קורונה ותקשורת: לוחמת בשתי חזיתות

בשנים האחרונות משקיעה ד״ר לימור סמימיאן-דרש את מרצה בשני שדות נפרדים ושונים לחלוטין. הראשון והוותיק יותר בחייה הוא עולם האקדמיה, בו היא מתמחה בנושא טרור ביולוגי ומגיפות. לקביעותה כמרצה בכירה באוניברסיטה העברית קדם מחקר רב, בין השאר במוסדות היוקרתיים ברקלי (כחוקרת אורחת) וסטנפורד (כפוסט-דוקטורנטית). את תאריה סיימה דרש בהצטיינות. העולם השני בו עוסקת לימור בשנים האחרונות הוא התקשורת, כאשר בנוסף להופעות ב׳ערוץ 20׳ ואחרים, החזיקה דרש במשך שנים בטור קבוע ב׳מעריב׳ וכעת עושה זאת ב׳ישראל היום׳.

אלא שמוקדם יותר השנה, לאחר התפרצות נגיף הקורונה, התמזגו להם לפתע שני עולמות עיסוקה כשנקראה לדגל לשמש בתפקיד יועצת לענייני קורונה לראש הממשלה נתניהו.

כך מצאה את עצמה ד״ר סמימיאן-דרש פועלת בשתי חזיתות. בראשונה, נגד הנגיף, נדרשה לימור לקחת את מחקריה בתחומי האנתרופולוגיה והסוציולוגיה של הביטחון והבריאות, ההיערכות למצבי חירום אזרחיים ואיומים לא קונבנציונליים – וליישם את מסקנותיהם, הלכה למעשה. החזית השנייה התנהלה על גבי מסכי הטלוויזיה והמכשירים הניידים – בתקשורת וברשתות החברתיות – שם עסקה בהסברת ההנחיות, המדיניות והאסטרטגיה בטיפול בקורונה, תוך שהיא ממשיכה להיות קול בולט המייצג את המחנה הלאומי. לרגל היבחרות לימור לאשת השנה של ׳מידה׳ לשנת 2020, ישבנו איתה לראיון. בזום כמובן.

מתי התחלת להיות פוליטית?

“מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי בבית מאוד אידאולוגי וימני ואני זוכרת את עצמי מביעה את עמדותיי מגיל צעיר, כבר בבית הספר היסודי ובתיכון, וכמובן גם באוניברסיטה, כשבהתחלה הייתי פעילה בתא ׳גלעד אביב׳ ואחר כך הקמנו את תא ׳לביא׳, שהיה תא של ׳הליכוד׳ בקמפוס. הייתי יושבת ראש תא ׳לביא׳ והמשכתי בתפקיד תוך כדי היותי סטודנטית, בהתחלה לתואר ראשון ואחר כך גם לתואר שני.

“זה תמיד היה חלק חשוב ממני, ובסביבה אקדמית, סביבה שבה נוכחות של תא אידאולוגיה ימנית היא לא מובנת מאליה, זה עוד יותר חשוב. בכלל, אני חושבת שהתבטאות פוליטית עניינית וסדורה היא דבר מאוד ראוי לבני נוער ולאנשים בוגרים יותר”.

יצא לך לחוות בעבר התנכלות על היותך ימנית?

“כשאני מסתובבת עם התואר של ד״ר באוניברסיטה העברית, הרבה פעמים כשלא כולם מכירים אותי ואת עמדותיי, אז ברגע שמתברר שאני ימנית אנשים אומרים לי ׳וואו, לא רואים עלייך׳. ואני תמיד צוחקת ביני לבין עצמי שכן, פשוט עוד לא הסרתי את הכובע, כשאני אסיר אותו אתם תראו את הקרניים.

“זה חוסר הנכונות לקבל ימין אינטלקטואלי, שזה משהו שהוא נורא מאיים. אני רואה את זה לא מעט, אבל אני כבר לא נעלבת מהדברים האלה, אני בעיקר מתחזקת. כשזה קורה אני אומרת לעצמי איזה מזל שאני לא פחדתי להביע את עמדותיי, וכמה אנשים אחרים יש בחוץ, ואני לא שופטת אותם, שזה שהם יחטפו ככה פעם אחר פעם יגרום להם להסתתר ולהשתתק, כי זאת לא חוויה נעימה. עד היום יש אנשים שכותבים לי בפייסבוק באופן פרטי ואומרים לי את כל כך צודקת אבל אני עדיין לא מעז להגיד את מה שאני חושב בגלל מקום העבודה שלי או כי אני עלול לאבד חברים ומכרים ברגע שיידעו שאני חושב כך”.

מה המתכון שלך לשילוב קריירת אקדמיה, עיסוק תקשורתי-ציבורי ומשפחה?

“ראשית כל עובדת מאוד-מאוד קשה. אני מהאנשים שאין להם רגע אחד של פנאי בחייהם. אין פה מתכון מנצח, הרבה פעמים זה בוודאי בא על חשבון המשפחה, ולפעמים גם על חשבון הבריאות האישית שלי. זה יכולת לתמרן בין הדברים האלה מתוך אמונה שכל אחד מהם חשוב לך מאוד. בוודאי הקריירה האקדמית שלי מעל הכול, זה משהו שהקדשתי לו את מיטב שנות בגרותי וחיי, בוודאי המשפחה זה הדבר היקר ביותר שיש לאדם בחייו, והעיסוק התקשורתי הציבורי זה מסוג הדברים האלה שכשאתה נקלע אליהם ומגיע למעמד מסוים, אתה מבין שאין לך את הפריבילגיה שלא לדבר.

“לפעמים אני אומרת לסטודנטים שלי שתמיד אנסה לא לשרבב את עמדותיי הפוליטיות בשיעורים או חלילה להשפיע עליהם, ומצד שני שלא יצפו מאדם כמוני, או מכל מרצה אחר במעמדי ובגילי, שלא יהיו לנו עמדות פוליטיות. זה גם אומר משהו, כי אם הגעת לשלב הזה ואין לך מה לומר על שום דבר, בעיניי זו תעודת עניות הפוכה”.

“מצד אחד זאת תחושת סיפוק מאוד גדולה כשאתה מצליח לשלב בין כמה דברים, מצד שני יש תחושה קבועה של תסכול וגעגוע לכל אחד מהדברים. בין אם זה לא מספיק זמן למשפחה, במיוחד אחרי שבתקופת הקורונה הייתי עמוסה מאוד ובין אם זה כל הפעילויות האוניברסיטאיות. זה לא קל, אבל לפעמים אתה יודע שזה מה שצריך לעשות ונכון לעשות, אז אתה עושה את זה”.

לטובת אלו שפחות מתמצאים, תוכלי להסביר בקצרה על המחקרים שלך?

“זה כמו להגיד לבן-אדם – ספר לי על הדוקטורט שלך בחמש דקות, כשזה מחקר שאתה עושה חמש שנים. אחרי יותר מעשור באקדמיה, כחוקרת ומרצה, יש המון דברים שאני יכולה לספר. אני אספר בקצרה שהנושא שהכי עניין אותי בשנים האחרונות זה העיסוק באי-ודאות עתידית, איך נערכים אליה ואיך בכלל תופסים אותה מבחינה קונספטואלית. מדוע המשגות של עתיד דרך מונחים של סיכון, הסתברויות ואפשרויות הן שונות מהמשגות של עתיד במונחים של אי-ודאות, של פוטנציאל עתידי ושל דמיון עתיד, ולאו דווקא של ידע שמתבסס על העבר. זאת שאלה שהטרידה אותי מחקרית בהרבה מהמחקרים שלי.

“חקרתי את זה בהקשר של היערכות למגיפות, של שפעת פנדמית בתקופות שונות בישראל ובעולם ושל המפגש שבין מדע וביטחון – האפשרות שמדענים ברצונם לעשות טוב ייצרו נגיפים מסוכנים חדשים, ואיך עושים רגולציה למדע בעידן של טרור, בעידן של מחשבה על הסיכון של מה שנקרא בספרות ״השימוש הכפול״, בעיקר בישראל וארצות הברית, כולל ועדות מדעיות שונות בתחום הזה. בשנים האחרונות אני חוקרת תרחישים גלובליים של תכנון עתיד והיערכות לסיכונים בתחום של בריאות, אנרגיה וביטחון, וכרגע שותפה גם במחקר בינלאומי נוסף על דמיון עתיד בעולם ההייטק בישראל ובארה״ב”.

האם את נהנית יותר לעסוק במחקר אקדמי או בלדבר על תפירת תיקים ואקטיביזם שיפוטי?

“לדבר על תפירת תיקים ועל אקטיביזם שיפוטי זה לא משהו שאתה נהנה ממנו, זה משהו שמדיר שינה מעיניך. חוץ מזה שאני מאוד אוהבת את המחקר, אני לא מסוגלת לשתוק כשנעשה אי-צדק. כשנעשה אי-צדק, אני חושבת שאנחנו כאקדמאים וכאינטלקטואליים, אגב ימנים או שמאלנים כאחד, חייבים להביע את עמדתנו. וזו הסיבה שאני עוסקת בנושא הזה, כותבת על כך ומביעה את עמדותיי. לכן, אין מה להשוות בין הדברים. מקום אחד זה מקום מחקרי טהור, התשוקה האקדמית המקצועית שלי, והמקום השני זה המקום הציבורי-ערכי שבשניהם אני מנסה לתרום”.

מהם הלקחים המרכזיים שאת לוקחת איתך מהתקופה הקצרה בה שימשת כיועצת מקצועית לענייני הקורונה לראש הממשלה?

“אני מאוד התרשמתי מההתייעצות הקבועה עם שלל המומחים, שזה מדהים בפני עצמו. אתה יכול לשמוע מישהו אחד שתומך במודל השוודי ומישהו אחר שתומך במודל האוסטרלי-ניו-זילנדי של אפס תחלואה כשעל כל חולה עושים סגר מלא, ולהקשיב באותו דיון לשניהם ממקום מאוד פתוח שמאפשר מקסימום מגוון של דעות ופעולות מדיניות אפשריות, כדי לנסות ולקבל בסוף את ההחלטה הטובה והמתאימה ביותר למדינת ישראל בשלב שבו אנחנו נמצאים במגיפה.

“תחושתי שההחלטות התקבלו בכובד ראש ובצורה יסודית ושקולה. היו פעמים שהקבינט התכנס, ישב המון שעות ולא קיבל החלטה. זה לא ממקום של חוסר החלטיות, להיפך, ממקום שקול. אתה שומע את כל המומחים, את כל ההערכות, ובסוף אתה צריך לקבל החלטה כשאתה יודע שאתה לא יכול לדעת מראש אם היא תהיה טובה, ושרוב הסיכויים שאתה תדע רק בדיעבד אם היא הייתה מספיק נכונה. ואתה יודע שהמצב הוא כל כך דינאמי שהחלטה שתקבל היום, בעוד שבוע כבר לא תהיה רלוונטית.

“זה לא רק לקבל את ההחלטה, זה להיות מסוגל להוציא אותה לפועל מספיק מהר, כשלפעמים היא צריכה לעבור אישור או חקיקה בכנסת. אלה עוד מהלכים שגוזלים זמן ואני לא נכנסת כרגע לדיון אם זה נכון וראוי או לא, זה פשוט חלק מהפרוצדורה. כל הדברים האלה הם דברים מאוד חשובים כשאנחנו רוצים לשפוט את האופן שבו מקבלי ההחלטות פועלים ופעלו פה בתקופה האחרונה. אחרי שסיים את תפקידו, שאלו את משה בר סימן-טוב מה למדת מההתמודדות עם המגיפה הזאת. הוא אמר שבמגיפה הזאת הוא הבין שאת ההחלטה שאומרים לך שהיא מוקדמת מדי היום ואתה מגזים ועדין לא צריך לקבל, זה דווקא הזמן שאתה צריך לקבל אותה. זו פשוט הדוגמה בזעיר אנפין למצב הטוטאלי של אי-ודאות שבו אתה צריך לקבל את ההחלטה לפני שאתה יודע שהיא הנכונה, אחרת היא הופכת להיות לא רלוונטית בפרק זמן קצר והתוצאה עלולה להיות הרת גורל”.

הצופה הישראלי מן השורה התרגל לשמוע במהדורות החדשות, כמעט מדי יום, על ״מומחים״ המסבירים ברהיטות את כל מה שקבינט הקורונה ״מפספס״, תוך קביעה נחרצת אודות מה נדרש לעשות במקום זאת. אך כפי שמסבירה לימור, מדובר בחלק אחד בלבד של תהליך קבלת ההחלטות.

“כשנאמר ש״ההחלטה התקבלה בניגוד לעמדת המומחים״, אני תמיד שאלתי את עצמי, רגע, איזה מומחים? שמעת באותו דיון מומחים שטוענים דבר, ולפעמים גם מומחים שטוענים את היפוכו. זה לא הופך את אלה לטובים ואת אלה לרעים. הם מגיעים מדיסציפלינות שונות, נותנים משקל שונה להיבטים שונים של המגפה ובעיותיה ולכן שיטת הטיפול שמציעים תהיה שונה. אבל צריך לתכלל את המידע על בסיס הידע המקצועי ולקבל החלטה שהרבה פעמים היא החלטה ערכית.

“למשל, החלטה ערכית לגבי מעמדם של בתי הספר או פתיחת המסחר, היא לא רק החלטה אפידמיולוגית. אנשים שאלו בתחילת המגיפה למה לא מיישמים את המודל השוודי, ואחרים שהציעו ״לכלוא רק את האוכלוסיות בסיכון ולשחרר את כל שאר המשק״. היום אנחנו יודעים שבשוודיה יש יותר מפי שניים מתים מאשר בישראל והם כבר עברו את קו ה-8,000 מתים, כלומר שהמודל הזה לא הצליח. אז יש מומחים לכאן ולכאן וההתלבטות לאיזה מומחה להקשיב היא לא פשוטה. ולכן זה היה קצת משעשע לשמוע שהחלטה התקבלה ״בניגוד לעמדת המומחים״”.

לימור אף חוותה מקרוב את האופן המעוות בו מציגה לעיתים התקשורת את המציאות סביב הטיפול במשבר. “הרבה פעמים לא היה קשר בין הדיווח התקשורתי לבין הנעשה בישיבות, וזה מצער. היה פער בין מה שמנסים לתאר בתקשורת לבין הדיון המאוד ענייני שהתקיים בישיבות עצמן. בסוף במבחן התוצאה עד היום, ונקווה שכך גם יקרה בחודשים הקרובים עד סוף תקופת ההתחסנות, נתוני התמותה למיליון נפש בישראל הם מהנמוכים ממדינות ה-OECD. מבחינת הבדיקות, שכל הזמן אומרים שאין מספיק בדיקות ואנשים מתים בגלל זה, אנחנו בודקים כמעט הכי הרבה במדינות ה-OECD ונעים סביב המקום השלישי, כלומר בראש הטבלה. מכון בלומברג דירג לאחרונה את מערכת הבריאות הישראלית במקום החמישי ביעילות הטיפול שלה בתקופת הקורונה.

“תמיד רוצים להפחית בהישגים האלה ולהגיד שזה רק כי הרופאים הם שעשו עבודה טובה, וזה נכון בלי ספק לגבי הרופאות, הרופאים, האחים והאחיות, אבל יש פה מערכת בריאות שלמה שתפקדה היטב ברגע האמת. בסגר השני כשהיה חשש שמערכת הבריאות יכולה להגיע לסף קריסה, כמו שראינו שקרה להרבה מערכות בריאות באירופה, הכפילו בבת אחת את יכולת הטיפול בחולי קורונה קשים בבתי החולים בארץ, מ-800 לקרוב ל-1,500 ועשו פה תהליכים שהוכיחו את עצמם מבחינה בריאותית”.

לימור מדגישה כי: “גם מערכת החינוך, בניגוד למה שאמרו, נערכה מאוד נכון במהלך הקיץ, בנתה מודל גם מבחינת התחלואה וגם מבחינת הרציונל, תכננה כיצד ילמדו מקרוב ומרחוק, ובנתה תכנית מאוד יסודית שתפעל גם כשאנחנו לא בסגר וגם כשאנחנו בסגרים. לא בכל מקום בעולם שיש סגר הלימודים המשיכו להתקיים מרחוק.

יצא לך לראות את בנימין נתניהו מקרוב מאוד בזמן משבר הקורונה. האם ההתנהלות שלו שחווית תאמה את התפיסה שלך לגביו קודם לכן?

