מה קרה לרומן?

לפני ארבעים שנה פחות או יותר, אם פלטת בטעות במהלך שיחה כי אינך מכיר למשל את מארק רותקו או אליזבת בישופ, הייתי חייב להסיק מכך כי תדמיתך העצמית כאדם תרבותי היא שגויה ומצערת מאוד. אבל אם הייתי שואל אתכם היום מי הם למשל מולי קראבפל, אניש קאפור, קיי ראיין או אדוארד הירש ולא מקבל תשובה, הייתם כנראה זוכים לפטור. כי האמת, עצובה או קשה או איך שלא תגדירו אותה, היא שהן האומנות החזותית של ימינו והן השירה של ימינו כבר אינן נמצאות בשום מעמד תרבותי הקרוב למרכזי כפי שהיו בעבר. מבלי שאף אחד יכריז על כך באופן רשמי, ענפי האומנות האלו שנחשבו ליוקרתיים הפכו במקרה הטוב לתחום עניין שולי. אדם המחשיב עצמו לתרבותי במידה, כבר לא צריך לטרוח ולהכיר יותר מדי, אם בכלל, את שניהם.

כיצד כל זה קרה זו שאלה מעניינת מאוד אך לפני שנתייחס אליה חשוב להוסיף כי נראה שגם הספרות, ובמיוחד ז'אנר הרומנים, עשוי להצטרף לאומנות ולשירה בפח האשפה של החשיבות התרבותית. זהו לפחות הטיעון המוצג בספרו של ג'וזף בוטום 'דעיכת הרומן'. בספר המתומצת, בוטום טוען כי הרומן שהיה “בסיס אומנותי של תרבות המערב במשך מאות שנים”, פשוט כבר “לא נחשב יותר”. הוא מוסיף כי “מעט מאוד רומנים ברמה עולמית נכתבו מאז 1975, אולי מאז 1950”. לסיכום טוען בוטום כי הרומן “כבר לא מספר לנו מי אנחנו ומהם חיינו”, מכיוון שבאופן כללי “איבדנו את הביטחון העצמי הדרוש כדי לכתוב אותו”.

בוטום מקשר את עליית הרומן החל מראשית המאה ה-18 למה שהוא מגדיר כזרם ה'מיינליין' המתון יחסית של הפרוטסטנטים. הוא כותב: “הרומן כסוג של אומנות – יצירת האומנות בה״א הידיעה – במערב הפרוטסטנטי המודרני, וכנקודת החוזק העיקרית של הנצרות הפרוטסטנטית הממסדית החל להיכשל באירופה ובארה"ב בעשורים האחרונים, וכך גם חשיבותו התרבותית”. הוא מוסיף כי במשך מרבית שלוש המאות האחרונות “המערב התייחס לרומן כאומנות המרכזית בתודעתו העצמית התרבותית, וככלי האומנותי בו התרבות השתמשה כדי לנסות להבין את עצמה. הרומן התפתח באופן שהסביר וניסה לפתור בעיקר סוגיות פרוטסטנטיות עצמיות בעת המודרנית”.

בוטום גם מקונן על “השיממון והדלות מהם סבלו רומנים חדשים יותר”. כאן הטיעון שלו הופך למעט יותר מופשט. “ברומן אין מקום לאבסטרקטי”, אמר פעם יוזף רות. “תשאירו את זה לתומאס מאן”, הוא המשיך, ומאן הוא אחד הסופרים החביבים על בוטום. כך למשל, וילה קאתר, המועמדת שלי לסופרת האמריקנית הטובה ביותר של המאה האחרונה, אינה מוזכרת כלל בספרו של בוטום, אך גיבור ספרה 'בית הפרופסור' תופס במדויק את הנקודה הזו של בוטום בהרצאה לכיתתו:

כל עוד כל גבר ואישה שהצטופפו בקתדרלות ביום ראשון של פסחא היו חלק עקרוני בדרמה המרהיבה של אלוהים, מלאכים נוצצים מצד אחד וצללי הרשע אורבים מן הצד השני, החיים היו עשירים. למלך ולקבצן היה את אותו הסיכוי להיתקל בניסים, פיתויים אדירים ותגליות. זה מה שהופך אדם למאושר, האמונה במסתוריות וחשיבות חייהם שלהם…אומנות ודת (הם היינו הך לבסוף, כמובן) העניקו לאדם את האושר היחיד שחווה מעולם”.

