שלוש מלחמות, אפס ניצחונות

בינג ווסט הוא היסטוריון צבאי, שימש כעוזר מזכיר ההגנה האמריקני וכלוחם בחיל הנחתים האמריקני. ווסט הוא מחברם של עשרה ספרים אודות מלחמת וייטנאם, עיראק ואפגניסטן. ספרו האחרון הוא ׳המחלקה האחרונה: רומן של מלחמת אפגניסטן׳.

ארה״ב היא המדינה החזקה ביותר בהיסטוריה העולמית, אולם באף אחת משלוש המלחמות הגדולות בהן נלחמה בחצי המאה האחרונה היא לא ניצחה. הסיבה לכך היא איננה חוסר מאמץ והתמדה. הכוחות שלנו לחמו בווייטנאם במשך תשע שנים ובעיראק במשך תריסר. אחרי 20 שנים אנחנו עדיין נלחמים באפגניסטן, בה הגנרלים שלנו מבקשים מהטאליבן להפסיק לתקוף. זהו אינו סימן להצלחה; מנצח לא מבקש בקשות שכאלה. בווייטנאם, עיראק ואפגניסטן, אמריקה נכשלה במשימתה לפיתוח ולשימור דמוקרטיות.

מהו ההסבר לכישלון המשולש הזה? בזכות מזל וכישורי ירי נחותים מצד אויבינו, בכל שלוש המלחמות הללו יכולתי לחזות מקרוב הן בלחימה הממשית בשטח והן ביצירת המדיניות בדרגים הרמים אשר עיצבה את אותן מלחמות. במאמר זה, אני שוטח את מה שבעיניי היו הסיבות השורשיות לכישלונות. אוסקר וויילד פעם אמר כי “שני סוגים של אנשים הם מרתקים: אנשים שיודעים כל דבר ואנשים שלא יודעים דבר”. אני הולך להציג כאן את דעתו של אדם אחד, בתקווה שלא ליפול לתוך אף אחת מהקטגוריות הללו.

באופן כללי, המנהיגות במלחמה מגיעה משלושה מוקדים. הראשון מורכב ממפקדי הצבא המעצבים את האסטרטגיה ומחליטים כיצד יילחמו כוחותינו. המוקד השני הוא מעצבי המדיניות, הכוללים את הנשיא בתור ה״מצביא״ העליון והרמטכ״ל בתור יועצו הצבאי, כאשר אליהם מתווספים ראש הזירה, ה-CIA, מחלקת המדינה ומזכיר ההגנה, המזרימים נתונים לנשיא ולראש הצבא. המוקד השלישי הוא התרבות והלך הרוח הפופולרי של מדינתנו, המשתקפים בהצבעות בקונגרס ובנטייה של התקשורת המרכזית. התקשורת איננה מסקרת ״רק את העבודות״; היא מייצגת נקודת מבט בכך שבוחרת באילו עובדות להתרכז. הלך הרוח הפופולרי הוא המנוף המיטבי של הכוח הפוליטי, מפני שמוקד המדיניות לא מסוגל להילחם במלחמה ללא משאבים מהקונגרס.

חילקתי את המלחמות לשלבים מרכזיים, כשבכל שלב הקציתי לכל אחד משלושת המוקדים אחוז אחריות על הכישלון, כפי שהראיתי למטה. 0 אחוז מצביע על כך שאני לא מאמין כי מוקד ספציפי תרם לכישלון באותו שלב של המלחמה. + משמעו כי אותו מוקד תרם להצלחה, ולא לכישלון. יש לציין כי בעוד שמשקל קבלת ההחלטות הכושלת השתנה ממלחמה למלחמה, בסך הכול האחריות הכבדה ביותר מוטלת על מוקד המדיניות בוושינגטון, כולל את הנשיא עצמו.

1. וייטנאם, 1967-67

בסייגון, פתח הגנרל וויליאם ווסטמורלנד במבצע התשה חסר מחשבה שהחליף חיים אמריקניים עבור חיים צפון-וייטנאמיים בגיחות אקראיות בעומק הג׳ונגל. באזור הצפוני ׳Corps I׳, פנו כוחות הנחתים בכיוון שונה וסיירו במטרה להדוף את כוחות הגרילה של הווייט-קונג אל מחוץ לכפרים. אך לא הושגה הצלחה רבה, בעוד שעשרות אלפי צפון-וייטנאמיים עברו דרומה. לאחר שהורו להם שלא לאגף את האויב על-ידי גיחות אל תוך לאוס או צפון וייטנאם ולשמור על חזית צרה, כוחותינו לחמו קרבות הגנה שהיו נטולי היגיון אסטרטגי ובוצעו בצורה גרועה.

מה הייתה הסיבה השורשית ללחימה העקרה הזו? הן הפיקוד בסייגון (גנרל ווסטמורלנד) והן הדרג הבכיר בוושינגטון (הנשיא לינדון ג׳ונסון) החזיקו באמונה סוליפסיסטית כי הצפון-וייטנאמיים ייכנעו ברגע שיבינו כי אמריקה הינה חזקה יותר מבחינה פיזית. הנשיא העניק לאויב מקלט קרקעי וסירב להפציץ את תשתיות הכלכלה והתעשייה שלהם או להשבית את הנמלים שלהם כדי למנוע את אספקת הציוד המלחמתי מסין ומרוסיה. על אף כל זאת אף לא קצין בכיר אמריקני אחד התפטר או הביע התנגדות בצורה פומבית.

במהלך שלב זה, התקשורת התמקדה יותר בשפיכות הדמים של הקרבות מאשר במחסור באסטרטגיה. באופן בסיסי, הקונגרס והציבור תמכו במלחמה. הפיקוד הבכיר בסייגון ומעצבי המדיניות בוושינגטון נשאו באחריות זהה לבלגן הכאוטי.

2. וייטנאם, 1968-75

האויב פתח במתקפה כוללת נגד הערים הדרום-וייטנאמיות, כשהאמין שכך יגדיל את התמיכה בקרב האוכלוסייה. אך במקום זאת, תשתית ההתקוממות החשופה רוסקה ואנשי הצבא הצפון-וייטנאמי (NVA) הושמדו. דרג הגנרלים האמריקני שגה מ-1965 עד לראשית 1968 ואז הסתגל בצורה טובה. במהלך מספר השנים הבאות השתפרו הטקטיקות האמריקניות באופן דרמטי וה-NVA נהדף עמוק אל תוך הג׳ונגלים. כשנסוג הצבא האמריקני ב-1972, תנועתו התבצעה ללא הפרעה לאורך רוב האזורים המאוכלסים.

לעומת זאת, מוקד המדיניות איבד את כל כוחו. התקשורת האמריקנית ציירה את המתקפה על הערים ב-1968 כהוכחה מוחלטת לכך שלא ניתן לנצח את המלחמה, והיללה את מחאות הסטודנטים נגד המלחמה וגיוס החובה אליה – ה-Draft. לאחר שהנשיא ריצ׳רד ניקסון התפטר בבושה ב-1974, הדרג הבכיר ויתר על השליטה בתחום קבלת ההחלטות בנושא וייטנאם לטובת הקונגרס. הסנאט הדמוקרטי ובית הנבחרים העבירו חקיקה שאסרה על הפצצה אמריקנית בכל רחבי דרום-מזרח אסיה, ללא קשר לפרובוקציות צבאיות. הסיוע הצבאי לדרום וייטנאם צומצם לכדי מספרים זעומים, בעוד שהתחמשות סובייטית וסינית בנו מחדש את ה-NVA.

ב-1975, ה-NVA השיג שליטה על דרום וייטנאם. השאלה האם הדרום יכול היה לשרוד אם היינו ממשיכים בסיוע ובהפצצות הינה שנויה במחלוקת מבחינה היסטורית. הנרטיב הפוסט-מלחמתי התקשורת האמריקנית הטיח את כל האשמה על ההנהגה הדרום-וייטנאמית. מוקד המדיניות התפורר עם התפטרותו של הנשיא ניקסון. בתחילת שנות השבעים, הלך הרוח הפופולרי שהשתקף בתקשורת ובקונגרס הפנה עורף לדרום-וייטנאמיים ובכך הבטיח את קריסתם.

3. עיראק, 2003-2006

בעיראק היו שלושה שלבים. ב-2003 מוקד המדיניות בהובלת הנשיא ג׳ורג׳ וו. בוש פלש במטרה להשמיד את המשטר הסוני של סדאם חוסיין. מנהיגי המדיניות שלנו פירקו אז בחוסר חוכמה את הצבא העיראקי. הצבא האמריקני תפס את מקומו והכריז כי החיילים והנחתים שלנו, בנוסף להיותם לוחמים, הינם ״בוני אומות״. מעצבי המדיניות שלנו אז נתנו יד להולדתם של פוליטיקאים שיעים ערמומיים ונקמניים שבכוונתם היה לדכא את המיעוט הסוני במדינה. הגנרלים הבכירים שלנו בבגדד נכשלו, בעיקר במסירת פלוג׳ה לאל-קעידה מרשת הטרור העיראקית.

4. עיראק, 2007-2011

אך עד לסוף 2006, השבטים הסונים במערב עיראק חברו לנחתים האמריקניים נגד הטרוריסטים. הגנרל דיוויד פטראוס לקח פיקוד ועודד מיליציות סוניות ברחבי מרכז וצפון עיראק כשהוא מפקח על הפלישות הדורסניות של מיליציות שיעיות בסיוע איראני. מוקד המדיניות, שהובל על-ידי הנשיא, סיפק תמיכה איתנה ומשאבים. עד ל-2008, התייצבה עיראק מבחינה צבאית. חשובה באותה מידה, הנוכחות האמריקנית הרחבה הסירה את איום מלחמת האזרחים הסונית-שיעית ופיקחה על הפעולות מערערות היציבות של פוליטיקאים שיעים. לאחר התחלה רעה, אמריקה הצליחה בבניית אומה דמוקרטית ושבירה. המפתח להצלחה זו היה פיזור יחידותינו הצבאיות ברחבי המדינה, שמנעו זליגות פוליטיות. חיילינו היו כוח מייצב ומוקד המדיניות הראה ביצועים מרשימים, חוץ מההסכמה להסיג את כוחותינו ב-2011.

5. עיראק, 2012-2021

בסוף 2011 בחר מוקד המדיניות, שהובל על-ידי הנשיא ברק אובמה, להסיג את כלל הכוחות האמריקניים, למרות האזהרות מהפנטגון וממחלקת המדינה. פוליטיקאים שיעים אז דיכאו את השבטים הסונים ודאע״ש זינק בחזרה והשתלט על השטח, עיר אחרי עיר. ב-2015 נאלצה ארה״ב להכניס בחזרה לשטח עיראק יועצים וכוחות קומנדו, בנוסף לארטילריה ולסיוע אווירי. לאחר שדאע״ש הובס, הסיג הנשיא טראמפ ב-2020 את רוב כוחותינו בחזרה, תוך שהוא מבקר את נוכחותנו הצבאית במזרח התיכון.

דעת הקהל האמריקנית שיחקה תפקיד קטן בעוד שמלחמת עיראק גדלה וקטנה במהלך שני העשורים האחרונים. ללא צו גיוס חובה, לא הייתה תנועת מחאות סטודנטים. בשונה לחלוטין ממחלחמת וייטנאם, הציבור האמריקני והתקשורת תמכו בכוחות. האחריות על ההחלטה על בניית אומה דמוקרטית ב-2003 ומאחור יותר על הסגת הכוחות ב-2012 ואז ב-2019 מוטלת על מוקד המדיניות, שהובל על-ידי שלושה נשיאים שונים בעלי תפיסות עולם שונות ומנוגדות. עד ל-2021, מספר מצומצם בלבד של כוחות אמריקניים נותר בעיראק. הממשלה העיראקית הייתה מושחתת ובלתי יעילה, והשפעתה של איראן בקרב השיעים הייתה רבה יותר מזו של ארה״ב.

6. אפגניסטן, 2001-2021

כאן מדובר בסיפור שונה לגמרי. פלשנו למדינה כדי לחסל את אל-קעידה, שבעקבות החלטות צבאיות שגויות נמלט לפקיסטן. מוקד המדיניות, שהובל בחוזקה על-ידי הנשיא, החליט אז כי אמריקה מחויבת לקחת את הקונפדרציה של שבטים שבורים ולהפוך אותה לדמוקרטיה בעלת יכולת קיום עצמאית. הצבא שלנו הסכים כי ביכולתו לבצע את המשימה.

פקיסטן, בוגדנית בכוונה, סיפקה לטאליבן מקלט וסיוע חומרי, בעוד כי בְּקָאבּוּל זעם הנשיא הבלתי יציב והבלתי אמין נגד ההפצצה האמריקנית והמשיך לשתוק ביחס לטאליבן. למדינה הייתה חסרה תחושת הלאומיות ולא התבצע גיוס חובה. חיילים אפגניים משבטים טג׳יקיים נשלחו למחוזות פָּשטוּן כדי להילחם בטאליבן הפָּשטוּני. במשך עשר שנים סיירו כוחות אמריקניים ובעלי בריתם ברחבי כפרי הסכסוך, כשהם מחזיקים ושולטים רק בקרקע עליה הם דורכים. החל מ-2012 לערך, המאמץ האמריקני וזה של בעלי בריתה התמקד יותר באימון הצבא האפגני. אך ״החומר הנכון״ לא היה שם. המורל והמנהיגות הצבאית מצד הממשלה נותרו בלתי יציבים בעוד שהנאמנויות השבטיות נותרו גבוהות יותר מאלו הלאומיות. המפקדים האמריקניים התפתו לדבוק ב״כוח הרך״, כגון כספי בנייה לחיזור אחרי הפָּשטוּנים. זה לא עבד. שנה אחרי שנה האזורים הכפריים של דרום ומזרח אפגניסטן נפלו לשליטתו של הטאליבן.

אולם במשך התדרדרות מהלכה של המלחמה, התקשורת והקונגרס נותרו תומכים למדי. הלך הרוח הפופולרי נטה לבסוף לכיוון עייפות מהמלחמה ולא לכיוון אופוזיציה פוליטית. הבסת הטאליבן נכשלה משום שפקיסטן סיפקה מקלט, ממשלות קאבול היו חלשות ולא אחראיות, והשבטים הפשטונים שהרוויחו מעיבוד פרג מעולם לא דחו את הטאליבן מקרבם.

ביותר מעשור של דיווח שהיתי בנוריסטן, בקורנגל, בקונאר, במרג׳ה, בנאד עלי, בסאנגין ובמקומות שביניהם. אף לא באזור אחד הרוטנים נגדנו האמינו כי החיילים האפגניים יחזיקו באזורים הכפריים לאחר עזיבת האמריקניים. תשעה גנרלים אמריקניים החזיקו בפיקוד העליון באפגניסטן. אך למרות זאת במהלך סך כל כהונותיהם, הדוקטרינה הצבאית הבסיסית – חיילינו כבוני אומות – נותרה בלתי מאותגרת. פער בולט זה בין הערכותיהם של הרוטנים נגדנו לבין אלו של הגנרלים דורש הסבר. בנוסף, הפסד במלחמות מוביל לנטיית הדור הבא שלא להתנדב לתפקידים מאתגרים כגון זה של חיל הרגלים.

במבט קדימה, על הכוחות המיוחדים של הצבא האמריקני ושל בעלי בריתו וכן על מטוסי התקיפה להישאר באפגניסטן, במספרים קטנים, כדי להימנע מקריסה שתזיק בחומרה למוניטין הגלובלי שלנו. אנחנו חייבים להימנע משחזור תמונות הפאניקה הטוטאלית מסייגון מ-1975. החותם, לעומת זאת, כבר הוטבע. אלו העובדות בשטח ולא המו״מים שיקבעו את התוצאה ארוכת הטווח. מעצבי המדיניות האמריקניים היו מתנשאים ומופקרים כשחשבו שכוח הזרוע וכמויות כסף מופקעות יוכלו לשנות חברה שבטית הנמצאת אי שם במאה התשיעית. במוקדם או במאוחר המדינה תיסדק ותישבר או שהטאליבן ישלוט בממשלה בלתי דמוקרטית המדכאת זכויות אדם.

לסיכום

לסיכום, בכל שלוש המלחמות, מוקד המדיניות היה האחראי המרכזי לכישלונות. לא אחת הנשיא שיזם את הפעולות הביא לסיומן עוד לפני שסיים את הקדנציה שלו. במהלך 70 השנים האחרונות הדרג הבכיר צבר יותר כוח מחוכמה. אבותינו המייסדים התכוונו להגביל את הכוח של הדרג הבכיר, עם אזהרתו של תומאס ג׳פרסון אודות “הערצת המלוכה”.

מתוך שלוש המלחמות, רק בווייטנאם שיחק הלך הציבור הפופולרי, כפי שהשתקף בתקשורת ובבית הנבחרים, תפקיד סופי ומכריע בכישלון.

בעיראק, עד ל-2011 הצבא שלנו ביסס דרך מוצקה קדימה, כל עוד כוחותינו יישארו הכוח המייצב. ב-2012, לעומת זאת, מעצבי המדיניות חטפו את התבוסה ממלתעות הניצחון בכך שהסיגו לחלוטין את כוחותינו ואפשרו לטרוריסטים להשתקם מחדש, מה שהביא לתוצאות כאוטיות עד לשנת 2021.

באפגניסטן מטרותינו הביטחוניות של העידן שלאחר 9/11 היו להשמיד את תנועת הטרור. מטרה זו הושגה ברובה, אך הבית הלבן התערב יתר על המידה בכך שהרחיב את המשימה לכך שתכלול בניית אומה. מפקדי הצבא שלנו ומוקד המדיניות חלקו אחריות שווה בסירוב להכיר בכך שמדובר היה במטרה שאפתנית מדי. אומה דמוקרטית בתמיכה עצמאית הינה ברת השגה רק אם, בדומה לדרום קוריאה, היינו מוכנים להישאר בנוכחות גבוהה במשך 70 שנים.

מה הלאה?

מה צופן העתיד? ברור שעלינו לנטות לעבר הרתעת סין, ולא לעבר עוד התנגדות להתקוממות. במונחי אסטרטגיה צבאית, חיל הנחתים הוכיח את עצמו כחדשני בהטיית מיקודו בהתאם. אולם ההשקעות הכלכליות של חיל הים וחיל האוויר האמריקניים לא משקפות נטייה לאזן את סין. על אף שעורר אנטגוניזם בקרב חלק מבעלות בריתנו, ממשל טראמפ עורר את המוקד הציבורי לאיום של שאיפות סין. אך אם הכישלון בשלוש המלחמות הקטנות האחרונות שלנו אומר לנו משהו, הרי זה שמוקד המדיניות בבית הלבן הפך לבעל ביטחון עצמי גבוה מדי בנוגע לחוסר יכולתו הבלתי מציאותית והבלתי מאותגרת על-ידי קונגרס מפולג וחסר מודעות בענייני מלחמה. כשאמריקה איננה נחושה, אנחנו מפסידים. כרגע אין אף סימן כי למוקד המדיניות יש את הענווה לתפוס את העובדה הקיומית הזו.

המאמר התפרסם לראשונה ב׳נשיונל רוויו׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: