מניפולציה זולה: הטעויות המכוונות בדו״ח של ׳שוברים שתיקה׳

הארגון הישראלי ׳שוברים שתיקה׳ פרסם בדצמבר 2020 מחקר תחת הכותרת “דרכים לסיפוח: תשתית פיתוח התחבורה והכבישים על-ידי ישראל בגדה המערבית”. מחקר זה מותח ביקורת חריפה על פרויקטים של תשתית התחבורה של ישראל באזורי יהודה ושומרון, אשר, כמו כל תשתית תחבורתית בכל מקום, המורכבת מכבישים, צמתים ונתיבי אספקה, מיועדת, לחיבור מרכזי אוכלוסייה במטרה להבטיח תחבורה ותקשורת יעילות באזור.

המחקר רואה את כל הפרויקטים התחבורתיים, ולמעשה כל דבר המתבצע על ידי הממשל ישראלי באותם חלקים בשטחים שבשליטתה על-פי הסכמי אוסלו, מתוך נקודת מבט פוליטית צרה, הרואה כל פעילות פיתוח והשקעה מתוך נקודת מבט צרה של “המשך העמקת אחיזתה של ישראל בשטחים על-ידי פרבור (SUBURBANIZATION) של היישובים הישראליים ופיצול השטח הפלסטיני”.

בעוד שברור כי תשתית התחבורה בכל חברה מודרנית משמשת כאמצעי בסיסי, הגיוני ואפילו חיוני לחיבור אנשים, למודרניזציה של החברה ולאבטחת נתיבי אספקה יעילים, מחקר זה בוחר להציג את כל הפרויקטים המיועדים לפיתוח התשתיות באזורי יהודה ושומרון, כאמצעי לקידום תכניות לסיפוח דה-פקטו.

ארגון ׳שוברים שתיקה׳ ידוע כארגון ישראלי לא-ממשלתי שנוי במחלוקת שהוקם ב-2004 ומורכב מיוצאי צבא. מטרתו היא, כפי שמגדיר אותה באתר האינטרנט שלו: “להביא קץ לכיבוש על-ידי חשיפת הפגיעות לכאורה על-ידי חיילים ישראלים, וזאת במטרה להגביר את המודעות הציבורית ולהעניק לציבור הישראלי גישה למציאות הקיימת במרחק דקות ספורות מבתיהם, אך המוצגת בתקשורת רק לעתים נדירות”.

הרחבת תחום הפעילות המקורי של הארגון מעבר למטרותיו הבסיסיות בנוגע לפעולות חיילי צה״ל, לעבר תחום רחב יותר של פרויקטים ממשלתיים של תשתיות תחבורה, מעידה אולי על הקשר הטבוע והמובנה בין ׳שוברים שתיקה׳ לבין הארגונים השונים הקשורים לקמפיין ה-BDS האנטי-ישראלי (חרם, התנתקות וסנקציות) הממומנים ונתמכים על-ידי אותן מדינות וארגונים זרים הפועלים בניסיון לערער את מעמדה של ישראל בשטחים. 

הטייה חד-צדדית 

הנחת היסוד הפגומה של המחקר, בניגוד למצב המשפטי, הפוליטי והממשי על-פי הסכמי אוסלו, היא כי מאחר שהם רואים בשטחים “שטחים פלסטיניים כבושים”, כל ההתנחלויות הישראליות נחשבות על ידם לבלתי חוקיות ונועדות לשמש כאמצעי להתבצר ולהעמיק את אחיזתה של ישראל ובמטרה להתקדם לקראת סיפוח השטח.

באותה מידה, כלל תשתיות הכבישים והתחבורה המחברות בין יישובים, כפרים והתנחלויות ישראליים לבין מרכזי האוכלוסייה העיקריים בישראל נחשבות על ידם לבלתי חוקיות באותה מידה, היות שהן נועדו אך ורק לקדם את יעדי סיפוח.

בעוד תיאורי הפרויקטים של התשתיות והכבישים המופיעים בנספח למחקר נראים מדויקים מבחינה טכנית, כל קורא מזדמן של המחקר יבין במהרה את האופי הפוליטי הקיצוני שלו. ניתן לראות נקודה זו מהשימוש במינוח החוזר ונשנה בו משתמשים המחברים. המחקר מקפיד להציג את התשתית התחבורתית תוך שימוש בביטויים טעונים הזהים לאלו שמופיעים בחוברות התעמולה הפלסטינית הקיצוניות ביותר, כמו גם בהחלטות מועצת האיחוד האירופי או בקמפיין ה-BDS.

מינוח כזה מורכב, כמעט אך ורק מאוסף של ביטויים פוליטיים נדושים, צפויים ופוליטיים: “מפעל ההתנחלות”, “אוכלוסיית ההתנחלויות”, “הרחבת ההתנחלויות”, “צמיחת ההתנחלויות”, “תשתית ההתנחלויות”, “הנהגת מתנחלים”, “מנהיגי מתנחלים”, “גושי התנחלויות”, “תנועת מתנחלים”, “מועצות אזוריות של ההתנחלויות”, “מועצה אזורית מתנחלי שומרון”, “מועצת מתנחלי יש”ע” ועוד. שימוש בטרמינולוגיה מניפולטיבית ומוגזמת זו מנסה למעשה ליצור טרמינולוגיה שקרית ומזלזלת ביחס להתנחלויות הישראליות.

השימוש בביטויים בסגנון זה מסווה בקושי את חולשתו של כל טיעון אמיתי ומהותי, ומפגין העדר מוחלט בהבנת ההיבטים המשפטיים הבינלאומיים הכרוכים בנושא ניהול שטחים לאחר סכסוך מזויין, כמו גם בהבנת הסעיפים הרלוונטיים בהסכמים בין אש״ף לישראל בנוגע להתיישבות.

למרבה הצער, מחקר זה אומץ ופורסם לאחרונה בכתבי עת מכובדים כגון ׳לה-מונד׳ הצרפתי במאמר שפרסם כתב העיתון בירושלים לואי אימברט ב-7 בדצמבר 2020 תחת הכותרת “בגדה המערבית, קולוניזציה באמצאות כבישים“.

בעקבות הפרסום ב׳לה-מונד׳ פרסם עיתון ׳הארץ׳ מאמר ב-11 בדצמבר 2020, שנכתב על-ידי כתבת הגדה המערבית, הגר שיזף, ובעצם משחזר את התוכן של המחקר, תחת הכותרת הפוליטית הטיפוסית והקיצונית המשקפת את הגישה הפוליטית האופיינית של מערכת ׳הארץ׳: “דרכים לסיפוח: לרוחבה של הגדה המערבית, ישראל בונה עתיד מזהיר למתנחלים היהודים".

את המחקר הרדוד של ׳שוברים שתיקה׳, כמו גם עצם פרסומו והפצתו כאמצעי לדה-לגיטימציה של הנוכחות הישראלית בשטחים ולערעור תהליך המשא ומתן המוסכם, צריך לבחון תוך ראיית הארגונים התומכים בגלוי, כספית ופוליטית, בארגון. מדובר באותם ארגונים בינלאומיים ולאומיים לא-ממשלתיים, ומדינות החברות באיחוד האירופי ובמקומות אחרים, לרבות ארגונים ישראליים מסוימים, התומכים בקו פוליטי זהה ועוין לישראל.

כמפורט בדף האינטרנט של הארגון, המחקר, כמו גם כלל פעילות הארגון, ממומן על-ידי גופים פרטיים כגון הקרן החדשה לישראל וגופים אחרים בספרד, הולנד, צרפת, דנמרק, גרמניה, שוויץ, שוודיה, אירלנד, בריטניה, על-ידי ארגונים בארה״ב כגון קרן ג׳ורג׳ סורוס והאחים רוקפלר, ועל-ידי ארגונים ממשלתיים כגון נציגות האיחוד האירופי בישראל, נציגות דנמרק ברשות הפלסטינית, משרד החוץ השוויצרי ואף המרכז לפיתוח שוודיה ואש״ף.

הנחות מוטעות

הנחת היסוד השקרית והפגומה, המשמשת כבסיס למחקר של ׳שוברים שתיקה׳, הינה כי מדיניות ההתנחלות של ישראל אינה חוקית ולכן בניית תשתיות וכבישים בשטחים אינה חוקית. הנחה זו מאמצת את הנרטיב הפלסטיני שאימץ האיחוד האירופי, המבוסס על מספר הנחות כוזבות שהן פועל יוצא מההנחה כי ״הכיבוש״ כשלעצמו אינו חוקי, וכי השטח שייך לפלסטינים.

ההנחה הראשונה במחקר, הגורסת שהשטח הוא ”שטח פלסטיני”, פגומה מבחינה משפטית ופוליטית, וכמובן מטעה במכוון. כניסתה של ישראל לשטחים ב-1967 לאחר שהותקפה על ידי שכנותיה ונטילת השליטה והמנהל עליהם, הייתה בהתאם לדרישות הבסיסיות והמוכרות של המשפט הבינלאומי כפי שנקבע באמנת האו״ם, כגון תקנות האג מ-1907 בנוגע לדינים ולמנהגים של מלחמה ביבשה ואמנת ג׳נבה הרביעית מ-1949 ביחס להגנה על אזרחים בזמני מלחמה.

כיבוש שטח במהלך סכסוך מזויין אינו בלתי חוקי. להיפך, זהו מצב עניינים משפטי מקובל ומוכר במשפט ובפרקטיקה הבינלאומיים. עד שייפתר הסכסוך, התחייבה ישראל לציית לנורמות ההומניטריות והמשפטיות הבינלאומיות לצורך ניהול שטחים אלה. בנוסף, הממשל והמנהל היו ועדיין הינם תחת פיקוח שיפוטי קפדני של בית המשפט העליון של ישראל.

כל החלטות האו״ם הרלוונטיות שהתקבלו על-ידי הצדדים, המהוות בסיס לתהליך השלום במזרח התיכון, כגון החלטות מועצת הביטחון 242 משנת 1967 ו-338 משנת 1973, קוראות למשא ומתן והסכמה בין הצדדים הרלוונטיים כאמצעי היחיד ליישב את הסכסוך הטריטוריאלי, לרבות סוגיות כגון גבולות מוכרים, פליטים, שלמות טריטוריאלית ועצמאות פוליטית.

מלבד החלטות רבות של האו״ם שהתקבלו מתוך מניעים פוליטיים מובהקים ואינן מחייבות, וכן מלבד הצהרות של ארגונים אזוריים, לא קיימים כל מסמך, הסכם, חוזה מחייב, קביעה או החלטה בינלאומית מחייבת אחרת, הקובעים כי השטחים שייכים לפלסטינים.

זאת ועוד. בהתאם להסכמי אוסלו בין ישראל לאש״ף, ובמיוחד בהסכם הביניים בין ישראל לפלסטינים מ-1995 בעניין הגדה המערבית ורצועת עזה, המעמד המשפטי והמדיני הקבוע של השטחים טרם הוסכם בין אש״ף לישראל, אשר סיכמו בהסכמי אוסלו שינהלו משא ומתן על מעמד הקבע, ללא כל פעולה חד צדדית שמטרתה לשנות מעמד זה לפני השלמת המשא ומתן.

יתרה מזאת, עד להשגת הסכם על מעמד הקבע, הסכימו הצדדים בהסכמי אוסלו לחלק ביניהם את השליטה והסמכות על השטחים. כך, הרשות הפלסטינית שהוקמה למטרה זו, קיבלה שליטה וסמכות על העיירות והכפרים המאוכלסים בשטחי A ו-B, בעוד שישראל שמרה על השליטה בשטח C שבו ממוקמות התשתיות הצבאיות והאזרחיות של ישראל.