הדת, כל דת, הציעה לגברים ונשים, ללא קשר למעמדם בחיים, את הדרמה של הגאולה, דרמה בה השאלה המרכזית הייתה: האם חייתי טוב מספיק כדי להתקבל בידי האל ובגן העדן? בוטום נוגע בכך בפרק שכותרתו "עליית הרומן": “עד כמה שהתרבות מעצבת אותנו, היא נותרה ברמה הקוסמית לא יותר מאבק נוצץ אותו מפזרים אנשים המשחקים במחזה הגאולה של עצמם”. עם ירידת קרנה של הדת בעולם המערבי, דרמות אחרות תפסו את מרכז הבמה: המרדף אחר הצלחה וכוח, אהבה ואושר והגינות מוסרית. אלה הפכו לנושאים המרכזיים של רומנים. מדוע אם כן אותן דרמות המוצגות בפרוזות נרחבות בימינו אינן מציתות את הדמיון כפי שעשו בעבר?

העובדה שהתהליך הזה מתרחש נראית ודאית. העם מישהו באמת יכול לומר שהוא ממתין בקוצר רוח לרומן הבא פרי עטו של סופר חי, באותה ההתרגשות שאלו מאיתנו המבוגרים מספיק זוכרים את ההמתנה לספר החדש של ברנרד מלמוד, סול בלו או קינגסלי אמיס? האם זה דומה לציפייה לרומנים העתידיים של מייקל שייבון, ג'ונתן פרנזן או ג'ונתן ספרן פויר? איני סבור כך. ברשימת הספרים האחרונים שקראתי נכללים רומנים מאת דני דידרו, היינריך היינה, וסילי גרוסמן ושטפן צווייג. אין בה אף לא רומן אחד שנכתב אחרי 1990.

אם אתה מעריץ של ספרות ורואה בה במיטבה הגות עשירה ובמחבריה כהיסטוריונים של ההווה, אך כמוני מוצא עצמך מדלג בקלות על רומנים עכשוויים, אני מאמין כי הסיבה לכך היא שהרומנים החדשים פשוט לא עושים יותר את הדברים שהפכו אותם לגדולים בעבר. הם שואפים למשקל ורצינות מסוימת שאפיינה את הספרות המשובחת לאורך המאות, אך פנו מלספר סיפורים גדולים בנושאים גדולים. יש המעריצים את החוכמה והרגישות של סופרים חיים, אך אף אחד מהם אינו מצטייר כדמות גדולה מהחיים, מרגשת ויודעת-כל כסופרים הרוסים, הבריטים, הצרפתים או האמריקנים הגדולים של המאות ה-19 וה-20. אומנות, כפי שאנו יודעים, אינה נמצאת על אותה עקומת עליה והתקדמות כמו המדע והטכנולוגיה. האם יתכן שבמקרה של הרומן היא אף מתדרדרת לאחור?

היו שראו את ראשית הנסיגה הזו כבר במחצית המאה ה-19. ב-1856, האחים גונקור הצרפתים שתיעדו בקפדנות את חיי התרבות והאומנות כתבו על אדגר אלן פו (הנערץ בצרפת) כי הוא “יוצר עולם ספרותי חדש, המצביע על הכיוון בו תצעד הספרות במאה ה-20. ניסים מדעיים, משלים נוסחתיים; ספרות בהירה וחלושה. לא עוד שירה, אלא פנטזיה אנליטית, אובססיבית וחד-גונית. חפצים משחקים תפקיד חשוב יותר מאנשים; אהבה מפנה את מקומה לדדוקציות ומקורות אחרים לרעיונות, סגנון, נושא ועניין; הבסיס לרומן עבר מהלב אל הראש, מן התשוקה אל הרעיון, מן הדרמה אל סוף המעשה”.

חמש שנים לאחר מכן, גוסטב פלובר כתב: “הסיפור, העלילה של הרומן כבר אינה מעניינת אותי. כאשר אני מחבר רומן אני מנסה לתרגם צבע או גוון. כך למשל ברומן שלי אודות קרתגו ('שלמבו'), רציתי לעשות משהו סגול”. הצהרתו של פלובר הייתה הצעד הראשון לקראת הקפיצה הגדולה שהגיעה במהרה – האומן הפך להיות חשוב יותר מיצירת האומנות שלו. הרומנים הפסיקו בהדרגה לספר סיפורים גדולים, ובמקום זאת הסופר עצמו הפך לסיפור. ספרות הפכה תלויה פחות בעלילה ויותר באישיות של הסופר, באובססיות שלו ובמוזרויות שלו.

בחצי השני של המאה ה-20, רגע ההתגלות הפתאומי הבשיל לאירוע גדול ומשנה חיים. קחו למשל סיפור מאת ג'ון אפדייק בשם 'הדמעות של אבי', בו הדמות הראשית נזכרת בקשת בענן שהופיעה על קירות חדר האמבטיה בבית משפחת אשתו, שם נכנסה להריון: “האירוע המיקרוסקופי הזה עמוק בתוך רעייתי הפך בדמיוני לאחד עם הקשת הקטנה על קירות האמבטיה, שד ההשתקפות הפרטי שלנו”. סוג של התגלות, אני מניח, ולמרות שנראה כי היא מענגת את גיבורו של אפדייק, לי כקורא אין ממש מושג מה לעשות איתה. (למען ההגינות, אפדייק בספריו האחרים כמו טרילוגיית 'השפן' נגע בעולמות רחבים בהרבה).

ההתגלות, התובנה הזעירה שדחוסה בתוך טקסט מסוגנן, היא הדבר אליו כותבים ללא ניסיון רב בחיים נוטים לפנות כמוצא הקל. ההתגלות מציבה למעשה כתיבה נאה במקום חוויה רחבה יותר. יתכן שלרומנים גדולים יהיו נקודות התגלות כאלה אך הן לא אמורות להיות העיקר, בוודאי לא ברומנים המוקדמים; אלו עסקו ביחסים עם העולם הרחב, בו מונח על הכף הרבה יותר מאשר אבחנות מפותלות. סופרים כמו מלוויל, דרייזר או קאתר, אם לציין כמה מהם, יכולים היו לוותר לחלוטין על התגלות (כמו גם על אירוניה) מכיוון שהם הציגו נושאים גדולים: שגעון האובססיה, הרעב העצוב של המקופחים או הסיפור הגדול של מהגרים באמריקה. במקומות אחרים, יצחק בשביס זינגר השתמש ברומן כדי להתווכח עם אלוהים. נושאים גדולים כאלה פשוט לא נמצאים ברומנים העכשוויים.

גם התקינות הפוליטית לא עזרה למצב. תחת רודנות הפוליטיקלי-קורקט, סופרים לבנים ויתרו על זכותם לכתוב על שחורים, גברים על נשים והטרוסקסואלים על הומוסקסואלים. מחברי הרומנים הגדולים מן העבר לא עשו הבחנות כאלו בכל הנוגע לרוחב היריעה הספרותי שלהם. כאשר קוראים למשל את טולסטוי כותב על נשים או וילה קאתר על גברים, הקורא לא זוכר בכלל את מינו של המחבר. מנגד, ועוד בטרם התקינות הפוליטית השתלטה על חיינו, גם סופרים כמו בלו, נורמן מיילר או פיליפ רות לא הצליחו בכל יצירותיהם להפיק דמות נשית זכורה אחת.

וכיצד זה טווח הסיפורים של מחברי הרומנים בימינו הוא (והיה מזה זמן מה) מוגבל ביותר למעמדם החברתי שלהם עצמם? אין לנו בלזק מודרני, לא סטֶנדָל  ולא ג'ון דוס פאסוס, סופרים שיצרו דמויות מכל קצות הספקטרום החברתי, והעניקו לקורא תחושה אמיתית של עיר גדולה או גורל האומה. סופרים מוקדמים יותר הפגינו שליטה מרהיבה בידע נרחב בשלל תחומים וניסיון חיים שנראה חסר כל כך בימינו.

בוטום מזכיר גם את מבחן "מסיבת הקוקטייל" אותו הגה אנדרו פרגוסון – האם תחוש מבוכה חברתית לגלות שלא קראת ספר כלשהו – ומציין כי הרומן האחרון לגביו טוען פרגוסון שעבר את המבחן היה 'מדורת ההבלים' של טום וולף מ-1987. וולף עשה אז ניסיון אמיץ להחזיר את הרומן לגדולת העבר, אך משום מה כשל לעמוד במשימה במלואה מבחינה אסתטית. בספריו המקובעים על מעמד, מלאים במידע ובעיקר מעריצים אומץ גופני, וולף מעולם לא הצליח לחקור במלואו את טבע האדם האמיתי.

***

אמנם ספרו של בוטום לא ארוך במיוחד, אך יש בו הרבה נקודות לדיון או ויכוח. הוא מעדיף את רבלה על 'מלחמה ושלום'. הוא מזכיר בקצרה בלבד את הנרי ג'יימס, אשר בספריו ומאמריו הרבים התגלה כאחד התיאורטיקנים המובילים של סוגת הרומנים. בוטום מגדיר את מייקל שייבון כ"נובליסט גדול". הוא לא מזכיר כלל את ג'ורג' אליוט או ג'וזף קונרד, וכמעט ולא מתייחס למבקרים חשובים כמו פרנק ריימונד ליוויס שעזרו לעצב מסורות ספרותיות חשובות.

הרצף המשובח של ספרות רוסית מן המאה ה-19 – טולסטוי, דוסטוייבסקי, גונצ'רוב, לסקוב או צ'כוב – זוכה להתעלמות רבתי, עם היוצא מן הכלל של 'טאראס בולבה' מאת גוגול. בוטום מציג טענות ראוותניות לגבי רומן אותו חיבר היפני שוסקו אנדו ב-1966 ('שתיקה'), ספר אשר לדבריו “השפעתו עדיין מספקת את הסטנדרט לפיו אני שופט שאפתנות והצלחה של רומנים עכשוויים”. בתחום ההכללות המסוכנות, בוטום כותב כי “אנחנו יכולים לאבד את כל הציורים של ציירי העולם דובר האנגלית, כמו גם את יצירותיהם המוזיקליות, ולא נספוג נזק קריטי להיסטוריה של אותן אומנויות. אך הרומן ייהרס ללא תקנה”.

בוטום מבהיר היטב את הסיבות לנפילת הרומן, אך אינו מצליח להסביר מה בדיוק אבד לנו. ובכל דרך שלא נביט על כך, אבד לנו המון. הרומן שומר על קוראיו בקשר עם סיפורי העבר, החל ממלחמות נפוליאון והמהפכה הצרפתית, דרך חיי האריסטוקרטיה הרוסית או הבריטית ועד אכזריות הקומוניזם, באופן אינטימי ומשכנע יותר ממרבית ספרי ההיסטוריה. מילן קוּנדֶרָה דיבר על הרומן כעל הזמנה לגילוי, ובמיטבו הוא מגלה את חייהם הפנימיים של אנשים בבואם לתקשר עם החברה בה הם פועלים.

הרומן גם שימש כמחסום בפני רעיונות גרועים, וכאלה לא היו חסרים לנו במאה שעברה. “יצרת קונספט”, כתב אורטגה, “והמציאות עזבה את החדר”. תיאוריות, מחקרים, רעיונות – הרומן המסורתי היה הנוגדן היעיל ביותר בפני כל אלה, ומחברי הרומנים היו המסנן הטוב ביותר נגד שליטתם במחשבתנו. כפי שישעיה ברלין אמר על איוואן טורגנייב, “כל מה שהיה כללי, מופשט או מוחלט דחה אותו”. דרך יצירתם של הסופרים הגדולים שהדגימו בספריהם את המגוון העשיר ואת מורכבות החיים, המציאות הורשתה להיכנס שוב לחדר.

“יש לו מוח משובח כל כך ששום רעיון לא יוכל לחלל אותו”, כתב ט.ס. אליוט על הנרי ג'יימס ובכך התכוון כי ברומנים שחיבר, ג'יימס התנהל מעל רמת הרעיונות ובמקום זאת עסק בתשוקות ובאמונות של נשים גברים, לטוב ולרע. כך עשו גם סופרים גדולים אחרים כמו טולסטוי, דוסטוייבסקי, בלזק, מלוויל או קאתר. האמת שג'יימס והאחרים היו מעוניינים בה הייתה האמת שבלב האדם. ג'יימס עצמו הפציר בקוראיו “לשים לב לכל דבר”, ומה שלעתים אובד בממלכת הקונספציות זו בדיוק האמת ששום רעיון לא יצליח לעקוף. “האומנות יוצרת חיים”, כתב ג'יימס, “יוצרת עניין וחשיבות, ואינני מכיר שום תחליף לעוצמה וליופי שבתהליך”.

כעת כאשר האומנות החזותית איבדה מחשיבותה, כאשר השירה הפכה למנותקת ושולית וכאשר המוזיקה הקלאסית המודרנית מעניינת רק מתי-מעט, נראה כי התחום שהיה נחשב לתרבות גבוהה לא רק נמצא בהקפאה או בנסיגה אלא ממש גוסס. אותה תרבות העניקה לאלו מאיתנו שחיבבו אותה רמזים של חיים נעלים יותר, חלקם נמצאים מעבר להשגתנו, חיים עמוקים בהרבה ואינם מושפעים מטרדות היום-יום. אנחנו כמובן יכולים להמשיך ולחיות על תרבות העבר, עם המוזיקה הגדולה של אוסטריה וגרמניה, הציורים מאיטליה, הולנד וצרפת והספרות מרוסיה, מערב אירופה ואמריקה, רובם נוצרו לפני מאה שנים ויותר. אך יהיה זה גם כואב מאוד להבין כי יצירות חדשות מאותם מקורות הולכות ומתמעטות, ושהתרבות העכשווית תורכב בשל כך בעיקר מסרטים על דמויות קומיקס או כאלה המבוססים על משחקי וידאו.

כך למשל, חברת הוצאה לאור פרסמה לאחרונה שני רומנים גרפיים המציגים את הכרכים הראשונים של 'בעקבות הזמן האבוד' מאת פרוסט. אז אם אתה מעדיף לדלג על מיליון וחצי המילים ברומן של פרוסט ולא אכפת לך לראות את הדוכסית מגרמנט ואת צ'רלס סוואן בתור דמויות קומיקס המשוחחות דרך בלונים מעל לראשיהם – נראה שזמנך סוף סוף הגיע.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: