המוח היהודי מאחורי המהפכה הבריטית של תאצ'ר

בשנות השבעים של המאה הקודמת, בריטניה עמדה על סף התהום. שיעורי האינפלציה והאבטלה נסקו; הכלכלה קרסה תחת עול התעשיות שהולאמו והפכו למפסידות; איגודי העובדים החזיקו את הממשלה כבת ערובה וטרור ואי-סדר אזרחי רדפו את המדינה.

במהלך העשור שהגיע לאחר מכן, התפיסה לפיה האי הבריטי היה "האדם החולה של אירופה" השתנתה מן הקצה אל הקצה. עם שוק חופשי ומשוחרר וסמכות דמוקרטית משודרגת, האינפלציה ירדה, הצמיחה חזרה ואיגודי העובדים רוסנו. בריטניה הפכה למעבדה עבור ניסוי ההפרטה ששינה מהיסוד לא רק את הכלכלה שלה, אלא גם את זו של מדינות רבות אחרות ברחבי העולם ששאבו ממנה השראה.

יותר מכל אדם בריטי אחר, אישה אחת הייתה אחראית למהפך הזה: מרגרט תאצ'ר. היסודות למה שנודע בהמשך כמהפכה התאצ'רית הונחו בארבע השנים בהן שימשה כמנהיגת האופוזיציה בטרם המפלגה השמרנית חזרה לשלטון בבחירות של 1979. במהלך התקופה הזו, מרבית העבודה בשטח נעשתה בידי שלישיה מסקרנת ובלתי-סבירה. תאצ'ר, בתו של חנווני ודרשן מתודיסטי מעיירה קטנה בלב אנגליה, הייתה הן המנהיגה והן החסידה של שני האחרים: סר קית' ג'וזף, צאצא למשפחה יהודית אמידה, ואלפרד שרמן, יהודי קומוניסט לשעבר, בן מעמד הביניים ממזרח לונדון שהוריו נמלטו מרוסיה הצארית.

באופן מסורתי, מערכת היחסים בין יהודים לבין המפלגה השמרנית הייתה מאופיינת בחוסר אמון הדדי. היו אלה השמרנים, למשל, שניסו בראשית המאה ה-20 לסגור את הדלת בפני מהגרים יהודים, אשר רבים מבניהם ובנותיהם מצאו לבסוף בית חם בשורות מפלגת הלייבור המתחרה. השילוב הנפוץ של סנוביות ואנטישמיות שלט בדרגים הגבוהים של המפלגה השמרנית, ואלו לא התרשמו במיוחד גם מן העובדה שהחל משנות ה-30 יהודים הצליחו להתקדם בסולם הדרגות החברתי מחוץ למרכזי הערים הסוציאליסטיות והשתקעו באזורי הפרברים לצד מצביעי ימין רבים.

לאחר מלחמת העולם השנייה היהודים המשיכו לזהות את המפלגה השמרנית עם מדיניות הפיוס האסונית מול גרמניה, ויחד עם אדישותה מול הקמת מדינת ישראל וגילוים מזדמנים של אנטישמיות, שני הצדדים התרחקו עוד יותר. ב-25 השנים שבין 1945 ל-1970, שני יהודים בלבד כיהנו כחברי פרלמנט בשורות השמרנים מול שיא של 38 נציגים יהודים בשורות הלייבור ב-1966.

אך במהלך שנות ה-70, כל זה החל להשתנות: תמורות דמוגרפיות נוספות בתוך הקהילה היהודית, יחד עם היסחפות הלייבור לאזורי האנטי-ציונות ומגמה מריטוקרטית מתחזקת בקרב השמרנים שהחלה תחת ראש הממשלה טד הית' (1970-74) והואצה בידי תאצ'ר, הגדילו באופן דרמטי את מספר היהודים שהצביעו למפלגה וייצגו אותה בספסלי הפרלמנט.

ואם המפלגה השמרנית לא הייתה מכניסת אורחים מבחינה היסטורית כלפי יהודים, הייתה לה אפילו סבלנות מועטה פחות כלפי אינטלקטואלים. אמנם התפיסה לפיה השמרנים היו "המפלגה הטיפשה" (כפי שכינה אותה ראש הממשלה היהודי היחיד בתולדות בריטניה) הייתה מוגזמת, אך עדיין שמרנים רבים התייחסו לרעיונות ולאלה שהחליפו אותם כחשודים וכהסחת דעת מן המשימה למשול במדינה ללא המטען האינטלקטואלי שעשוי לפגוע במרדף המוצלח אחר הכוח. תאצ'ר, ג'וזף ושרמן ישנו את כל זה.

המורד הלא סביר

כאשר מרגרט תאצ'ר תפסה את מקומו של הית' בראשות המפלגה בפברואר 1975, השמרנים סבלו ממשבר אמון חריף. הית' הובס בשלוש מתוך ארבע מערכות בחירות מול מנהיג הלייבור הרולד וילסון, ובבחירות האחרונות שהתקיימו באוקטובר המפלגה רשמה את שיעור ההצבעה הנמוך ביותר מאז 1945. הבעיות הפוליטיות היו מלוות בחוסר באמונה עצמית, ולדעת תאצ'ר גם נוצרו מאותה סיבה. במשך שלושה עשורים, השמרנים אימצו את המחשבה הכלכלית הקיינסיאנית שרווחה במדינה לאחר המלחמה ואת רעיונות מדינת הרווחה.

ב-1970, 'הכרזת סלסדון' של המפלגה הבטיחה להיפרד מההיסטוריה המבישה הזו ולשוב למדיניות שוק חופשי, ממשלה מוגבלת וצמצום כוחם של איגודי העובדים. אך כשנתיים לתוך כהונתו של הית' בראשות הממשלה, המפלגה התקפלה מול הלחץ וביצעה סיבוב פרסה מגושם: כניעה לאיומי השביתה של הכורים ונסיגה מההגבלות על האיגודים, נטישת הזהירות הפיסקלית והטלת הגבלות על שכר ומחירים. חוק התעשייה החדש של ממשלת הימין גרם למנהיג השמאל טוני בן לצהול משמחה ולהגדיר אותו כ"עבודת תשתית לקראת סוציאליזם". בתור חברים בממשלת הית', שרת החינוך תאצ'ר ושר הבריאות ג'וזף הואשמו גם הם בהשתתפות בבגידה הבזבזנית הזו. אך בשונה ממרבית עמיתיהם, שני החברים השמרנים ביותר בממשלה נשבעו כי זו תהיה האחרונה.

כבנו של ראש עיריית לונדון לשעבר וכאיש בעל אופי מתון ורגוע, קית' ג'וזף היה מועמד לא סביר לדמות המורד. שנים מאוחר יותר, אלפרד שרמן יעיד כי עמיתו "נטה להתכופף תחת לחץ" ולהתחמק מעימותים. אך למרות כל זאת, ג'וזף היה האיש שהדליק את הניצוץ שעל פי שרמן "הצית את המהפכה של תאצ'ר".

לתאצ'ר וג'וזף היה מכנה משותף: שניהם ראו את עצמם כאאוטסיידרים. תאצ'ר חשה כך בשל הרקע הצנוע ממנו צמחה, ההתנשאות והבוז אותם ספגה הן מבני המעמדות הגבוהים במפלגתה שלה והן מצד האינטלקטואלים הליברלים ששלטו באקדמיה, ומאוחר יותר גם בשל היותה אישה המתקדמת בסולם הפוליטי.

אצל ג'וזף, תחושת הזרות נבעה קודם כל מהיותו יהודי. מאוחר יותר בחייו, הוא ציין כי אחד היתרונות בלהיות יהודי הוא שבשביל להצליח עליך "לשעוט קדימה במלוא העוצמה". במילים אחרות וקצת פחות חיוביות, יהודים בבריטניה עמדו בפני מחסומים גדולים ולכן נדרשו להיות מוכשרים ומצליחים יותר מאחרים.

למרות נסיקתו המהירה בשורות המפלגה מאז שנבחר לפרלמנט ב-1956, ג'וזף נותר, במילותיו של אחד הפרשנים, "כמעט נטע זר", אלא שהוא הצליח להעמיד את עצמו במרכז הזרם השמרני המתון ושילב עמדה חברתית ליברלית ודאגה לעניים יחד עם אמונה בחשיבות היזמות.

בכמה מקרים, כמו לאחר שהשמרנים איבדו את השלטון ב-1964, ג'וזף הביע התנגדות נגד מה שראה כמגמת היסחפות שמאלה בתוך המפלגה שלו. בסדרת נאומים שנשא ומאמרים שחיבר, הוא קונן על כישלון השמרנים לשחרר את בריטניה מכבלי הקולקטיביזם שהלייבור הטיל עליה לאחר המלחמה, דיבר על הצורך לקיצוץ נוסף במיסים ומתן חופש רב יותר לעסקים, ואולי בצעד המשמעותי ביותר עבור העתיד – העלה לראשונה את אפשרות ההפרטה, דבר שלא נשמע עד אז באנגליה.

אך במשך רוב הזמן ג'וזף הלך בסופו של דבר לפי קו המפלגה, כפי שעשתה תאצ'ר, ואף אחד מהם לא הפגין התנגדות אישית או סימנים פומביים לאי-הסכמה כאשר הית' נטש את מצע השוק החופשי איתו ניצחו השמרנים בבחירות 1970.

האריה והכבש

חולשתו של ג'וזף ברגע קריטי כל כך הביאה עליו את זעמו ותשומת ליבו של אלפרד שרמן. ילדותו של שרמן בצד המזרחי של לונדון הייתה כזו בה "אתה נולד כבר כסוציאליסט ולא חייב להפוך לכזה", כפי שתיאר זאת. לאחר שהתקשה להשתלב בסביבה בה האנטישמיות הייתה מסווה רק בקושי, שרמן הפך לקומוניסט. "כאשר נטשו את אלוהי אבותינו", כתב, "בהכרח הלכנו שולל אחרי אלילים אחרים, מתוכם הסוציאליזם היה הבחירה המובילה".

בגיל 17 הוא נסע להשתתף במלחמת האזרחים בספרד, והמפנה הרעיוני הגדול הגיע עבורו רק לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר למד בבית הספר לכלכלה בלונדון ונתקל בספרו של פרידריך האייק 'הדרך לשעבוד'. "התחלתי פתאום לחשוב בעצמי", סיפר, וב-1948 הורחק משורות המפלגה הקומוניסטית בעוון "סטייה רעיונית". דווקא בנוף הלא מבטיח במיוחד של ישראל הסוציאליסטית בשנות ה-50, שם עבד כיועץ כלכלי, הוא פיתח תמיכה נחושה בשוק החופשי. זו הייתה המטרה אותה החל לקדם בנחישות וברעש גדול כאשר שב לבריטניה.

שני השותפים העתידיים בפרויקט תאצ'ר נפגשו לראשונה כאשר שרמן – אז עיתונאי ב'דיילי טלגרף', עיתון הבית של השמרנים – הגיע לראיין את ג'וזף לאחר שמונה כחבר קבינט ב-1962. במהרה שרמן החל לסייע לשר הטרי בכתיבת נאומים, כולל כאלו בהם ג'וזף החל לסטות מהקונצנזוס הפוסט-מלחמתי עוד לפני חזרתם של השמרנים לשלטון ב-1970. באותה העת שרמן כבר היה מאוכזב לא רק מנטישת ממשלת הית' את הבטחותיה למדיניות שוק חופשי במהלך קמפיין הבחירות, אלא גם מחלקו לכאורה של ג'וזף בבגידה הזו. מאוחר יותר הגדיר את חברו "אריה באופוזיציה וכבש בממשלה".

אך המהלומה של קריסת ממשלת השמרנים ב-1974 בעיקר בשל המשבר הכלכלי איחדה מחדש את שני החברים. כפי ששרמן אמר בבוטות לג'וזף באחת מארוחות הצהריים המשותפות: "הבעיה היא שאתה מסכים איתי אבל אין לך את האומץ להודות בכך". למרות שאלפרד שרמן היה שמרן, הבוז שרחש לממסד לא הכיר בתוויות מפלגתיות. המפלגה השמרנית, כך האמין, שפטה ערכים רק על פי הסיכוי שיעזרו לה לנצח בבחירות. לכן מהפכת השוק החופשי אותה רצה שג'וזף יוביל הייתה אמורה לא רק לדחוק סופית את הסוציאליזם, אלא גם לנקות את השמרנים מחטאיהם האידאולוגיים. וכך קרה שקית ג'וזף, בסיועו ועידודו של שרמן, יצא למסע התכחשות פומבי והומר סופית לשמרנות.

התהליך אותו כינה בהמשך שרמן כ"אביב הלונדוני" החל ב-24 ביוני 1974, כאשר ג'וזף נשא את הראשון בסדרת נאומים שתקפו בחריפות את המדיניות הכלכלית השמרנית ואת חלקו בה. שורות הפתיחה של הנאום הראשון, שהטיוטה שלו נכתבה בידי שרמן, היו מכת הפתיחה של מה שיהפוך למתקפה בת חמש שנים על הפשרנות הימנית:

זהו לא הזמן לברור מילים. מאז תום מלחמת העולם השנייה היה לנו די והותר סוציאליזם… במשך מחצית מאותן שלושים שנים סברו ממשלות שמרניות, מסיבות לא-מובנות, שלא יהיה זה פרקטי לטאטא החוצה את ערמות הסוציאליזם אותן מצאו בכל פעם ששבו לשלטון"

חודשיים וקצת לאחר מכן, בערב הבחירות השניות של 1974 שנקבעו בידי ראש ממשלת הלייבור וילסון כדי לחזק את מעמדו בפרלמנט, ג'וזף קפץ שוב אל הקלחת. הוא תקף את ממשלת השמרנים האחרונה על נטישת "מדיניות כלכלית נבונה", טען כי היא נחלשה בגלל פחד בלתי-מוצדק מנתוני האבטלה והזהיר כי האינפלציה הדוהרת "מאיימת להרוס את החברה שלנו". הפתרון לדבריו היה "לא קל ולא כיפי" – לחתוך בגרעון, לצמצמם את אספקת הכסף בהדרגה ולקבל את העובדה שאין סכנה אמיתית בעליה זמנית של שיעורי האבטלה.

זה היה הרגע בו השמרנים החלו להיפרד מאחד העקרונות הבסיסיים של הכלכלה הקיינסיאנית – התפיסה לפיה מטרת העל של הממשלה היא להבטיח תעסוקה מלאה. כפי שתאצ'ר טענה בזיכרונותיה, היה זה "אחד ממספר מועט של נאומים שהשפיעו באופן עמוק על הלך המחשבה של דור שלם".

עשור לאחר מכן, כאשר תא'צר הייתה כבר בראשות הממשלה במשך חמש שנים, חשיבות מילותיו של ג'וזף בפרסטון הייתה עדיין ברורה. באותה העת, בריטניה הובלה בידי מנהיגה וממשלה אשר סטו בהחלטיות מן המדיניות של קודמיהן, הבינו שמאבק באינפלציה חשוב ממאבק באבטלה והפכו את אסכולת המוניטריזם למצפן הכלכלי העיקרי. תאצ'ר הייתה נחושה למנוע שוב את המצב בו הממשלה "תברח בבהלה" (כפי שג'וזף הגדיר זאת) לכניעה קיינסיאנית בסגנון הית'.

אך ב-1974, תגובתה של תאצ'ר לתבוסה השמרנית לא נשמעה בפומבי, וכאשר כן התבטאה ואמרה דברים כמו "אני סבורה שנסיים בתור המפלגה הרדיקלית יותר" היה זה בעיקר כדי להרגיע. יחד עם זאת, היא מונתה לסגנית המרכז החדש למחקרי מדיניות, אשר נוסד בידי שרמן וג'וזף במטרה "להטיל ספק בבלתי-מוטל בספק, לחשוב ולפרוץ דרכים חדשות". אין פלא אפוא שהשר והשמרן הבכיר ג'פרי האו תיאר את שרמן כ"קנאי של הימין". במשך אותה תקופה, כפי שתאצ'ר הודתה מאוחר יותר, היא "למדה הרבה מאוד" משרמן וג'וזף. היא החלה להשתתף גם בסמינרים וארוחות משותפות ב'מכון לעניינים כלכליים' שתמך בשוק חופשי, שם "הגתה במחקרים שלנו ובפרסומים של הכותבים שלנו", כפי שתיאר זאת אחד ממייסדי המכון הלורד האריס.

אם כן, ההנחה לפיה קית ג'וזף הוביל ומרגרט תאצ'ר הלכה אחריו אינה מפתיעה אחרי הכל. היא תמיד ראתה בו "השותף הבכיר" במערכת היחסים הפוליטית הקרובה שניהלו. תאצ'ר דחקה בג'וזף לקרוא תיגר על הית' בהנהגת המפלגה, וביטלה את השמועות על כך שהיא עצמה שוקלת זאת. אך אז ג'וזף נשא נאום רע מאוד בו רמז כי "האיזון באוכלוסייה שלנו נמצא תחת איום" מצד שיעורי הילודה של השכבות העניות. דבריו הובילו לסערה תקשורתית שקטעה באיבה כל תכנון לקמפיין לראשות המפלגה. תאצ'ר המתוסכלת צעדה לקדמת הבמה, וחודשיים לאחר מכן נבחרה למנהיגת השמרנים.

מלחמת הרעיונות

בקמפיין אותו ניהלה בהתמודדות על ראשות המפלגה, תאצ'ר חזרה על רבות מהנקודות אותן העלה ג'וזף בעבר: המצביעים מאמינים שיותר מדי שמרנים "הפכו לסוציאליסטים" ושבריטניה כולה נעה בהחלטיות שמאלה גם תחת הלייבור וגם תחת השמרנים. יחד עם זאת, תאצ'ר לא שגתה באשליות לפיהן ניצחון שלה בתוך המפלגה יוביל ל"המרה נרחבת" של שאר החברים לדרך אותה הובילה יחד עם ג'וזף. במשך ארבע השנים הבאות, תמיכתו ועצתו של ג'וזף יתבררו כבעלי ערך רב.

על פי עדותו של אחד מיועציה ברחוב דאונינג, לתאצ'ר "לא היה עניין ברעיונות בפני עצמם", אך היא כן ראתה את הפוליטיקה כהתנגשות בין פילוסופיות מתחרות. "אנחנו חייבים שתהיה לנו אידיאולוגיה", הכריזה במפגש של קבוצת הפילוסופיה השמרנית שהוקמה בשנה בה הפכה למנהיגת המפלגה. "לצד השני יש אידיאולוגיה והם יכולים לבחון את המדיניות שלהם מולה".

שרמן וג'וזף היו האנשים אליהם פנתה כדי להפוך את התחושות והאינסטינקטים שלה ל"רעיונות, מדיניות ואסטרטגיה". הם הניחו את היסודות האינטלקטואלים לתפיסות כמו אלה הרואות בבזבוז חטא, ובממשלה כמי שצריכה לחיות על פי האמצעים שלה, ממש כמו משק בית. אלו האינסטינקטים עליהם הכריזה תאצ'ר בגאווה ככאלה שגדלה עמם, והפכו בהמשך לחלק ממדיניותה כראש ממשלה.

שמרנים רבים רואים את עצם התפיסה של "מלחמת רעיונות" כשטות מסוכנת. עבור אחרים, הרעיונות עצמם היו החשודים. כאשר ג'וזף הציג באפריל 1975 מסמך שביקש להיפרד מ"נתיב המצפון" והציע הגנה רבה יותר על "מה שכמה אינטלקטואלים קוראים בזלזול 'ערכי המעמד הבינוני-פרברי', הרצון ליהנות מעצמאות כלכלית, להיות נחשבים ופטריוטים" – הוא נתקל בתגובה זועמת מצד ממשלת הצללים השמרנית.

קריאתו של ג'וזף לשמרנים לקדם סדר יום הכולל בין השאר הגדלת תקציב הביטחון, התקפה נגד איגודי העובדים, קיצוצים עמוקים בהוצאה ציבורית וצעדים להגבלת הגירה וחיזוק המשפחה התקבלו באימה של ממש בקרב עמיתיו. אך כפי שהביוגרף צ'רלס מור ציין, "המסמך המטלטל הזה ביסס את המרכיבים העיקריים של מה שבהמשך יקרא תאצ'ריזם, הן מבחינת מדיניות ספציפית והן מבחינה פסיכולוגית".

בכל הזמן הזה, שרמן ייצר ללא הפסקה מזכרים, מכתבים ונאומים, ודחק בתאצ'ר וגוז'ף ללכת רחוק יותר ומהר יותר. עם שרמן בתור הנווט והשותף למסע, ג'וזף עצמו לקח את תפקיד השליח – "הפילוסוף המורשה שסוקר את השטח מראש לפני הצבא", כפי שחבר הפרלמנט אוליבר לטווין הגדיר זאת – ועזר למנהיגת השמרנים החדשה לכבוש שטחים חדשים כאשר היא חשה שבטוח לעשות זאת. החיישנים הפוליטיים של תאצ'ר, מחודדים ומכווננים הרבה יותר מאלו של שרמן את ג'וזף, אפשרו לה להתעלות מעל קרבות הבוץ המפלגתיים ובהמשך לשחרר הצהרות פומביות שלעתים קרובות הלכו אחרי הקו שהתווה הצמד.

ג'וזף סימן היטב את הגבול בין שני המחנות. כאשר הפציר בשמרנים להגיע ל"מכנה משותף" הוא לא התכוון לנקודת המרכז שבין עמדות שתי המפלגות הגדולות, כפי שהייתה גישת השמרנים מאז מלחמת העולם השנייה. הוא התכוון לשטח בו מצא עצמו מרבית הציבור, בצד הנגדי לממסד הפוליטי. כפי שאלפרד שרמן כתב לתאצ'ר, בניסיון להתחרות עם הלייבור על המרכז הפוליטי השמרנים נטשו את ההגנה על ערכי "הפטריוטיות, המוסר הפוריטני, הנצרות והמשפחה" – ערכים בהם רוב המצביעים עדיין תמכו. באופן פרוזאי יותר, שרמן דחק בתאצ'ר להתבטא בנושאים כמו "זהות לאומית וחוק וסדר", ובכך סיפק לה הצדקה אלקטורלית ומוסרית לקידום אסטרטגיה פוליטית פופוליסטית שהשתלבה היטב עם האמונות האינסטינקטיביות שלה עצמה.

להזיז הרים

שרמן, בנם של מהגרים יהודים, יספר מאוחר יותר על הסתייגותו מהשימוש במונח "ערכים יודו-נוצרים" ויתעקש כי תאצ'ר תבסס את המסר שלה על הרקע המתודיסטי שלה עצמה ועל מערכת היחסים הקרובה בין השמרנים לכנסיה.

גישתה של תאצ'ר הייתה אוניברסלית יותר. כפי שהראתה חברותה הקרובה עם הרב הראשי עמנואל יעקובוביץ, היא סברה (ולעתים קרובות העירה על כך) כי קיימת הרמוניה בין יהדות לבין התעקשות על אחריות אישית, סיוע קהילתי והצורך המוסרי בשיפור עצמי ויצירת הון שהונחל לה בידי אביה. אין פלא אפוא שה'סאנדיי טלגרף' שיבח מאוחר יותר את תקופת כהונתה בראשות הממשלה ככזו בה היהדות הפכה ל"בסיס האמונה החדש של בריטניה התאצ'רית".

לרעיונות הפוליטיים המוקדמים של שרמן היו השלכות חיוביות ושליליות כאחת. תאצ'ר אמרה כי הוא הביא "קנאות של מומר למשימת התכנון של שמרנות מסוג חדש התומכת בשוק חופשי". העשור הקומוניסטי, כפי שהגדיר אותו שרמן, לימד אותו "לחשוב בגדול ולהאמין שיחד עם כוחות ההיסטוריה, קבוצת אנשים מאמינים מספיק יכולים להזיז הרים". בניגוד לתאצ'ר או ג'וזף, הבנתו של שרמן את השמאל אפשרה לו להכיר באופן אינטואיטיבי את הצורך להציג את התאצ'ריזם ככוח אנטי-ממסדי ורדיקלי. בשילוב עם חיזורו העיקש אחר תומכי לייבור מתפכחים, כל זה סייע לתאצ'ר לזכות כמה מומרים בעלי פרופיל גבוה כמו הסופרים קינגסלי אמיס ופול ג'ונסון, ואיש האקדמיה ג'ון ווייזי.

ההתפתחות האינטלקטואלית של התאצ'ריזם בשנות ה-70 הייתה כמובן פרי עמלם של אנשים רבים. חלק גדול מהם היו יהודים (יש לציין כי לא רק) וחלקם האחר הגיע מחוץ לשורות המפלגה. חוקרת מדעי המדינה שירלי רובין ובעלה הכלכלן ביל לטווין, שניהם ילידי אמריקה, החלו לסייע בעצה וניסוח רעיונות לנאומים של תאצ'ר. למרות שנרתע מהתשוקה של תאצ'ר ל"ערכים ויקטוריאניים", הכלכלן סמואל בריטן השפיע עליה רבות בסוגיות הקשורות למוניטריזם. הפרשנות הכלכלית שלו ב' Financial Times' הייתה הטור היחידי שתאצ'ר הקפידה שלא לפספס. ארתור סלדון, מייסד ה'מכון לעניינים כלכליים', היה בעבר תומך המפלגה הליברלית שניסה נואשות להשיב אותה לאמונתה הישנה בממשלה מצומצמת. אחרי ששמר על גחלת השוק החופשי במשך שנות ה-50 וסייע להחדיר את הרעיונות של מילטון פרידמן לבריטניה, הוא סייע בשמחה למאמץ התאצ'רי לנפץ את הפשרות שלאחר המלחמה.

אך היו אלה ג'וזף ושרמן שנטלו את מרבית משא הלחימה בקרב הרעיונות. בהרצאה שנתן ג'וזף בשנת 1976 תחת הכותרת "המוניטריזם אינו מספיק", הוא קרא לצמצם את אספקת הכסף כדי להוריד את האינפלציה, הציע קיצוצים משמעותיים במיסים ובהוצאות, ו"תמריצים חדשים ואמיצים" ליזמים ובעלי הון. מדיניות זו סיכמה את האג'נדה השולטת והפילוסופיה שיהוו בהמשך את הבסיס לממשלות תאצ'ר. הביוגרף הוגו יאנג מאמין כי נאומיו של ג'וזף באותה עת הכילו את "כל המאפיינים הבולטים" של הפילוסופיה הכלכלית והפוליטית של התאצ'ריזם.

ג'וזף לקח את "הטיעון המוסרי בעד קפיטליזם" לתוך גוב האריות של הקמפוסים, שם נשא 150 נאומים תוך שלוש שנים בנושא יתרונות השוק החופשי. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להפרעות מצד סטודנטים שמאלנים, תאצ'ר טענה מאוחר יותר כי מאמציו של ג'וזף היו קריטיים בשיקום "הביטחון העצמי של הימין". היא אמרה כי "כל העבודה הקשה הזו עם האינטלקטואלים" עזרה להניח את הבסיס להצלחות העתידיות של ממשלותיה.

במהלך סגירת החשבונות שנערכה אחרי פרישתה הדרמטית של תאצ'ר מראשות הממשלה בנובמבר 1990, תחושת הבגידה שלה הייתה ברורה. בין הבודדים שהצליחו להימלט מביקורתה הקשה היו ג'וזף ושרמן. בכרך הראשון של זיכרונות תאצ'ר, אותו הקדישה לזכרו של ג'וזף, היא כתבה בפשטות:

לא הייתי יכולה להפוך למנהיגת האופוזיציה או להשיג את כל מה שהשגתי בתור ראש ממשלה ללא קית'. אך למען ההוגנות יש לומר גם כי קית' לא היה יכול להשיג את מה שהוא השיג ללא אלפרד שרמן"

נוכחותם של ג'וזף ושרמן מדגישה את התפקיד המוביל שהיה ליהודים בתחייה האינטלקטואלית של השמרנות הבריטית, תפקיד שדומה ואולי היה אף גדול יותר לזה ששיחקו יהודים ניאו-שמרנים במהפכה של רונלד רייגן.

רוברט פילפוט הוא סופר ועיתונאי, ושימש בעבר יועץ מיוחד לממשלות בלייר ובראון. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.