מה עם זכות השיבה של הפליטים היהודיים מארצות ערב?

כאשר השיח המסדרונות האו״ם עובר לנושא פליטים מזרח-תיכוניים, הוא סובב לרוב סביב הפלסטינים, בתקופה האחרונה אף סביב פליטים סורים. הדבר נכון גם בכינוסי האיחוד האירופי הדנים בסוגיות הפליטים. למעשה, במסדרונות מטה האו״ם בניו-יורק, לא ניתן להתחמק מתצוגת התמונות החזותית של פליטים פלסטינים.

אך הסיפורים שאינם זוכים לדיון, ובוודאי שלא להנצחה או לצעדים מעשיים מצדם של הארגונים הבינלאומיים, הם סיפורם של 900 אלף פליטים יהודיים שגורשו ממדינות ערב בעקבות הקמת המדינה היהודית ב-1948. לא קיים באו״ם יום ייעודי המוקדש לגורלם, קיומם או היעלמותם של אותם יהודים.

קהילות יהודיות שלמות מצפון-אפריקה ועד לסהר הפורה, מתימן ועד למרוקו; קהילות יהודיות שהתקיימו באדמות ערביות בכל רחבי המזרח התיכון במשך אלפי שנים, אשר הקדימו את הופעתם של מוחמד והאסלאם, נמחקו.

מבחינת האו״ם קיימים רק פליטים ערבים-פלסטיניים, וזאת על אף שמספר הפליטים הפלסטיניים המקוריים של 1948-1949 קטן מזה של הפליטים היהודיים מאדמות ערב. הפליטים היהודיים נשכחו וזיכרונם זכה להתעלמות.

בשנת 1945 חיו בעולם הערבי כ-900 אלף יהודים. בשנים שבין 1948 לבין 1967 ברחו לישראל 608,799 מהם כשהם לוקחים עימם את בגדיהם שלגופם בלבד, בעוד שרכושם שנותר במדינות ערב הוחרם. בנוסף, כ-260 אלף פליטים יהודיים מצאו מקלט באירופה.

מעמדם של היהודים בארצות ערב התבסס על הקוראן. השליטים הערביים חוקקו חוקים שהתבססו על הקוראן, אשר הכתיבו הן את חיי הדת והן את החיים ׳החילוניים׳. שני תחומי חיים אלו נשזרו זה בזה ובלתי אפשרי היה להבחין בהפרדה ביניהם.

על פי הקוראן, אלו שאינם מוסלמים מתחלקים לפגנים ולמאמינים. על הפגנים הנמצאים תחת שלטון אסלאמי לבחור בין המרה לאסלאם לבין מוות. אך לדתם של ״אנשי הספר״, דהיינו יהודים ונוצרים, מעמד שונה המקנה להם אפשרות בחירה בין התאסלמות לבין השתייכות למעמד המכונה בערבית ד׳ימי, ״בן חסות״.

הח׳ליף עומר אבן אל ח׳טאיב כובש ירושלים, שהלך בעקבות אבו בכר, יורשו הישיר של הנביא מוחמד, הנפיק מסמך רשמי שעיגן את סוגיית הטיפול ביהודים ונוצרים. המסמך כלל 12 חוקים שקבעו כיצד יחיו היהודים והנוצרים תחת שלטון האסלאם בתור ״עמים מוגנים״, או ד׳ימים. על מנת לזכות ל״הגנה״, על היהודים והנוצרים היה לשלם מס גולגולת בשם ג׳יזה וכן מס קרקע מיוחד בשם ח׳ראג׳. על הד׳ימים נאסר להעיד נגד מוסלמים, להיות בעלי תפקידים בכירים, להחזיק בנשק או לשתות יין בפרהסיה. בנוסף, היהודים נדרשו לענוד טלאי צהוב על בגדיהם, מנהג אותו אימצו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. תנאים אלו, אשר כונו ׳חוקי עומר׳, נותרו בתוקף עד לתחילת המאה ה-20.

זמן קצר לאחר ההצבעה באו״ם על תכנית החלוקה בנובמבר 1947, היהודים שחיו בפלשתינה הקימו את המדינה היהודית הנקראת ישראל, אשר קמה לתחייה מחדש לאחר כ-2,000 שנים של גלות וחוסר מדינה. מדינות ערב דחו את תכנית החלוקה, ובזעמם שמו להם למטרה להשליך את היהודים ״עזי-המצח״ אל הים התיכון ולחרב את המדינה המתהווה.

