כיצד ישראל עזרה לנצח את המלחמה הקרה

מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל אינה רחוב חד-סטרי. עצם קיומה של ישראל הוא בחלקו הודות לידידתה הגדולה, החל מן ההצבעה על תכנית החלוקה ב-1947 שאפשרה את הקמת המדינה היהודית, דרך הרכבת האווירית במלחמת יום כיפור ועד קידום פריצות הדרך המדיניות האחרונות בקבלת ישראל על ידי שכנותיה הערביות. לכל זה יש להוסיף כמובן את התמיכה הצבאית והכספית האדירה במשך השנים, אספקת נשק והחלטות וטו רבות נגד הכרזות חד-צדדיות של האו"ם.

ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס אהב להתלוצץ בפני קהלים אמריקנים כי מתוך המדינות הרבות שסעדו על שולחנה של אמריקה, ישראל "הייתה היחידה שלא בזה לה על כך". בפועל, ישראל שילמה את חובה לא רק באמצעות הוקרת תודה ונאמנות. הברית הזו, למרות שאינה בין שווים, העניקה הטבות אסטרטגיות ניכרות גם עבור ארה"ב.

באחד ממאמריי הקודמים, תיארתי את הנחישות הישראלית שלא לאפשר למשטרים כושלים במזרח התיכון להחזיק בנשק גרעיני.  זירה אחרת בה ישראל שיחקה תפקיד חיוני הייתה המלחמה הקרה, שם היא תרמה תרומה מכרעת לניצחון המערב, תרומה שהייתה הרבה מעבר לציפיות.

כאשר הצעת החלוקה הונחה בפני חברות האו"ם ב-1947, הסכסוך האמריקני-סובייטי רק החל להתגבש ויחד איתו התגבשה התחרות עבור בני ברית והשפעה. מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל, שבעבר אחז בעמדה אוהדת כלפי המטרה היהודית, כעת טען שארה"ב צריכה להתנגד להחלטה. תמיכה בחלוקה, כך אמר, "תעמוד בניגוד לעצת כל המומחים של מחלקת המדינה בתחום". בדומה, ההשקפה הרווחת בקרב בכירי הצבא הייתה כי צידוד ביהודים מול 400 מיליון ערבים היה מהלך חסר היגיון אסטרטגי. כה נחושה הייתה דבקותו של מרשל בעמדה זו, עד שהוא איים כי במקרה בו ארה"ב תצביע בעד הוא יתנגד לכהונה נוספת של הנשיא טרומן. (מאוחר יותר הוא נסוג מהאיום הזה, וכיהן כמזכיר ההגנה בממשלתו השנייה של טרומן).

המניעים של טרומן בתמיכתו בציונים יוחסו לשלל סיבות החל מעקרון אישי נעלה, תועלת אלקטורלית ומספר ידידים יהודים קרובים. לא הוא וגם לא אף אחד מתומכי המדינה היהודית דיברו אז על החלטת הנשיא במונחים גיאו-פוליטיים. אך כפי שהתברר בשנים שעוד יגיעו, ישראל הפכה להיות נכס אסטרטגי משמעותי.

הדיפלומטים האמריקניים וקציני הצבא הבכירים לא היו היחידים שנכשלו מלחזות זאת. גם במוסקבה לא ראו כך את הנולד.  בתקוותה לדחוק את הבריטים מחוץ למזרח התיכון, היא אפילו סייעה עוד יותר מהאמריקנים ללידת המדינה היהודית. אך הרגע הזה קצר מאוד, והסתיים באופן חד בראש השנה של 1948.

באותו היום, גולדה מאיר שהייתה שגרירת ישראל הראשונה בברה"מ השתתפה בתפילת החג בבית הכנסת הגדול במוסקבה, אחד הבודדים שעוד נותרו פתוחים במדינה. למרות שהעיתון השלטון 'פראבדה', הזהיר כי "למדינת ישראל אין כל קשר עם ברה"מ בה אין בעיה יהודית ולכן גם אין צורך בישראל", קהל של כ-50 אלף איש המתין כדי לחזות בשגרירה. באוטוביוגרפיה שלה, מאיר נזכרת עד כמה נפעמה מתצוגת ההזדהות הזו עם המדינה היהודית.

יוזף סטלין, שלא היה נאמן לאף אחד חוץ מלעצמו ולמשטר שלו, נפעם גם הוא מהאירוע אם כי באופן שונה למדי. בתוך חודש ימים מוסדות התרבות היהודיים נסגרו, ובמהרה משוררים ושחקנים יהודים נרצחו או שוגרו אל הגולאג. הקמפיין האנטי-יהודי והאנטי-ציוני נמשך במלוא עוזו עד למותו של הרודן ב-1953.

לאחר שנדחקה מעמדתה הנייטרלית הראשונית ישראל נקמה בדב הרוסי ב-1956, אז אזרח פולין בשם ויקטור גרייבסקי הצליח לשים את ידיו על עותק של נאום סודי מאת ניקיטה חרושצ'וב שנישא בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית. בנאום המדהים, המנהיג הסובייטי הוקיע את סטלין על כך שיצר פולחן אישיות נרחב עבור עצמו, ובחר "בנתיב של דיכוי וחיסול פיזי" נגד כל מי שעורר את כעסו. גרייבסקי שהיה ציוני במסווה העביר באומץ רב את המסמך לשגרירות הישראלית בוורשה, שם אנשי הביון הכינו ממנו עותק. דוד בן-גוריון הורה להעביר אותו ל-CIA שהדליפה אותו ל'ניו-יורק טיימס', והעיתון פרסם את הנאום בעמוד הראשון.

ההשפעה על התנועה הקומוניסטית העולמית הייתה מזעזעת. המנהיג הטרוצקיסטי לשעבר מקס שכטמן ניסח באופן סרקסטי משהו את חשיבות הנאום ואמר: "סטלין… הורד באופן רשמי ממעמדו כמנהיג הנערץ והחכם ביותר בהיסטוריה לדרגת רוצח המונים מטורף". בעשורים שקדמו לחשיפת הנאום, קומוניסטים ברחבי העולם שרו שירי הלל לגדולתו של סטלין, ובזו לכל השמצה נגדו מצד אנטי-קומוניסטים (או טרוצקיסטים) מכל הסוגים. כעת יורשו של סטלין, המנהיג החדש של הקומוניזם העולמי, אומר במפורש כי האנטי-קומוניסטים צדקו כל הזמן הזה ושהקומוניסטים עצמם היו תמימים וטיפשים. המפלגה הקומוניסטית באמריקה, וגם במקומות אחרים, מעולם לא התאוששה מהמכה הזו.

זו הייתה הפעולה המוצלחת הידועה הראשונה של המודיעין הישראלי, אחת מני רבות שעוד יגיעו בתרומתו לניצחון המערב. ב-1966, מבצע 'יהלום' של המוסד הוכתר בהצלחה לאחר שלוש שנות עבודה מאומצת. היהלום המדובר היה מטוס קרב מדגם מיג-21, מטוס הדגל של חיל האוויר הסובייטי. טייס עיראקי ששוכנע לערוק בידי המוסד המריא מבסיס בארצו ונחת בישראל, שם מומחים ישראלים ואמריקנים בחנו כל סנטימטר במטוס.

ב-1970, במהלך מלחמת ההתשה שפרצה לאורך קו הפסקת האש בסיני לאחר מלחמת ששת הימים, חוליה ישראלית חצתה את תעלת סואץ כדי ללכוד רדאר סובייטי חדיש שהותקן על אדמת מצרים, והעבירה אותו בחזרה לישראל באמצעות שני מסוקים. בהמשך הוא הועבר לידי המודיעין האמריקני, ביחד עם כל סוגי הנשק שנתפסו ממצרים וסוריה במלחמות 67' ו-73'.

במלחמת לבנון ב-1982, ישראל תפסה כמויות גדולות של נשק מידי אש"ף ומכרה אותו ל'קונטראס' שנלחמו נגד המשטר הקומוניסטי בניקרגואה. מאוחר יותר, כאשר הקונגרס האמריקני הפסיק את הסיוע שהעניק ממשל רייגן למורדים, ישנן עדויות לכך שישראל עזרה למלא את החסר.

אך חשוב עוד יותר מן ההצלחות המבצעיות האלו היה שיתוף הפעולה המתמיד בענייני מודיעין, אותו הסוכנים הישראלים הוכשרו היטב לאסוף. הגנרל ג'ורג' קיגן, מי שעמד בראש המודיעין של חיל האוויר האמריקני בשנות ה-70, הגדיר זאת כך:

היכולת של חיל האוויר במיוחד, ושל הצבא בכלל, להגן על מעמדו בתוך נאט"ו נזקפת לזכות מידע מודיעני ישראלי מאשר כל מקור אחר, בין אם זה ריגול לווייני, יירוט טכנולוגי או כל שיטה אחרת. לא הייתי מצליח להשיג כמות מידע כזו גם עם חמש סוכנויות ביון כמו ה-CIA"

***

אך הזירה המודיעינית לא הייתה התרומה החשובה ביותר של ישראל להגנת המערב. הניצחונות הישראליים ב-1967 ו-1973 הושגו מול יריבים אשר ברובם היו בני חסות סובייטים וסיפקו נקודות יתרון פסיכולוגיות מול הבלבול האמריקני המתמשך בווייטנאם. המאבק האומלל במזרח אסיה יצר דימוי של גוש מערבי חסר אונים מול הכוחות הקומוניסטיים המהפכניים העולים ברחבי העולם, אך שרשרת ההצלחות הצבאיות של ישראל איזנה את התמונה ואישרה את עליונות הנשק המערבי על פני זה של הערבים והרוסים.

אמנם במציאות לגורם האנושי היה חלק עיקרי בניצחונות הישראליים, אך בכל זאת התוצאות במזרח התיכון חיזקו את יוקרת המערב. כך למשל, ניתוח שערך תאגיד RAND לתוצאות המלחמה האווירית מעל לבנון ב-1982 מצא כי ישראל החזיקה ב"עליונות בציוד, טקטיקה ויכולות הטייסים". החלק הראשון בשילוש הזה לא היה מצליח כל כך ללא שני האחרים.

באותו עימות בלבנון, טייסי צה"ל יירטו מעל לשמונים מטוסי מיג מחיל האוויר הסורי ומבלי אבדה ישראלית אחת. זהו הישג שמעולם לא שוחזר, אפילו לא בידי טייסים אמריקנים שהשתמשו באותם המטוסים. וגם חוסר היכולת הערבית לא הייתה הגורם המכריע. הטייסים הסובייטים שהשתתפו בקרבות ישירים מול ישראל חוו כישלון דומה כאשר חמישה מטוסים רוסים הופלו מעל תעלת סואץ ב-1970 ללא שום אבדה לצד השני.

כוח ההרתעה שנבע מן ההישגים הצבאיים של ישראל שירת את האינטרסים של המערב. ב-1970, המלך הירדני חוסיין, אולי הידיד המערבי החשוב באזור אחרי ישראל, יצא למלחמה נגד ארגון אש"ף שהקים מדינת טרור בארצו וקרא תיגר על שלטונו. כאשר טנקים סוריים חצו את הגבול במטרה לחבור לכוחות אש"ף, חוסיין פנה ישראל בבקשת עזרה. מטוסי חיל האוויר רעמו מעל השיירות הסוריות, והן מיהרו לפנות בחזרה לשטח המולדת.

עוצמתה של ישראל הפכה למעשה לחלוטין את החשש אותו הביע ג'ורג' מרשל כבר בשנת 1947 כאשר התריע מפני התנכרות אמריקנית לעולם הערבי. לאחר שנכשלה בשדה הקרב שוב ושוב, מצרים (ובמידות שונות גם שאר הערבים) התפכחה מאשליית החסות הסובייטית. במקום זאת היא החלה לפנות לכיוון ארה"ב, ידידתה הקרובה של ישראל, ויצרה את מה שהנרי קיסינג'ר כינה "תפיסה ערבית לפיה המפתח למזרח התיכון נמצא בוושינגטון ולא במוסקבה".

העליונות הצבאית הישראלית הדהדה גם בתוך הגוש הסובייטי. במדיניות הלוויין של ברה"מ, התוצאות של מלחמת ששת הימים טיפחו את התקוות כי דוד קטן מסוגל לקרוא תגר על הגוליית הרוסי השולט. מיכאל זנטובסקי, יועצו הקרוב של ואצלב האבל והביוגרף שלו, נזכר:

אינטלקטואלים צ'כים בולטים מחו על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. בקונגרס הידוע של איגוד הסופרים ביולי 1967, מספר דוברים ובמיוחד הסופר הסלובקי לדיסלב מניאצ'קו גינו את מדיניות הממשלה מעל הבמה, דבר שהיה עד אז כמעט חסר תקדים. אותו קונגרס היווה את אחד הזרזים המוקדמים ל'אביב של פראג'"

בפולין, "אלפי אזרחים הדליקו נרות בחלונותיהם לציון הניצחון הישראלי, לא מתוך אהבה יתרה לישראל אלא מכיוון שהערבים נתמכו בידי הסובייטים", תיאר זאת החוקר ריצ'רד קרמפטון. כעבור מספר חודשים, שר הפנים מיאצ'סלאב מוקצאר נסע למוסקבה ומיד לאחר מכן פתח בקמפיין נחרץ נגד "החתרנות הציונית" שגרם לעזיבת עשרות אלפי יהודים פולנים.

הרודן ההונגרי יאנוש קאדאר התריע גם הוא מפני מה שנראה כ"פלג ישראלי" בתוך המפלגה הקומוניסטית. בנאום שנשא בפוליטביורו הוא התלונן כי:

חלק מחברי המפלגה… בעלי השפעה רבה באזורים מסוימים, התנהגו באופן לא-קומוניסטי. אני לא רוצה להסיק מסקנות כלשהן על בסיס גזע בלבד, ואני מבין שלא ברור לכולם מיהו התוקפן… אך אסור שזה יאפשר להם להתווכח עם עמדת המפלגה"

גלי ההדף של מלחמת ששת הימים הורגשו גם בברית המועצות עצמה. נתן שרנסקי כתב: "המלחמה הותירה רושם אדיר עליי, כפי שעשתה בקרב יהודים סובייטים רבים".  מן הצד השני, ראש הק.ג.ב יורי אנדרופוב שלח לממונים עליו דיווח מדאיג:

נגועים בידי רעיונות ציוניים, אזרחים מנסים לנצל התכנסויות דתיות בבית הכנסת כדי לעורר רגשות לאומניים. הם מדברים על הצורך בסולידריות יהודית, מבטאים את אהדתם למדינת ישראל, ומנסים לעורר תנועה בקרב הנוער"

וכך הם אכן עשו ובהצלחה רבה, לא רק בקרב בני נוער. תנועת היהודים הסובייטים הפכה להתנגדות המאורגנת הראשונה למשטר הסובייטי, וזעזעה עד היסוד את המערכת הרודנית. תנועה זו התאחדה במהרה עם אינטלקטואלים בולטים שהתנגדו למשטר גם הם, קבוצה שהייתה קטנה אך בעלת השפעה רבה ונתן שרנסקי שיחק גם בה תפקיד מוביל.

צורות התנגדות אלה בתוך הגוש הסובייטי ובתוך אמא רוסיה עצמה, בשילוב עם הביטחון המחודש במערב (שני גורמים להם ישראל תרמה רבות), החלישו את הקומוניזם עד אשר הוא החל להתפורר. ישראל היא מדינה אשר במובנים רבים מצליחה להשיג הרבה יותר מגודלה. המהלומות שהיא הנחיתה על הקומוניזם הסובייטי, במאבקה לצד אמריקה במלחמה הקרה, עזרו להציל את העולם.

פרופ’ ג’ושוע מורבצ’יק הוא עמית מחקר ב’World Affairs Institute’. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.