את הגותו של אדמונד ברק ואת לקחיו מהמהפכה הצרפתית יש לאמץ הן בצד השמרני והן בצד הפרוגרסיבי של המפה, כיום יותר מתמיד
אם ההיסטוריה של ההגות האירופית היא בסך הכל אוסף של הערות שוליים לאפלטון, הרי שההיסטוריה של ההגות השמרנית עשויה להיות אוסף של הערות שוליים לספרו המכונן של אדמונד בֶּרְק, 'מחשבות על המהפכה בצרפת'.
"שמרנות" כתפיסה ותודעה פוליטית החלה להתפתח רק אחרי ברק, אך עיקרי ביקורתו נגד המהפכה הצרפתית – הסכנות שבהיגיון מופשט ובניסיון להנדס חברה, טבע האדם לטעות, מורכבות הנסיבות, אחריות החברה האזרחית והאיזון הדרוש בין שימור לרפורמה – כולם התקבעו כעקרונות מנחים של חשיבה שמרנית לרוחב הקשת האינטלקטואלית. בעוד השמרנות התפצלה במאה ה-20 לפלגים כמו שמרנות מסורתית, ליברליזם קלאסי, ליברטריאניזם או שמרנות לאומית, קשה לבודד זרם אחד כזה שיפריך את רוב הנחות היסוד של ברק.
התיוג של 'מחשבות על המהפכה' כיצירה ריאקציונרית ואפולוגטית כלפי העבר (תלונה שמקורה במלחמות הפמפלטים של סוף המאה ה-18 ורווחת עדיין בימינו), היא כמובן דרך לא הוגנת ולא מדויקת לתיאור הספר החשוב. כתב ההגנה של ברק על התבונה ועל מסורת התרבות האירופית היה במובנים רבים טיעון בעד רפורמה ושיפור ונגד חוסר פעולה והתנוונות.
על פי ברק, הדרך הטובה ביותר להשיג רפורמה ושיפור אינה באמצעות הנדוס שינויים פתאומיים למוסדות הקיימים, אלא על ידי עיגונם בבסיס חברתי ודתי, כזה שחלקו הגדול נבנה מ"רוחו של ג'נטלמן ורוחה של דת" במהלך הדורות. שתי הוראות אלה סיפקו קוד התנהלות מוצק, כמו גם אתוס משולב של פטרונות, הוראה דתית ולמידה שסייעו לרסן את התשוקות הבסיסיות יותר של האדם ולתעל אותן למטרות נאצלות.
בראייתו של ברק, שגשוג מסחרי נשען בכבדות על התנאים המוסריים והדתיים האלה. יתכן אם כן כי תומכי גישת doux commerce, לפיה מסחר עשוי לעדן את האדם ולמנוע ממנו לנקוט באלימות, התבלבלו בין הסיבה לתוצאה. ברק בספרו, כפי שציין ההיסטוריון ג'ון פיקוק, גורס כי אדיבות ונימוס יצרו את התנאים המקדימים לסחר חליפין, ולא להפך. ברק גם הסב את תשומת לב קוראיו למרכיב הקריטי של שיוכים תאגידיים בחברה האזרחית. אלה שימשו כמעין מפלט לאינדיבידואלים, העניקו להם משמעות ומטרה וסיפקו את הבלמים הנחוצים נגד פלישת הכוח הפוליטי לתחום הזכויות החוקתיות.
לספרו של ברק יש גם פגמים. האם הוא לקח בחשבון באופן מספק את התלונות שהשמיעו פשוטי העם בצרפת? האם הוא ניתח את הסיבות לכך שמהפכות מתרחשות מלכתחילה? האם הוא הציע משנה סדורה של רפורמה כחלופה לתוכניות הרדיקליות של המהפכנים הצרפתיים? אילו לקחים מתמידים אנו יכולים ללמוד מאיגרת שרובה נכתבה מתוך תשוקות המחבר?
למעשה, ישנם לקחים רבים כאלה, כולל האבחנה העל-זמנית לפיה החפץ הנדיר שנקרא ציוויליזציה מצליח לשרוד ולשגשג לא בזכות תכנון רציונלי או חוזים וולונטריים אלא בזכות מקורות עמוקים יותר של חיבור אנושי הדדי המתעלים מעל הסכמות וחישובי חליפין. עבור ברק, קשרים כאלה מתחזקים בתוך המארג הצבעוני אך מלא החן של קבוצות חברתיות, החל מהמשפחות שלנו דרך קהילות מקומיות ועד למוסדות דתיים ומבנים נוספים של ארגון חברתי.
למרות שהרעיון המודרני של חברה אזרחית כספרה נפרדת של מוסדות מתווכים בין היחיד לבין המדינה התפתח לאחר ברק, הדגש החד שהוא שם על חשיבות ההשתייכות האנושית מעניק ל'מחשבות על המהפכה' את הדופק הפועם שלו. אנחנו חיים עבור אחרים, לא רק עבור עצמנו.
ברק מדבר לכולם
יתכן כי הגבלת הדיון לגבי חשיבות הספר לתחום השמרנות בלבד אינה עושה עמו צדק. קשה למדי להתעלם מהיישום שלו בחוגים ליברליים ופרוגרסיביים, אפילו אם אינם מודעים ללקחיו ואפילו כאשר רעיונות המדיניות של ליברלים ופרוגרסיבים רבים יוצאים נגדם.
התובנות שהעלה ברק על הכתב נקראות בהרמוניה עם השפעות מתמשכות של קהילתנות ליברלית והדגש שהיא שמה על הון חברתי, כמו גם הביקורת הפרוגרסיבית על התמסחרות של יחסים חברתיים והתזכורת לכך שהחזקה אישית בהון מגיעה עם אחריות מוסרית כלפי חסרי המזל.
גם אלו המהללים למשל את המסורת הדתית העשירה של השחורים באמריקה או ליברלים עירוניים הנחרדים מתוכניות התחדשות ממשלתיות ודחיקת קהילות מיעוטים ימצאו עניין באדמונד ברק, ובוודאי מי שמתנגד למבט על כל סוגיה חברתית דרך עדשות גזע, מעמד ומגדר. נסו למשל למצוא אפילו בקרב הגלובליסט הפרוגרסיבי ביותר אדם אחד שיכריז על נאמנות לאו"ם או ארגון בינלאומי אחר על פני משפחתו וחבריו.
כמובן, הפלרטוט של חלק מהפרוגרסיבים עם תוכניות חלוקה מחדש של הון והאנטגוניזם שהם מפגינים כלפי דת ממוסדת עומדים בניגוד מובהק לחלק מהטענות של ברק בספר. גם תהליך האטומיזציה ודחפי השחרור העצמי הקיימים בכמה פינות של הליברליזם בוודאי מתנגשים עם הגנתו של ברק על החברתיות הטבעית של היחיד וציותו לסדר מוסרי בהשראה אלוהית.
תהיה זו תמימות גדולה לטעון ש'מחשבות על המהפכה' מכיל בתוכו את היסודות הכלליים של הליברליזם, אך תהיה זו בורות לא-פחותה לבטל את עיקרי הספר שתופסים מקום חשוב גם כיום, אפילו בקרב תומכי חילוניות ופרוגרסיבים.
לכן, במקום להגדיר את 'מחשבות' אך ורק כיצירה המכוננת של השמרנות, עלינו לראות בה הצהרה המגשרת על פערים מפלגתיים. אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית הושפעו באופן עמוק מעצם הרעיון של מסורת תרבותית עליו ברק מגן בכתביו, כפי שהתבטא למשל במנהגים רווחים ומסורות מושרשות בארה"ב, בריטניה וחלק ממדינות אירופה. אלו כוללים את המוסדות החברתיים והדתיים, קודים מוסריים ותורת המשפט, הישגים אומנותיים ומוזיקליים והרוח של חירות מבוססת-חוקה.
עד כמה שנרצה לעתים להימלט מן המסורת הזו היא מצדה מסרבת לעזוב אותנו, מכיוון שהיא מעניקה את המשמעות ללקח החשוב ביותר שאדמונד ברק וספרו מציעים לימנים, לשמאלנים ולכל מי שבאמצע – הנשמה שלנו עמוקה בהרבה מכפי שניתן למדוד. זהו שיעור רלוונטי במיוחד בעידן העצבני של הפירוק החברתי בו אנו חיים.
ד"ר גרגורי קולינס הוא חוקר ומרצה למדעי המדינה באוניברסיטת ייל. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
"התזכורת לכך שהחזקה אישית בהון מגיעה עם אחריות מוסרית כלפי חסרי המזל"-לא הבנתי למה זה כתוב בחלק העוסק בתפיסה הליברלית-פרוגרסיבית. זה בכלל רלוונטי לתפיסות שמרניות!
לא משנה כמה גבוה הם מדברים על אחריות חברתית, בתפיסת השמאל האחריות אינה על האזרח, עשיר ככל שיהיה אלא על המדינה.
תסתכלו לדוגמה על ההסתדרות-הם לעולם לא מסיעים לעובדים ישירות מול המעסיקים אלא דורשים מהמדינה לקחת את האחריות בשבילם ולהתמודד מול המעסיק. דוגמה אחרת היא העובדה שבמסגרת המאבק על הסכם הגז לא הייתה הפגנה אחת מול הבית של יצחק תשובה.
אפשר להביא עוד דוגמאות רבות לנושא הזה אבל המציאות היא שתפיסת השמאל מאפשרת להתחמק מאחריות ולהעבירה לאחרים. לא פלא שהיא כל כך ממכרת ומושכת.
לעומת זאת, הימין דווקא מאמין שהאחריות למוסר צריכה להיות בידי האזרח ורבים מאנשי הימין בכלל מאמינים בהפרדה בזה שאסור למדינה לאכוף מוסר מסוים(רק השמאל יכול להיות מוטרד מהתנחלות שועדת הקבלה שלה לא מקבלת זוגות חד-מיניים או ממעמד האישה בבני ברק למרות שזה לא נוגע לו אישית-הרי הוא מגדיר את המוסר של האינדיבידואל ע"י מה שהוא דורש מאחרים ולא ע"י מה שהוא דורש מעצמו).
זו הסיבה שדווקא החרדים הנוטים לימין גם שולטים במספרים חסרי כל פרופורציה בעולם החסד במדינה.
ימין ושמאל כאן הם ימין ושמאל אמריקנים – זה תרגום. אין לנו באמת ימין כלכלי בארץ, כל הכנסת הסתדרות אחת גדולה וזקנה ומסואבת.
צודק. יתכן שבארה״ב זה אחרת.
בישראל הימין הכלכלי האמיתי היחידי בפוליטיקה זו ״זהות״ שאפילו לא קרובה לכנסת. אבל עדיין ניתן לראות מגמות ככל שנעים על הציר ימין-שמאל.
ההגדרה לליברליזם השתנתה עם השנים. מה שהיה פעם ליברליזם קלאסי הוא למעשה היום הימין, והפרוגרסיבים בשמאל שהם הדבר הרחוק ביותר מליברליזם אמיתי מכנים את עצמם "ליברלים"