פרק מספר: איך נסיכי הימין הפכו למשרתי השמאל

לכבוד חזרתו של בני בגין לזירה הפוליטית — פרק מספרו של ארז תדמור המסביר את תופעת ״הנסיכים בשירות השמאל״ ומה חלקו של בנו של מנהיג המהפך מ-77׳ בסיפור

הוצאת ׳סלע מאיר׳, צילום מסך

הספר ׳מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל׳ יצא בהוצאת ׳סלע מאיר׳. לרכישה במחיר מבצע לחצו כאן.


נסיכים בשירות השמאל

בעיצומה של סערת החלפתו של שר הביטחון בוגי יעלון באביגדור ליברמן בחודש מאי 2016, התראיין חבר הכנסת בני בגין לרזי ברקאי בגלי צה"ל והסביר, בטון מתנשא במיוחד, שיש שלושה סוגים של ימין: ימין מתון, ימין קיצוני וימין טיפש. האבחנה שסיפק בגין הבן נכונה וחשובה, ובאמצעותה ניתן להבין מדוע הימין ניצח ברוב מערכות הבחירות מאז 1977, אך עדיין לא עלה לשלטון באמת.

אם לרתום לרגע את המרכבה לפני הסוסים, הרי שההתנשאות של בני בגין לא הייתה במקומה, שכן קשה למצוא מועמד מתאים ממנו לתפקיד ראש מחנה הימין הטיפש. שהרי מהו ימין טיפש אם לא ימין שבכל צומת הכרעה פועל בניגוד לאינטרס ולהשקפת העולם הימנית ובשירות מחנה השמאל?

לצד הימין הטיפש, עלינו לתת את הדעת לסוג נוסף של ימין: הימין הפחדן. שני סוגי ימין אלה מקיימים ביניהם סימביוזה וחפיפה מסוימת, ונתונים להשפעתו ולשליטתו של השמאל, שמתמרן אותם כרצונו בעזרת טכניקות של אילוף והצמתה. אילוף, מטבעו, מתבסס על שימוש בשיטות של התניה — מחמאות וביקורות, גזרים ומקלות — כדי לחנך שחקנים פוליטיים לנהוג בדרך הרצויה.

כך, לדוגמה, כששחקן פוליטי מהימין (נניח יריב לוין, איילת שקד או תנועת 'אם תרצו') מנסה לקדם הצעת חוק הנתפשת כמאיימת על מוקדי כוח מסוימים, הוא זוכה למסע השמצה משולב מצד בכירים בתקשורת, "אנשי רוח", אמנים, אקדמאים ושורת ארגונים חוץ-פרלמנטריים — מסע השמצה שמטרתו לא רק לסכל את הצעת החוק, אלא גם לסמן ליתר השחקנים בזירה הפוליטית מהו תג המחיר שייגבה ממי שיאמץ תפישות אלו.

לעומת זאת, כאשר פוליטיקאי ימני — לדוגמה, רובי ריבלין, בני בגין או דן מרידור — מתנגד למדיניות מחנהו הפוליטי או מביע עמדה המשרתת את חוגי השמאל, הוא זוכה לראיונות אוהדים בתוכניות האקטואליה ולטורים פובליציסטיים וכתבות מגזין המשבחים את שיעור קומתו האינטלקטואלי והמוסרי, ותיבת הדואר האלקטרוני שלו מופצצת בהזמנות לאירועי החברה הגבוהה במוזיאונים או בפסטיבלי סרטים. הוא הופך ל"ימני מחמד".

הטכניקה פשוטה: טיפוח וקידום של פוליטיקאים נוחים לתמרון וחלשי אופי מהמחנה היריב, לצד דחיקה לשוליים ורדיפת יריבים פוליטיים בעלי שיעור קומה ועמוד שדרה. מבחינת מחנה הימין, שמבחינה פוליטית נמצא ברמת התפתחות נמוכה למדי, כל הסיפור נשמע רחוק ומורכב. מבחינת השמאל, הנהנה מהגמוניה בתקשורת ובממסד האקדמי והתרבותי, אלו הן טכניקות עבודה פוליטיות ותקשורתיות אלמנטריות.

בעבר החזיקו סיעות הימין הטיפש והימין הפחדן ברוב, או לכל הפחות בנוכחות מרשימה, בקרב נציגי הימין בכנסת ובממשלה. זו הסיבה המרכזית לכך שהימין ניצח ברוב מערכות הבחירות, אך נכשל לחלוטין במימוש תפישת העולם ובקידום מדיניות ימנית.

הקונץ באמצעותו תמרן השמאל את סיעות הימין הטיפש והימין הפחדן היה פשוט למדי: החלפת המילה טיפש במילה ליברלי, כשבמקביל מוצגים אנשי ימין שאינם מתיישרים לשמאל כקיצונים, פשיסטים, גזענים וכדומה.

פשוט למדי. מקל וגזר. כל פעם שאיש ימין פועל נגד הימין ומצביע או מתבטא ברוח השמאל, זוכה הימני הטיפש ל"איתרוג", במסורת חג ההתנתקות של אמנון אברמוביץ', למיתוג חיובי ולראיונות מחניפים המציגים אותו כאיש "הימין הליברלי", כשהמילה ליברלי משמשת כאן במובן "שפוט של עיתון 'הארץ'". ככה זה עם טיפשים. לא צריך תחכום מיוחד כדי לסובב אותם על האצבע.

לצד הפיתוי הפועל את פעולתו היטב ביחס לטיפשים, מונפת גם אלת האיום על הפחדנים. איש ימין שיגלה נחישות ועמידות יהפוך את עצמו ליעד לקמפיין הכפשה ארוך שנים וחסר מעצורים. כך אפשר לראות את מסעות הדה לגיטימציה והשנאה ארוכי השנים נגד אריאל שרון ובנימין נתניהו, או להבדיל נגד ציבור המתיישבים ביו"ש ו'אם תרצו'.

אך בעוד ארזים כמו אריאל שרון ובנימין נתניהו דורשים קמפיין חסר מעצורים שנמשך שנים, אזובי קיר דוגמת ציפי לבני, דן מרידור ורובי ריבלין הם דוגמה לתהליך אילוף שהושלם בהצלחה מסחררת תוך שנים ספורות.

שיטות הפעולה הללו נכונות ותקפות לא רק בפוליטיקה, אלא כמובן בכל זירות הקרב בהן מתחוללת מלחמת הרעיונות. כך משכיל השמאל לקדם ולטפח אקדמאים, משפטנים ואנשי תקשורת בעלי רקע ימני שהפגינו גמישות והסתגלות לדרישותיהן של האליטות. לעומתם, אנשי ימין שייאבקו למען עמדותיהם בנחישות, יזכו לקמפיינים דורסניים הדוחקים אותם לעמדות שוליים.

השמאל גוזר שני קופונים כאשר הוא מסכים להעניק במוסדות האקדמיה תקן מרצה מן המניין וקביעות לפרופ' ימני מן הסוג הכנוע. הקופון הראשון הוא היכולת להתהדר ולנפנף באיש הימין המאולף כהוכחה לפתיחות ולגיוון רעיוני. את הקופון השני, והמהותי יותר, מרוויח השמאל כאשר אותו עלה תאנה מאולף יספק את התמורה הנדרשת וייצא נגד מחנהו-שלו בשעת מבחן או בצמתי הכרעה.

כך בדיוק נגזר מי יהיה שופט בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ומי יגיע לבית המשפט העליון. מי יכתוב במקומון נידח או בתקשורת המגזרית ומי יקבל את משבצת הימני המוכה בתוכניות האקטואליה.

אם נחזור לפוליטיקה, הרי שרשימת המקרים והנושאים בהם קידמו בכירים בימין מדיניות ועמדות שמאל מובהקות מלמדת שזוהי אסטרטגיה מנצחת.

נסיכים בשירות האוליגרכיה

אם נבחן את שלושת המאמצים המרכזיים של השמאל בעשורים האחרונים — תהליך אוסלו, המהפכה השיפוטית והמהפכה התרבותית — נגלה שבכל אחת מהזירות מצא השמאל שותפים נאמנים לדרכו בימין הישראלי.

הנקודה שבה קל במיוחד לראות את הדברים היא כמובן במפנה שמאלה של "נסיכי הליכוד", שהתיימרו להיות ממשיכי הדרך בהנהגת המחנה הלאומי, אך הפכו לחסידים שוטים של כמה מהמהלכים המדיניים האוויליים בהיסטוריה.

ה"נסיכים" הוא מונח מעורפל למדי, המתייחס לדור ההמשך בהנהגת הליכוד (ובמיוחד תנועת חירות) שהוריהם היו ממנהיגי המפלגה או חברי המחתרות אצ"ל ולח"י. ניתן למנות ביניהם את בנימין נתניהו, עוזי לנדאו, צחי הנגבי, לימור לבנת, דן מרידור, רוני מילוא, אהוד אולמרט, בני בגין, ראובן (רובי) ריבלין, ציפי לבני ואחרים.

כפי שניתן לראות, רבים מהנסיכים התגלו לאורך השנים כנציגים מובהקים של הימין הטיפש, הפחדן והצייתן. דן מרידור, בני בגין, רוני מילוא, ציפי לבני, אהוד אולמרט, רובי ריבלין ודומיהם הגיעו מבושלים היטב לאחר ילדות עשוקה. רדיפת דור ההורים הותירה בהם חותם פסיכולוגי וצורך נואש לזכות בלגיטימציה והכרה מחוגי השמאל. תסביך הנחיתות הוטמע בהם מילדות, והוא שמנע מהם להעז להפוך לחלק מאליטה אלטרנטיבית.

בגרותם מביישת את הוריהם הנחושים והנאמנים שהקימו את המדינה. הם הפכו להצלחות הפבלוביות המובהקות ביותר של טכניקות האילוף וההצמתה מצד האליטות.

לעומתם ניתן לציין בודדים וחריגים שעמדו בהצלחה לנוכח המכבש שמפעילות האליטות על אנשי ימין, בהם בנימין נתניהו, עוזי לנדאו, יוסי אחימאיר ובמידה פחותה גם לימור לבנת.

דן מרידור היה מזכיר הממשלה בשנים 1984-1982 ואחד הקרובים ביותר למנחם בגין. בממשלת שמיר השנייה (1992-1988) כיהן מרידור כשר המשפטים, ומילא תפקיד מרכזי בחקיקת שני חוקי היסוד שהעניקו לבית המשפט העליון זכות וטו מעשית על כל החלטת ממשלה וחקיקת כנסת. לצדו פעל יו"ר ועדת החוקה אוריאל לין, אף הוא מהליכוד, שדחף בכל כוחו לחקיקת חוקי היסוד.

בסך הכול תמכו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא פחות מעשרה ח"כים מהליכוד. ראש הממשלה יצחק שמיר, שעמד אז בשלהי כהונתו, התנגד להצעת החוק, כנראה מפני שהבין היטב את זרע הפורענות הטמון בה.

מזה שנים, מתמידים דן מרידור, בני בגין וחבריהם בהענקת גיבוי לעוצמה שצברה מערכת המשפט, אך משנה סדורה שתציג את עמדתם בנושא לא נוכל למצוא.

עם זאת, בראיונות שהם מעניקים לפרקים למראיינים מחניפים, הם מתיימרים להציג את עמדתם כבעלת שתי משענות בדיוניות. ראשית, הם טוענים כי תמיכתם במהפכה השיפוטית נשענת על נאמנותם לעקרונות ולערכים הליברליים של הליכוד. שנית, הם טוענים שעמדתם היא המשך ישיר ומימוש דרכו הלאומית-ליברלית של זאב ז'בוטינסקי.

בעת חקיקת חוקי היסוד טען יו"ר ועדת החוקה דאז אוריאל לין, שהגיע לליכוד מהמפלגה הליברלית: "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון… אין מוקם בית משפט לחוקה… שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים". במאמר שפרסם בשנת 2012 בכתב העת 'משפט ועסקים', הציג לין תמיכה נלהבת בפרשנות מרחיקת הלכת שהעניק להם בית המשפט העליון.

במאמר הציג לין ארבעה נימוקים עקרוניים לתמיכתו במהפכה השיפוטית:

  • לשלטון, מטבעו, יש נטייה לפגוע בחירות הפרט.
  • "כשלים בהליך הפוליטי המתבטאים בהטיה נגד מיעוטים".
  • במצבי חירום השלטון נוטה לפגוע בזכויות הפרט ובזכויות מיעוטים.
  • הצורך להגן על המיעוט מפני כוחו של הרוב.

נימוקים אלה הביאו את לין לא רק להתגאות בכך שחוקי היסוד אפשרו לבית המשפט העליון לפסול חוקים רבים, אלא גם לכך שיצרו אפקט מצנן, שמנע מראש חקיקת חוקים רבים אחרים מחשש שייפסלו: "את תרומתו של רעיון הביקורת השיפוטית יש לבחון לא רק על בסיס השאלה כמה הוראות חוק פסל בית המשפט… אלא גם על בסיס הבחינה כמה הצעות חוק לא ראו אור ולא עברו בהצלחה את אמות הביקורת הפנימית של כנסת ישראל עצמה לנוכח העובדה שקיימת ביקורת שיפוטית", התגאה לין בהשפעה הדרמטית של החוק אותו קידם. המשמעות של המילים הללו היא תמיכה לא רק בביקורת השיפוטית של בית המשפט, אלא גם בסמכויות שלקחו לעצמם היועצים המשפטיים להתנגד ולבלום הצעות חוק מתוך "חשש" שייפסלו בבית המשפט העליון.

לין אכן צודק בהצגת האתגרים עמם צריך משטר דמוקרטי-ליברלי להתמודד. החששות שהעלה מפני נטיית השלטון לפגוע בזכויות הפרט ובמיעוטים עומדים בבסיס הליברליזם הקלאסי, שכן לצד מעמד השליטה המוקנה לנציגי הציבור הנבחרים (כלומר, נציגי הרוב) מחויב משטר דמוקרטי להגן על זכויות הפרט והמיעוט מפני יישום בלתי מבוקר של רצון הרוב ומפני כוחה של הרשות המבצעת באופן כללי או בחסות תקנות המוצגות ככורח השעה.

אך הפתרון שהציג לין — הענקת סמכויות אדירות לגוף שנבחר באופן בלתי דמוקרטי ואינו נושא באחריות לתוצאות פסיקותיו — סותר לחלוטין את עקרונות הליברליזם הקלאסי. הכוח משחית, וכשם שהממשלה והפרלמנט עשויים לנצל לרעה את הכוח שהוענק להם, כך לא ניתן להבטיח ששופטי בית המשפט העליון לא יהיו מועדים לאותם פגמים ממש.

ההבל הוא שהממשלה והכנסת נבחרות לתקופת כהונה מוגבלת של ארבע שנים, לכל היותר, מתנהלות באמצעות פשרות והסכמים בין כוחות שונים, נושאות באחריות להחלטותיהן ומתחשבות בדעת הקהל מתוך הבנה שתיאלצנה לזכות באמון הציבור גם בבחירות הבאות. שופטי בית המשפט העליון, לעומת זאת, נבחרים לכהונה שאינה מוגבלת בזמן ונמשכת בדרך כלל עשרות שנים, עד לפרישתם. אין הם נושאים באחריות לפסיקות מוטעות ואין הם נדרשים להתחשב בדעת הקהל, שממילא אינה יכולה להשפיע על עתידם.

הרעיון שהשופט אינו נושא באחריות הוא מהלך מכוון, מעיקרו: הרי לא יעלה על הדעת ששופט ינהג הקלה או החמרה בענישה מתוך חישוב שהוא צפוי לשאת בעונש (לדוגמה, הדחה מתפקידו אם מתברר שאדם שהורשע היה זכאי; או אם זיכה אדם, וזה שב ופשע). במקביל, אותו אי נשיאה באחריות מחייב גם הגבלה נוספת של כוחה של הביורוקרטיה השיפוטית.

לין עצמו היה מודע לסכנה שבית המשפט ישתמש לרעה בכוח העצום שהוענק לו, ולכן הוא ציין במאמרו כי אף "שהמחוקק הישראלי מסר ביודעין ובצורה מכוּונת את סמכות הביקורת השיפוטית לבתי המשפט, סמכות זו מולידה גם אחריות, ועל כן יש צורך מוגבר בשמירת האיזונים בין הרשויות השונות. על בסיס הבנה זו, אנו סבורים שכאשר אין מדובר בפגיעה בזכויות יסוד שזועקות לשמיים, לא בטוח כלל שיש מקום להתערבותו של בית המשפט… אחריות, איפוק וריסון הן מילות המפתח. את סמכות הביקורת השיפוטית יש להפעיל באופן מבוקר ומושכל".

במילים אחרות, לין היה מודע לכך שהשופטים עלולים לעשות שימוש מופרז בסמכויות שבידיהם, אך נמנע מהצבת בלמים לשימוש בכוח זה, והוא מניח כי די בהבעת התקווה שהשופטים יפגינו "אחריות, איפוק וריסון" — היינו, שהחתול יהיה אמון על שמירת השמנת.

בנקודה זו מזנק המרצע מהשק. תומכי המהפכה השיפוטית מזהירים מהענקת סמכויות נרחבות לגורמים שלטוניים, ובאותה נשימה ממש מעניקים סמכות בלתי מבוקרת לשופטי בית המשפט העליון.

בליברליזם הקלאסי ובתפישות השמרניות ברור, באופן טבעי, שאין לסמוך על כך שבעלי כוח ירסנו את כוחם בעצמם, ולכן הם חותרים לכינון מנגנוני בלימה ואיזון. לין, לעומת זאת, פועל לפי הגישה הפרוגרסיבית, שיש להעניק סמכויות נרחבות ואת זכות המילה האחרונה לידי מומחי זכויות אדם מטעם עצמם בדמות שופטי בית המשפט העליון.

קשה להעלות על הדעת גישה שעומדת בסתירה מובהקת כל כך לעקרונות הדמוקרטיה והליברליזם: מי שסומך על שיקול דעתו של גורם שלטוני, בלי להציב סייגים לעוצמה שאליה הוא חותר, אינו מכונן עיקרון ליברלי, אלא פועל לריאקציה אנטי ליברלית ואנטי דמוקרטית.

בין בגין לז'בוטינסקי וליברליזם

בני בגין, דן מרידור, ציפי לבני ורוני מילוא הפכו ללוחמים מסורים בשירות הגברת עוצמתה המופרזת של מערכת המשפט. בשנים האחרונות הצטרפו למשמר שומרי העליון שני אנשי מרכז-ימין חדשים: הראשון הוא שר האוצר הנוכחי משה כחלון, שבכל הזדמנות מאז הקמת מפלגת //כולנו//, נשבע אמונים לאוליגרכיה השיפוטית, והתחייב למנוע כל ניסיון לצמצם את כוחה. השני הוא שר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון, שבהודעת הפרישה שלו מהממשלה ומ//הליכוד//, הקפיד אף הוא להצהיר אמונים לבית המשפט העליון, והתהדר בהיותו שומר החותם של הימין הליברלי מבית המדרש הז'בוטינסקאי.

בשפת הקודים של הפוליטיקה הישראלית, משמעות הדברים פשוטה: כחלון ויעלון סימנו לשמאל כי הם מתחייבים שלא לערער את סדר הכוחות הקיים. גם נשיא המדינה רובי ריבלין, שבעבר מתח ביקורת חריפה על עוצמת מערכת המשפט, הבין היטב על איזה צד של הלחם מרוחה החמאה, ועבר להביע תמיכה מלאה בבית המשפט העליון.

אנשי ימין ואנשי ימין לשעבר נוהגים, כאמור, להצדיק את תמיכתם במהפכה השיפוטית בכך שהם נאמנים לדרכם של מנחם בגין וזאב ז'בוטינסקי, שהאמינו בעליונות המשפט. עם זאת, נוהגים חסידי העליון לתייג בנשימה אחת את אלה החולקים על עמדתם כאלה הסוטים או הזונחים את הערכים הליברליים של ז'בוטינסקי ובגין. הצעד הזה הגיוני מבחינה תעמולתית, אך שגוי עניינית: ז'בוטינסקי, כמו כל ליברל קלאסי, היה נחרד מן העוצמה השלטונית שניכסו לעצמם אהרן ברק והרשות השופטת באותה "מהפכה".

לא ז'בוטינסקאים, כי אם בגיניסטים

לא בזאב ז'בוטינסקי יכולים מרידור, בגין, לבני וחסידי המהפכה השיפוטית להיתלות, כי אם במנחם בגין. בגין אכן החזיק בתפישה שניתן להגדירה "עליונות המשפט" — תפישה שמוצתה במשפט "יש שופטים בירושלים", משפט שהפך מאז לסיסמה האמורה להכשיר בעיני הרוב הימני כל צעד אנטי-דמוקרטי וכל מהלך דורסני של מערכת המשפט.

יש יסוד להניח שבגין (האב, לא הבן שנפל רחוק ממנו עד מאוד והתגלגל עוד קצת), היה מזועזע לו היה יודע אילו שופטים דורסניים יושבים היום בירושלים. את אמירתו המפורסמת — "יש שופטים בירושלים" אמר בגין לאחר פסיקה שבמהלכה קבע בית המשפט העליון, כי ההתנחלות היהודית בבית-אל חוקית.

תפישתו של בגין את מערכת המשפט עוצבה בימים שאנשי המשפחה הלוחמת נרדפו על ידי ממשלות מפא"י, והשופטים בבתי המשפט היו, במקרה זה, ליברלים יותר ודורסנים פחות משרי הממשלה המפא"יניקית. אך גם השאלה מהי מידת הליברליות או הדורסנות של השופטים היושבים בירושלים אינה השאלה הנכונה מבחינת עקרונות יסוד דמוקרטיים-ליברליים.

האמת העגומה היא שמנחם בגין היה נטול השכלה רצינית בתחומי המחשבה המדינית, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וסדרי ממשל תקינים. חולשתו האינטלקטואלית בתחומים אלה, והעובדה שגזר את יחסו לעוצמת מערכת המשפט בעיקר מנסיבות מקריות ומהתנהגותם של שופטים שכיהנו ברגע נתון, הן שאפשרו למאיר שמגר ולאהרן ברק להפר את האיזון שבין הרשויות ולהעניק סמכויות מופרזות לבית המשפט העליון וליועץ המשפטי לממשלה.

הנשיא שמגר נהג בכוח שבידיו במשורה, מתוך הכרה שעם כוח רב באה גם אחריות רבה, אך אהרן ברק פעל בשיטתיות כדי להרחיב ולהעצים את עוצמת בית המשפט תוך רמיסה כוחנית של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.

ב-1992, כנסת שנהנתה מרוב ימני מובהק ביצעה כאמור את מעשה האיוולת האולטימטיבי והעניקה לאהרון ברק את הפירצה לה המתין במשך שנים, כשחוקקה את חוקי היסוד שאפשרו לברק לטעון כי בשמם מוענקת לבית המשפט העליון סמכות גורפת לבטל חוקים והחלטות ממשלה.

מאז, בכל פעם שעוצמתה המופרזת וחסרת הפרופורציה של מערכת המשפט עולה לדיון, מנופפים חסידי המהפכה השיפוטית בדברי בגין על השופטים היושבים בירושלים, כאילו זו השורה התחתונה של כל דיון: יש שופטים בירושלים, ולכן אין להתווכח עמם. חולשתו האינטלקטואלית של בגין בנושאים אלה הביאה לכך שהוא כלל לא הבין את זרע הפורענות שטמן בגישתו.

פולחן אישיות הוא דבר רע ומסוכן. מנחם בגין היה אדם רב-זכויות ופעלים, אך גם אנשים ומנהיגים גדולים שוגים לעיתים באופן חמור. למרבה הצער, רוב ה"נסיכים" בני המשפחה הלוחמת, שעלו לגדולה בימי ממשלות הליכוד הראשונות בשנות השמונים והתשעים, היו חסרי השכלה בתחומים הללו אף יותר ממורם ורבם מנחם בגין. כך הפכו דן מרידור, בני בגין, רוני מילוא, ציפי לבני ואחרים לעבדים נרצעים של אהרן ברק והמהפכה השיפוטית.

הכוח משחית

מי שמעוניין להבין ולהכיר את העמדה השמרנית-ליברלית האמיתית לגבי יחסי הרשויות במדינה דמוקרטית אסור שיסתפק במנחם בגין — עליו לשוב אל זאב ז'בוטינסקי, ליברל קלאסי אמיתי, שחשש יותר מכל דבר אחר מהענקת סמכויות מופרזות לגוף שלטוני כלשהו, גם אם אלה היושבים בו רואים עצמם כנאורים, כמוסריים וכמתקדמים באדם.

ז'בוטינסקי, ממש כמו לין ולמצדדי המהפכה השיפוטית, חשש מניצול לרעה של סמכויות השלטון בידי הרוב או מפגיעה בזכויות הפרט ובמיעוטים, אך גישתו לפתרון הייתה ברוח הליברליזם הקלאסי. בנאום שנשא ז'בוטינסקי ביוני 1929, הוא קבע מפורשות את עמדתו ביחס לסוגייה דומה מאוד לזו בה אנו עוסקים: "בהמוני העם אנו מאמינים, ומאמינים אנו גם בקונטרולה העממית, בהשפעה המטהרת של העם הבוחר והמפטר את נבחריו כרצונו. אבל למסור את הסוכנות בידי חוג מצומצם, בלתי תלוי בשום בחירה אמיתית, ובלתי ציוני על פי טבעו, זוהי סכנה לציונות, אשר נגדה נילחם ברגע זה ובכל רגע אחר".

כליברל קלאסי, חשש ז'בוטינסקי משלטון חזק, אחת היא אם תוארו של השליט הוא ראש ממשלה, נשיא, מזכיר כללי או שופט. במאמר //עגלת הכלי זמר// משנת 1935 הסביר ז'בוטינסקי מפורשות כי הוא אוחז ב"שנאה עיוורת" לרעיון שהמדינה היא הכול, אם קומוניסטית היא או פשיסטית, והבהיר בצורה מפורשת: "הנני מאמין רק בפרלמנטריזם 'מן האופנה הישנה', כל כמה שלא ייראה לפעמים בלתי נוח, או מחוסר אונים".

ז'בוטינסקי, אם כן, היה נחרד מהרעיון להעניק סמכויות הכרעה בלתי מוגבלות ליחידי סגולה הרואים את עצמם מחויבים לעקרונות מוסר וזכויות אדם אוניברסליים. אכן, ז'בוטינסקי חשש מרודנות הרוב, אך הסביר כי הפתרון לכך אינו יכול להיות טמון בעריצות המיעוט: "שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות… מובן שאם יש לנו ברירה בין שלטון המיעוט לבין אנרכיה, או שלטון הרוב — הרי משלוש הרעות הללו, השלישית היא הרעה במיעוטה ועל כן עדיפה, אבל עדיין נשאר הדבר בעיקרו מעשה כפייה וכניעה, ולעולם אין להתייחס אליו כאל אידיאל. במדינה אידיאלית, מן הדין שהפשרה בין הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבע". לפיכך, הסביר ז'בוטינסקי, "את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה", ביטוי נוסף לתמיכתו בפרלמנטריזם "מן האופנה הישנה".

במאמר "קלסתר פנים סוציאלי" משנת 1929, הבהיר ז'בוטינסקי בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים כיצד היה מתייחס למשטר המבקש להעניק את הסמכות האחרונה לרשות בלתי נבחרת, בלתי יציגה ושאינה נושאת באחריות כמו בית המשפט העליון:

יש לנו בציונות אגף, שקוראים לו "שמאל". מדוע "שמאל" — אינני מבין. השם "שמאל" ניתן בראשונה לגוש אחד בבית הנבחרים של המהפכה הצרפתית… גוש שהרחיק לכת מכל יתר המפלגות בכיוון הדרישות הדמוקרטיות. מאז משמש השם הזה סמל לטהרת ההשקפה הדמוקרטית: פרט לטהרת ההשקפה, הדורשת שוויון זכויות גמור בין אביון לבין עשיר, וגם פיקוח ישיר של ההמונים על הנהלת ענייני השלטון. והנה אצלנו, תומכות מפלגות הפועלים בשינוי משטר, המתנגד באופן בולט וגס ולכל עקרוני הדמוקרטיה. הן תומכות במשטר שיגביל את זכויות הקונגרס הציוני הנבחר על פי זכות הבחירה הכללית, השווה והישירה, וימסור את ההשפעה המכרעת בידי עשירים, שאינם רוצים להיבחר באופן דמוקרטי ואינם רוצים לשאת בשום אחריות לפני שום מוסד דמוקרטי. "שמאל"? אפילו בשורות הליברליזם המתון אין מקום למפלגות הללו, זוהי ריאקציה ברורה וחשופה: "שחור" ולא "שמאל".

העובדה שמנחם בגין ומרבית שרי הליכוד הרלוונטיים לאורך השנים לא הבינו מעולם את עקרונות המחשבה הליברלית ואת משנת ז'בוטינסקי אפשרה למחנה השמאל לתמרן את המערכת הפוליטית בעזרת ציטוט דמגוגי בנוסח "יש שופטים בירושלים". אכן ימין טיפש.

נסיכי הליכוד המתיימרים לייצג את תורת ז'בוטינסקי ואת ערכיו הליברליים של הליכוד המקורי מפגינים, אם כן, בורות כפולה. הן ביחס לעקרונות הליברליזם הקלאסי, והן ביחס לתורת זאב ז'בוטינסקי. הבורות הזו היא שגרמה לכך שלא רק שחברי כנסת מהליכוד ומהימין תמכו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו , אלא שהם היו ממקדמיו הבולטים. כך, בקוצר רואי מדהים, ובניגוד לכל עקרונות הליברליזם הקלאסי, העבירו נבחרי ציבור מהימין את המפתחות לספינה הקרויה מדינת ישראל לידי קבוצה הגמונית של אנשי שמאל שמחזיקה בפועל ביכולת למנות את חבריה ויורשיה.

החולשה האינטלקטואלית הזו לא נעצרה וכמובן שלא הצטמצמה בתחום המשפט. העובדה שבגין והנסיכים התבטלו רעיונית בפני אליטות השמאל תורגמה כמובן גם לעמדה של רגשי נחיתות בפני אלה המתיימרים לייצג את ערכי הנאורות וה"ליברליזם", ומנעה כל אפשרות לתיקון ולשינוי בתקשורת, באקדמיה או בממסד התרבותי.

מי שנכנע להנחות היסוד של המחנה השני אינו יכול להנהיג או להוביל לשינוי. השורה התחתונה היא שמלבד הכניעה וההשתעבדות לאוליגרכיה השיפוטית, בגין ונסיכי הליכוד לא עשו דבר כדי לגוון את השיח התקשורתי או להפסיק את ההדרה וסתימת הפיות בממסד האקדמי והתרבותי.

בוחרי הימין ציפו מנבחריהם להוביל דמוקרטיזציה וליברליזציה של מוקדי הכוח וההשפעה בפני כלל הציבור, אך ממשלות הימין המשיכו לשמר את ההגמוניות הישנות של השמאל. בגין, שחולשתו האינטלקטואלית היתה מן המפורסמות בקרב ענקי הרוח של הימין, אף סירב לקדם עשייה חוץ-ממסדית בתחומים הללו.

זמן קצר לאחר המהפך של 1977, נפגש פרופ' ישראל אלדד עם בגין למטרה מוגדרת וצנועה: "אני רוצה ממך דבר אחד: הוצאת ספרים". אלדד הבין שהדרך היחידה למהפך אמיתי עוברת בהתמודדות עם העליונות הארגונית של השמאל בזירה האינטלקטואלית והתרבותית. "תראה כמה הוצאות ספרים יש לשמאל. תמוך בי, אני אעשה זאת בעצמי", אמר אלדד לבגין. תשובתו של בגין הדהימה את אלדד: "אין צורך בכך", אמר וסתם את הגולל על הדיון.

חוסר העשייה של הנסיכים בשנות השמונים והתשעים בתחומי התקשורת, האקדמיה והתרבות והתגייסותם לשורות המהפכנים השיפוטיים היו רק השלב הראשון. הכניעה הרעיונית לא נעצרה בתחומי המחשבה המדינית, סדרי ממשל ועקרונות דמוקרטיים. החל משנות התשעים ראינו את רוני מילוא, דן מרידור, ציפי לבני ואהוד אולמרט ממירים גם את עמדותיהם המדיניות והופכים לאנשי שמאל מובהקים.

משנתו הריאליסטית והניצית של ז'בוטינסקי הושלכה על ידי אלו המתיימרים להמשיך את דרכו כלאחר יד. לבני, מרידור, מילוא ואולמרט הפכו יונים צחורות וכנועות. מלבדם חשוב לציין גם את בני בגין ורובי ריבלין, שלכאורה נשארו אנשי ימין, אך בשנים האחרונות הצטרפו ל"קמפיין הגוועאלד" שעורך השמאל, המזהה סימני וניצני פשיזם מתחת לכל שיח רענן.

הנסיכים לא עשו דבר כדי לפתח ולגוון את השיח התקשורתי, התרבותי והאקדמי, ורובם התייצבו בשנים האחרונות להגנת ארגוני השתולים למיניהם, ונגד ניסיונות הימין לבלום את החתרנות המדינית הזרה הרומסת את הדמוקרטיה והריבונות הישראלית. הפניית העורף של נסיכי הליכוד לדרכו של ז'בוטינסקי הגיעה לשיאה עם כניסתו של רובי ריבלין לבית הנשיא.

בנאום שנשא ריבלין בכנס הרצליה ביוני 2015, הציג הנשיא את חזון ארבעת השבטים שהוא מבקש לקדם כמודל חלופי לאתוס הציוני והלאומי של כור ההיתוך. "מדובר בסדר שבו אין עוד רוב ברור ואין מיעוטים ברורים. סדר שבו החברה הישראלית מורכבת מארבעה 'שבטים' מרכזיים ושונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם. סדר שבו, אם נרצה ואם לאו, 'מבנה הבעלות' על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו", אמר ריבלין, שהשליך מבלי להביט לאחור את תורתו הלאומית והממלכתית של זאב ז'בוטינסקי וביטא באופן מובהק את החזון הפוסט-לאומי המפלג שמבקש השמאל הרדיקלי לקדם. ריבלין, בגין, מרידור, לבני, מילוא ואולמרט החלו בכניעה לאהרן ברק וסיימו שכם אל שכם עם אנשי 'הארץ' ו'הקרן החדשה לישראל'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

30 תגובות למאמר

  1. קץ שלטון האחוסלים
    https://www.textologia.net/?p=4313
    ובהרחבה
    https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Book.aspx?nBookID=97513838
    רקע היסטורי שלהם
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91#%D7%94%D7%94%D7%99%D7%91%D7%98_%D7%94%D7%92%D7%96%D7%A2%D7%99_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA
    "צלקות העריצות הנוצרית בת מאות השנים נחרתו בבשרם והם נשארו מתוך ניסיונם זרים יותר לאין ערוך להוויה האירופית ובייחוד הגרמנית" ( 1879).
    https://tarbutil.cet.ac.il/article/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A4/
    "הם (יהודי מזרח אירופה) – המון היולי. אנו מארגנים אותם. הם משמיעים קובלנותיהם בשפת עלגים, שהיא בלתי מובנת לאדם תרבותי. אנו משאילים להם את לשונות התרבות. הם נדחקים, דחופים ומבוהלים ללא כיוון מסוים. אנו מראים להם את הדרך, שבה הם צריכים ללכת […] הם אחוזים התלהבות, שמגעת כמעט לידי טירוף. אנו עושים אותה מתונה יותר. […] אנו מנחמים ומעודדים אותם." ~ מקס נורדאו

    אז למה מצפים ?

    1. דרך שפע הלינקים חסרי השחר אתה מזהה מיד את הבולשביק ששם לו למטרה להרוס את האתר המצוין הזה

    1. כותב המאמר השמיט מרכיב מרכזי בהסברת תופעת העריקה אל השמאל של למשל בני בגין ודן מרידור . הקנאה. הקשה כשאול. בני בגין אינו מסוגל לסבול שעל הכסא של אבא שלו יושב איזה בנימין נתניהו כבר למעלה מעשר שנים וקוצר הצלחות יותר מאבא שלו. זה אוכל אותו. את דן מרידור אוכל כושר הנאום של בנימין נתניהו ואת האהדה והכבוד אותו הוא מקבל ברחבי העולם, וכל זאת בשעה שאם דן מרידור מנסה לפתוח את הפה ולנאום יוצא קרקור עלוב. סתכלו שוב בנאום של נתניהו בקונגרס – הסרטון נמצא תחת הכותרת "ביידן אל תהרוס את הסכמי השלום" , אגב, הלכוד אינו צריך אמצעי תעמולה נוסף במערכת הבחירות מעבור להפצה של הסרטון הזה המתאר את נאומו של נתניהו – איזו אהדה, איזה כבוד הנחיל לנו ראש הממשלה האהוב, איזו קבלת פנים, אלו דברים נחרצים.
      שוו בנפשכם, מי מסוגל מכל העומדים מול נתניהו לשאת נאום כזה בקונגרס ולהתקבל בכבוד מלכים כזה, מי, לפיד? בנט? סער? בדיחה. אנחנו צריכים להיות מטורפים כדי להסכים להדחת נתניהו.

    2. הוא נחמד מאד, אבל ההערצה כלפיו מוגזמת. אגב, לא הבנתי מה זה קשור לענין בכלל

    3. פיטרסון חכם, אבל יש לנו ברוך השם הוגים חדים ממנו, שנטועים במקורות היהדות והגותם חודרת עמוק יותר לנפשו ולנשמתו של האדם.

  2. אותו כלומניק אשר בשם של האבא שלו הקים מיפלגה ללא מצביעים או תומכים גם לא על יד אחת,עוד פיגורה מהגזע הלבן המתנשא …

    1. אם זה מה שהבנת מהפרק אתה כנראה שמאלני.

    2. אני לא, אבל מה זה משנה לך אם אני לא מעריץ של נתניהו המאוחדת

  3. בין שני מוקדי הכח העיקריים של השמאל שהם התקשורת האלקטרונית ומערכת המשפט, בראש עומדת מערכת המשפט. כוחה של התקשורת האלקטרונית בנוי משני מרכיבים, א. מונופול. ב. מימון באמצעות מיסים. נניח והממשלה תנסה להתמודד עם המונופול באמצעות א. ביטול המימון של הגוף הזה. כלומר הפיכת התקשורת מ"ציבורית" ל"פרטית" בהינף החלטה אחת. ב. מתן הרשאה כוללת לכל הרוצה בכך ובסיכון כספו להקים תחנת תקשורת פרטית, בכוחו של בית המשפט למנוע את הפרטת התקשורת, הוא יאמר ונדמה לי שיש כבר פסיקה כזו, כי קיומה של תקשורת ציבורית היא מזכויות היסוד של האזרח, כלומר, הממשלה חייבת לממן מכספנו קיומו של גוף כזה. אין כל עכבה בפני בית המשפט לקבוע לממשלה את מה היא חייבת לממן מכספי המסים.
    לכן ראשית יש להתמודד עם כוחו של בית המשפט. כוחו של בית המשפט בנוי על 2 יסודות, א. שיטת הבחירה של השופטים. חבר מביא חבר. ב. כהונת שופט היא בלתי מוגבלת אין לו צורך לשוב ולהתמודד על משרתו.
    הימין כדי להביא לשינוי חייב להתמודד עם מערכת המשפט בדרך של שינוי שיטת הבחירה של שופטים כלומר העברת הסמכות לפוליטיקאים, וקביעת מועד קצוב אחריו יאלץ השופט לעמוד לבחירה חוזרת. זהו מאבק ראש בראש עם הגוף החזק ביותר במדינה. אבל אין ברירה. על המאבק הזה נקום או ניפול. למות או לכבוש את ההר.

    1. (:
      כמה כלום ושום דבר יכול להכנס בכל כך הרבה מילים ?
      וכמה בנאלית יכולה להיות הצעה להחלים קבוצת מחליטים בקבוצת מחליטים – אבל להאמין שהתוצאה תהיה שונה

    2. ההבדל הוא שקבוצת המחליטים שנקראת פוליטיקאים, בניגוד לשופטים, נמצאת תחת ביקורת של בחירות ומורכבת בצורה המאזנת את עצמה(חלוקה למפלגות) ולכן יש לה אחריות וחוסר יכולת ללכת רחוק מדי.

    3. שוב אד הומינם של הבולשביק המגיע גם לכאן. לומר לשני, לא אמרת כלום, מבלי להוכיח שלא אמרת כלום, משמעו התקפה לגופו של איש, אתה לא מבין כלום. בתגובות אחרות הבולשביק יאשים אותך בשטחיות, או באי הבנת הנקרא, כל הזמן הכפשה אישית וזלזול אישי. מה אתם שורצים באתר הימני הזה? במשפט הבא הבולשביק בכל זאת מסתכן בויכוח תוכני והנה מה שיצא לו "וכמה בנאלית יכולה להיות הצעה להחלים קבוצת מחליטים בקבוצת מחליטים – אבל להאמין שהתוצאה תהיה שונה" כלומר, כל מה שהצעתי הוא בעצם להחליף קבוצת מחליטים אחת בקבוצה אחרת, זה מה שיש לו לאמר על ההצעה שלי להעביר את זכות הבחירה מקוורום אקסלוסיבי שאין לו ולא כלום עם רצון הציבור לקבוצת פוליטיקאים כלומר נבחרי צבור, האמורים לשקף את רצון הציבור, ובבת אחת יתרון נוסף, צמצום הכח המוחלט של השופטים.

    4. איך ניתן להוכיח שזה כלום על דבר שהוא כלום בפני כלום ?
      וחוץ מזה העולם לא אמור לשרת כלום ולהוכיח מדוע זה כלום, נהפוך הוא, על הכלום להוכיח שהוא משהו, ולא להיפך.

    5. ל"איתמר". הפוך. אם לא ניתן להוכיח את הטיעון של כלום ופטורים מלנמק את האמירה כלום, איך ניתן להוכיח את הלא כלום, הרי גם את ההוכחה תפטור עם אמירה, כלום, שאתה לטענתך פטור מלנמק אותה.

  4. מנחם בגין הגיע לשלטון לאחר שהיה מותש. הוא קבל קולות של הספרדים בבחירות אבל הוא השתוקק למצא חן בעיני האשכנזים והשמאל. הסכם השלום שלו עם סאדאת נשיא מצרים היה נסיון נואש מצדו להוכיח כי 'בגין לא רוצה מלחמה' כמו שהשמאל האשים אותו. זה היה הסכם עלוב, המצרים היו מסכימים להסכם לקבל במתנה לא את כל סיני אלא עד אל עריש, הגבול הבין לאומי בתקופת הבריטים תרכים. זה הבזיון הזה של ותור ללא תמורה על עומק אסטרטגי וההכנסה של מאות מליוני דולר משדות הנפט. ישראל המנצחת במלחמות נתנה תחת בגין פרס למצרים שתקפה אותנו במלחמות. אולי כדי לכפר על הטעות הזאת, יצא בגין למלחמת לבנון הראשונה בלא הכנה והבנה. המלחמה נסתימה בבריחה מבוהלת בגלל הפגנות השמאל על טבחמחנות הפליטים סברה ושתילה.את הטבח עשו נוצרים כנקמה על רצח הנשיא הנוצרי ג'ומיל. אחרי נסיגת צה"ל תקפו כחות שיעיים את המחנות הללו בלי להסס. הנוצרים חשו נבגדים וחששו לשתף פעולה עם ישראל.
    בגין לא הבין את העולם הערבי והתרחק מן הרעיונות של ז'בוטינסקי על קיר הברזל.
    אלה הנקראים נסיכי הלכוד בקשו להשתלב בממסד השמאלי הקים. הם גם בזו לקהל הבוחרים המסורתי הספרדי. אולי משהו כמו יועז הנדל שראה רק דרבוקות לעמת נגינת הפסנתר מוינה. הוא לא ראה את השירה העברית , כאשר יוצאי מרוקו משכימים בשבת ושרים משירי משוררי ספרד, כל שבוע שירים אחרים, במנגינה אחרת לפי מה שבוחר ראש המזמרים באותו שבוע,
    נסיכי הלכוד, רחוקים מלהיות נסיכים ולכוד.

  5. השמאל האנטי-ישראלי הוא מוסרי-נאור בהגדרתו, במובן העובדתי-נייטרלי של המילה. כלומר הוא פועל מתוך האידיאולוגיה ה"מוסרית-נאורה" כפי שאחרים פועלים מתוך אידיאולוגיה קומוניסטית, אנארכיסטית, קפיטליסטית וכו'.

    והיות שמוסר הנאורים הוא אבן היסוד של השמאל, הוא לוקח אותו לקיצוניות, בה הופך המוסר לדיכוטומי: הוא לוקח קו מוסרי מסוים עד לנקודת קיצון בה הופך ההיגיון המוסרי לאבסורד. כדי להבין את עמדת השמאל לגבי ישראל, יש להבין שכל המינוח של השמאל ביחס למדינת היהודים מבוסס על המוסר הדיכוטומי. כיבוש, אפרטהייד (כפי שהם מכנים אותו) וטרנספר הינם אבסולוטית לא מוסריים, ואי-המוסריות האבסולוטית שלהם עומדת מעל כל מציאות, היסטוריה או עובדות פרגמטיות. אי-המוסריות האבסולוטית של הכיבוש היא לכן האלמנט המכריע, והיחידי הקובע בכל הסכסוך בין ישראל לערבים, ואת אי-המוסריות יש "לפתור" בכל מחיר, תרתי משמע. לכן מוצבות בפני המדינה היהודית שתי ברירות אלטרנטיביות: להקים מדינה לפלשתינים שתשלוט טופוגרפית על כל המרחב הצר שלה, כלומר להתאבד טופוגרפית, או לתת לפלשתינים זכות הצבעה לפרלמנט שלה (כי אחרת יהיה אפרטהייד וזה לא מוסרי) וכך להתאבד דמוגרפית. בשם המוסר הנאור נחרץ איפוא גורלה של מדינת היהודים להיות מושמדת בכל מקרה, והפריבילגיה היחידה שאידיאולוגיית המוסר הנאור מואילה בטובה לתת לה היא לבחור באיזו דרך הערבים ישמידו אותה.

    אידיאולוגיית המוסר הנאור היא גם המדריכה את הרוב השמאלני של שופטי בג"ץ. בג"ץ הוא הדוגמה האולטימטיבית לנזק האיום שגורם המוסר הדיכוטומי שבהכרח הופך להיות משרת הרוע משום התעלמותו מכל פרמטר של המציאות לבד מהשיקול המוסרי (וכמובן שבכל הנוגע לענייניהם של שופטי בג"ץ עצמם הם נמצאים מעל למוסר ומעל לחוק, כי המוסר והחוק נועדו לבני תמותה רגילים ולא למלאכי עליון). זוהי גם הסיבה שמושג "זכויות האדם" הפך כלי להרס החברה; כל "זכויות האדם" מתנקזות לבסוף לאלה המכונים בשפת השקר "מוחלשים", דהיינו עבריינים, רוצחים, אנסים ומסתננים בלתי חוקיים. ובמתודה המרקסיסטית הידועה הכינוי "ארגוני זכויות אדם" משמש ככסות לארגונים שפועלים להרס החברה.

    1. המוסר הדיכוטומי הזה מובל היום בעיקר ע"י האיחוד האירופי בהובלת גרמניה שמצד אחד מציפה את אירופה בפליטים ומצד שני כובשת את אירופה באמצעות עיקור הדמוקרטיה והשתלטות הבנקים והפקידוקרטיה, וזאת המדינה הנערצת ביותר על האקדמיה ועל השמאל בארץ ובעולם. הם היו בין הגורמים המרכזיים להתפוררות האמפריה הרומית וכניסת אירופה לחשכת ימי הביניים, הובילו לשתי מלחמות עולם וכנראה בדרך לדרדור העולם לדיקטטורה או למלחמה נוספת…

  6. מאמר מאלף. אך כמה תיקונים:
    א.לא נכון לתקוף את דור ה׳נסיכים׳ כאשר כבר מנחם בגין ייסד גם את שלטון השופטים, גם את פינוי הישובים(חבל ימית) וגם את חוסר אחדות הגוש. ואולי זה בדיוק העניין: האילוף של השמאל יכול לעבוד רק אם יש בסיס רעוע מהבית.
    ב.יש להזכיר שיש גם נסיכי ליכוד שאולפו עוד לפני כניסתם לפוליטיקה כגון מתן וילנאי ואורלי לוי-אבוקסיס. מה שמראה שהמערכת אפילו יעילה יותר משהמאמר מראה.
    ג.אילת שקד אינה ימין חזק ואמיתי. להזכירכם עיקר פועלה הפוליטי הוא חיזוק מעמד היועצים המשפטיים, הפקרת בעיות מערכת המשפט תמורת מינוי שופטים לבג״ץ שיתבטלו בדעת מיעוט(אבל יצרו אשליה של פעילות ימנית) וקידום חוק ישראל-היום(במקרה במקביל לשינוי באופן הסיקור שלה בכלי תקשורת מסוימים…).
    ד.מישהו הבין מה ההבדלים בין 4 הנימוקים של חבר הכנסת לין לחיזוק מערכת המשפט? לי זה נשמע כמו אותו טיעון בארבעה ניסוחים שונים(ואף אחד מהם לא משכנע)!

    1. אני אעשה נסיון, ביחד עם הסבר וביקורת שלי:
      1. "לשלטון, מטבעו, יש נטייה לפגוע בחירות הפרט." – אפשר לומר שזהו טיעון העל, כלומר באופן כללי יש להגביל את השלטון (כלומר הרשות המבצעת) באמצעות בית המשפט, משום נטייתו לפגוע בחירות הפרט. זה נכון ששלטון פוגע, בהכרח, בחירות הפרט, אבל לין לא מסביר באיזה אופן בית המשפט פטור מאותם כשלים, וגם לא נכנס לדיון המורכב לגבי מהי מידת הפגיעה הנסבלת בחירות, האם היא מידה קבועה בזמן ובמרחב, ומי מחליט את זה. למשל, רמזור אדום פוגע בחירות שלי לנסוע, אבל הסכמנו כחברה שזו פגיעה מתקבלת על הדעת על מנת שהחברה כולה תוכל להשתמש בכביש בצורה יעילה ובטוחה. ביום שבו יהיו מכוניות מרחפות, נצטרך לדון מחדש באופן ההתייחסות לרמזורים, אך העקרון במקומו עומד, ובית המשפט אינו אמור להיות הגוף המחליט – אין לו המומחיות או הסמכות לכך. לממשלה, המורכבת מנבחרי הציבור, יש את הסמכות (המנדט) והיא יכולה, באמצעות מומחים, להביא גם את הידע.
      2. “כשלים בהליך הפוליטי המתבטאים בהטיה נגד מיעוטים”. – לין מצביע על אחד הכשלים העיקריים במערכת הפוליטית והיא הטייה נגד מיעוטים. מצד אחד הוא מדגיש שזה כשל של המערכת הפוליטית (כלומר, משום מה לא של בית המשפט, שראוי בעיניו מסיבה זו להיות הקובע), ומצד שני מצביע על כיוון הפגיעה הנפוץ. ברם, הוא מתעלם לחלוטין מכך שייתכן מצב הפוך (ולמעשה, התקיים במשך רוב ההיסטוריה) והוא, פשוטו כמשמעו, מונרכיה/אוליגרכיה, כלומר הטייה (ר"ל עריצות) של המיעוט נגד הרוב. אמנם הפתרון המקובל דרך המערכת הפוליטית שלנו, קרי דמוקרטיה, הוא לא מושלם, אבל הוא טוב לעין ערוך מפתרונות קודמים שנוסו. ובכך לין מתנתק ממסורת ז'ביטינסקי.
      3. "במצבי חירום השלטון נוטה לפגוע בזכויות הפרט ובזכויות מיעוטים." – אפשר לומר שזה מקרה פרטי של נקודה 1, אם כי הוא ראוי לציון משום שאפשר לומר (למשל, הממשלה יכולה לטעון) כי בעת שגרה הכל טוב ויפה, אבל בעת חירום – לה הכוח וזכות הווטו. אומר לין, כדי להקדים תרופה למכה, כי גם ואפילו במיוחד במצבי חירום, יש לתת את הגה השלטון בידי בית המשפט, כנראה משום שהוא צמוד ללשון החוק ולא לתקנות שעת חירום כאלו ואחרות. גם זה טיעון חלש ופסבדו אינטלקטואלי, משום שאנו רואים כי הן במצבי שגרה והן במצבי חירום, בית המשפט מפרש את החוק כרצונו, לעיתים בצורה הפוכה לכוונת המחוקק.
      4. "הצורך להגן על המיעוט מפני כוחו של הרוב." – נראה כמו הפשטה של נקודה 2, עם דגש נוסף על הגנה על המיעוט מפני רודנות הרוב. ושוב, מדגים לין חולשה בהבנת המערכת הדמוקרטית; יש לשים לב להדבל בין "דמוקרטיה" (כלומר שלטון הרוב) לבין "משטר דמוקרטי", שהוא שיטת משטר מורכבת אשר אמנם אחד מחלקיה הוא החלטה באמצעות רוב, אבל יש בה גם חלקים נוספים, כמו הגנה על זכויות המיעוט, פלורליזם, פשרה ועוד. ומזה לין מתעלם, ולא רק מתעלם – אלא בתמיכה שלו בזכות העליונה של בית המשפט, הוא שוב הופך את הקערה על פיה ונותן למיעוט (ואפילו מיעוט לא נבחר) להחליט עבור הרוב (הנבחר).

      ואני כמובן מסכים איתך, כמו שאפשר לראות, שאף אחד מהטיעונים לא משכנע ועומקם כעומק שלולית. אני לא הראשון ולא האחרון לומר שמנחם בגין, באופן מפתיע, היה כנראה תמים מאוד מהרבה אספקטים. אחריו באו – תמימים, פחדנים וטיפשים.

  7. מסתבר שהדמיון של בני בגין לבארני סנדרס אינו רק חיצוני. רב המשותף גם במבנה הפנימי.

  8. מסתבר שההתנשאות של בני בגין דווקא הייתה מאוד במקומה, שכן קשה למצוא מועמד מתאים ממנו לתפקיד ראש מחנה הימין הטיפש…

    1. תנסה את נתניהו של היום שהגיע כבר למצב שפוזל לקלו הערבי מרוב שנגמרו לו הנאמנים ומוכן לשלם לשם כך הון.
      קצת מדהים בעיני שהאתר הזה מדבר הרבה ונכון על הימין הטיפש או הפחדן אבל מצדד בנתניהו שמכבס את בית המשפט והפרקליטות לאורך השנים יותר מכולם והוא ראש וראשון לאשמים במצב הניווני של מערכת השלטון כיום.
      צריך להגן עליו מההפיכה השלטונית של מערכת המשפט, אבל הוא בפירוש לא חלק מהפתרון.

  9. הבעיה במערכת המשפט שלנו
    היא הרבה יותר עמוקה מימין ושמאל
    הרבה אנשי שמאל לא מסכימים עם המהפכה של ברק
    (וד"א ברק הוא בכלל לא בשמאל).
    כולל רמון ואהוד אולמרט – אבל גם ביילין וציפי לבני
    התנגדו בדרכם שלהם למהפכה של ברק.
    הבעיה המרכזית היא – חילחול המתודה של ברק מבגץ למטה.
    ברגע ששופט לא פוסק על פי חוק אלא על פי פרשנותו לחוק
    הראיות והחוק נהפכים לכלי עזר בלבד -גם לשופטים בשלום ובמחוזי.
    איך יתכן ששופטת תתיעץ עם התובע לפני הדיון – ועדיין תשאר שופטת ?
    איך יתכן שמלצר – יזמין עתירות ויפסוק לטובתן ?
    המצב מייאש

  10. גדעוןן סהר יהיה ראש ממשלה ימני בדיוק כמו שרובי ריבלין הור נשיא ימני

  11. שני תיקונים לתדמור:
    א. "שופטי בית המשפט העליון, לעומת זאת, נבחרים לכהונה שאינה מוגבלת בזמן ונמשכת בדרך כלל עשרות שנים, עד לפרישתם." – זה נכון בארה"ב. בישראל שופטים פורשים בגיל 70. כהונתם ארוכה עפ"ר (כתלות בגיל שבו מונו), אך בד"כ אינה בת "עשרות שנים".
    ב. בגין לא אמר "יש שופטים בירושלים" אלא "יש שופטים בישראל". ראוי לתקן טעות נפוצה זו, במיוחד כשמוציאים ספר מקיף בנושא.