לפיכך, כל קביעה באשר להיות השטחים “שטחים פלסטיניים” פגומה מבחינה משפטית ומהווה ניסיון לערער ולהכריע מראש את תוצאות המשא ומתן בין הצדדים, שטרם הושלם.

מצב ההתנחלויות

עד לעצם יום זה, מדיניות ההתיישבות של ישראל מתבססת באופן עקבי על כללי המשפט הבינלאומי המתירים ניצול לגיטימי של קרקעות ורכוש שאינם בבעלות פרטית על-ידי הרשות המנהלת את השטח, עד ליישוב הקבע של הסכסוך. לפיכך, השימוש בקרקע ציבורית שאינה בבעלות פרטית לצורך חקלאות או התיישבות עולה בקנה אחד עם הנורמות הבינלאומיות המקובלות, בתנאי שאין שינוי במעמד הקרקע בטרם יושג תוצאה הסופית של המשא ומתן.

לכן, לא ניתן לראות בהתנחלויות הפרה של המשפט הבינלאומי. כל קביעה כזו מבוססת על נקודת מבט סלקטיבית ומוטה פוליטית, הננקטת מחוץ לפרקטיקה הבינלאומית המקובלת. יתרה מזאת, ישראל ואש״ף הסכימו בהסכמי אוסלו בשנים 1993-1999 כי סוגיית ההתיישבות הינה חלק מהמשא ומתן על מעמד הקבע. ההסכמים מאפשרים לשני הצדדים, עד להשלמת המשא ומתן על מעמד קבע, לקיים פעולות תכנון ובנייה באזורים שתחת סמכותם. כלומר, הרשות הפלסטינית בשטחי A ו-B וישראל בשטח C.

כל ניסיון לטעון כי לישראל אין סמכות לבנות תשתיות תחבורה באזור בשליטתה, מפגין בורות מוחלטת, או התעלמות מכוונת, מהמסמכים הרלוונטיים של המשפט הבינלאומי, כמו גם התעלמות מהוראות הסכמי אוסלו. ניסיון כזה אף חותר תחת ההסכמה הפלסטיני והכרתם בעובדה שלישראל יש את הזכות והאחריות לנהל את שטחי C.

לסיכום

על פי אתר האינטרנט שלה, מטרתו הבסיסית של ארגון ׳שוברים שתיקה׳, המכוונת במקור כלפי הציבור הישראלי, הייתה ”לחשוף הפרות לכאורה של חיילים ישראלים ולהגביר את המודעות הציבורית” ובכך “לשים קץ לכיבוש”.

נראה כי מטרה ראשונית זו השתנתה, התפתחה והתעמקה למאבק בינלאומי נרחב, המכוון כלפי הציבור הבינלאומי הרחב והממומן על ידי כמה מהגורמים הקיצוניים ביותר בקהילה הבינלאומית, כאשר כל כוונתו לערער את הלגיטימיות של מעמדה ומדיניותה של ישראל בנוגע לניהול השטחים שבשליטתה.

אימוץ דרך ההטיה ומשוא הפנים הפוליטיים והאידיאולוגיים האינטנסיביים הללו נגד ישראל, ושימוש בהאשמות כוזבות ומטעות ללא כל בסיס משפטי או היסטורי, מביא למעשה לפגיעה באמינות שאולי הייתה לארגון ׳שוברים שתיקה׳ ולמייסדיו מאז הקמתו הראשונית בשנת 2004.

מן הראוי שאותם הארגונים והמדינות התומכים ומממנים את ׳שוברים שתיקה׳ יבחנו היטב את תמיכה זו לאור הנזק שהארגון גורם לאמינותם.

אלן בייקר הוא מנהל המכון לדיפלומטיה ציבורית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (ICA), שירת בתפקיד היועץ המשפטי וסמנכ״ל משרד החוץ, כיהן כשגריר ישראל בקנדה ומייצג את ישראל בוועידות בינ״ל ובמו״מ בתחומי המשפט הבינלאומי. המאמר התפרסם לראשונה ב׳מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה׳.