מעשה בחמישה בלינקנים

פרופ’ רות וייס שימשה במשך יותר מארבעה עשורים כחוקרת ספרות ומרצה באוניברסיטאות הרווארד ומקגיל. מאמר זה פרי עטה פורסם לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי‘

***

יום אחד בראשית שנות ה-80 קיבלתי שיחת טלפון מאדם בפלורידה שהציג את עצמו כבנו של מאיר בלינקן. אביו היה מחבר סיפורים קצרים ביידיש שהיה ידוע למדי בניו-יורק של ראשית המאה. הבן, שענה לראשית התיבות מ"ה, ביקש את עזרתי בפרסום מהדורה חדשה של הסיפורים האלה ותרגומם לאנגלית, ופנה אליי לאחר שהזכרתי את בלינקן במאמר שמשך את תשומת ליבו. הסברתי לו כי מאיר בלינקן הופיע כדמות משנית בספר שכתבתי על סופרים יידים-אמריקנים, אך הוא מתמקד בעיקר בשני משוררים אחרים שהיו המושא המרכזי למחקרי.

אך לאדון מעברו השני של קו הטלפון הייתה דעה שונה לגבי מה אמור להיות סדר העדיפויות שלי. הוא אמר שאנחנו נדבר שוב והציע שאקדיש עוד קצת מחשבה לעניין. הוא ישכור מישהו אחר לתרגם את היצירות ויטפל בכל העלויות של תהליך הפרסום. כל מה שהוא רצה ממני היה שאבחר את הסיפורים ואחבר הקדמה שתציב את בלינקן בהקשר הספרותי של המחקר שלי. הוא אמר שהוא זקוק לספר הזה עבור בניו ונכדיו, שבלעדיו לעולם לא יבינו מאין הגיעו. זו הייתה השורה התחתונה: הוא היה זקוק לספר, ואני פשוט רציתי לכתוב על דברים אחרים.

מאיר בלינקן היה ללא ספק ראוי לתרגום – נערץ מאוד בזמנו ועדיין נערץ בימינו – אך מלבד העובדה שאחד מאבותיהם היה סופר יידי מוכשר, מה בנו ציפה שצאצאיו ילמדו מהסיפורים?

מאיר הגיע לאמריקה לבדו, אחד מאלפים כמוהו, כדי לעבוד ולחיות בחדרים שכורים עד שירוויח את הסכום הדרוש לצרף אליו את אשתו וילדיו. הוא היה בעל הכשרה רפואית ומצא עבודה כמעסה. כתביו מרמזים שהוא הכיר ממקור ראשון את המשבר הנפשי הכרוך בהגירה ועקירה ואת השפעותיו על חיי הנישואים ומיניות. סיפוריו הטובים ביותר עסקו בשטח ההפקר הפרוע בין נשים וגברים: אהבת רעייה הופכת לשנאה כאשר בעלה דורש ממנה להפסיק את ההיריון אליו התפללה כל כך; אישה אחרת מאפשרת לעצמה להיסחף לפיתוי כאילו הייתה צועדת מתוך שינה בתוך קלישאה מתוסרטת.

היה זה חורף במונטריאול כאשר מ"ה יצר עמי קשר. כאשר קופסה ענקית של תפוזים וענבים מפלורידה הופיעה בהמשך בדלת ביתי, מצאתי עצמי מזמרת “אני רק נערה שלא יכולה לומר לא”. בטיול לפלורידה בחורף הבא, ביקרתי אותו ואת אשתו אתל בביתם בפאלם ספרינגס. באותה עת כבר הייתי אסירת תודה על כך שלקחתי על עצמי את המשימה, רק בשל העונג בהכרת מ"ה. הוא היה חברותי ומסביר פנים הרבה יותר מכל האלמנות, הילדים והחברים בחוגים הספרותיים עמם שוחחתי במהלך כתיבת הספר, ולמרות שנמנעתי מלספר לו – הוא היה הרבה יותר מסקרן עבורי מאשר אביו.

מוריס הנרי בלינקן (את שמו המלא למדתי רק מההספדים אודותיו) היה דוגמה ומופת לאדם שבנה את עצמו. הוא הגיע לניו-יורק כאחד משני הילדים שמאיר הותיר מאחוריו ברוסיה, והתייתם בגיל 15 עם מות אביו. הוא למד באוניברסיטת ניו-יורק שם קיבל תואר במשפטים ב-1924, וייצג מספר חברות לפני שייסד את תאגיד 'מייט' ביחד עם בנו רוברט 30 שנה לאחר מכן. בזמן בו הכרנו, החברה שייצרה רכיבים מיוחדים לתעשייה וכלי עבודה נהנתה ממכירות שנתיות בסך 70 מיליון דולר. אך המארח שלי מעולם לא התייחס לכל זה, בדיוק כמו שלא רצה לדבר על תלאות ההגירה של אביו. במקום זאת הוא ביקש לדבר, ואכן דיברנו במשך שעות ארוכות, על המאבק שלו עצמו למען ישראל וכיצד הוא תרם להקמתה.

אחת השאלות הכאובות שעדיין תלויה מעל ראשה של יהדות אמריקה היא האם חברי הקהילה היו יכולים לעשות יותר כדי להציל את אחיהם היהודים בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. המארח שלי היה בין אלו שהציעו פתרונות יצירתיים לאתגר הזה.

המנדט הבריטי בארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40 היה במובנים מסוימים מייאש לא פחות עבור יהודים מאשר תאומות הרשע של גרמניה וברה"מ שחברו יחדיו בברית היטלר-סטאלין ב-1939. ליהודים לא היו אשליות לגבי הגזענות הנאצית, ובוודאי לא היו להם ציפיות מיוחדות מהקומוניזם הסובייטי שעקר כל סממן דתי והוציא מחוץ לחוק את העברית ואת הציונות כמייצגי עממיות יהודית. אך בריטניה אמורה הייתה להיות מבצר הדמוקרטיה, המעצמה הליברלית שהולידה את הצהרת בלפור על תקווה לחידוש המולדת היהודית בארץ ישראל. לאחר ניצחונה במלחמת העולם הראשונה, בריטניה החזיקה במנדט על ארץ ישראל והופקדה על שמירת השלום, תוך שהיא נוקטת מדיניות אכזרית וחסרת אחריות שמנעה מיהודים לקבל מקלט והתנגדה לזכותם לבית לאומי.

באמריקה, ראשי הקהילה היהודית לא חשו שניתן לצאת בגלוי נגד הבריטים שהובילו את המערכה מול הנאצים. אחד הטיעונים בו השתמשו הבריטים כדי להצדיק את התנהלותם היה שארץ ישראל חסרה בכל מקרה את המשאבים הטבעיים כדי לשמש כבית לאומי לעם היהודי. וכאן נכנס לתמונה מוריס הנרי. הוא סייע לייסד את 'המכון האמריקני לארץ ישראל', ומבלי להיכנס לפולמוס או האשמות נגד הבריטים ביקש מהכלכלן רוברט נייתן לכתוב מחקר שיראה את הפוטנציאל הכלכלי של הארץ ויהיה מבוסס על ניתוח עובדתי. המחקר ראה אור ב-1946 תחת הכותרת 'ארץ ישראל: בעיה והבטחה', ופירט את הטיעון בעד ציונות בחוגים בהם השיפוט היה “נתון מאוד לעיוות בידי נטיות רגשיות חזקות”. הוא ענה על השאלה “האם ארץ ישראל יכולה לתמוך באוכלוסייה גדולה יותר?” בתשובה חיובית ולשביעות רצונו של כל מי שהיה פתוח באמת לשכנוע.

שמחתי להאזין לבלינקן מרחיב על ממצאיו בסוגיות כמו קרקע ראויה לעיבוד ומקורות מים, ועל הפוטנציאל הטמון בייצוא חורפי של פירות הדר וירקות כדי לפצות על הצורך בייבוא מוצרי לחם ובשר. מסקנתו של נייתן כי ארץ ישראל תוכל בקלות רבה יותר “לכלכל שני מיליון יהודים מאשר 600 אלף החיים בה כיום” הצליחה לשכנע ספקנים רבים והעניקה דחיפה משמעותית למטרה הציונית. גם אם בתקופה בה נפגשנו המציאות המדהימה של ישראל כבר האפילה מזמן ובכל מובן על ממצאי המחקר, עדיין הייתי קרובה מספיק בשנותיי ומודעת מספיק להיסטוריה כדי להעריך את היוזמה האמיצה והחשובה.

מוריס הנרי לא ביקש קרדיט לעצמו. הוא בסך הכל רצה לחלוק עמי את ההתרגשות של אותן שנים, ואולי התחרט במידת מה שילדיו לא יכולים היו לחוות אותה. בעוד הביקור הארוך שלנו התקרב לסיומו, שמתי לב כי גאוותו בשלושת בניו דונלד, רוברט ואלן, שהיו בוודאי אזרחים למופת ואנשים ראויים להערכה, לא כללה שום אזכור של אהבתם ודאגתם ליהודים. חשתי כאילו הוא מבקש ממני ליצור ספר שמטרתו להרשים אותם ביהדותם. המסורת שלנו מדגישה מאוד חינוך – בין אם הכשרה דרך העברת ידע, טקסים וחגים שונים או אחיזה בתורה כ"עץ החיים" – מכיוון שאף תרבות מורכבת כזו אינה יכולה לשרוד, ובוודאי לא לשגשג בלעדיו.

למרות כל זאת, חלק בלתי מבוטל מדור שלם של יהודים אמריקנים בחר שלא להשלים את המלאכה. בשל היותי מקושרת למחקר ולימוד היידיש, תמיד שמעתי הורים כמוהו מתלוננים על כך שנכשלו להעביר את השפה ותרבותה לילדיהם, בתוספת חרטה על כך שלא הצליחו למנוע מהם להתבולל או להתרחק מהיהדות.

לכן שמחתי מאוד שזכיתי להכיר את מוריס הנרי בלינקן וחשתי כאילו קיבלתי תפקיד משני בסאגה האמריקנית של חייו. עם אביו חלקתי את הלידה המשותפת באירופה ואת שפת היידיש; עם מוריס הנרי עצמו חלקתי תשוקה ומחויבות לביטחון ישראל. אך בגיל ובמנהגים הייתי קרובה ביותר לבניו. הפרויקט הזכיר לי את עיסוקו האובססיבי כמעט של הסופר היידי הגדול י"ל פרץ ב"שרשרת הזהב" של המסורת, בה חזה דועכת בעוד יהדות פולין נכנסת לעת המודרנית. בשנות פעילותו במפנה המאה ה-20, צעירים יהודים התרחקו מהדת או התבוללו ולעתים המירו דתם לנצרות בקצב הדומה למה שמתרחש כיום באמריקה (מלבד עניין ההמרה). בראותו את כל זה, פרץ עבר מתמיכה בביצוע רפורמות נחוצות לקינה על השלכותיהן.

פרץ מתאר את התהליך הזה בסיפור בשם 'ארבעה דורות – ארבע מיתות'. האב רבי אליעזר משאיר אחריו צוואה כתובה, קצרה ושיפוטית ומניח מראש כי משפחתו תפעל ברוחה. אך ההצלחה העסקית של בנו בנימין דורשת מסמך רשמי ביידיש, ארוך בהרבה ומפרט את ציפיותיו לתהליך ירושה מסודר. יורשו מצווה, בפולנית, כי טלגרמה תזמן את בנו היחיד מפריז וכמו כן שסכום כסף גדול יוקדש לארגון המסייע לעניים תמורת הנצחת שם המשפחה. לבסוף, הבן הפריזאי מחבר פתק בלתי-חתום בטרם הוא נפרד מהעולם הזה. פרץ הוא יותר פולמוסן מאשר אומן כאשר הוא חושף מדוע האחרון בשרשרת אינו יכול להמשיך לחיות:

וארצות רבות ראיתי, ואל ארץ אחת לא נקשרתי. ושׂפות רבות היו על לשוני, ואף אחת מהנה לא נקשרה בנשמתי”

ללא שום אחריות או מקצוע שימושי וללא שום נאמנות קבוצתית, הקוסמופוליטן הצעיר הזה הוא תוצר של הריקנות אותה חש בהתאבדותו.

סיפור ההתפרקות הזה עומד בניגוד חד לסאגה של בלינקן, כאילו כדי להדגיש את ההבדלים בין החוויה היהודית בפולין לבין זו באמריקה. אמנם גם כאן הגיעה אחרי הדור הראשון עליית הבנים לגדולה כלכלית, אך הדורות הבאים אחריהם זכו לרווחה גדולה עוד יותר ולהגשמה עצמית בשירות הציבורי. בניגוד לגרסה של פרץ, שלושת בניו של מוריס הנרי למדו בבית ספר פרטי יוקרתי ובהמשך במכללת הרווארד, וכל אחד מהם הפך למצליח כלכלית ומקצועית בפני עצמו. הם שרתו בצבא, התחתנו והקימו משפחות, ותחת ממשל קלינטון שניים מן הבנים הפכו לשגרירים – דונלד בהונגריה ואלן בבלגיה. כעת בנו של דונלד, אנטוני, מועמד להיות מזכיר המדינה של ג'ו ביידן. אם כן, אמריקה באמת הפכה להיות "גולדן מדינה", ארץ הזהב לחלומותיהם של מהגרים יהודים.

האם כך פרץ היה רואה זאת, או מוריס הנרי עצמו? ומה לגבי השרשרת המוזהבת של המסורת היהודית? האם מוריס רצה לתרגם את סיפורי אביו רק כדי להציגם לראווה על מדף הספרים, או שמא קיווה כי בכך יסייע למשפחתו להישאר יהודית? האם ההצלחה האמריקנית דורשת את מות היהדות, או שמא הסיפור היהודי מוכיח כי חופש דת, פלורליזם תרבותי והתארגנות דמוקרטית הם אלו שמעניקים למיעוטים את האפשרות לשגשג?

***

לפני כתריסר שנים נזכרתי פעם נוספת במשפחת בלינקן, כאשר ראיתי הפניה למחקר הקיימות של 'המכון האמריקני לארץ ישראל' במכתב שנשלח למערכת כתב עת זה מאת דונלד, בנו של מוריס, שהיה בעבר השגריר האמריקני להונגריה. המכתב הגיע בתגובה לכתבה על מערכת היחסים המורכבת של וינסטון צ'רצ'יל עם היהודים, בה הוא צוטט כמי שאמר בפרלמנט ב-1946 כי יהיה “באמת מטופש” לחשוב שישנו “מקום בארץ ישראל להמוני היהודים המבקשים לעזוב את אירופה, או שניתן יהיה לקלוט אותם בכל זמן אחר שניתן לחשוב עליו כעת”.

למרות אהדתו ארוכת השנים ליהדות ותמיכתו הבלתי-מתפשרת בציונות, ראש הממשלה צ'רצ'יל לא נקט בצעדים מיוחדים כדי לאפשר ליהודים להגר לארץ ישראל כאשר עוד היה ניתן להציל מאות אלפים מהם, וגם לא לאחר המלחמה כפליטים. השגריר בלינקן כתב להגנת צ'רצ'יל כי עמדתו הייתה "מקובלת באופן נרחב באותה העת", ואז הוסיף כי המחקר שאביו מימן שינה את התפיסה הזו. כאשר הוגש לוועדה האנגלו-אמריקנית שעסקה בעתיד ארץ ישראל, הוא אומץ פה אחד וסייע להוביל להחלטה הבריטית להשיב את המנדט לידי האו"ם. “אני מאמין כי אם צ'רצ'יל היה בשלטון ב-1946 והיה זוכה לגישה לדו"ח של נייתן”, כתב דונלד בלינקן, “הוא היה פועל כדי לפתוח את ארץ ישראל להגירה יהודית, ומעניק משמעות אמיתית לתמיכה המתמשכת שלו בתנועה הציונית”.

טענה זו לגבי הדו"ח והשפעתו הייתה נרחבת בהרבה ממה שמוריס הנרי עצמו אי-פעם השמיע, אך היא הוצגה כעדות לטובת הבריטים ולא לטובת היהודים. הדו"ח עצמו נמנע מלבקר את חוסר הפעולה של הבריטים מן הסיבה שהוא ביקש לזכות בתמיכתם, אך השגריר בלינקן ציטט אותו להגנת המוניטין של צ'רצ'יל, במטרה להגן עליו מפני ביקורת על כישלונו בסיוע הצלת היהודים כאשר יכול היה לעשות זאת. הייתה זו פניית פרסה מעניינת, במיוחד אז בשנת 2008 כאשר המלחמה נגד ישראל עדיין צברה מומנטום פוליטי ודיפלומטי.

מלבד מוריס ורעייתו מעולם לא פגשתי חברים אחרים במשפחת בלינקן, אך מכל מה שלמדתי עליהם הם נראו כאנשים טובים ואמריקנים מסורים. קראתי את הספר שדונלד חיבר ביחד עם אשתו, זה הנפתח בסיפורה על ילדותה בהונגריה בזמן המלחמה ובריחת משפחתה מהכיבוש הסובייטי, ומסתיים בסגירת מעגל עם חזרתה כאשת השגריר האמריקני בין השנים 1994 ל-1998. החלק שלו בספר מראה עד כמה הבין את הצורך לטפל בבעיות ובצרכים של הונגריה.

השקעתו של דונלד בגורל ההונגרי כמעט ועמדה בצל מעורבות אחיו אלן בענייני אפריקה בעת כהונתו כשגריר בבלגיה. למרות ששניהם מונו לתפקידם בידי הנשיא קלינטון כחברים ותיקים במפלגה הדמוקרטית, אני בספק אם כל דיפלומט מקצועי אחר יכול היה לשרת באופן חכם או אוהד יותר. את אותו חוש אחריות שאביהם חש כלפי היהודים וישראל, הבנים העבירו למדינות בהן הוצבו ולטיפול בבעיות הפוליטיות והחברתיות המורכבות שעמדו בפניהן.

לכן נבהלתי למדי כאשר גיליתי כי השגריר לשעבר אלן בלינקן סיפר בראיון מ-2001 כי הוא מוצא במסורות האמריקניות והיהודיות פחות אמונה ממה שחש כלפי אלו של אירופה ואפריקה. כאשר נשאל על הנשיא הנבחר והטרי ג'ורג' בוש, הוא ענה כי הוא “נחרד מאוד” מן המנהג החדש שהביא לבית הלבן:

האם לא היה עדיף שיהיה מישהו שבאמת דואג לאמריקה מאשר מישהו שמעדיף לפתוח את ישיבת הקבינט של הבוקר במפגש תפילה? אפילו במדינות אירופאיות קתוליות לא חולמים על כך ששר בממשלה פותח את היום בתפילה במשרד”

עזבו לרגע את ההיסטוריה של נשיאים אמריקנים; נראה כי אלן בלינקן פשוט לא מודע לכך שיהודים פותחים כל בוקר בתפילה, ומסרב לשקול את האפשרות כי הפילוג של אירופה בין היטלר לסטלין הואץ מכיוון שמנהיגיה הפסיקו להתפלל לאלוקים. העמדה "הנחרדת" שלו מרמזת על כך שהדחף לעקור את השורשים ממנו חשש פרץ השיג בכל זאת השפעה מערערת.

וזה מביא אותנו לדור הרביעי. מועמדתו של אנטוני בלינקן, בנו של דונלד, לתפקיד מזכיר המדינה בממשל ביידן זכתה עד עכשיו לתגובות חיוביות יחסית מצד רפובליקנים שחששו ממועמד גרוע יותר מן הקצה השמאלי של המפלגה היריבה. אם המינוי הזה מייצג את היכולת של הנשיא הנכנס לפלס נתיב פוליטי עצמאי, ייתכן כי הוא יסמן גם שיפור מול ההיסחפות שמאלה של מפלגתו. בנוסף, אלו המכירים את טוני באופן אישי מעבודתו בהרווארד ומפרסומים שונים, כמוזיקאי חובב מוכשר או מחייו הפוליטיים, מתארים כולם אדם אמין וחביב בהחלט.

הרקורד הפוליטי של בלינקן נמצא כעת כולו לעיני הציבור, כך שאין צורך לחזור על כהונתו בתפקידים בכירים במחלקת המדינה, בוועדת החוץ של הסנאט וכיועץ לביטחון לאומי עבור סגן הנשיא ביידן בממשל אובמה. במפלגה הדמוקרטית הוא נחשב כחלק מן הצד התומך בהתערבות נגד מפרי זכויות אדם, אך מנגד הוא גם תומך בשיתוף פעולה בינלאומי, באיחוד יבשת אירופה וכמובן כמו אביו, איש מפלגה נאמן. בין השאר הוא נחשב כסנגור מקצועי על מה שהפרשן דן סנור כינה ב-2011 “המאמץ החד-צדדי ביותר נגד ישראל מצד כל נשיא אמריקני מזה דורות”. הוא קידם את הסכם הגרעין שסלל לאיראן דרך קלה יותר לפיתוח נשק אטומי והיה למעשה ניסיון כושל לפייס את המשטר הרצחני והאנטישמי בטהרן.

לפני הבחירות לנשיאות ב-2012, ניסה בלינקן לגייס את הקול היהודי לטובת אובמה עם ההבטחה כי הממשל “עובד מסביב לשעון ומסביב לעולם” כדי למנוע את בידוד ישראל באו"ם. הייתה זו הצהרה שגויה עובדתית בזמנה, והיא התבררה בהמשך כצינית במיוחד עם החלטת אובמה לסטות מן המדיניות האמריקנית המסורתית באו"ם שהתנגדה לכל החלטה אנטי-ישראלית, כאשר סרב להמשיך ולעשות זאת לקראת תום כהונתו.

למרות שהוא נושא את השם בלינקן, אנטוני גדל במשפחה אחרת. לאחר שהוריו התגרשו כאשר היה בן תשע אמו נישאה לסמואל פיסאר, עורך דין מצליח וניצול שואה שהתפרסם בכתביו ועדותו על מחנות ההשמדה, בדומה לחברו אלי ויזל. ביום בו הנשיא הנבחר ביידן הודיע על מועמדתו למזכיר המדינה, בלינקן סיפר:

אבי החורג המנוח, סמואל פיסאר… היה אחד מ-900 ילדים שלמדו בבית הספר בביאליסטוק, אך היחיד מביניהם ששרד את השואה אחרי ארבע שנים במחנות ריכוז. בתום המלחמה, הוא נמלט משורות צעדת המוות לתוך היערות בבוואריה. ממקום מחבואו הוא שמע רעש מנועים חזק. היה זה טנק. אך במקום צלב ברזל היה מצויר עליו כוכב לבן מחומש. הוא רץ אל הטנק, הצריח נפתח וחייל אפרו-אמריקני הביט בו מלמעלה. הוא ירד על ברכיו ואמר את שלוש המילים היחידות שהכיר באנגלית, המילים שאמו לימדה אותו לפני המלחמה: “God Bless America”. כאלה אנחנו. זה מה שאמריקה מציגה לעולם, עם כל פגמיה"

אכן סיפור מרגש. אבל באף אחד מהראיונות שהעניק לפני או אחרי מועמדתו, בלינקן לא ציטט את הסיפור המקביל על סבו האמיתי, מי שתרם באמת לשחרור היהודים במולדתם ושכנע אחרים להצטרף אליו. מצדו, מוריס הנרי מעולם לא הפסיק לנסות לגייס לשם כך את עוצמתן של שתי דמוקרטיות. על קריסת הדיפלומטיה האמריקנית באיראן שהובילה לעליית האייתוללות, הוא כתב ב-1981 כי “המדיניות הקיימת הביאה אותנו למצב אומלל של התרפסות, כניעות וחוסר-אונים. בעצם הניסיון לפנות ל'רגישות' הערבית, רק הגברנו את הדרישות שהם דרשו מאיתנו, דרישות שהיו לעתים שרירותיות וקפריזיות…”. הוא תמך גם בשיתוף פעולה ביטחוני בין ישראל ואמריקה מול האויבים המשותפים.

מוריס הנרי ידע שלא צ'רצ'יל ולא האמריקנים יגיעו לעזרת היהודים, אפילו לא באמצעות הפצצת מחנות המוות; הוא הבין שהיהודים יצטרכו לבנות בעצמם את ביתם המחודש בציון, וכך יוכלו לבוא לעזרת אחרים דרך ברית אסטרטגית שגם תחזק את אמריקה. בניו ירשו את הכישרון של אביהם לפוליטיקה, אך לא את תשוקתו לביצור ביטחון ישראל. נכדו היה בכיר בממשל שהפגין עוינות כלפי ישראל, וכעת יהיה הגורם המדיני הבכיר ביותר בממשל שעמדתו כלפי ישראל רחוקה מלהיות ברורה.

גם כיום יהודים הם עדיין המטרה של אויבי התרבות הגדולים ביותר, ובהתאם משמשים גם כמדד האמיתי ביותר לחירות. פרץ יצר סיפור משפחתי כדי להדגים את חזונו על דעיכה ועל הגורל היהודי שהיה בלתי נפרד מזה של פולין. התשובות לשאלות כמו כיצד הממשל הנוכחי ישתמש באנטוני בלינקן וכיצד הוא יתפקד בתוכו עשויות יהיו לרמוז על הכיוון בו יגיע לשיא סיפורה המרתק של משפחה יהודית-אמריקנית, סיפור אליו נחשפתי לראשונה באופן מפתיע בשיחת טלפון לפני ארבעים שנה.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: