כללי המשחק בבחירות ברשות הפלסטינית: כל מועמד שידבר על דו-קיום עם ישראל יפסיד

הבחירות הפלסטיניות האחרונות לבית הנבחרים, שהתקיימו ב-25 בינואר 2006, הסתיימו בניצחון של חמאס, התנועה האסלאמית השולטת ברצועת עזה. הבחירות הבאות עתידות להתקיים ב-15 במאי 2021, על אף שבית הנבחרים, הידוע בתור ׳המועצה המחוקקת הפלסטינית׳, נבחר במקור לכהונה של ארבע שנית בלבד.

ניצחון חמאס ב-2006 הביא לסכסוך חריף עם סיעת הפת״ח של יו״ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, ושיתק למעשה את המועצה המחוקקת הפלסטינית ויצר שתי תתי-מדינות לפלסטינים – אחת ביהודה ושומרון ואחת ברצועת עזה.

חמאס זכתה בבחירות 2006 בעיקר משום שהמועמדים מטעמה התמודדו בבחירות כחלק מרשימה בשם ׳בלוק השינוי והרפורמה׳. הסלוגן של הרשימה היה: “אסלאם הוא הפתרון; יד אחד בונה, השנייה מתנגדת”. רשימת חמאס, במצע הבחירות שלה, הבטיחה להיאבק בשחיתות בכל צורותיה ולדאוג לכך ש”החוק האסלאמי (השריעה) יהיה המקור העיקרי של החקיקה בפלסטין”. בנוסף, התחייבה רשימת חמאס “להשתמש בכל השיטות, כולל התנגדות מזוינת” נגד ישראל.

לאור הבטחות אלו, זכתה חמאס ב-74 מתוך 132 המושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית. יריביה בפת״ח זכו ב-45. תוצאת הבחירות ב-2006 הראתה כי רוב הפלסטינים תמכו לחלוטין בקריאה של חמאס לסיום השחיתות ברשות הפלסטינית, בכפיית החוק האסלאמי, והכי חשוב – בהמשך המאבק המזוין נגד ישראל. את החלטה להשתתף באותן בחירות הצדיקה חמאס בכך שטענה כי הדבר הינו חלק מ”התכנית המקיפה לשחרור פלסטין” של התנועה.

מסר הניצחון ששידרה אז חמאס לפלסטינים היה: השתתפותנו בבחירות אין משמעה הכרה בהסכמי אוסלו ובזכות של ישראל להתקיים. זהו רק צעד אחד נוסף אל עבר מטרתנו – שחרור כל פלסטין, מנהר הירדן ועד לים התיכון.

חמאס אינה מכירה בזכות הקיום של ישראל. היא החרימה את הבחירות הראשונות לבית הנבחרים ב-1996 בתואנה כי ההצבעה נערכה בחסות הסכמי אוסלו שנחתמו שלוש שנים קודם לכן בין הרשות הפלסטינית לישראל.

חמאס עדיין עומדת בהתנגדותה להסכמי אוסלו משום שהיא איננה מאמינה באף תהליך שלום עם ישראל. אחרי הכול, איך היא תוכל לקבל תהליך שלום כלשהו כאשר האמנה שלה קוראת בגלוי ובמפורש להשמדת ישראל?

במצע הפוליטי של חמאס היא אף התחייבה “להביא את כל צורות השחיתות וניצול השררה לקיצן המוחלט”. הפת״ח, לעומת זאת, לא הבטיחה לפעול נגד ישראל ב”התנגדות מזוינת” או להחיל חוק אסלאמי כ”מקור העיקרי של החקיקה בפלסטין”.

הפלסטינים לא קנו את האמירות של הפת״ח על הבאת השחיתות לקצה. הם ראו כיצד מנהיגי הפת״ח העשירו את עצמם לאחר הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994, הודות למאות מיליוני הדולרים שהורעפו עליהם בשפע ללא גרם של אחריות על-ידי ארה״ב, האיחוד האירופי ותורמות מערביות נוספות.

על אף שהפת״ח עשתה שימוש ברטוריקה אני-ישראלית חריפה במצע הבחירות שלה, פלסטינים רבים העדיפו בכל זאת את החמאס. הסיבה לכך שהפת״ח, בניגוד לחמאס, לא דיברה על “שחרור כל פלסטין” הוא הבטיחה להיאבק בישראל באופן מזוין היא שמנהיגיה חששו כי ארה״ב והאיחוד האירופי ישהו את הסיוע הכלכלי לפלסטינים. כל מה שהפת״ח אמרה באותה תקופה  היה כי הפלסטינים “רשאים להתנגד לכיבוש בהתאם למוסכמות הבינלאומיות”. כאמור, דיבוב מעורפל אודות “התנגדות” אנטי-ישראלית לא הספיק כדי לשכנע את רוב הפלסטינים להצביע לפת״ח. אם הפת״ח הייתה מזכירה בפירוש “התנגדות מזוינת” במצע הבחירות שלה, היא הייתה מצליחה להשיג את תמיכתם של יותר בוחרים.

הדרך השלישית

רשימה נוספת שהתמודדה בבחירות ב-2006 הייתה ׳הדרך השלישית׳. בראש הרשימה עמד סלאם פיאד, בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת טקסס שבאוסטין. הרשימה של פיאד זכתה ב-2.41 אחוזים מהקולות בלבד בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב-2006. בהמשך שימש פיאד כראש ממשלת הרשות הפלסטינית מ-2007 עד ל-2013.

מדוע זכתה ׳הדרך השלישית׳ להצלחה כה מעטה? בניגוד לרוב המתמודדים ברשימות הפת״ח והחמאס, פיאד מעולם לא היה מעורב בפעולות טרור אנטי-ישראליות; פיאד מעולם לא העביר ולו יום בודד בכלא ישראלי. מבחינתם של פלסטינים רבים, חשוב יותר שהמועמד יהיה בוגר הכלא הישראלי מאשר בוגר אוניברסיטת טקסס.

מצע הבחירות של פיאד התמקד בצורך “להביא את אנרכיית הביטחון ואת כאוס הנשקים לקצם, לבנות כוחות ביטחון חזקים ומקצועיים וליישם תכנית רפורמה” במוסדות הרשות הפלסטינית. במילים אחרות, פיאד הבטיח לפרק את הכנופיות החמושות ואת המיליציות המשוטטות ברחובות הפלסטיניים מנשקיהן ולוודא שכוחות הביטחון הפלסטיניים פועלים בהתאם לחוק. כפי שהראתה המציאות, הבטחות אלו מצאו חן בעיני הרוב המוחלט של הפלסטינים. פלסטינים שלא הצביעו לרשימת ה׳דרך השלישית׳ של פיאד אף אמרו כי הם מתנגדים לפירוק נשקיהן של פת״ח וחמאס.

אם יבחר פיאד להתמודד לבחירות לבית הנבחרים ב-22 במאי עם אותו מסר, הסיכוי שיזכה במספר קולות גדול יותר מזה שזכה בו ב-2006 הוא קטן. אפשרי שאף יקבל מספר קולות קטן יותר מזה שזכה בו אז. ובדיוק כמו פיאד, כל פלסטיני שיתמודד בבחירות עם מצע המדבר על שלום ודו-קיום עם ישראל יפסיד.

כיצד יכול לזכות מועמד הדוגל בקידום נורמליזציה ושלום עם ישראל בעת שהמנהיגים הפלסטיניים מקצינים את הציבור שלהם נגד ישראל על בסיס יום-יומי? כיצד יכול לזכות מועמד שלא שהה בכלא הישראלי כאשר המנהיגים הפלסטיניים מאדירים אסירים ביטחוניים פלסטיניים בתור “גיבורים”? האם ישנו מועמד שיכול לעמוד במרכז רמאללה, הבירה הפלסטינית דה-פקטו, ולדבר על קידום שלום ונורמליזציה עם ישראל? כל מועמד שעשה זאת היה בר מזל אם לא הוקע כבוגד או גרוע מכך.

הדרך היחידה לטפס אל מחוץ לביב השופכין הזה היא חינוך. חינוך אמיתי מתחיל בבית, ולא בהכרח בכיתת הלימוד. חינוך אמיתי מתחיל במה שההורים מתקשרים לילדיהם. חינוך אמיתי מתחיל במה שהילדים רואים או שומעים בסביבה הביתית שלהם. חינוך אמיתי מתחיל במה שהמנהיגים והתקשורת מספרים לילדים. ההסתה האנטי-ישראלית היום-יומית בתקשורת, במסגדים וברטוריקה שם המנהיגים הפלסטיניים מסבירה מדוע אין מקום לאנשים כמו פיאד בשיח הפוליטי הפלסטיני.

על המנהיגים הפלסטיניים לומר לאזרחיהם כי לישראל יש את הזכות להתקיים. עליהם לומר לאזרחיהם שהשלום והנורמליזציה טובים לא רק לישראל אלא גם לפלסטינים. עליהם לומר לאזרחיהם כי שיתוף פעולה עדיף על חרם. כינוי ישראל בתור “הישות הציונית” או “מדינת הכיבוש” רק ממשיך את הדלגיטימציה של ישראל ואת הדמוניזציה של היהודים.

הקריאה להתנגדות לישראל בכל הדרכים הופכת את זכיית תומכי השלום ואי-האלימות בבחירות הפלסטיניות לבלתי אפשרית. המשמעות של הכרזות פת״ח וחמאס הקוראות להעמדת הישראלים לדין עבור “פשעי מלחמה” היא שרוב הפלסטיניים יצביעו עבור כל רשימה המבטיחה מלחמה, ולא שלום, עם ישראל. המועמדים היחידים בעלי סיכויי זכייה בבחירות הם אלו המסיתים לאלימות נגד ישראל.

תחת הנסיבות הנוכחיות, בהן הרֶגשות נגד ישראל נמצאים בשיא קיצוני, יש לתהות האם זה בכלל רעיון טוב להמשיך עם התכנון לקיום הבחירות החדשות. הן בוודאות יחזקו אפילו יותר את המחנה הרדיקלי בקרב הפלסטינים.

חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי ירושלמי זוכה פרסים ועמית ב׳מכון גייטסטון׳. המאמר פורסם לראשונה ב׳מכון גייטסטון׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: