בשבוע שעבר נפטר האיש שעזר לרייגן לנצח את המלחמה הקרה, ושהסביר כי כלל לא הייתה לו מדיניות חוץ: “התפקיד שלי היה לעזור לנשיא לנסח את מדיניות החוץ ולבצע אותה, אך המדיניות היא שלו; הוא זה שנבחר בבחירות”
חייו של ג'ורג' שולץ העניקו משמעות למושג "דור הגדול ביותר", המתייחס לאמריקנים שנולדו בראשית המאה העשרים וחוו את טלטלותיה הרבות. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון ב-1942, הוא התגייס לחיל הנחתים והסתער על חופי פָּלָאו כחלק מהמערכה נגד היפנים במלחמת העולם השנייה. קריירה אקדמית מצליחה הובילה אותו ממשרת פרופסור ב-MIT לתפקיד דיקן בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו. הוא כיהן בהצלחה גם בראשות חברת ההנדסה הגלובלית ׳בכטל׳. הוא החזיק בארבעה תפקידי שר בממשלות ארה"ב כולל שר האוצר ומזכיר המדינה תחת הנשיא רייגן, וכל אלה לאחר ששירת במועצת הכלכלה תחת הנשיא אייזנהאואר. הנרי קיסינג'ר אמר פעם כי “אם הייתי צריך לבחור אדם אחד להפקיד בידיו את גורל האומה בעת משבר, היה זה ג'ורג' שולץ”.
אז מה היה סוד הקסם שאפשר לשולץ לכהן בשורת תפקידים בכירים תחת שלושה נשיאים? מן הסתם הוא היה אדם בעל אינטליגנציה גבוהה שידע כיצד להתנהל מול אנשים שעבדו עמו ותחתיו בארגונים שונים. אך היה בו מעבר לזה, הרבה מעבר. שולץ הצליח להכניס לכל תפקיד בו עסק את המידה הטובה של אופי הגון יחד עם התשוקה והיכולת להביט מעבר לבעיות היום-יום. הוא היה איש בעל חזון שרגליו נטועות היטב בקרקע, וקרקע זו הייתה מבוססת בעיקר על מדע הכלכלה בו צמח והתפתח.
ישנם לא מעט סיפורים שיכולים לתת מושג על האדם יוצא-הדופן הזה. אפשר להתחיל מנחיתתו בפלאו ב-1944, בה נזכר שנים לאחר מכן בביקור מרגש שערך באיים בתור מזכיר המדינה. החיילים והציוד נשטפו אל החוף בבלבול גדול בסערת הקרב, ושולץ מינה את עצמו למפקד הגזרה: “הייתה כמות אדירה של ציוד שנפרקה בחוף, ולמרות שהייתה לנו תכנית לאן כל דבר צריך להגיע, הציוד המשיך ונערם ככל שהקרב התלהט. החלטתי פשוט לקחת פיקוד ולחלק את המטען, וזה היה למעשה הקרב על אנגאור”. פרופסור שולץ ומזכיר המדינה שולץ היו בין התארים אותם נשא בגאווה במהלך חייו, אך אין זה מקרה כי הודעת הפטירה שפרסמה אשתו שרלוט ב-6 בפברואר נפתחה כך: “אני מצטערת להודיע כי יקירי, ג'ורג' הנפלא, חייל בחיל הנחתים האמריקני, נפטר אמש בביתנו בסטנפורד”.
המוניטין לו זכה שולץ כאדם הגון ואמין היה מוצדק בהחלט. קחו למשל את שנת 1974, אז ריצ'רד ניקסון חיבר "רשימת אויבים" והתעקש כי רשויות המס צריכות לרדוף את המופיעים בה. יועצי הנשיא העבירו את הרשימה לנציב מס ההכנסה, שחשב על העניין מספר ימים ואז הלך לפגוש את הבוס שלו: שר האוצר ג'ורג' שולץ. השר הורה לו לנעול את הרשימה בכספת ולא לעשות דבר, למרות הסיכון הרב שהיה בכך למשרתו. באחת מקלטות הבית הלבן הידועות לשמצה, ניקסון נשמע מגדף בצבעוניות את שולץ הרכרוכי בשל סירובו להישמע לפקודה, אבל שולץ מעולם לא היה אדם שנכנע בקלות. כאשר מכת ההדלפות מתוך ממשל רייגן הובילה את ראש ה-CIA דאז להציע כי כל אנשי מחלקת המדינה כולל שולץ צריכים לעבור בדיקת פוליגרף, הוא השיב מיד: “הרגע בו הממשלה הזו תאמר לי שהיא אינה בוטחת בי יהיה הרגע בו אעזוב”.
שולץ ניהל את מחלקת המדינה בהסתמכו הן על דיפלומטים ותיקים והן על מינוים פוליטיים. בתור עקרון, הוא העדיף מינוים פוליטיים בעמדות מפתח מכיוון שהייתה להם הבנה טובה יותר של עמדת הנשיא ואהדה רבה יותר למדיניות שלו מאשר ותיקי שירות החוץ. הוא האמין תמיד שצריך לעשות יותר מרק להגיב לאירועים והקפיד להקדיש זמן רב למחשבה. “דברים קורים כל הזמן ואתה צריך להתמודד איתם”, נזכר לאחר שעזב את התפקיד. “לכן פיתחתי את הרעיון לפיו לפחות פעמיים בשבוע, בשיא היום ולא בסופו כאשר אתה עייף, יש לקחת כשעה הפסקה. הסברתי לעוזרים שלי שאם אשתי או הנשיא מתקשרים תעבירו אותם, ומעבר לזה לא קיבלתי שיחות. אמרתי לעצמי לא להציץ בערמת הדואר הנכנס. במקום זאת ישבתי בכיסא נוח עם מחברת ועפרון, לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי את עצמי: 'מה אני עושה כאן? מהן המטרות האסטרטגיות שלנו, ואיך אנו עומדים בהן?'. אני חושב שהרהורים אלה עזרו לי מאוד”.
פגשתי את שולץ ב-1982 כאשר מונה כמזכיר המדינה לאחר פרישת אלכסנדר הייג. כיהנתי אז כעוזר לענייני זכויות אדם, תפקיד חדש ואפור יחסית שנדחק למשרד פינתי וצדדי. כאשר נפגשנו ושוחחנו על תפקידי הזכרתי לשולץ את בעיית המשרד והצעתי לו להתרשם במו עיניו. הוא הגיע לבקר במשרד הצנוע זמן קצר לאחר מכן. לאחר שסייר בחדרים ולחץ את ידי העובדים, הורה מיידית לערוך שיפוץ נרחב במקום. אבל חשוב מכך, הוא הבהיר היטב למדורים האחרים כי למשרד זכויות האדם תפקיד מרכזי ויש להיוועץ עמו. לאחר שאחרים במחלקת המדינה הבינו כי זו עמדת המזכיר, היה לנו לפתע כוח מיקוח חדש.
שולץ עשה זאת משום שהאמין באמונה שלמה בזכויות אדם וראה בהן מרכיב מרכזי הן במערכת האמריקנית הפנימית והן במדיניות החוץ. באמצע שנות ה-80 פרצו דיונים חריפים לגבי המדיניות האמריקנית במרכז אמריקה, ובהם עלתה השאלה מדוע הקהילה היהודית הזעירה בניקרגואה נמלטה לאחר ניצחון החזית הסנדיניסטית ולאחר שחוותה הטרדות רבות כולל הצתת בית הכנסת במנגואה במהלך תפילות השבת. השגרירות האמריקנית בדקה את העניין והגיעה למסקנה שאין שום בעיה. במזכר חריף ששלחתי לשולץ כתבתי כי מעולם לא הבנתי כיצד בשנות ה-30 מחלקת המדינה הפנתה את גבה ליהודים שנמלטו מאירופה – עד עכשיו. אם מתקפה אנטישמית ברורה כמו השלכת בקבוקי תבערה לבית כנסת בזמן תפילה אינה נחשבת כבעיה, הרי שהכול כבר אפשרי. בתגובה, שולץ הקריא את מכתבי בקול בפני כל חברי הצוות הבכירים בפגישתנו הבאה. המסר היה ברור: דברים כאלה לא יקרו במשמרת שלו.
מקרה נוסף בו ראינו עד כמה שולץ דואג לנושא היה במהלך ביקור במוסקבה באפריל 1987 לצורך שיחות מדיניות עם שר החוץ הסובייטי שוורדנדזה. היה זה בתקופת חג הפסח, ולמרות ששולץ היה נוצרי הוא הזמין עשרות מסורבי עלייה יהודים לארוחת סדר במעון השגריר האמריקני. הבאנו איתנו במטוס מארה"ב יין ומזון כשר, ושולץ קיבל את האורחים בברכה בחובשו כיפה לבנה. “לעולם לא נפסיק לחשוב ולהתפלל עבורכם”, אמר למתנגדי המשטר הנרדפים. “לעולם לא נוותר ולעולם לא נפסיק לנסות”. מבלי להיכנס לעניינים אישיים, האם אתם יכולים לדמיין מחווה מלאת חסד כזו מצד אחד מקודמיו בתפקיד או מצד אחד מיורשיו?
לסיפור הפסח יש המשך. מספר חודשים לאחר מכן קיבל שולץ שיחת טלפון מאחת האורחות בָּסדר שהייתה ברשימת האנשים מהם הרשויות הסובייטיות מנעו לעלות לישראל. “זו אידה נודל. אני בירושלים”, אמרה. שולץ סיפר מאוחר יותר כי היה זה אחד הרגעים המרגשים ביותר שחווה בשש וחצי שנותיו כמזכיר המדינה.
סיפורים אלה מעידים על אופיו של שולץ, כמו גם העובדה שהוא לא זכה לכבוד המגיע לו. הוא לא היה מדליף, לא השתמש במניפולציות ולא דאג לרגע מתהילה אישית או כוח. בניגוד למזכירי מדינה אחרים הוא לא ניסה להקים בתי ספר או פקולטות על שמו. ישנו רק מוסד אחד שנקרא בשמו של שולץ כיום, וזהו מתחם שירות החוץ בו הדיפלומטים לעתיד זוכים להכשרה. מעטים מחוץ למחלקת המדינה שמעו עליו, אבל עבור שולץ היה זה ודאי מקום ראוי להנצחה.
ג'ורג' שולץ היה מזכיר המדינה המשמעותי ביותר מאז שדין אצ'יסון סייע לנשיא טרומן לעצב את המערכת הגלובלית בהובלה אמריקנית לאחר מלחמת העולם השנייה. כבר מראשית כהונתו הוא עמד לצד רייגן במאמץ לנצח את המלחמה הקרה ולהביא לקיצה. חלק חשוב בכך היה להבנתו הפשוטה את התפקיד: הוא לא היה הנשיא, אלא מזכיר המדינה. כפי שהסביר ב-2015:
אנשים שואלים אותי מה הייתה מדיניות החוץ שלי ואני תמיד אומר שאין לי כזאת. התפקיד שלי היה לעזור לנשיא לנסח את מדיניות החוץ ולבצע אותה, אבל המדיניות היא שלו. לכן אני חושב שצריך להיות ברור מי מבין שנינו הוא זה שנבחר בבחירות”.
וזו לא הייתה רק תובנה בדיעבד. אני זוכר שיחה ארוכה עמו לגבי סוגיה במחלוקת הקשורה לאירופה. אחד מחברי הצוות שנכח בפגישה התנגד בקולניות לעמדה שהנשיא רייגן תכנן לנקוט בעניין ונמצאה במוקד הדיון. שולץ הקשיב לדבריו עד הסוף, כפי שעשה תמיד, ואז השיב: “יכול להיות שאתה צודק, באמת יכול להיות. אך מכיוון שרונלד רייגן הוא מי שניצח בבחירות אנחנו עומדים לעשות את זה בדרכו שלו”.
שולץ היה מנהל מצוין ובעל כישורי משא ומתן חדים, אך אלו היו יותר כלי עבודה ופחות מטרות בפני עצמן. המטרה העליונה הייתה חירות. במשך שנותיו כמזכיר מדינה הוא נפגש פעמים רבות עם שר החוץ הסובייטי שוורדנדזה אך מעולם לא הטיף לו על התנהלות ממשלתו. במקום זאת הוא ניסע לשכנע את עמיתו כי העולם התקדם מהעידן התעשייתי לעבר עידן המידע, ולכן כלכלות אינן יכולות עוד להתבסס אך ורק על מפעלי ענק צבאיים אלא על זרימה של מידע, בדיוק הדבר אותו ביקשה המערכת הסובייטית למנוע. ברה"מ לעולם לא תוכל לנצח בתחרות עם ארה"ב כשהיא משתמשת בטכנולוגיות משנות ה-30 וה-40. היה זה טיעון משכנע מאוד, אך שולץ כמובן שילב אותו ביחד עם אזהרה מפני העליונות הצבאית והכלכלית של ארה"ב ולחץ מתמיד בנושא זכויות האדם ברוסיה.
הערכתו הרבה של שולץ לנשיא רייגן בולטת בספר הזיכרונות שחיבר, ובו כתב כך בעמוד הסיום:
רונלד רייגן העניק לי את מדליית החירות הנשיאותית באירוע האחרון שערך עם פרידתו מהבית הלבן. הייתי גאה לקבל את הכבוד הזה דווקא ממנו, מכיוון שלחמנו יחד למען רעיון החירות במשך כל כהונתו. ידענו שמחיר החירות הוא מאבק תמידי ורצון לפעול להגנתה. ידענו שבעניינים עקרוניים כאלה אי אפשר להתפשר”.
שולץ הבין היטב על מה ניתן להתפשר ועל מה לא. בראיון שהעניק בישראל בגיל 95 הוא נשאל על משא ומתן עם איראן, והשיב כי בכל הסכם עמה יש לכסות לא רק את נושא הגרעין אלא גם סוגיות כמו תכנית הטילים, התמיכה בטרור והדיכוי הפנימי: “אתה לא יכול לנהל משא ומתן רק על הגרעין. אתה חייב לדבר על הכל. יש כאלה שיגידו שהאיראנים לא יסכימו, אז במקרה כזה אני אגיד שאנחנו לא מנהלים משא ומתן”. אך אם אין כלל משא ומתן, הקשה המראיין, האם זה לא יקרב את האייתוללות להשגת נשק גרעיני? שולץ השיב: “אולי, או שאולי נעשה משהו בנידון”. הוא הבין היטב כיצד להשתמש בכוח האמריקני.
בקרב חוגי השמאל רייגן עדיין לא זוכה לקרדיט הראוי עבור הניצחון במלחמה הקרה, וגם לא שולץ. חוקרים רוויזיוניסטים מבקשים לתת קרדיט לכנפי ההיסטוריה או לחלק מהמנהיגים הסובייטים כמו גורבצ'וב, אך מרגרט תאצ'ר צדקה באומרה כי “רונלד רייגן ניצח את המלחמה הקרה מבלי לירות קליע אחד”. ההישג המדהים של רייגן היה רוחני ואינטלקטואלי כאחד. הוא לא ראה בחזונו "דו-קיום בשלום" או הכלה אינסופית, אלא ניצחון. כפי שהסביר הנשיא ליועצו הבכיר ב-1988, “הנה האסטרטגיה שלי במלחמה הקרה – אנחנו מנצחים והם מפסידים”.
כל אסטרטגיה צריכה להיות מיושמת בפועל, וכדי להגיע למטרה רייגן נזקק לשותף שחלק את אמונתו באמריקה וידע להפוך את המדיניות למציאות. מי היה יכול לייעץ לרייגן בשיחות עם מנהיגים אירופיים סרבנים, במגעים עם סובייטים עוינים ובמאבקים עם אופוזיציה לוחמנית מבית? על מי הנשיא היה יכול לסמוך תמיד עבור עצה חכמה ונאמנות? לרייגן היה מזל גדול למצוא את המדינאי המתאים גם מבחינת אישיות וגם מבחינת כישורים, ואת החוכמה לבחור בו כמזכיר המדינה שלו וכשותף לדרך.
על כריכת ספר הזיכרונות שחיבר שולץ מופיע ציטוט מאת ישעיה ברלין: “ברגעים מכריעים, בנקודות מפנה, כאשר הדברים נראים מאוזנים פחות או יותר – אנשים יחידים, ההחלטות והמעשים המפתיעים שלהם עשויים לקבוע את נתיב ההיסטוריה”.
הציטוט היה עוד מחווה לרייגן אך הוא מהווה גם סיכום טוב למקומו של שולץ בהיסטוריה של ימינו. הוא נולד ממש לאחר מלחמת העולם הראשונה וסיכן את חייו למען ניצחון החירות במלחמת העולם השנייה; ואז חזר פעם אחר פעם לוושינגטון כדי לעזור ולשמור על האומה משגשגת וחופשיה, ולנווט אותה דרך עימותי המלחמה הקרה שדרשו עצבי ברזל וביטחון עמוק בעצמו, בארצו ובמאבק למען החירות. הוא זכה לחיות מאה שנים שלמות, אך אנו התברכנו לא פחות מכך שדווקא ברגעים המכריעים של ההיסטוריה, ג'ורג' שולץ היה שם שוב ושוב.
אליוט אברמס הוא עמית בכיר במועצה ליחסים בינלאומיים ושימש בעבר כסגן היועץ לביטחון לאומי של ארה״ב. המאמר התפרסם לראשונה באתר 'קומנטרי'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
מעניין תודה
אמריקאי לוחם, פטריוט חכם ועתיר זכויות . היה פרו ישראלי , בעידן שהמפלגה הרפובליקנית עוד לא תמכה בישראל!!!
מעניין מאד ומרחיב את היריעה על הדמות וחשיבותה.
אני זוכר אותו כמזכיר מדינה שניסה לקדם את תכנית הנקודות של רייגן. זוכר כיצד באחת העצרות נגד התכנית קראו לו: " ברוך הבא, הגעת לכאן כידיד, אנא הישאר כזה גם כשתצא מכאן."
אני זוכר אותו מן החדשות לאנשים כמוהו וכמו רייגן תאצ'ר ודומיהם העולם החופשי זכה ,נקווה שיהיה דור מנהיגים שיחזיר את החופש מן העריצות החדשה של שלטון הפקידים