רימון בהר הצופים: סיפור הגבורה הלא מוכר של חגי בר אוריאן

בספרי ׳כתר גיבורים׳ סיפרתי את סיפורם של 21 גיבורים שקמו בעם ישראל ולחמו בגבורה הירואית. בחרתי בהם כסמל לבנים נועזים של עם עברי, שניצבו כעוגן של כוח ומעשה. בחרתי בהם כדי שנשאב ממורשתם עוז ותעצומות נפש.

אחד החיילים עליו כתבתי היה חגי בר אוריאן, שהקריב את חייו במודע למען יחיו חבריו ורבים כלל לא מכירים את סיפור גבורתו העילאית, בהצמידו רימון אל גופו כדי להציל את החיילים ששהו בסמוך אליו.

זהו סיפורו של אותו גיבור: חגי עלה מפרס לארץ ישראל בהיותו בן שש שנים. הוריו ושנים עשר ילדיהם התיישבו בשכונת הבוכרים בירושלים. הוא התגייס לחטיבת גולני והוצב ב״מובלעת הר הצופים״. השנה הייתה 1964, ובמסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן שנחתם ב-1948, נאסר להעלות חיילים וכלי נשק להר הצופים. לפיכך, היו עולים החיילים במדי משטרה ובלילות היו מתבצעות פעולות צבאיות כגון סיורים, תצפיות, ומארבים, ואף הוחבאו והוברחו להר רימונים וכלי נשק אחרים, בניגוד להבנות.

ב-13 באוקטובר 1964 עלה חגי להר הצופים בתפקיד חבלן גדודי ועסק בפירוק רימוני ׳מיילס 4׳ ובחימושם מחדש. אחד החיילים שהיה סמוך לחגי פירק את תחתית הרימון אך לא הוציא ממנו את הנפץ, והנצרה השתחררה. הרימון עמד להתפוצץ בתוך חדר מלא חיילים הנמצא בבניין מלא תחמושת. חגי קלט את האסון העומד להתרחש והיה הראשון להתעשת. הוא דחף את מפקדו שעמד בסמוך אליו, תפס את הרימון המתקתק והתחיל לרוץ איתו אל מחוץ לבניין.

במהלך הריצה הקצרה, היו לחגי שתי הזדמנויות לזרוק את הרימון שהופעל, אך מכל עבר עמדו קבוצות חיילים. כאשר הוא ראה כי אין מקום ניתן להשליך את הרימון בביטחה הוא לא היסס, הצמיד את הרימון לירך ימין שלו, והרימון התפוצץ תחתיו.

חגי נהרג במקום. חייהם של החיילים ששהו במקום, ולא רק של אלו ששהו בתוך החדר בו נפתחה הנצרה, ניצלו – שכן הבניין היה בניין התחמושת של המוצב. פיצוץ הרימון בתוך המבנה היה גורם לנפגעים רבים ולהרס רב.

מפקד הכיתה של חגי סיפר:

כשחגי חטף את הרימון, רצתי אחריו וקראתי, זרוק! זרוק! אבל כשהוא יצא מהדלת וראה שם חיילים, החליט להקריב את חייו. לאחר הפיצוץ, מיהרתי לחגי והספקתי לשמוע את נשימתו האחרונה"

מעשה הגבורה של חגי הוסתר שנים רבות. נציגי מערכת הביטחון באו לבית הוריו של חגי והבהירו לבני המשפחה שאל להם, בשום פנים ואופן, לדבר על נסיבות המוות של יקירם, שכן התגלות האירוע תחשוף את הפרת הסכם שביתת הנשק. המשפחה צייתה והמעשה לא נודע משך כ-50 שנים מאז מלחמת ששת הימים, ורק לפני ארבע שנים הותר לפרסמו. אך עם זאת, מעשה הגבורה של חגי לא זכה לתהודה, לא נודע בציבור וכך הוא לא זכה לקבל הכרה על מעשהו.

משפחתו פנתה לצה״ל בבקשה להעניק לבנם צל״ש, אך הצבא סרב לבקשתם, בחר להסתפק בהענקת תעודת הוקרה והסביר כי אין להעניק צל״ש לאחר שנים כה רבות. בעקבות סירובו של הצבא לבקשתם עתרו הללו לבית המשפט בתקווה שזה ייענה למשפחה. על אף כי בבקשת המשפחה תמכו שר המשפטים דאז אמיר אוחנה וכן חבר הכנסת אבי דיכטר, הבקשה נדחתה לאחר שהחליט השופט מלצר כי אין להביא את העניין לפני ועדת הצל״שים, החלטה שאליה הצטרפו גם השופטים הנדל ושטיין.

יש לציין כי חיילים שביצעו מעשה דומה זכו לצל״ש ולאותות הרלוונטיים – עובד לידז'ינסקי (עיטור העוז), נתן אלבז (עיטור המופת) ורועי קליין (עיטור העוז) זכו כולם להערכה עמוקה זו על מעשי גבורתם. לפיכך, לא מובן מדוע בחרו צה״ל ובית המשפט לסרב. האם חלוף השנים היא סיבה מספקת? אם לא די שההורים ובני המשפחה נאלצו להסתיר את האמת פן ייוודע שממשלת ישראל לא שמרה על הסכם שביתת הנשק, כעת הצבא נתלה בכך באמתלה שחלפו שנים רבות בסירוב להכרה במעשה הגבורה של בר אוריאן.

לסיום, אשתף בשיר שכתבתי לזכרו של חגי בר אוריאן ז״ל.

על הר הצופים

הצופה אל ירושלים

בפסג ואשדה (אשדה – מורד הר)

יעמדו תוקעים

בשופרות

עלי עשור ועלי נבל

ובשולמית השיר ירונו

לגיבור

שמסר נפשו.

 

הסכמים, הסכמים

יש בהם מטרוף החושים

מדיני בלהות

וכמיהת כיסופים דכי לב לכבוש ההר

להעפיל

לגאול.

 

הסכמים, הסכמים

מצווים!

זורו מנחלה, מארץ הברית, מכול פרזון (זורו – התרחקו, פרזון – ישוב חופשי)

אל איפת רזון. (איפת רזון – מידה חסרה)

 

אך בליל, בליל, לא בליל לבנה

מתגנבים חיילים אל ההר

ויעל גם חגי.

 

ופעם בלא אזהרה, בעתה בעיניו,

ביד חיל נצרת רימון השתחררה

עוד רגע יתפוצץ בניין על יושביו.

 

אז חטף חגי הרימון

מרחיק מהמון,

ותזעק מסירות נפשו

אמצני כה!

 

עוז כי רב

הקבילו שרפים,

כי בא בלבת אש –

פיתחו לו שערים.

ד״ר אסתר שניאורסון גרי היא סופרת, משוררת, פובליציסטית ומרצה להיסטוריה.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: