תנו לברק להיות ברק

***

לקורא הממוצע המחפש כרך ביוגרפי קריא אודות אדמונד בֶּרְק היו אפשרויות יחסית מצומצמות בעשורים האחרונים. למרות שחומר חדש ומשמעותי על ברק (כולל ההתכתבויות המלאות שלו עצמו) אכן התפרסם מאז מחצית המאה ה-20, לא ראתה אור שום ביוגרפיה מוסמכת שהפכה את סיפורו לזמין לקהל הרחב. זהו מצב מוזר, בהתחשב בחשיבותו של ברק להגות המדינית האנגלו-אמריקנית, ובמיוחד עבור השמרנים במדינות אלה הנוטים להיות פורים למדי בחיבור ספרים אודות גיבוריהם.

אך יתכן שבדיוק אותה חשיבות היא זו שעמדה בין אדמונד ברק לבין ביוגרפיה קצרה ומקיפה. מחברים שסיפרו את סיפורו נטו להשתמש בו כדי להדגיש נקודות משלהם – החל מהניסיון של ראסל קירק להפוך את ברק למורליסט הנוצרי לו היה זקוק ועד למשימתו של קונור קרוז אובריאן להוכיח כי ברק, כמו כל הדברים הטובים, היה בראש ובראשונה אירי. כך נולדו כמה ספרים גדולים, כולל אלו של קירק ואובריאן, אך גם הם לא הציעו מבט כולל וישיר על חייו ויצירתו של ברק. וכך בזמן שכמה ביוגרפיות אקדמיות נהדרות ראו אור (מתוכן בולטים במיוחד צמד הכרכים המופתי שפרסם פרדריק לוק ב-1999 ו-2006), עבור הקורא הממוצע והלא-מומחה לא היה דבר דומה בנמצא.

ג'סי נורמן ביקש לשנות את המצב הזה, והוא הצליח בכך במידה רבה. ספרו 'אדמונד ברק: השמרן הראשון' הוא נגיש, קריא מאוד ומרשים בהיקפו. הוא מתמודד ביד אומן עם ההיסטוריה והפוליטיקה הבריטית המורכבת ומעביר לקורא את אופיו ואישיותו של הגיבור בדרך שביוגרפים מעטים מאוד הצליחו. למרות שהחלקים בספר העוסקים בחייו של ברק ובתקופתו חזקים הרבה יותר מאשר אלו המנתחים את רעיונותיו, הוא מתאר היטב כיצד שני החלקים מחוברים – כיצד שחקן פוליטי יכול להיות גם הוגה פוליטי.

נורמן מוכשר היטב למשימה הזו. הוא מכהן כחבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית ומחזיק גם בתואר דוקטור בפילוסופיה. בשנים האחרונות הוא פעל רבות כדי להעניק למפלגה חזון שלטוני אחיד, כזה המדגיש את חשיבות הקהילה והתרבות, בניגוד לשמרנות האינדבידואליסטית יותר של עידן תאצ'ר ורייגן.

נורמן רואה בבירור את ברק כאב המייסד של הזרם הקהילתי יותר בשמרנות, ודיוקנו של ברק העולה מן הספר תומך בטענה הזו. ברק, כך טוען נורמן, האמין כי מה שאנשים רוצים יותר מכל הוא “לחיות יחד על פי כללים ונורמות משותפות בקהילה מוסרית”.

באמצעות שימת דגש על החלק הזה בהגותו הפוליטית של ברק, ובמקרה גם החלק המסייע בימינו למטרות המפלגה השמרנית, נורמן מסתכן בקבירת הסיפור האמיתי תחת האג'נדה שלו כמחבר. אך הוא מציל את הקורא מהשלכות החטא הזה שהיה משותף לביוגרפים של ברק על ידי חלוקת הספר לשני מקטעים: תיאור חייו האישיים והפוליטיים של ברק וניתוח של רעיונותיו המדיניים. בכך מתאפשרת הפרדה בין ביוגרפיה משובחת של ברק הכוללת גם חלק מרעיונותיו וטענותיו בחלק הראשון של הספר, לבין שימוש מרשים פחות בברק להגנת האג'נדה האישית של נורמן בחלקו השני.

בחלק הביוגרפי הראשון המרכיב יותר מכמחצית מהספר, מוצא נורמן את האיזון הנכון בין סיפור בקצב מהיר לבין פירוט היסטורי מרתק, והוא מאיר הן את נקודות החוזק של ברק כהוגה, כותב ונואם, והן את חולשותיו הגדולות – בעיקר נטייתו להיסחף אחר תשוקות פוליטיות. המרכיבים החיוניים להגות הפוליטית של ברק – תפיסת החברה האורגנית, רעיון ההדרגתיות, התנגדותו לשינוי רדיקלי ולניצול השררה ואהבתו לסדר המתהווה של החוקה הבריטית – כולם שזורים בסיפור הזה בחן ובעידון.

מנגד, חלקו השני של הספר המוקדש בעיקרו לרעיונות של ברק הוא פחות מושך וגם פחות שימושי. נורמן מתאר כמה נושאים עיקריים הרלוונטיים לדעתו לפוליטיקה הבריטית העכשווית כמו סוגיית הקהילה והגנה על מפלגתיות, אך נכשל להראות מה הופך דווקא אותם למרכזיים בהגותו של ברק או כיצד הם קשורים אחד לשני.

כתוצאה מכך, נורמן אינו מציג תמונה מלאה של ברק כהוגה פוליטי וגם פוגע בטיעון שלו עצמו – הטיעון בעד שמרנות קהילתית ולא-ליברטריאנית. הוא לא מצליח לתאר נאמנה את סוג האתגר שהציב ברק מול הליברליזם הנאור של זמנו, ומכך גם את האתגר שהוא עדיין יכול להציב מול הליברליזם האינדיבידואליסטי של ימינו.

נורמן מתעקש כי ליבת טיעוני המפתח של ברק מופנית נגד הרדיקליות של ז'אן-ז'אק רוסו, בו המהפכנים בצרפת ראו כמורה הדרך האינטלקטואלי. אין ספק שברק סבר כי רוסו טעה בגדול בכמה סוגיות חשובות, אך התמקדות בחילוקי הדעות האלה מתעלמת מחילוקי הדעות המשמעותיים שהיו לברק עם אנשי הזרם המרכזי של הנאורות הבריטית, החל מתומאס הובס דרך ג'ון לוק והלאה.

למעשה, ברק מציע חלופה ליברלית לנאורות הליברלית. הוא טוען כי דיון פוליטי מתוך נקודת מבט תיאורטית של מצב אנושי מוקדם (כמו "המצב הטבעי" עליו כתבו הובס ולוק ויורשיהם) הוא מגוחך, שהחברה אינה תוצר של בחירת האדם ואינה מתקיימת כדי להגן זכותו לקבל החלטות, ושהליברליזם הפוליטי לא היה יישום רעיונות שהתגלו בעידן הנאורות אלא השיא של תהליך התפתחות פוליטית שהתרחש בבריטניה מזה מאות שנים. חזונו הפוליטי של ברק מפריך כמעט אחד לאחד את הרדיקליזם של עידן המהפכות, זה שהוליד את האינדיבידואליות המופרזת אשר באופנים שונים מייסרת עד ימינו הן את השמאל והן את הימין. אך אדמונד ברק של נורמן מפגין מעט מאוד מכל אלה.

חלקו הראשון של הספר שווה לבדו את מחיר הרכישה ויכול לעמוד בפני עצמו כביוגרפיה כללית ומצוינת של ברק. החלק השני הוא דוגמה נוספת לאופן התכוף בו נעשה שימוש בברק ככלי משחק פוליטי, צעד אליו גם החוקרים המצטיינים ביותר נכנעים בקלות.

ברק באמריקה

דוגמה ברורה אף יותר לדפוס הזה בכל הנוגע למחקר אודות ברק מופיעה בספר אחר שראה אור לאחרונה, 'אדמונד ברק באמריקה' מאת ההיסטוריון דרו מסיאג. כאן המחבר משתמש בברק כעדשה דרכה יש להביט בהתפתחות הפוליטית של אמריקה, ובמיוחד בסיפור ההגות השמרנית במדינה.

הרעיון הבסיסי של הספר מבטיח: מסיאג מבקש ללמוד על ההיסטוריה של המחשבה המדינית באמריקה באמצעות מעקב אחר הדרכים בהן שמו של אדמונד ברק ורעיונותיו הופיעו בדיונים בעניין מאז היווסדה. אך למסיאג פשוט אין מספיק חומר לעבוד איתו, והוא לא מצליח לרגע להתגבר על דעותיו המוקדמות.

הסיפור אותו מספר מסיאג מתבסס לרוב על מחקר מדוקדק ולעתים גם מניב תובנות מאירות עיניים, אך הוא מגלה הן הבנה חלשה וחלקית לגבי הגותו של ברק והן עוינות עמוקה לשמרנות האמריקנית מצד המחבר. לכן הספר במיטבו כאשר הוא מתאר פרקים נשכחים מן ההיסטוריה האמריקנית (במיוחד מראשית המאה ה-19) ולא כאשר הוא דן בשני הנושאים שאמורים להיות בבסיסו – ברק והימין האמריקני.

הספר סובל גם מן העובדה ששמו ויצירתו של ברק פשוט לא היוו חלק משמעותי מהדיון הפוליטי האמריקני במשך רוב ההיסטוריה של המדינה. לכן חיפוש אחריהם בדיונים ציבוריים פשוט לא מגלה את מה שהמחבר ביקש לגלות, במיוחד בהתחשב בגישה האידיאולוגית המובהקת של מסיאג להתפתחות הפוליטיקה באמריקה.

הוא מתאר את ההיסטוריה הפוליטית והחברתית של אמריקה במונחים כמעט הֵגֶליאנים, כ"תהליך היסטורי" הנע בשלבים בהם התחרות בין אידיאולוגיות מנוגדות מסתיימת בצעד משמעותי לקראת דמוקרטיזציה. הוא סוקר את ההליך הזה דרך יחידים (רובם, אם כי לא כולם, מן הצד המפסיד של ההיסטוריה) שהתייחסו לברק או השתמשו ברעיונותיו ובמוניטין שלו בדרך כלשהי. התוצאה הוא אוסף אקראי למדי של דמויות היסטוריות שתפקידיהן ודעותיהן מוסברים לא במונחים של עצמם אלא ביחס לסיפור הרחב יותר של מסיאג.

יתרה מכך, מסיאג מתעקש כי אף אחד מאותם אנשים (ובמיוחד לא המאוחרים שבהם) לא הבין כהלכה את ברק. הוא מצביע על העובדה לפיה ברק לא היה ריאקציונר אלא רפורמיסט מסורתי מורכב, ואז מציין בבלבול כי שמרנים מאוחרים (כולל אלו בימינו) בכל זאת פנו אליו שוב ושוב כדי לקדם את השקפתם. נראה כי מסיאג פשוט לא סבור כי יתכן שאותם שמרנים מאוחרים לא היו טיפשים או ריאקציונרים בעצמם, ולכן חזונו העמוק והמורכב של ברק הוא בדיוק מה שקסם להם ומה שהם מנסים לקדם.

במקום זאת, למחבר עדיף היה לשקול בזהירות רבה יותר את העומק האמיתי של החזון הפוליטי של ברק, ולקחת ברצינות רבה יותר את האפשרות כי שמרנים אנגלו-אמריקנים עכשוויים מודעים היטב לאתגר שבאיזון בין חירות לסדר ובין מסורת לקדמה, ופונים לברק בדיוק בשביל עזרה בכך.

במילים אחרות, היה עדיף לדרו מסיאג פשוט לקרוא את ספרו החדש והמוצלח של ג'סי נורמן.

ד"ר יובל לוין הוא מנהל המחקר במכון ‘American Enterprise’ והעורך של כתב העת ‘National Affairs’. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו’.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: