעת, ניתן היה לפשוט את המדים ולחזור איש איש לעיסוקיו, אלא שליהודה היו תכניות אחרות.

יהודה מבצע שתי פעולות שחורגות מהתחום הדתי. הפעילות היהודית ככל הנראה עוררה את האוכלוסייה היוונית בגליל ובעבר הירדן לפגוע ביהודים המקומיים. בעקבות זאת יהודה נענה לפניית היהודים ויוצא עם צבאו לסייע להם. פעילות זו אמנם מובנת היטב על רקע הקשרים הלאומיים והדתיים אבל היא חורגת ממלחמה למען חירות דתית. הפעולה השניה שמבצע יהודה היא כריתת ברית עם רומא. כאן יש כבר ביטוי ברור לתפיסה מדינית.

בנקודה זו נטשו את יהודה לא מעט מתומכיו בשל שינוי מטרות המרד. לפי המסופר, הכהונה הגדולה ניתנה לאדם בשם אלקימוס שנתמך על ידי ״קהל סופרים ואנשי צדק… וחסידים…״ (מקבים א ז 13), שביקשו לכרות עימם שלום לאחר שנטשו את צבא יהודה.

העזיבה ההמונית באה לידי ביטוי בקרב האחרון של יהודה. ליהודה הצטרפו כמה מאות לוחמים בלבד, בניגוד לאלפים הרבים שלחמו לצדו בקרבות הקודמים. חלקים גדולים בציבור הסתפקו באוטונומיה דתית ולא ראו צורך בעצמאות לאומית. מותו של יהודה יחד עם העובדה שהאוטונומיה הדתית הושגה במלואה הביאו לדעיכת המרד.

ואולם, החשמונאים תחת הנהגת יונתן ושמעון זיהו הזדמנויות חדשות במצב הגיאופוליטי שהלך והתהווה. הממלכה המצרית שבה שלטה השושלת התלמיית הלכה ונחלשה ואילו האימפריה הסלווקית נקרעה במלחמות בין טוענים לכתר. החשמונאים היו נכונים להיכנס לברית צבאית תמורת חיזוק וביסוס האוטונומיה המדינית.

ככל שעוצמתם המדינית של החשמונאים גדלה כך גם הלכה וגדלה הנכונות של הציבור לראות בהם שליטים לגיטימיים של העם היהודי. שיאו של התהליך היה בי"ח באלול בשנת 140 לפנה"ס. בתאריך זה ניתן לשמעון כתב זכויות ״באספה גדולה של כוהנים ועם״ (מק"א יד 28). בכתב הזכויות מסופר כיצד ״קם שמעון וילחם למען עמו״ (שם 32). שמעון מתואר כמי ש״ביקש בכל דרך לגדל את עמו״ (שם 35). לאורך פסוקים רבים מתוארים מפעלי הבניה של שמעון ומלחמותיו באויבי העם.

אין צורך בעין חדה כדי לעמוד מיד על ההבדל בין שמעון, האח האחרון שנותר בחיים, לבין אביו. בעוד מתתיהו פעל בשם הנאמנות לתורה, שמעון פועל למען 'העם'. שמעון אמנם מקבל את הכהונה הגדולה אבל הוא בראש ובראשונה מנהיג לאומי, אדם שנתפס כמי שמייצג ופועל למען האינטרסים של העם. יתירה מכך, כתב הזכויות מלמד שהריבונות נתונה בידי העם ולא בידי האל.

כמה שנים מאוחר יותר המלך הסלווקי דורש משמעון להסתלק מהערים יפו וגזר שנכבשו על ידי החשמונאים. על כך עונה לו שמעון: ״לא ארץ נוכריה לקחנו לנו ולא רכוש זרים כבשנו, כי אם את נחלת אבותינו, אשר על ידי שונאינו, בלא משפט, באיזה זמן נכבשה. ואנחנו, משהזדמן לנו, השבנו את נחלת אבותינו״ (מק"א טו 34-33). על כך נהגו לומר 'תגובה ציונית הולמת'! פסוקים אלו שבו וצוטטו בידי נושאי דגל הלאומיות היהודית מראשית התנועה הציונית ועד לגוש אמונים ומתיישבי יהודה ושומרון.

כאן מגיעה האידיאולוגיה 'הלאומית' לשיאה, ואולם מנקודה זו היא גם מפנה את מקומה לתפיסות אחרות.

השושלת החשמונאית

בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס (103-134 לפנה"ס), ממשיך במלחמות לכיבוש שטחי ארץ ישראל. לא ברור מה טיבן של מלחמות אלו, האם נועדו להשיב את 'מלכות ישראל' לגבולותיה המקראיים, או שהם היו חלק מתהליך התפתחות טבעי של מדינה חדשה ודינמית שביקשה לנצל את הוואקום המדיני-שלטוני שנוצר לנוכח שקיעת הממלכות ההלניסטיות.

עדות ברורה לתפיסה שאותה ביקש יוחנן להציג עולה לכאורה מהמטבעות שהוא טבע. על אלו נכתב בכתב העברי העתיק 'יוחנן כהן גדול וחבר היהודים'. בניגוד למלכים ההלניסטיים שתפסו את מקור הריבונות במלכותם שלהם, יוחנן חולק את הריבונות ביחד עם הציבור היהודי. סביר להניח שהוא ראה את עצמו, ולכל הפחות ביקש להראות את עצמו כבא כוח העם היהודי.

ואולם מעשיו של יוחנן היו בעלי אופי שונה. יוספוס מספר על יוחנן שהוא ״היה ראשון היהודים שהחל לקיים צבא שכירים״ (קדמוניות היהודים יג 249). עד עתה הצבא החשמונאי היה צבא לאומי שנשען על לוחמים יהודים. מה גרם ליוחנן לנטוש את שיטת הגיוס הישנה ולהעדיף את הגישה ההלניסטית המקובלת של צבא מקצועי? המשך ימי שלטונו של יוחנן מסבירים זאת היטב. מיד לאחר מכן מסופר שיוחנן יצא למסע מלחמה ביחד עם אנטיוכוס נגד הממלכה הפרתית, ולאחר מכן למסע כיבושים בסוריה ובעבר הירדן.

שאיפות ההתפשטות של יוחנן חרגו מהמסגרת הלאומית והוא הבין היטב שהציבור הרחב לא יסכים להקריב את ילדיו למען האדרת שלטונו. הקמת צבא השכירים והשאיפות הטריטוריאליות של יוחנן מעידות היטב שהוא כבר לא ראה את עצמו כבול לאינטרסים הלאומיים. הוא החל לנהל מדיניות של ממלכה הלניסטית 'ככל יתר הגויים'.

אולם יוחנן ביקש ליהנות מכל העולמות והמשיך להחזיק בתפקידו הדתי ככהן גדול. הפער בין הדימוי שביקש יוחנן להקרין כשליט בחסד האל למען היהודים בעוד שבפועל הוא מנהל מדיניות הלניסטית הלך ונעשה בלתי נסבל. סיפור שמופיע הן אצל יוספוס והן בספרות חז"ל מתאר את הקרע בין יוחנן לבין הפרושים שהיו מנהיגים דתיים של חלקים גדולים בציבור היהודי. היו פרושים שאף טענו כי יוחנן אינו יהודי ולכן אינו ראוי להיות כהן גדול. בתגובה, יוחנן אסר מלחמה על הפרושים.

בנו של יוחנן, יהודה אריסטובולוס, המשיך באותן מגמות. לא רק שהוא נשען על צבא שכירים, אלא הוא אף כינה את עצמו ״חובב ההלנים״ (קדמ' יג 318). יחד עם זאת הן הורקנוס והן אריסטובולוס לא זנחו את הפן היהודי ואף את זה הלאומי. על אף שהשטחים שנכבשו על ידם היו מאוכלסים בתושבים לא יהודים (אדומים ויטורים) הם ככל הנראה אילצו אותם לקבל את היהדות. אזרח המדינה החשמונאית חייב להיות גם אזרח יהודי.

גם אם הדבר נעשה לשם חיזוק הלכידות החברתית ומתוך רצון לדכא אידיאולוגיה אנטי-יהודית-חשמונאית, עדיין ברור שהחשמונאים ראו בזהות היהודית מרכיב משמעותי עבור המשך שלטונם.

אריסטובולוס שלט במשך שנה אחת בלבד, אך פרק זמן זה הספיק לו לביצוע שינוי משמעותי נוסף במבנה השלטון ביהודה. אריסטובולוס נטל לעצמו את כתר המלוכה ובכך קעקע את רעיון ריבונות העם. מעתה הממלכה החשמונאית אינה 'מדינת היהודים', אלא ממלכה המוחזקת על ידי שושלת משפחתית בדומה ליתר הממלכות ההלניסטיות.

המגמות הללו התעצמו בתקופת שלטונו הארוכה של אחיו, אלכסנדר ינאי (76-103). ינאי כבש את ערי החוף של ארץ ישראל משקמונה (חיפה של ימינו) בצפון ועד לעזה בדרום. לערים אלו הייתה אוכלוסייה הלניסטית מובהקת. למרות שחלקן נפגע באופן קשה על ידי ינאי ובחלק מהמקומות הוא הושיב אוכלוסייה יהודית, אין ראיות לכך שהוא דרש את גיורם של התושבים ההלניסטיים.

אדרבא, עושה רושם שינאי ביקש ׳לבוא לקראתן׳ מבחינה תרבותית. בעוד שהשליטים החשמונאים שקדמו לו השתמשו בכיתוב עברי ובמונחים יהודיים על גבי המטבעות (כהן גדול, חבר היהודים), ינאי היה הראשון שכינה את עצמו 'המלך אלכסנדר' ביוונית. הוא אף שילב מוטיבים הלניסטיים מובהקים על גבי המטבעות. על מטבעות רבים ישנו מעין כוכב עם קרניים שהינו סמל הלניסטי לעוצמה ומלוכה. אמת, אלכסנדר המשיך לטבוע מטבעות 'יהודיים' יותר, אבל הנכונות לטבוע גם מטבעות 'הלניסטיים' מלמדת שהוא כבר לא תפס את עצמו אך ורק כמלך היהודים, אלא כשליט של כלל האוכלוסייה.

מלחמת אחים

ניתן היה לצפות, וכך אכן קרה, שביחד עם התרופפות הזיקה של ינאי לציבור היהודי ולסמליו כך גם יתעצמו העימותים בינו לבין למתנגדיו הפרושים. חכמים ויוספוס מתארים כיצד שפך ינאי בחג הסוכות את המים שהיו אמורים להיות מנוסכים על המזבח (לפי מנהגי הפרושים), על רגליו. זה היה האות לפתיחתה של מלחמת אחים בין ינאי לבין הפרושים ותומכיהם. בשיאה של הלחימה הזמינו הפרושים את דמטריוס ה-3, המלך הסלווקי, על מנת שיכניע את ינאי, זאת 50 שנים בלבד מאז שאבותיהם של הפרושים העניקו לשמעון, הסבא של ינאי, את הזכות להנהיג את העם.

כאשר הצליח לגבור ינאי על הפרושים הוא הרג אלפים מהם. שיאו המזוויע של מסע הקטל היה כאשר ינאי הסב בארמונו עם פילגשיו ובמהלך הסעודה הוצאו להורג בדרכים שונות מאות ממנהיגי הפרושים ובני משפחותיהם. שרידיהם של ההרוגים נתגלו לפני מספר שנים בקבר אחים במגרש הרוסים.

ייתכן מאד שבעיני עצמו ינאי ביקש להצעיד את היהודים לעבר עוצמה אימפריאלית. מכל מקום בעיני חלקים הולכים וגדלים בציבור הוא נתפס כרשע ומנוכר לכל ערך יהודי, וכאשר נפטר ינאי (76 לפנה"ס) קבעו הפרושים יום חג לדורות. בשלב זה חלקים גדולים בציבור הפסיקו להזדהות עם השושלת החשמונאית או לקבל אותה כפועלת למען היהודים.

13 שנים לאחר מות ינאי היו שקועים שני בניו במלחמת ירושה מתישה. באותה העת (63 לפנה"ס) הגיע המצביא הרומי פומפיוס לאזור. כאשר שני האחים באו לפניו, התייצבה גם משלחת שלישית שייצגה את הציבור היהודי. הללו ביקשו שהעם ״לא יהיה נתון עוד לשלטון מלכים… ואלה השניים, אף על פי שהם צאצאי כוהנים, מבקשים להעביר את העם לשלטון אחר למען יהיה עבד להם״ (קדמ' יד 41).

שבעים ושבע שנים אחרי העצמאות החשמונאית נתפסו החשמונאים כשליטים אוזורפטורים להם אין דבר עם בעיותיו ומצוקותיו של העם היהודי.

מה ניתן ללמוד מכך? ראשית, ההיסטוריה, כמו החיים, הרבה יותר מורכבת ומלאה בנקודות מבט שונות. שנית, שגם עמים ומדינות נתונים לשינויים כמו בני אדם. ולבסוף, ההיסטוריה, כפי שאמר פרופ' מיכאל הרסגור, איננה חוזרת על עצמה, אך היא מציבה תמרורי אזהרה.

במידה מסוימת המחלוקת המחקרית על טיבם של החשמונאים איתה פתחתי היא תמונת ראי של מצבה של המדינה והחברה הישראלית. עבורי, המדינה החשמונאית שהחלה את דרכה מתוך תחושת לכידות והזדהות קבוצתית וסיימה את דרכה תוך שנאה, ריב ומלחמת אחים, מהווה תמרור אזהרה לכולנו.