האו״ם כיום

גלעד ארדן, שגרירה החדש של ישראל באו״ם, טען במאמר דעה ב׳ג׳רוזלם פוסט׳ כי: ״בעשורים מאז הגירוש הבוגדני, האו״ם פעל לסייע רק למכונים לכאורה ׳הפליטים הפלסטינים׳. מיליארדי דולרים הוענקו לאונר״א אשר במקביל לדאגה לרווחת משפחות, מעודדת טרור והסתה על-ידי תכניות הלימודים שלה בבתי הספר, ובתוך כך מנציחה נרטיב שקרי של ׳זכות השיבה׳ הפלסטינית״. ארדן סיכם: ״אני רואה את תיקון העוול שנעשה לאחינו ואחיותינו מארצות ערב בתור חובה מוסרית. בתור שגריר ישראל באו״ם, אני מחויב להבטחה כי סיפורם יהפוך כעת לחלק מהתודעה הבינלאומית. אני אוביל קמפיין דיפלומטי במטרה להעביר תיקון בעצרת הכללית של האו״ם להכיר במצבם״.

מלבד המאמצים שהוכרזו על-ידי השגריר גלעד להבאת סיפור בריחתם של הפליטים היהודיים מארצות ערב ומאיראן אל הקהילה הבינלאומית, קיים ארגון שנוסד בשנת 2002 בשם ׳יהודים ילידי המזרח התיכון וצפון אפריקה׳ (JIMENA) שמטרתו היא לחנך ולהניע את דעת הקהל האמריקנית ואת קובעי המדיניות ״להגן על הרכוש המוחרם וזכויות האדם הבסיסיות של הפליטים היהודיים מארצות ערב ומאיראן, וכן של מיעוטים מאוימים נוספים באזור״. ב-2011 הארגון החל לפעול בשפה הערבית נגד אנטישמיות בעולם הערבי ולקדם נורמליזציה בין ערבים ליהדות העולם, כולל ישראל.

במהלך כל נסיונות העבר להבאת השלום בין אש״ף, הרשות הפלסטינית וישראל, סוגיית ׳זכות השיבה׳ הפכה למכשול מרכזי. נושא זה הביא למחלוקת בוועידת ׳קמפ דייוויד׳ שיזם הנשיא קלינטון ביולי 2000 עם יו״ר הרש״פ יאסר ערפאת ורה״מ ישראל אהוד ברק, וכן במשא ומתן של יו״ר הרש״פ אבו-מאזן ורה״מ אהוד אולמרט בשנת 2008. ׳זכות השיבה׳ של הפליטים הפלסטיניים וצאצאיהם לישראל הייתה שורש המחלוקת, לא סופה.

ניכר כי עבור יאסר ערפאת, מנהיג הטרוריסטים האולטימטיבי, ניהול מדינה היה בעייתי מדי וחסר את היוקרה והתגמולים של תפקיד לוחם הגרילה, בסגנון צ׳ה גווארה. יתרה מכך, ערפאת חשש ברצינות מהתנקשות בחייו. מכיוון שהפלסטינים האמינו כי יירשו את רכושם של יהודי ישראל המחוסלים, כפי שלימדה אותם אמנת אש״ף, הם דורבנו להאמין כי רק פחדנים מתפשרים. אבו-מאזן, בדומה לקודמו, חשש לחתום על הסכם שלום עם אולמרט, על אף הוויתורים הישראליים הנרחבים. גם הוא חשש מהתנקשות.

מבחינה היסטורית, נוצרה תחלופה של אוכלוסיות במזרח התיכון ומספר היהודים המוגלים עלה על מספר הפליטים הפלסטינים הערביים. רוב היהודים גורשו כתוצאה ממדיניות של הסתה אנטישמית גלויה ואף טיהור אתני. אולם, בשונה מהפליטים הערביים, היהודים שנמלטו הם בבחינת סיפור נשכח כתוצאה משילוב של ציניות בינלאומית והפיכתם של הפליטים לאזרחים פרודוקטיביים על-ידי מדינת ישראל.

מתוך יותר ממאה מיליון פליטים שהוגלו לאחר מלחמת העולם השנייה, הפלסטינים הם הקבוצה היחידה לה יש סוכנות או״ם מיוחדת המנציחה את הטרגדיה שלהם. דיון פתוח על הפליטים היהודיים הינו קריטי להתנגדות לדרישה הפלסטינית ל׳זכות השיבה׳.

הטור התפרסם לראשונה באתר Front Page Magazine.