יהודה ויזן: המשורר שדואג לאיכות הספרות בישראל

זה היה העשור של יהודה ויזן – ובמיוחד, זו הייתה השנה שלו. ויזָן, בן 35 בלבד, יזם-ופועל כאחד של יצירה, תרגום וכינוס, הוא מעין ראש האופוזיציה לזרם המרכזי בעשייה הספרותית בישראל. בכל ענפי פעילותו, כעורך וכמתרגם, כמשורר וכסופר, כמבקר וכמו״ל, הוא מעמיד בתוקף, המקים עליו רבים, סדר יום ועדיפויות חלופי בתרבות הישראלית, ברוח שמרנית הן מבחינת האליטיזם שהוא נוקט בלי להתבייש, הן בעמידתו על חשיבותה של המסורת המערבית והיהודית והוקרת גדולי העבר והן בהסרת המסכות לפרוגרסיביות המושלת בכיפה.

בפתח העשור, ב-2011, הופיע הגיליון הראשון של 'דְּחָק', כתב-העת עב הכרס ועתיר התוכן שהוא עורך. בשקלול רב-ממדי – ההיקף, המגוון, האיכות, חשיבות התגליות הארכיוניות והאומץ הציבורי – ברור שמדובר בכתב העת הספרותי המוביל בישראל. השנה, שנת סיום העשור, הופיע הגיליון השנים-עשר. ל'דחק' נלווית הוצאת ספרים באותו שם, המוציאה בין היתר את סדרת תרגומי כתבי המופת באסתטיקה 'דְּרָשׁ'.

מתוך השתתפותי האישית בשני המפעלים הללו אני יכול להעיד כי טביעת ידו של ויזן נמצאת בכל המתפרסם בהם: מעצם הבחירה ביצירות לתרגום ובמשוררים ובסופרים המשתתפים, דרך ליווי המתרגמים והכותבים בעבודתם, ועבור בכל שלבי ההפקה, כולל גיוס הכספים, העימוד והשיווק.

'דחק' הוא מפעל כמעט לא-ייאמן בהיקפו של גילוי וחשיפה של אוצרות קלאסיים ומודרניים במקור ובתרגום, השוקד לסגור את חורי ההשכלה של התרבות העברית, וכך לצרפה אל משפחת לשונות התרבות הגדולות. רבות מהיצירות, בפרוזה ובשירה, הוא מתרגם בעצמו בכישרון רב.

בשער גיליונו הראשון של 'דחק' הופיעה תמונתו של דויד פרישמן, הסופר, המתרגם והמבקר העברי בן סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עורך כתב העת 'התקופה', שנודע בין היתר בביקורותיו החריפות, הנשכניות והמנומקות. פרישמן הוא כמדומה המודל העיקרי של ויזן כעורך ובעיקר כמבקר.

בקרב שכבה חברתית ידועה, שכבה שאולי רוב השיח על ספרות-יפה בישראל מתנהל בתוכה אך מזונה הרוחני העיקרי הוא עיתון 'הארץ', שמו של ויזן מוכר בעיקר או אפילו רק כהתגלמות המבקר התוקפני והשנוא, המפיל את האנדרטאות-החיות ואת הטוטמים הגדולים, והריקים לפעמים, של התרבות בישראל. גם בעיניי הוא לעיתים מגזים או טועה במשורר זה או אחר – אך אין הדבר גורע מההערצה לכושר האבחנה שלו, להפניית העורף לאזורי הנוחות, לנכונות לשלם מחיר על דעתו ולשנינות לשונו.

השנה הייתה לוויזן גם שנת אסיף כמשורר. ספר מבחר שיריו מ-2005 עד 2020 הופיע בהוצאת כרמל, ובו מבחר משירי ספריו הקודמים, ושורת שירים חדשים. ויזן הוא משורר פורץ דרך, העוסק בשיריו בלי הרף בניתוץ התקינות הפוליטית השלטת וריקונה מתוכן, כמו גם בשיח נוקב, ומצחיק גם כשהוא מצדיע, עם משוררים מרכזיים. שירתו, חלקה ניסיונית, בולטת בממד ההומור, שעודנו נדיר למדי בספרות הגבוהה שלנו.

נוסף על ספרי שיריו פרסם ויזן בשנים האחרונות את הרומן 'פֶּקַח', יצירה במינון גבוה של סטירה מחד גיסא ושיח עם יצירות מופת מאידך גיסא, ועם לא מעט השראה אוטוביוגרפית, וגם את ספר הילדים 'אצל הֵילל ולילית מהעיר הגלילית' החוגג, בחריזה, את כשפיה של השפה. לצד אלו עומדת שורה ארוכה של ספרים שתרגם וערך, בפרט ספרים של שירה ועל שירה.

2020 תבלוט ברזומה של ויזן מסיבה נוספת: בזכות הופעת כרך חלוצי ומרשים מאוד שהוא ערך יחד עם יהושבע סמט-שינברג והוציא לאור – ״שירת ההשכלה העברית: מבחר״. זו תרומה שלא תסולא בפז להעלאת תקופה קריטית בתולדות הספרות העברית אל המודעות. השניים גאלו שם משוררים לא ידועים, איתרו כתבי יד ויצירות מופת שלא היו מוכרות, וסתמו חור ענק ומביש במדף הספרים העברי.

ויזן, שקיתונות של רותחין ושפכים הם מנת חלקו יותר מפרסים וכיבודים, לא הסתיר את שמחתו על בחירת ׳מידה׳ בו, וענה לרגל זאת לכמה שאלות שלי.

בפתח ספר השירים החדש שלך מופיעים כמה שירים המופנים לאיזו 'אַתְּ', מין מעריצה יומרנית ש”מפגינה, בחוץ, / בכיכר או בכפר, / בחזֵך החשוף / הבוער משנאה / לכל מה שחשוך / ונִבער”; אתה אומר לה למשל: “ביקשתי להורות לָךְ איבה / ולא איווית // עצם המילה איבה / מעלה בָּך עווית // הסברתי לך שזו דעה קדומה / שטרם חווית / איבה טובה, איבה בריאה – / איבה טבעית”. מי זאת 'את'? התגלמות של התרבות הישראלית הרווחת?

“היא אישה שהיא כל מיני נשים וכל מיני אנשים. היא אותו אדם שיושב מולך שעה ארוכה ומהנהן בהתלהבות לכל מילה שאתה אומר גם כשאינו מבין את משמעות הדברים. הרי אילו הבין היה יודע שאינך ממוקם דווקא בצד ה״נאור״ וה״נכון״ של המפה, כפי שמתבקש כביכול מאיש ספרות וכפי שמניחים לגביו באופן אוטומטי – ושהוא, שכרגע מביט בך בחיוך מוקסם, מייצג בעיניך את כל מה שרע.

“היא, כלומר 'את', חובבת את חיבוב התרבות. היא כנראה גם כותבת בעצמה. היא מאוד מתאפקת כרגע שלא להראות לך. אבל היא לא תצליח להתאפק עוד הרבה זמן. בכל אופן, אתה לא באמת מעניין אותה. אתה אמצעי, היחס כלפיך הוא אינסטרומנטלי. אפילו החוכמה עצמה לא מעניינת אותה. מעניין אותה ההילה של החוכמה שעבורה אין היא מוכנה לטרוח באמת. מעניינים אותה התארים, השמות והמילים הגדולות: 'שֵׁם שָׁד"ל משדלֵך מָשָׁל אל שַׁדי הוא' וגו'. היא חושבת שחוכמה או שירה זה מידבק, כמו מחלת מין, ואולי אם היא תשכב איתך או תבלה איתך מספיק היא גם תהיה חכמה. גם תכתוב שירה. משהו כזה. בין היתר”.

הביקורת הספרותית שאתה כותב – שמבחינת ההמון הפיליסטיני קורא 'הארץ' היא כל מהותך – עולה לך בוודאי במחיר חברתי רב, בדימוי אולי אפילו סדיסטי, בחרמות אולי פה ושם. זה שווה? אתה חווה את זה כקורבן שאתה מעלה לאלוהי האמת והספרות?

“ראשית, אלוהים הוא גם אלוהי האמת והספרות – ה' הוא אחד, ולפניו ניתן את הדין גם על התנהלותנו הספרותית, ובוודאי על זאת שנעשית בלשון הקודש. כך או כך, אין כאן שום קורבן, רק זכות גדולה וחובה גדולה. שנית, לא מדובר בקוראי 'הארץ' באופן בלעדי. הביקורת שלי על 'משיב הרוח' התקבלה בקרב חוגים נרחבים של הציונות הדתית באופן דומה. יש נטייה לסלוד ממי שמפר את השקט והשלווה בשכונת הקוטג'ים המנומנמת (בתוך הקו הירוק כמו גם מחוצה לו) – בכל מקום שבו 'השיח' ובפרט הפן הזהותני שבו הופנם עד גמירא; בכל מקום דשן, מנוון ובינוני שבו מעלים על נס יוצרים מסוגם של דויד גרוסמן ויהודה עמיחי, שלא לדבר על אגי משעול, רוני סומק ודורי מנור.

“אני מאמין, ואף יודע היטב, שכל מי שעוסק בספרות באופן רציני, כלומר, כל מי שקרא ספרות עברית לדורותיה, ולא רק עברית, אינו מזדעזע כשהוא קורא אותי, ויודע שאני פועל בתוך מסורת ברורה מאוד וארוכה מאוד – אורי קובנר, פרישמן, קורצוויל, אמנון נבות ועוד רבים וטובים ולא תמיד נחמדים. אין שום דבר חדש במבקר ספרות שכותב דברים חריפים. ובכלל: טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת.

“לגבי המחיר, קשה לדעת. ייתכן שבהווה אני פחות אהוד בקרב חוגים כמו חוגי ספרות, חוגי מגדר, נוכלים וגרפומנים מסוימים שממילא איני אוהד. ייתכן שוועדות כאלה ואחרות תקפחנה אותי. מה זה משנה? אין לזה שום מחיר חברתי. צריך להבין שיש בי איבה כלפי חלק גדול מהאנשים האלה, איבה שיסודה בתפיסת עולם מנוגדת ובפערים שלא ניתן לגשר עליהם ואין לי עניין בחיבתם. על כל פנים, איני מאמין בדיון בכל מחיר”.

האם נדרשים שינויים ב'היררכיה' ובקאנון שלנו, ההיסטורי והעכשווי? מה למשל?

“האמת היא שמזל שעוד אפשר, לפי שעה, לדבר על קאנון. צריך להילחם על ניקיון הקאנון, ולקוות שכמה שפחות יוצרים יוכנסו לשם בכוח ומהסיבות הלא נכונות, כלומר מתוך אפליה מתקנת כזו או אחרת שאין לה שום קשר עם איכות היצירה. בכלל, לכולם יש היום נטייה לסדר מחדש את הקאנון, לבקר אותו, לחתור תחתיו, 'לכונן היסטוריוגרפיה אלטרנטיבית' וכו'. זו אופנה אקדמית שכזו, סוג של ספורט: מי ימצא את 'האחר המושתק־המודר' הבא. אני פשוט שמח שיש קאנון. כך שתמיד יש מה לקרוא ותמיד יש לאן לשאוף.

“לגבי ההווה, אין מקום לדבר עדיין על קאנון עכשווי. חסרה לנו הפרספקטיבה ההיסטורית. דברים כאלה לוקחים זמן. יש יוצרים מיוחצנים יותר ויש פחות. מבחינה ספרותית אין לזה שום משמעות. העובדה שמישהו או מישהי שוכרים את שרותיו של איזה דן־מירון־להשכיר־לכל־המרבה־במחיר כדי שיכתיר אותם, לא משנָה דבר. הסנסציוניות שבה מבקרים חסרי־מושג שחבל אפילו לשלוח להם עותק לביקורת, קובעים כל שני וחמישי שמישהו הוא האלתרמן החדש או הוולך החדשה, אף היא חסרת משמעות. בקיצור, צריך לתת לזמן לפעול את פעולתו ולהתעלם מרעשי הרקע”.

– איך אתה מגדיר את מקומה הנכון והראוי של המורשת הכתובה היהודית-דתית במערכת הספרות והרוח העברית? האם אתה מזהה בשנים האחרונות תנועה כללית בכיוון שאתה מקדם?

“מובן שהמורשת הכתובה היהודית-דתית ניצבת בבסיסה של הספרות העברית. היא האֵם והיסוד לכול, ולא משהו שמתקיים במנותק. אני לא מחסידי תזת החייאת העברית בידי בן-יהודה ושות'. מבחינתי העברית הייתה בחיים כל הזמן, ומה שקורה היום הוא המשך ישיר של מה שהתרחש לפני מאות ואלפי שנים, ובוודאי בשירה העברית שלא הפסיקה להיכתב ולו לרגע.

“האם ישנה מגמה של התקרבות למקורות ולמשלבים כאלה ואחרים בספרות הנכתבת כיום? התשובה היא לא. כי גם בקרב הציבור הדתי הכותב השימוש במקורות נעשה באופן שגוי. לא מתוך ביזה מלאת חיות וחדווה של מילים וצורות, אלא מתוך שימוש עקר, מסורס ובעיקר אורנמנטלי ו/או זהותני בשברי פסוקים”.

בביקורת שלך על הציונות הדתית אתה מאגף אותה מ'ימין', גם בהיבט הספרותי אבל גם בזה הרוחני והדתי. אתה מזהה אצלה פרוגרסיביות בדברים כגון הפתיחות שלנו לזרמים יהודיים ליברליים, ותובע איזו אותנטיות יהודית. על דרך הקל וחומר אתה מבקר חריף ואירוני של מה שנקרא התל-אביביות, כמו שראינו קודם בשיר. והרי אתה עצמך חי בטבורה של החברה ה"תל-אביבית" המובהקת, ושמא גם שותף לאורחות חייה. אתה יכול לפתור לי את הדיסוננס?

“נדמה לי שהעובדה שאני חי בתל-אביב דווקא מסייעת לי להבחין ביתר שאת עד כמה אנשי הציונות הדתית הולכים ונעשים דומים באורחותיהם לאנשי עירי. עד כמה הפער הולך ומצטמצם. ועד כמה אנשי המגזר, לא כולם אך בהחלט גם כאלה שהזדמן לי לפגוש, הולכים ונשאבים לתוך ההווי הנהוג במחוזותינו ומאמצים את ערכיו כמו גם את גיבוריו התרבותיים, עיין ערך דויד גרוסמן, נטמעים ונטמאים ומנסים להתחבב. כולנו זוכרים את הקמפיין של בנט שבו התחפש להיפסטר שקורא 'הארץ'. אבל זו לא באמת הייתה תחפושת אלא החצנה של אחת מתשוקות המגזר.

“במסגרת אימוץ הערכים הזה, או לכל הפחות במקביל לו, יש התרופפות באדיקות ומתחוללות גם תמורות באופני הפולחן הדתי בקרב קבוצות מסוימות בציונות הדתית. מ'מניין משתף', סידורים ותפילות אלטרנטיביים ועד, השם ישמור, בני לאו. אבל אם לא נוח לשמוע זאת ממישהו שגר בתל-אביב, אפשר לצטט רבים וטובים מתוך, כמו למשל את דבריו של דב קלמנוביץ, איש האיחוד הלאומי ובוגר ישיבת הר עציון, שהזהיר לא מזמן ש'תוך עשור דתיים לאומיים רבים יהפכו לרפורמים'. צריך להיות עיוור ממש כדי לא להבחין במגמה. איני סבור שיש כאן עניין של ימין ושמאל. יש כאן עניינים הלכתיים גרידא. יש הלכה והיא ברורה מאוד, וגם מידת הגמישות שלה, ויש בהחלט מידה כזו, ברורה מאוד. ואין מקום לגלות פנים בתורה שלא כהלכה.

“כמו כן, נדמה לי שהציונות הדתית הולכת ונעשית פחות דתית ונשארת בעיקר ציונית (לפי שעה; כי לדעתי גם הציוניוּת הזו עתידה להישחק), ולכן, כל העניין הוא פרגמטי לחלוטין. כל העניין הרפורמי וה'פתיחות לזרמים יהודיים ליברליים' כלשונך נעשה מול הקהילות בארה״ב; הכול קשור בכדאיות מדינית, ומי שנוח לו עם אוונגליסטים ממלמלי לשונות מטעמים פרגמטיים, לא פלא שחש בנוח גם עם חוגגי Bark Mitzvah.

“לגבי הדיסוננס, אין כזה. אני לא אוהב זיוף, פשוט מאוד. לא בספרות ולא בדת. לא אוהב הכשרת שרצים. או שאתה רב או שאתה נוסע בשבת, אין גם וגם. הגבול מוכרח להיות ברור”.

– בשירה שאתה כותב אתה חותר במתכוון לאיזו מגמה עקרונית, רעיונית או פואטית, או פשוט הולך אחר המוזה שמדריכה אותך?

“אני משתדל לכתוב כמה שפּחות, ורק כשיש לי משהו שמתנסח כבר כשיר בראש. לפעמים שורות פתיחה, לפעמים שיר כמעט שלם, לפעמים ניגון. פה ושם יש לי שירים שהם ניסיוניים יותר מבחינת הצורה והנוסח, ובהם ישנה לעיתים מחשבה מקדימה. אבל זה פחות תכנון, ויותר מזימה. והרוב המכריע נתון רק לחסדי ההשראה. אני משתדל מאוד שלא להכריח, שלא לכתוב בכוח. שלא לכתוב מתוך ניסיון להנציח איזו הברקה לשונית או חרוז מוצלח, ובעיקר שלא לכתוב מתוך רעיון”.

– אתה אוטודידקט. את האקדמיה עזבת מהר. אתה לא מנהל סדנאות לכתיבת שירה, ולא למדת בכזאת. האם זו הדרך לרבים?

“תלוי במה רוצים לעסוק. כדי לעסוק בספרות, מתוך הספרות, אין שום צורך באקדמיה וייתכן שברוב המקרים, במיוחד נוכח הלך הרוח שמושל שם בעשורים האחרונים, המעבר באקדמיה רק מזיק לאיש הספרות, מצר את אופקיו ומנתב אותו לאפיקים ידועים מראש: סוציולוגיה, פוליטיקה וכו'. העניין הממשי שם בספרות, באסתטי, בפואטי, ביפה, שואף לאפס. הספרות היא כלי שרת בידי התיאוריה ולא להפך. ניקח שיר ונדון באמצעותו בקיפוח, בהסללה, ב'אחר', ב'הגמוניה' ובשאר המונחים שכבר נמאס לי לשמוע. ולמען האמת אפילו כבר נמאס לי לבקר את זה. זה כל כך משעמם: פשוט פס ייצור של עוד ועוד מאותו דבר. מדהים אותי שאנשים, ולא רק סטודנטים מתחילים, לא בודקים בגוגל לפני שהם כותבים; הם לא רואים שיש מיליון תוצאות לאותו משפט 'חתרני' שזה עתה הם ניסחו בהתענגות רבה?

“יחד עם זאת, יש באקדמיה גם אנשים שעושים מלאכת קודש. חוקרים אמיתיים, תמסחי־גנזכים, אנשים שמקדישים עצמם לעבודה שחורה, שמפענחים כתבי יד, שחוצבים מטמונים. יש לא מעט חוקרים שקוּדים ושקטים שבזכותם יש אולי טעם לחוס על סדום.

“האם זו הדרך לרבים? אינני יודע. הייתי מעדיף, בטח נוכח האינפלציה האיומה של ימינו, שכמה שפחות אנשים יעסקו בספרות, אך בעיקרון, נדמה לי שדי בכך שאנשים יקראו ספרים. הקריאה היא הדבר המרכזי. באקדמיה לא ממש קוראים ספרות, או שקוראים ספרות באופן תועלתני ואינדוקטרינטיבי 'דרך' או 'באמצעות' כל מיני הוגים ופרשנים. אני מדבר על לקחת ספר ולשבת איתו. לקרוא ולחוות. להבין מה שאתה מבין, וגם לא להבין זה בסדר, לתת לזה להיספג ולהמשיך הלאה. לא צריך לברבר שעה אחרי כל שורה שקוראים. קרא ושתוק.

“לגבי סדנאות הכתיבה, כמו גם החוגים לכתיבה יוצרת: מדובר למעשה בפשע מאורגן, בהונאה אכזרית למדי של אנשים תמימים, או תמימים למחצה, שיותר משהם רוצים ללמוד לכתוב הם משלמים כדי שיהיה מי שיקרא אותם ובהמשך יפרסם אותם – ובעלי הסדנאות כבר הבינו זאת, וחלקם משמשים גם כפלטפורמה לפרסום לאותם תלמידים, שבסופו של דבר גם נעשים למנחי סדנאות בעצמם וחוזר חלילה. אנשים שלא כתבו מילה בעלת ערך כבר מלמדים אחרים כיצד לכתוב. זו הונאה שפוגעת בסופו של דבר בשדה הספרות ומציפה אותו בכתבנים. וזה חלק מהמגמה הגדולה שבמסגרתה לא מעט הוצאות ספרים מתקיימות לא באמצעות מכירת ספרים כי אם באמצעות מכירת פרסום ספרים, כלומר, הסופר או המשורר הוא הלקוח העיקרי של ספרו.

“בכל מקרה, אני מציע לאנשים להשקיע את הסכום שיועד לשכר הלימוד ברכישת ספרי שירה. אפשר לרכוש המון ספרים טובים בכסף הזה. ומי שרוצה ללמוד משהו ממישהו שירים טלפון, או יכתוב מכתב, למשורר או המשוררת החביבים עליו, ישב איתם לקפה וישאל מה שהוא רוצה לשאול”.

מסכם שנה

שנת 2020 במילה: "קשה"

שנת 2020 במשפט:  "טוב ששרדנו"

רגע ב-2020 שלא תשכח: "בדיקת קולונוסקופיה"

רגע ב-2020 שהיית מוכן לשכוח: "בדיקת קולונוסקופיה"

איחול לשנת 2021: "בריאות"

הימור בחירות: "נתניהו"