“כמו מרבית האנשים במחנה הלאומי, תמיד חשבתי שנתניהו הוא מדינאי על והערכתי את דרכו האידאולוגית, הפוליטית ואת תרומתו האדירה למדינת ישראל ולעם היהודי. אבל דווקא סביב ניהול משבר הקורונה ראיתי דברים שלא ידעתי. ראיתי את היכולת הניהולית שלו, ההקשבה, היסודיות ואת הסבלנות אין קץ. תחשוב שאתה יושב שעות על גבי שעות, שומע את כל המומחים, את כל הדיונים ואת כל ההתלבטויות, ובסוף הוא תמיד נשאר ערני לשיחה. הרבה אנשים שיושבים ומקשיבים, תוך כדי מחשבותיהם נודדות לדברים אחרים כשהדיון מתארך. לא אצל נתניהו. אצלו גם אחרי עשר שעות של דיון אתה יכול לעצור אותו ולשאול אותו מה אמר הדובר האחרון והוא יגיד לך.

“יש לו יכולת לסכם דיונים ותמיד להוציא עיקר מתפל, לבודד את הטענות, לקרוא מחקרים בינלאומיים ותוך זמן קצר להתמצא ממש בלב העניין. כשנתניהו מדבר על חיסונים, הוא באמת מבין את הצד הרפואי-מדעי שעומד מאחוריהם, הוא לא צריך שיכינו לו דף תקצירים, הוא באמת בקיא. זו יסודיות שמגיעה מתוך תחושת שליחות אמיתית. מדובר בבן-אדם שהחליט להקדיש את כל חייו למדינת ישראל וגם להקריב המון. לראות את העבודה שלו ברמה האנושית והיומיומית זה מעורר התפעלות והערכה”.

את הראיון לימור מסכמת בקביעה כי: “הפוליטיקה באופן כללי היא כפוית טובה שאין לתאר. בטח ובטח כשאתה במחנה הלאומי, ועל אחת כמה וכמה כשאתה ראש הממשלה מטעם המחנה הלאומי. הדבר הטראגי הוא הפער בין האופן שבו מנסים לצייר אותו חלקים מסוימים, בעיקר בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית, לבין האופן שבו הוא פועל והנתינה הטוטאלית שלו למדינת ישראל. זה מאוד מצער אותי”.

בסיום הראיון עם לימור, נזכרתי בסיפור על הפרופ׳ השמרני הדגול לכלכלה וולטר וויליאמס ז״ל, שפעם השתתף בוויכוח באולפן בארה״ב בנושא חינוך, בו ייצג את הדעה השמרנית, הדוגלת בחירות הפרט. לאחר השידור הוא קיבל טלפון ממילטון פרידמן. וויליאמס סיפר כי: ״הוא (פרידמן) אמר שאני צודק לגבי הכול, אבל שעשיתי טעות אחת. לא חייכתי. הוא הסביר כי כאשר אתה מדבר על חירות אתה חייב לחייך. זאת הייתה אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי אי-פעם״.

בעיני רבים, הגדולה של לימור סמימיאן-דרש היא היכולת להצליח לשמור על קור הרוח, ובמיוחד על החיוך, גם כשמצויה במהלך ויכוח קולני בעמדת נחיתות מספרית קיצונית אל מול פרשנים וכתבים באולפני החדשות.

מסכמת שנה

שנת 2020 במילה: “אי-ודאות”.

שנת 2020 במשפט: “שיעור חשוב בהתמודדות עם מצב דינאמי של אי-ודאות”.

רגע ב-2020 שלא תשכחי: "הסכמי אברהם, השלום עצמו והמשמעות של השתנות כל הפרדיגמה המדינית כלפי מדינת ישראל בעולם הערבי ובעולם כולו".

רגע ב-2020 שהיית מוכנה לשכוח: “הטירוף של שלוש מערכות בחירות בזו אחר זו, ובמיוחד כשבשתיים מהן לא היה ספק שיש רוב לימין, ובכל זאת, לאור התנהגות של ליברמן, נמנעה הקמה של ממשלת ימין”.

איחול לשנת 2021: “הקמת ממשלת ימין יציבה לארבע שנים מלאות. שהציבור יכריע, שעמדותיו האמיתיות תבואנה לידי ביטוי בחלוקת המנדטים”.

הימור בחירות: “אני מעדיפה לא להמר, כי ההימור שלי דרך כלל מבוסס על ניתוח המציאות. במקום לעסוק בהימורים על מה שיקרה ולשחק משחק שכולנו חיצוניים אליו, אני חושבת שאנשים פשוט צריכים להביע את עמדותיהם ולהבין שאנחנו נמצאים ברגע דרמטי, שזה או ממשלת ימין או בחירות נוספות”.