פרק מספר: איך נסיכי הימין הפכו למשרתי השמאל

הספר ׳מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל׳ יצא בהוצאת ׳סלע מאיר׳. לרכישה במחיר מבצע לחצו כאן.

---

נסיכים בשירות השמאל

בעיצומה של סערת החלפתו של שר הביטחון בוגי יעלון באביגדור ליברמן בחודש מאי 2016, התראיין חבר הכנסת בני בגין לרזי ברקאי בגלי צה"ל והסביר, בטון מתנשא במיוחד, שיש שלושה סוגים של ימין: ימין מתון, ימין קיצוני וימין טיפש. האבחנה שסיפק בגין הבן נכונה וחשובה, ובאמצעותה ניתן להבין מדוע הימין ניצח ברוב מערכות הבחירות מאז 1977, אך עדיין לא עלה לשלטון באמת.

אם לרתום לרגע את המרכבה לפני הסוסים, הרי שההתנשאות של בני בגין לא הייתה במקומה, שכן קשה למצוא מועמד מתאים ממנו לתפקיד ראש מחנה הימין הטיפש. שהרי מהו ימין טיפש אם לא ימין שבכל צומת הכרעה פועל בניגוד לאינטרס ולהשקפת העולם הימנית ובשירות מחנה השמאל?

לצד הימין הטיפש, עלינו לתת את הדעת לסוג נוסף של ימין: הימין הפחדן. שני סוגי ימין אלה מקיימים ביניהם סימביוזה וחפיפה מסוימת, ונתונים להשפעתו ולשליטתו של השמאל, שמתמרן אותם כרצונו בעזרת טכניקות של אילוף והצמתה. אילוף, מטבעו, מתבסס על שימוש בשיטות של התניה — מחמאות וביקורות, גזרים ומקלות — כדי לחנך שחקנים פוליטיים לנהוג בדרך הרצויה.

כך, לדוגמה, כששחקן פוליטי מהימין (נניח יריב לוין, איילת שקד או תנועת 'אם תרצו') מנסה לקדם הצעת חוק הנתפשת כמאיימת על מוקדי כוח מסוימים, הוא זוכה למסע השמצה משולב מצד בכירים בתקשורת, "אנשי רוח", אמנים, אקדמאים ושורת ארגונים חוץ-פרלמנטריים — מסע השמצה שמטרתו לא רק לסכל את הצעת החוק, אלא גם לסמן ליתר השחקנים בזירה הפוליטית מהו תג המחיר שייגבה ממי שיאמץ תפישות אלו.

לעומת זאת, כאשר פוליטיקאי ימני — לדוגמה, רובי ריבלין, בני בגין או דן מרידור — מתנגד למדיניות מחנהו הפוליטי או מביע עמדה המשרתת את חוגי השמאל, הוא זוכה לראיונות אוהדים בתוכניות האקטואליה ולטורים פובליציסטיים וכתבות מגזין המשבחים את שיעור קומתו האינטלקטואלי והמוסרי, ותיבת הדואר האלקטרוני שלו מופצצת בהזמנות לאירועי החברה הגבוהה במוזיאונים או בפסטיבלי סרטים. הוא הופך ל"ימני מחמד".

הטכניקה פשוטה: טיפוח וקידום של פוליטיקאים נוחים לתמרון וחלשי אופי מהמחנה היריב, לצד דחיקה לשוליים ורדיפת יריבים פוליטיים בעלי שיעור קומה ועמוד שדרה. מבחינת מחנה הימין, שמבחינה פוליטית נמצא ברמת התפתחות נמוכה למדי, כל הסיפור נשמע רחוק ומורכב. מבחינת השמאל, הנהנה מהגמוניה בתקשורת ובממסד האקדמי והתרבותי, אלו הן טכניקות עבודה פוליטיות ותקשורתיות אלמנטריות.

בעבר החזיקו סיעות הימין הטיפש והימין הפחדן ברוב, או לכל הפחות בנוכחות מרשימה, בקרב נציגי הימין בכנסת ובממשלה. זו הסיבה המרכזית לכך שהימין ניצח ברוב מערכות הבחירות, אך נכשל לחלוטין במימוש תפישת העולם ובקידום מדיניות ימנית.

הקונץ באמצעותו תמרן השמאל את סיעות הימין הטיפש והימין הפחדן היה פשוט למדי: החלפת המילה טיפש במילה ליברלי, כשבמקביל מוצגים אנשי ימין שאינם מתיישרים לשמאל כקיצונים, פשיסטים, גזענים וכדומה.

פשוט למדי. מקל וגזר. כל פעם שאיש ימין פועל נגד הימין ומצביע או מתבטא ברוח השמאל, זוכה הימני הטיפש ל"איתרוג", במסורת חג ההתנתקות של אמנון אברמוביץ', למיתוג חיובי ולראיונות מחניפים המציגים אותו כאיש "הימין הליברלי", כשהמילה ליברלי משמשת כאן במובן "שפוט של עיתון 'הארץ'". ככה זה עם טיפשים. לא צריך תחכום מיוחד כדי לסובב אותם על האצבע.

לצד הפיתוי הפועל את פעולתו היטב ביחס לטיפשים, מונפת גם אלת האיום על הפחדנים. איש ימין שיגלה נחישות ועמידות יהפוך את עצמו ליעד לקמפיין הכפשה ארוך שנים וחסר מעצורים. כך אפשר לראות את מסעות הדה לגיטימציה והשנאה ארוכי השנים נגד אריאל שרון ובנימין נתניהו, או להבדיל נגד ציבור המתיישבים ביו"ש ו'אם תרצו'.

אך בעוד ארזים כמו אריאל שרון ובנימין נתניהו דורשים קמפיין חסר מעצורים שנמשך שנים, אזובי קיר דוגמת ציפי לבני, דן מרידור ורובי ריבלין הם דוגמה לתהליך אילוף שהושלם בהצלחה מסחררת תוך שנים ספורות.

שיטות הפעולה הללו נכונות ותקפות לא רק בפוליטיקה, אלא כמובן בכל זירות הקרב בהן מתחוללת מלחמת הרעיונות. כך משכיל השמאל לקדם ולטפח אקדמאים, משפטנים ואנשי תקשורת בעלי רקע ימני שהפגינו גמישות והסתגלות לדרישותיהן של האליטות. לעומתם, אנשי ימין שייאבקו למען עמדותיהם בנחישות, יזכו לקמפיינים דורסניים הדוחקים אותם לעמדות שוליים.

השמאל גוזר שני קופונים כאשר הוא מסכים להעניק במוסדות האקדמיה תקן מרצה מן המניין וקביעות לפרופ' ימני מן הסוג הכנוע. הקופון הראשון הוא היכולת להתהדר ולנפנף באיש הימין המאולף כהוכחה לפתיחות ולגיוון רעיוני. את הקופון השני, והמהותי יותר, מרוויח השמאל כאשר אותו עלה תאנה מאולף יספק את התמורה הנדרשת וייצא נגד מחנהו-שלו בשעת מבחן או בצמתי הכרעה.

כך בדיוק נגזר מי יהיה שופט בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ומי יגיע לבית המשפט העליון. מי יכתוב במקומון נידח או בתקשורת המגזרית ומי יקבל את משבצת הימני המוכה בתוכניות האקטואליה.

אם נחזור לפוליטיקה, הרי שרשימת המקרים והנושאים בהם קידמו בכירים בימין מדיניות ועמדות שמאל מובהקות מלמדת שזוהי אסטרטגיה מנצחת.

נסיכים בשירות האוליגרכיה

אם נבחן את שלושת המאמצים המרכזיים של השמאל בעשורים האחרונים — תהליך אוסלו, המהפכה השיפוטית והמהפכה התרבותית — נגלה שבכל אחת מהזירות מצא השמאל שותפים נאמנים לדרכו בימין הישראלי.

הנקודה שבה קל במיוחד לראות את הדברים היא כמובן במפנה שמאלה של "נסיכי הליכוד", שהתיימרו להיות ממשיכי הדרך בהנהגת המחנה הלאומי, אך הפכו לחסידים שוטים של כמה מהמהלכים המדיניים האוויליים בהיסטוריה.

ה"נסיכים" הוא מונח מעורפל למדי, המתייחס לדור ההמשך בהנהגת הליכוד (ובמיוחד תנועת חירות) שהוריהם היו ממנהיגי המפלגה או חברי המחתרות אצ"ל ולח"י. ניתן למנות ביניהם את בנימין נתניהו, עוזי לנדאו, צחי הנגבי, לימור לבנת, דן מרידור, רוני מילוא, אהוד אולמרט, בני בגין, ראובן (רובי) ריבלין, ציפי לבני ואחרים.

כפי שניתן לראות, רבים מהנסיכים התגלו לאורך השנים כנציגים מובהקים של הימין הטיפש, הפחדן והצייתן. דן מרידור, בני בגין, רוני מילוא, ציפי לבני, אהוד אולמרט, רובי ריבלין ודומיהם הגיעו מבושלים היטב לאחר ילדות עשוקה. רדיפת דור ההורים הותירה בהם חותם פסיכולוגי וצורך נואש לזכות בלגיטימציה והכרה מחוגי השמאל. תסביך הנחיתות הוטמע בהם מילדות, והוא שמנע מהם להעז להפוך לחלק מאליטה אלטרנטיבית.

בגרותם מביישת את הוריהם הנחושים והנאמנים שהקימו את המדינה. הם הפכו להצלחות הפבלוביות המובהקות ביותר של טכניקות האילוף וההצמתה מצד האליטות.

לעומתם ניתן לציין בודדים וחריגים שעמדו בהצלחה לנוכח המכבש שמפעילות האליטות על אנשי ימין, בהם בנימין נתניהו, עוזי לנדאו, יוסי אחימאיר ובמידה פחותה גם לימור לבנת.

דן מרידור היה מזכיר הממשלה בשנים 1984-1982 ואחד הקרובים ביותר למנחם בגין. בממשלת שמיר השנייה (1992-1988) כיהן מרידור כשר המשפטים, ומילא תפקיד מרכזי בחקיקת שני חוקי היסוד שהעניקו לבית המשפט העליון זכות וטו מעשית על כל החלטת ממשלה וחקיקת כנסת. לצדו פעל יו"ר ועדת החוקה אוריאל לין, אף הוא מהליכוד, שדחף בכל כוחו לחקיקת חוקי היסוד.

בסך הכול תמכו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא פחות מעשרה ח"כים מהליכוד. ראש הממשלה יצחק שמיר, שעמד אז בשלהי כהונתו, התנגד להצעת החוק, כנראה מפני שהבין היטב את זרע הפורענות הטמון בה.

מזה שנים, מתמידים דן מרידור, בני בגין וחבריהם בהענקת גיבוי לעוצמה שצברה מערכת המשפט, אך משנה סדורה שתציג את עמדתם בנושא לא נוכל למצוא.

עם זאת, בראיונות שהם מעניקים לפרקים למראיינים מחניפים, הם מתיימרים להציג את עמדתם כבעלת שתי משענות בדיוניות. ראשית, הם טוענים כי תמיכתם במהפכה השיפוטית נשענת על נאמנותם לעקרונות ולערכים הליברליים של הליכוד. שנית, הם טוענים שעמדתם היא המשך ישיר ומימוש דרכו הלאומית-ליברלית של זאב ז'בוטינסקי.

בעת חקיקת חוקי היסוד טען יו"ר ועדת החוקה דאז אוריאל לין, שהגיע לליכוד מהמפלגה הליברלית: "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון… אין מוקם בית משפט לחוקה… שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים". במאמר שפרסם בשנת 2012 בכתב העת 'משפט ועסקים', הציג לין תמיכה נלהבת בפרשנות מרחיקת הלכת שהעניק להם בית המשפט העליון.

במאמר הציג לין ארבעה נימוקים עקרוניים לתמיכתו במהפכה השיפוטית:

• לשלטון, מטבעו, יש נטייה לפגוע בחירות הפרט.
• "כשלים בהליך הפוליטי המתבטאים בהטיה נגד מיעוטים".
• במצבי חירום השלטון נוטה לפגוע בזכויות הפרט ובזכויות מיעוטים.
• הצורך להגן על המיעוט מפני כוחו של הרוב.

נימוקים אלה הביאו את לין לא רק להתגאות בכך שחוקי היסוד אפשרו לבית המשפט העליון לפסול חוקים רבים, אלא גם לכך שיצרו אפקט מצנן, שמנע מראש חקיקת חוקים רבים אחרים מחשש שייפסלו: "את תרומתו של רעיון הביקורת השיפוטית יש לבחון לא רק על בסיס השאלה כמה הוראות חוק פסל בית המשפט… אלא גם על בסיס הבחינה כמה הצעות חוק לא ראו אור ולא עברו בהצלחה את אמות הביקורת הפנימית של כנסת ישראל עצמה לנוכח העובדה שקיימת ביקורת שיפוטית", התגאה לין בהשפעה הדרמטית של החוק אותו קידם. המשמעות של המילים הללו היא תמיכה לא רק בביקורת השיפוטית של בית המשפט, אלא גם בסמכויות שלקחו לעצמם היועצים המשפטיים להתנגד ולבלום הצעות חוק מתוך "חשש" שייפסלו בבית המשפט העליון.

לין אכן צודק בהצגת האתגרים עמם צריך משטר דמוקרטי-ליברלי להתמודד. החששות שהעלה מפני נטיית השלטון לפגוע בזכויות הפרט ובמיעוטים עומדים בבסיס הליברליזם הקלאסי, שכן לצד מעמד השליטה המוקנה לנציגי הציבור הנבחרים (כלומר, נציגי הרוב) מחויב משטר דמוקרטי להגן על זכויות הפרט והמיעוט מפני יישום בלתי מבוקר של רצון הרוב ומפני כוחה של הרשות המבצעת באופן כללי או בחסות תקנות המוצגות ככורח השעה.

אך הפתרון שהציג לין — הענקת סמכויות אדירות לגוף שנבחר באופן בלתי דמוקרטי ואינו נושא באחריות לתוצאות פסיקותיו — סותר לחלוטין את עקרונות הליברליזם הקלאסי. הכוח משחית, וכשם שהממשלה והפרלמנט עשויים לנצל לרעה את הכוח שהוענק להם, כך לא ניתן להבטיח ששופטי בית המשפט העליון לא יהיו מועדים לאותם פגמים ממש.

ההבל הוא שהממשלה והכנסת נבחרות לתקופת כהונה מוגבלת של ארבע שנים, לכל היותר, מתנהלות באמצעות פשרות והסכמים בין כוחות שונים, נושאות באחריות להחלטותיהן ומתחשבות בדעת הקהל מתוך הבנה שתיאלצנה לזכות באמון הציבור גם בבחירות הבאות. שופטי בית המשפט העליון, לעומת זאת, נבחרים לכהונה שאינה מוגבלת בזמן ונמשכת בדרך כלל עשרות שנים, עד לפרישתם. אין הם נושאים באחריות לפסיקות מוטעות ואין הם נדרשים להתחשב בדעת הקהל, שממילא אינה יכולה להשפיע על עתידם.

הרעיון שהשופט אינו נושא באחריות הוא מהלך מכוון, מעיקרו: הרי לא יעלה על הדעת ששופט ינהג הקלה או החמרה בענישה מתוך חישוב שהוא צפוי לשאת בעונש (לדוגמה, הדחה מתפקידו אם מתברר שאדם שהורשע היה זכאי; או אם זיכה אדם, וזה שב ופשע). במקביל, אותו אי נשיאה באחריות מחייב גם הגבלה נוספת של כוחה של הביורוקרטיה השיפוטית.

לין עצמו היה מודע לסכנה שבית המשפט ישתמש לרעה בכוח העצום שהוענק לו, ולכן הוא ציין במאמרו כי אף "שהמחוקק הישראלי מסר ביודעין ובצורה מכוּונת את סמכות הביקורת השיפוטית לבתי המשפט, סמכות זו מולידה גם אחריות, ועל כן יש צורך מוגבר בשמירת האיזונים בין הרשויות השונות. על בסיס הבנה זו, אנו סבורים שכאשר אין מדובר בפגיעה בזכויות יסוד שזועקות לשמיים, לא בטוח כלל שיש מקום להתערבותו של בית המשפט… אחריות, איפוק וריסון הן מילות המפתח. את סמכות הביקורת השיפוטית יש להפעיל באופן מבוקר ומושכל".

במילים אחרות, לין היה מודע לכך שהשופטים עלולים לעשות שימוש מופרז בסמכויות שבידיהם, אך נמנע מהצבת בלמים לשימוש בכוח זה, והוא מניח כי די בהבעת התקווה שהשופטים יפגינו "אחריות, איפוק וריסון" — היינו, שהחתול יהיה אמון על שמירת השמנת.

בנקודה זו מזנק המרצע מהשק. תומכי המהפכה השיפוטית מזהירים מהענקת סמכויות נרחבות לגורמים שלטוניים, ובאותה נשימה ממש מעניקים סמכות בלתי מבוקרת לשופטי בית המשפט העליון.

בליברליזם הקלאסי ובתפישות השמרניות ברור, באופן טבעי, שאין לסמוך על כך שבעלי כוח ירסנו את כוחם בעצמם, ולכן הם חותרים לכינון מנגנוני בלימה ואיזון. לין, לעומת זאת, פועל לפי הגישה הפרוגרסיבית, שיש להעניק סמכויות נרחבות ואת זכות המילה האחרונה לידי מומחי זכויות אדם מטעם עצמם בדמות שופטי בית המשפט העליון.

קשה להעלות על הדעת גישה שעומדת בסתירה מובהקת כל כך לעקרונות הדמוקרטיה והליברליזם: מי שסומך על שיקול דעתו של גורם שלטוני, בלי להציב סייגים לעוצמה שאליה הוא חותר, אינו מכונן עיקרון ליברלי, אלא פועל לריאקציה אנטי ליברלית ואנטי דמוקרטית.

בין בגין לז'בוטינסקי וליברליזם

בני בגין, דן מרידור, ציפי לבני ורוני מילוא הפכו ללוחמים מסורים בשירות הגברת עוצמתה המופרזת של מערכת המשפט. בשנים האחרונות הצטרפו למשמר שומרי העליון שני אנשי מרכז-ימין חדשים: הראשון הוא שר האוצר הנוכחי משה כחלון, שבכל הזדמנות מאז הקמת מפלגת //כולנו//, נשבע אמונים לאוליגרכיה השיפוטית, והתחייב למנוע כל ניסיון לצמצם את כוחה. השני הוא שר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון, שבהודעת הפרישה שלו מהממשלה ומ//הליכוד//, הקפיד אף הוא להצהיר אמונים לבית המשפט העליון, והתהדר בהיותו שומר החותם של הימין הליברלי מבית המדרש הז'בוטינסקאי.

בשפת הקודים של הפוליטיקה הישראלית, משמעות הדברים פשוטה: כחלון ויעלון סימנו לשמאל כי הם מתחייבים שלא לערער את סדר הכוחות הקיים. גם נשיא המדינה רובי ריבלין, שבעבר מתח ביקורת חריפה על עוצמת מערכת המשפט, הבין היטב על איזה צד של הלחם מרוחה החמאה, ועבר להביע תמיכה מלאה בבית המשפט העליון.

אנשי ימין ואנשי ימין לשעבר נוהגים, כאמור, להצדיק את תמיכתם במהפכה השיפוטית בכך שהם נאמנים לדרכם של מנחם בגין וזאב ז'בוטינסקי, שהאמינו בעליונות המשפט. עם זאת, נוהגים חסידי העליון לתייג בנשימה אחת את אלה החולקים על עמדתם כאלה הסוטים או הזונחים את הערכים הליברליים של ז'בוטינסקי ובגין. הצעד הזה הגיוני מבחינה תעמולתית, אך שגוי עניינית: ז'בוטינסקי, כמו כל ליברל קלאסי, היה נחרד מן העוצמה השלטונית שניכסו לעצמם אהרן ברק והרשות השופטת באותה "מהפכה".

לא ז'בוטינסקאים, כי אם בגיניסטים

לא בזאב ז'בוטינסקי יכולים מרידור, בגין, לבני וחסידי המהפכה השיפוטית להיתלות, כי אם במנחם בגין. בגין אכן החזיק בתפישה שניתן להגדירה "עליונות המשפט" — תפישה שמוצתה במשפט "יש שופטים בירושלים", משפט שהפך מאז לסיסמה האמורה להכשיר בעיני הרוב הימני כל צעד אנטי-דמוקרטי וכל מהלך דורסני של מערכת המשפט.

יש יסוד להניח שבגין (האב, לא הבן שנפל רחוק ממנו עד מאוד והתגלגל עוד קצת), היה מזועזע לו היה יודע אילו שופטים דורסניים יושבים היום בירושלים. את אמירתו המפורסמת — "יש שופטים בירושלים" אמר בגין לאחר פסיקה שבמהלכה קבע בית המשפט העליון, כי ההתנחלות היהודית בבית-אל חוקית.

תפישתו של בגין את מערכת המשפט עוצבה בימים שאנשי המשפחה הלוחמת נרדפו על ידי ממשלות מפא"י, והשופטים בבתי המשפט היו, במקרה זה, ליברלים יותר ודורסנים פחות משרי הממשלה המפא"יניקית. אך גם השאלה מהי מידת הליברליות או הדורסנות של השופטים היושבים בירושלים אינה השאלה הנכונה מבחינת עקרונות יסוד דמוקרטיים-ליברליים.

האמת העגומה היא שמנחם בגין היה נטול השכלה רצינית בתחומי המחשבה המדינית, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וסדרי ממשל תקינים. חולשתו האינטלקטואלית בתחומים אלה, והעובדה שגזר את יחסו לעוצמת מערכת המשפט בעיקר מנסיבות מקריות ומהתנהגותם של שופטים שכיהנו ברגע נתון, הן שאפשרו למאיר שמגר ולאהרן ברק להפר את האיזון שבין הרשויות ולהעניק סמכויות מופרזות לבית המשפט העליון וליועץ המשפטי לממשלה.

הנשיא שמגר נהג בכוח שבידיו במשורה, מתוך הכרה שעם כוח רב באה גם אחריות רבה, אך אהרן ברק פעל בשיטתיות כדי להרחיב ולהעצים את עוצמת בית המשפט תוך רמיסה כוחנית של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.

ב-1992, כנסת שנהנתה מרוב ימני מובהק ביצעה כאמור את מעשה האיוולת האולטימטיבי והעניקה לאהרון ברק את הפירצה לה המתין במשך שנים, כשחוקקה את חוקי היסוד שאפשרו לברק לטעון כי בשמם מוענקת לבית המשפט העליון סמכות גורפת לבטל חוקים והחלטות ממשלה.

מאז, בכל פעם שעוצמתה המופרזת וחסרת הפרופורציה של מערכת המשפט עולה לדיון, מנופפים חסידי המהפכה השיפוטית בדברי בגין על השופטים היושבים בירושלים, כאילו זו השורה התחתונה של כל דיון: יש שופטים בירושלים, ולכן אין להתווכח עמם. חולשתו האינטלקטואלית של בגין בנושאים אלה הביאה לכך שהוא כלל לא הבין את זרע הפורענות שטמן בגישתו.

פולחן אישיות הוא דבר רע ומסוכן. מנחם בגין היה אדם רב-זכויות ופעלים, אך גם אנשים ומנהיגים גדולים שוגים לעיתים באופן חמור. למרבה הצער, רוב ה"נסיכים" בני המשפחה הלוחמת, שעלו לגדולה בימי ממשלות הליכוד הראשונות בשנות השמונים והתשעים, היו חסרי השכלה בתחומים הללו אף יותר ממורם ורבם מנחם בגין. כך הפכו דן מרידור, בני בגין, רוני מילוא, ציפי לבני ואחרים לעבדים נרצעים של אהרן ברק והמהפכה השיפוטית.

הכוח משחית

מי שמעוניין להבין ולהכיר את העמדה השמרנית-ליברלית האמיתית לגבי יחסי הרשויות במדינה דמוקרטית אסור שיסתפק במנחם בגין — עליו לשוב אל זאב ז'בוטינסקי, ליברל קלאסי אמיתי, שחשש יותר מכל דבר אחר מהענקת סמכויות מופרזות לגוף שלטוני כלשהו, גם אם אלה היושבים בו רואים עצמם כנאורים, כמוסריים וכמתקדמים באדם.

ז'בוטינסקי, ממש כמו לין ולמצדדי המהפכה השיפוטית, חשש מניצול לרעה של סמכויות השלטון בידי הרוב או מפגיעה בזכויות הפרט ובמיעוטים, אך גישתו לפתרון הייתה ברוח הליברליזם הקלאסי. בנאום שנשא ז'בוטינסקי ביוני 1929, הוא קבע מפורשות את עמדתו ביחס לסוגייה דומה מאוד לזו בה אנו עוסקים: "בהמוני העם אנו מאמינים, ומאמינים אנו גם בקונטרולה העממית, בהשפעה המטהרת של העם הבוחר והמפטר את נבחריו כרצונו. אבל למסור את הסוכנות בידי חוג מצומצם, בלתי תלוי בשום בחירה אמיתית, ובלתי ציוני על פי טבעו, זוהי סכנה לציונות, אשר נגדה נילחם ברגע זה ובכל רגע אחר".

כליברל קלאסי, חשש ז'בוטינסקי משלטון חזק, אחת היא אם תוארו של השליט הוא ראש ממשלה, נשיא, מזכיר כללי או שופט. במאמר //עגלת הכלי זמר// משנת 1935 הסביר ז'בוטינסקי מפורשות כי הוא אוחז ב"שנאה עיוורת" לרעיון שהמדינה היא הכול, אם קומוניסטית היא או פשיסטית, והבהיר בצורה מפורשת: "הנני מאמין רק בפרלמנטריזם 'מן האופנה הישנה', כל כמה שלא ייראה לפעמים בלתי נוח, או מחוסר אונים".

ז'בוטינסקי, אם כן, היה נחרד מהרעיון להעניק סמכויות הכרעה בלתי מוגבלות ליחידי סגולה הרואים את עצמם מחויבים לעקרונות מוסר וזכויות אדם אוניברסליים. אכן, ז'בוטינסקי חשש מרודנות הרוב, אך הסביר כי הפתרון לכך אינו יכול להיות טמון בעריצות המיעוט: "שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות… מובן שאם יש לנו ברירה בין שלטון המיעוט לבין אנרכיה, או שלטון הרוב — הרי משלוש הרעות הללו, השלישית היא הרעה במיעוטה ועל כן עדיפה, אבל עדיין נשאר הדבר בעיקרו מעשה כפייה וכניעה, ולעולם אין להתייחס אליו כאל אידיאל. במדינה אידיאלית, מן הדין שהפשרה בין הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבע". לפיכך, הסביר ז'בוטינסקי, "את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה", ביטוי נוסף לתמיכתו בפרלמנטריזם "מן האופנה הישנה".

במאמר "קלסתר פנים סוציאלי" משנת 1929, הבהיר ז'בוטינסקי בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים כיצד היה מתייחס למשטר המבקש להעניק את הסמכות האחרונה לרשות בלתי נבחרת, בלתי יציגה ושאינה נושאת באחריות כמו בית המשפט העליון:

יש לנו בציונות אגף, שקוראים לו "שמאל". מדוע "שמאל" — אינני מבין. השם "שמאל" ניתן בראשונה לגוש אחד בבית הנבחרים של המהפכה הצרפתית… גוש שהרחיק לכת מכל יתר המפלגות בכיוון הדרישות הדמוקרטיות. מאז משמש השם הזה סמל לטהרת ההשקפה הדמוקרטית: פרט לטהרת ההשקפה, הדורשת שוויון זכויות גמור בין אביון לבין עשיר, וגם פיקוח ישיר של ההמונים על הנהלת ענייני השלטון. והנה אצלנו, תומכות מפלגות הפועלים בשינוי משטר, המתנגד באופן בולט וגס ולכל עקרוני הדמוקרטיה. הן תומכות במשטר שיגביל את זכויות הקונגרס הציוני הנבחר על פי זכות הבחירה הכללית, השווה והישירה, וימסור את ההשפעה המכרעת בידי עשירים, שאינם רוצים להיבחר באופן דמוקרטי ואינם רוצים לשאת בשום אחריות לפני שום מוסד דמוקרטי. "שמאל"? אפילו בשורות הליברליזם המתון אין מקום למפלגות הללו, זוהי ריאקציה ברורה וחשופה: "שחור" ולא "שמאל".

העובדה שמנחם בגין ומרבית שרי הליכוד הרלוונטיים לאורך השנים לא הבינו מעולם את עקרונות המחשבה הליברלית ואת משנת ז'בוטינסקי אפשרה למחנה השמאל לתמרן את המערכת הפוליטית בעזרת ציטוט דמגוגי בנוסח "יש שופטים בירושלים". אכן ימין טיפש.

נסיכי הליכוד המתיימרים לייצג את תורת ז'בוטינסקי ואת ערכיו הליברליים של הליכוד המקורי מפגינים, אם כן, בורות כפולה. הן ביחס לעקרונות הליברליזם הקלאסי, והן ביחס לתורת זאב ז'בוטינסקי. הבורות הזו היא שגרמה לכך שלא רק שחברי כנסת מהליכוד ומהימין תמכו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו , אלא שהם היו ממקדמיו הבולטים. כך, בקוצר רואי מדהים, ובניגוד לכל עקרונות הליברליזם הקלאסי, העבירו נבחרי ציבור מהימין את המפתחות לספינה הקרויה מדינת ישראל לידי קבוצה הגמונית של אנשי שמאל שמחזיקה בפועל ביכולת למנות את חבריה ויורשיה.

החולשה האינטלקטואלית הזו לא נעצרה וכמובן שלא הצטמצמה בתחום המשפט. העובדה שבגין והנסיכים התבטלו רעיונית בפני אליטות השמאל תורגמה כמובן גם לעמדה של רגשי נחיתות בפני אלה המתיימרים לייצג את ערכי הנאורות וה"ליברליזם", ומנעה כל אפשרות לתיקון ולשינוי בתקשורת, באקדמיה או בממסד התרבותי.

מי שנכנע להנחות היסוד של המחנה השני אינו יכול להנהיג או להוביל לשינוי. השורה התחתונה היא שמלבד הכניעה וההשתעבדות לאוליגרכיה השיפוטית, בגין ונסיכי הליכוד לא עשו דבר כדי לגוון את השיח התקשורתי או להפסיק את ההדרה וסתימת הפיות בממסד האקדמי והתרבותי.

בוחרי הימין ציפו מנבחריהם להוביל דמוקרטיזציה וליברליזציה של מוקדי הכוח וההשפעה בפני כלל הציבור, אך ממשלות הימין המשיכו לשמר את ההגמוניות הישנות של השמאל. בגין, שחולשתו האינטלקטואלית היתה מן המפורסמות בקרב ענקי הרוח של הימין, אף סירב לקדם עשייה חוץ-ממסדית בתחומים הללו.

זמן קצר לאחר המהפך של 1977, נפגש פרופ' ישראל אלדד עם בגין למטרה מוגדרת וצנועה: "אני רוצה ממך דבר אחד: הוצאת ספרים". אלדד הבין שהדרך היחידה למהפך אמיתי עוברת בהתמודדות עם העליונות הארגונית של השמאל בזירה האינטלקטואלית והתרבותית. "תראה כמה הוצאות ספרים יש לשמאל. תמוך בי, אני אעשה זאת בעצמי", אמר אלדד לבגין. תשובתו של בגין הדהימה את אלדד: "אין צורך בכך", אמר וסתם את הגולל על הדיון.

חוסר העשייה של הנסיכים בשנות השמונים והתשעים בתחומי התקשורת, האקדמיה והתרבות והתגייסותם לשורות המהפכנים השיפוטיים היו רק השלב הראשון. הכניעה הרעיונית לא נעצרה בתחומי המחשבה המדינית, סדרי ממשל ועקרונות דמוקרטיים. החל משנות התשעים ראינו את רוני מילוא, דן מרידור, ציפי לבני ואהוד אולמרט ממירים גם את עמדותיהם המדיניות והופכים לאנשי שמאל מובהקים.

משנתו הריאליסטית והניצית של ז'בוטינסקי הושלכה על ידי אלו המתיימרים להמשיך את דרכו כלאחר יד. לבני, מרידור, מילוא ואולמרט הפכו יונים צחורות וכנועות. מלבדם חשוב לציין גם את בני בגין ורובי ריבלין, שלכאורה נשארו אנשי ימין, אך בשנים האחרונות הצטרפו ל"קמפיין הגוועאלד" שעורך השמאל, המזהה סימני וניצני פשיזם מתחת לכל שיח רענן.

הנסיכים לא עשו דבר כדי לפתח ולגוון את השיח התקשורתי, התרבותי והאקדמי, ורובם התייצבו בשנים האחרונות להגנת ארגוני השתולים למיניהם, ונגד ניסיונות הימין לבלום את החתרנות המדינית הזרה הרומסת את הדמוקרטיה והריבונות הישראלית. הפניית העורף של נסיכי הליכוד לדרכו של ז'בוטינסקי הגיעה לשיאה עם כניסתו של רובי ריבלין לבית הנשיא.

בנאום שנשא ריבלין בכנס הרצליה ביוני 2015, הציג הנשיא את חזון ארבעת השבטים שהוא מבקש לקדם כמודל חלופי לאתוס הציוני והלאומי של כור ההיתוך. "מדובר בסדר שבו אין עוד רוב ברור ואין מיעוטים ברורים. סדר שבו החברה הישראלית מורכבת מארבעה 'שבטים' מרכזיים ושונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם. סדר שבו, אם נרצה ואם לאו, 'מבנה הבעלות' על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו", אמר ריבלין, שהשליך מבלי להביט לאחור את תורתו הלאומית והממלכתית של זאב ז'בוטינסקי וביטא באופן מובהק את החזון הפוסט-לאומי המפלג שמבקש השמאל הרדיקלי לקדם. ריבלין, בגין, מרידור, לבני, מילוא ואולמרט החלו בכניעה לאהרן ברק וסיימו שכם אל שכם עם אנשי 'הארץ' ו'הקרן החדשה לישראל'.