ניתוח הגושים, הבריתות הפוליטיות ואחוזי מעבר הקולות בין המפלגות מראה בבירור: החלוקה היא איננה בין ימין לשמאל, אלא על בסיס פרסונלי ואמוציונלי ביחס לבנימין נתניהו
לכאורה זכה הימין בבחירות לכנסת ה-24 בניצחון מוחץ. מפלגות שנהוג היה לסמנן כמפלגות שמאל (הרשימות הערביות, ׳העבודה׳ ו׳מרצ׳) זכו במשותף ב-23 מושבים, מפלגות המרכז (׳יש עתיד׳ ו׳כחול לבן׳) זכו במשותף ב-25 מושבים, ו-72 המושבים הנותרים התחלקו בין מפלגות שנהוג היה לראותן כמשתייכות לגוש הימין. אלא שהבחירות לכנסת ה-24, עוד יותר משלוש מערכות הבחירות שחווינו מאז אפריל 2019, סימנו את הדומיננטיות של שאלת המשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה.
כבר היינו עדים בעבר למחלוקות על אישיותם ופועלם של ראשי ממשלה באופן שאיים על המשך כהונתם – החל בראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון וכלה בקודמו של נתניהו, אהוד אולמרט – אלא שהפעם עמעמה שאלת המנהיגות את כל השאלות האחרות.
כמו בשלוש מערכות הבחירות הקודמות, גם בבחירות אלה קרוב גוש ״נאמני ביבי״ להשגת רוב, אך הפעם יש בשליטתו רק 52 מושבים – פחות ממספר המושבים שעמד לרשות תומכי נתניהו המוצהרים לאחר הבחירות לכנסת ה-21, לכנסת ה-22 ולכנסת ה-23. ׳הליכוד׳, שהפסיד שישה מושבים בהשוואה לבחירות מרץ 2020, זכה שוב במעמד המפלגה הגדולה בכנסת (30 ח״כים); ׳ש״ס׳ בהנהגת אריה דרעי זכתה שוב ב-9 מנדטים; גם ׳יהדות התורה׳, שהונהגה הפעם על ידי משה גפני, שחזרה את הישגה (7); ׳הציונות הדתית׳ שהוביל בצלאל סמוטריץ׳ נחשבת לסמן הימני של הגוש (6); ל׳ישראל ביתנו׳, שנטשה את הגוש לאחר בחירות אפריל 2019, חברו עתה עוד שתי מפלגות ימין שאינן משתייכות עוד לגוש תומכיו של ראש הממשלה – ׳ימינה׳ ו׳תקווה חדשה׳.
על גוש ״רק לא ביבי״ נמנות ׳יש עתיד׳ של יאיר לפיד (17 מושבים), ׳ישראל ביתנו׳ של אביגדור ליברמן (7), ׳העבודה׳ בהנהגת מירב מיכאלי (7), ׳מרצ׳ בהובלת ניצן הורוביץ (6) ו׳הרשימה המשותפת׳ שבה חברות שלוש מפלגות הנתמכות על ידי בוחרים ערבים (6). כזכור, ארבע הרשימות הגדולות בגוש השתתפו בעבר בממשלות שהנהיג נתניהו, ושלוש מהרשימות רחוקות מלהיות מפלגות שמאל. אך בכל זאת, בקונסטלציה הנוכחית הגוש כולו, על 43 מושביו, מאוחד בדרישתו לפרישה מיידית של נתניהו מכהונתו. רבים בגוש זה מוכנים היו לשתף פעולה עם ׳הליכוד׳ אילו הוחלף מנהיגו.
ביסודו של דבר אין מדובר במחנה הומוגני. למרות נחרצות השלילה של נתניהו, מרחקי המדיניות בין מרכיבי הגוש מעוררים ספק בדבר יכולתם לשיתוף פעולה קונסטרוקטיבי בממשלה בעלת רוב. קל וחומר שלצורך השגת רוב, זקוק הגוש לתמיכה של מפלגות (או פורשי מפלגות) מקרב הקבוצות האחרות.
האמצעי הראשון במעלה המשמש אותנו כשאנו בוחנים את האפשרויות להקמת הקואליציה היא של מיקום המפלגות על פני רצף ימין-שמאל. מפתח ראשי לפתרון הרכב הקואליציה הוא איתור מפלגת הציר – המפלגה החציונית שאין רוב בכנסת למפלגות שלימינה כשם שאין רוב למפלגות שלשמאלה. על מיקום זה יכולות לכאורה להתחרות ארבע מפלגות: ׳כחול לבן׳ בהנהגת בני גנץ (8), ׳ימינה׳ של נפתלי בנט (7), ׳תקווה חדשה׳ בהנהגתו של גדעון סער (6), ו׳רע״מ׳ של מנסור עבאס (4). על פניו דומה שגוש מפלגות הציר מונה 25 מושבים. במצב עניינים אחר יכול היה ראש הממשלה להסתפק בגיוס תמיכה של שתיים מן המפלגות הללו, אלא שבפועל הדברים מסובכים הרבה יותר.
למנהיגי שלוש מהמפלגות יחסים אישיים בעייתיים ביותר עם ראש הממשלה. בני גנץ יכול ליהנות מכישלון הניסיונות להרכבת הממשלה ה-36, שכן בנובמבר הוא עתיד להתמנות כראש הממשלה ה-35, שתמשיך לכהן כממשלת מעבר. זאת, מתוקף כהונתו כראש ממשלה חליפי על פי ההסכם בין ׳הליכוד׳ לבין ׳כחול לבן׳ לאחר הבחירות לכנסת ה-23, שעוגן כידוע בשינויים בחוק יסוד: הממשלה. נפתלי בנט וגדעון סער הצהירו על כוונתם להחליף את נתניהו כראשי ממשלה. בנט לא הצטרף לממשלה ה-35 והביע תחושת נבגדות לאחר שנאלץ לוותר על תפקידו כשר ביטחון ולנדוד לשורות האופוזיציה. סער התמודד מול נתניהו על ראשות ׳הליכוד׳, אך נחל תבוסה ולא מונה לתפקיד כלשהו בממשלה ה-35 ובכנסת ה-23. בסופו של דבר פרש מ׳הליכוד׳ והקים את ׳תקווה חדשה׳ במטרה מוצהרת להדיח את נתניהו ולרשת את מקומו כראש הממשלה. מנסור עבאס ומפלגתו נחשבים הן על ידי אנשי ׳הציונות הדתית׳ והן על ידי כמה חברי כנסת של ׳הליכוד׳ כשותפים בלתי קבילים.
מגמות הבוחרים
החלוקה הגושית החדה המאפיינת את מפת המפלגות אפיינה גם את הבוחרים בבחירות ה-23 במרץ 2021.
לפי נתונים שחישב פרופ׳ משה קופל על סמך נתוני כל הקלפיות בבחירות לכנסת ה-23 והכנסת ה-24, כמעט שלא היו מעברי קולות ממפלגות גוש תומכי נתניהו למפלגות גוש מתנגדיו, אך היו מעברים לגוש המרכז. 75 אחוזים מתומכי ׳הליכוד׳ בבחירות הקודמות תמכו בו גם הפעם. 6 אחוזים העבירו את תמיכתם ל׳תקווה חדשה׳ ו-5 אחוזים ל׳ימינה׳. 9 אחוזים לא הצביעו.
בוחרי ׳יהדות התורה׳ הפגינו נאמנות גבוהה יותר למפלגתם בהשוואה לכל מפלגה אחרת, כאשר 91 אחוזים שבו והצביעו למפלגתם. 4 אחוזים תמכו הפעם ב׳ש״ס׳ ואחוז אחד ב׳ציונות הדתית׳. יותר מ-3 אחוזים לא הצביעו. 78 אחוזים מבוחרי ׳ש״ס׳ בבחירות הקודמות תמכו במפלגה גם הפעם. 13 אחוזים העבירו את תמיכתם ל׳ציונות הדתית׳, ו-9 אחוזים לא הצביעו.
בבחירות הקודמות, בדומה לתומכי נתניהו בבחירות הנוכחיות, גם מתנגדיו לא העבירו קולות לגוש התמיכה בו. מצביעי ׳העבודה-גשר-מרצ׳ העניקו 45 אחוזים מקולותיהם לרשימת ׳העבודה׳ ו-52 אחוזים ל׳מרצ׳. רק כ-0.1 אחוזים לא הצביעו הפעם. החלוקה המאוזנת ושיעור ההשתתפות הגבוה תרמו משמעותית להישגיהן של שתי הרשימות. 70 אחוזים מתומכי ׳ישראל ביתנו׳ נשארו נאמנים לרשימתם, אך קרוב ל-15 אחוזים לא השתתפו בבחירות. 9 אחוזים תמכו ב׳יש עתיד׳ ו-3 אחוזים ב׳תקווה חדשה׳.
שלוש רשימות שהתמודדו בבחירות הקודמות פיצלו את קולותיהן בין גוש המרכז לבין אחד מהגושים הקוטביים. 48 אחוזים מאלו שתמכו ב׳ימינה׳ בבחירות הקודמות המשיכו לתמוך בה בבחירות האחרונות, אך 51 אחוזים מהם תמכו הפעם ב׳ציונות הדתית׳. 46 אחוזים מתומכי ׳כחול לבן׳ תמכו ברשימת ׳יש עתיד׳ ו-23 אחוזים ב׳כחול לבן׳. ׳תקווה חדשה׳ זכתה ב-8 אחוזים מאלו שתמכו ב׳כחול לבן׳ בבחירות 2020, העבודה זכתה ב-11 אחוזים מהם, ׳ימינה׳ בארבעה אחוזים ו׳ישראל ביתנו׳ בשני אחוזים.
רק 35 אחוזים מהתומכים הוותיקים של ׳הרשימה המשותפת׳ דבקו בהצבעתם הקודמת. ׳רע״מ׳ זכתה ב-22 אחוזים מהרשימה ושיעור הנמענים מהשתתפות עמד על 39 אחוזים.
מעברי הקולות ושיעורי ההשתתפות שצוינו, הם שהביאו לתמונת המבוי הסתום שמסמנת התמונה המפלגתית-פוליטית החדשה.
תרחישים אפשריים, ואולי גם פתרונות
המצב הכאוטי בו מצויה הזירה הפוליטית מאז פוזרה הכנסת העשרים ב-26 בדצמבר 2018 מוליד שוב ושוב רעיונות לשינוי שיטת הממשל. אלא שהבעיות המלוות אותנו אינן קשורות בשיטה, אלא באופיים ובמאווייהם של המנהיגים אותם אנו בוחרים. ב-2 במרץ 2020, יום הבחירות לכנסת ה-23, התפרסם מאמר דעה שכתבתי, בו נאמרו דברים בהם אני מאמין גם עתה:
…עד 2018 היו בישראל עשרים כנסות. משך הכהונה הממוצע של כנסת בישראל עומד על כשלוש וחצי שנים…
המצב כיום שונה לחלוטין. אנו הולכים עתה לבחירות שלישיות ומי תוקע כף לידינו שלא נאלץ ללכת בתוך חודשים ספורים לבחירות רביעיות…
הסיבה העיקרית למבוי הסתום אליו נקלענו נעוצה במנהיגים. המצב היה משתנה אם נתניהו היה פורש מהחיים הפוליטיים. אך למיטב ידיעתי הוא בטוח לחלוטין בחפותו ומוכן להילחם על זכאותו ועל מנהיגותו בנחרצות. מנגד משוכנעים ליברמן, לפיד, יעלון ואחרים שיש להדיח את ראש הממשלה ״בכל מחיר״. הקרע בין המחנות, ובעיקר בין שתי הרשימות הגדולות, הוא אישי ורגשי יותר משהוא אידיאולוגי. קרע זה גרר אותנו לפינות אפלות וקיים חשש שתהיה לו השפעה רבת שנים…”
דומה כי מה שהיה נכון ביום הבחירות לכנסת ה-23 נכון במידה רבה גם לאחר הבחירות לכנסת ה-24. זאת, למרות השינויים המפליגים במפת המפלגות שעוצבו על ידי הנבחרים ובוחריהם. אלמלא הרקע הפרסונלי והאמוציונלי, הקלפים היו מונחים בידיו של בנימין נתניהו. כשמפלגתו גדולה בהרבה מכל מפלגה אחרת, וכשלרשות הימין עומדים 72 מושבים, יכול היה נתניהו להרכיב ממשלת ימין בעלת רוב, או לחלופין לוותר על שותפים בימין ולצרף לממשלתו גורמים מן המרכז ואפילו מן השמאל. אפשרויות כאלה מומשו לאחר הבחירות ב-2009, ב-2013 וב-2015. אלא שעתה פני הדברים מורכבים יותר.
נוכח תלאותיה של הממשלה ה-35 קשה לראות שותפות בין נתניהו לבין גנץ. אפשרות התמיכה ״מבחוץ״ של ׳רע״מ׳ נתקלת כאמור בווטו, כאשר השתתפות של ׳ימינה׳ בקואליציה מניבה ממשלת מיעוט של 59 מושבים. יש לזכור שגורמים רבים בגוש ״רק לא ביבי״ מבטיחים לבנט הרים וגבעות ובכלל זה את ראשות הממשלה, אף שרשימתו לא הצליחה במישור האלקטורלי.
חרף השמועות על עריקים ממפלגותיהם, ייתכן שהמפתח נמצא בידיו של גדעון סער, יו״ר ׳תקווה חדשה׳, שגם מפלגתו נחלה אכזבה אלקטורלית. סער ובנט במשותף עשויים לחבור לממשלת ימין ולהעניק לה רוב של 65 חברי כנסת. אין ספק שמעמדם במרכז המפה ברצף המוזר שהכתיב ספקטרום ה״תמיכה-טינה לביבי״ מעניק להם עוצמה רבה ששכר בצידה. אם יחברו לממשלת ימין, יפגינו נאמנות לנטיותיהם האידיאולוגיות בצד פרגמטיזם ויכולת איפוק. ייתכן שהתנאים שלהם להקמת הממשלה יכללו גם הסדרים הנוגעים לגורלו האישי של ראש הממשלה.
אברהם דיסקין הוא פרופ׳ אמריטוס של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה ועמית בכיר בפורום קהלת למדיניות. מאמר זה מתפרסם בימים אלה בגיליון 222 של כתב העת ׳האומה׳.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
ראשי הרשימות לכנסת עם הקנאה והשנאה בקריאה רק לא ביבי, לראש הרשימה בעלת הקולות הרבים ביותר לכנסת, ונסיון המנהיגות וההצלחות הטובים ביותר למדינה בימיה, אתם חותרים בדרככם זו על האסון שבדברי ימי ישראל שנאמר: ״על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים״.
דעו לכם שאתם בדרככם מונעים הקמת ממשלה שתוכל לעמוד בפני האתגרים הגדולים הרציניים והמסוכנים ביותר הצפויים למדינה בימים אלה, ממדיניות נשיא ארהב היידן ממשיכו של העויין אובמה, הסכנה מאיום המשטר האירני על קיומה של מדינת ישראל וכן מול מדינות האיחוד האירופי שאינה מחובבותיה של המדינה, יעמדו בראשה טירונים חסרי נסיון מחפשי קולות שיהללוה במערב יביאו את הפלא של תקומת מדינת ישראל לתהומות ולבכיה לדורות מפעולות שגויות שיעשו ומאי הפעלת תוכניות לביטחונה ולביצורה של מדינת ישראל.
ראו הוזהרתם. ונקווה שזו לא תהיה הנבואה לדרך שתביא להתפוררותה של מדינת ישראל.
הבעייה עם הפתרון שאתה מציע היא שנתניהו הוכיח שאי אפשר לסמוך עליו שיקיים הסכמים, ובטח לא את רוח ההסכם.
לכן לא יועילו כל הבטחותיו לסער, גם אם יהיו מגובים בהסכם, וגם אם ההסכם יהיה מגובה בערבים כמו דרעי – סער יודע שברגע שיוכל, נתניהו יפר
וככה נתניהו, ע"י מימוש הטקטיקה הזו, דפק את עצמו אסטרטגית. אף אחד לא מאמין לו יותר
מתי הוא הפר הסכמים?
העברת התקציב? כחול לבן היו אלה שתקעו את התקציב למרות ששאר סיעות הקואליציה הגיעו להסכמות ביניהן. כחול לבן אפילו לא הצליחו לעמוד בסעיף של התאריך עד אליו התקציב אמור לעבור והתחילו לתקוף מוקדם בהרבה.
אני גם יכול לחשוב על שלוש מפלגות שכן סומכות עליו ותומכות בליכוד-וזה למרות ששלושתן מאוד מנוסות בישיבה איתו.
הסכם הגז? להפך הליכוד היו אלה שנלחמו כדי שהמדינה תעמוד במילה שלה.
ואגב, אתה באמת חושב שאמירי איחוד האמירויות וסולטן עומאן היו מוכנים לחתום על הסכם עם אדם שהם לא בטוחים באמינותו?
כלל לא בטוח שמדובר במשבר על רקע היחסים הפרסונליים בלבד. סביר הרבה יותר שהמצב שאליו נקלענו הוא תוצאה של התערבות ובחישות גורמים עתירי ממון וכוח בזירה הפוליטית.
מוטי קסטל, כתב ערוץ 20, דיווח כי "גורמים הבקיאים במו"מ אומרים… כי מי שלוחץ על סער שלא יצטרף בשום פנים ואופן לממשלה תחת נתניהו הוא איש העסקים יגאל מארק שיינברג שערב לסער על סך 5 מיליון ש"ח. … בבחירות האחרונות אסף סער ערבויות בסך 17,400,000 שקלים. הוא בנה על מספר מנדטים גבוה אבל מאחר והשיג רק 6 מנדטים הוא והמפלגה נקלעו לבעיות כלכליות. מישהו הרי צריך להחזיר את הכסף הזה…"
https://www.20il.co.il/%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%93%D7%A8-%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93-%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%92%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%9F-%D7%A1%D7%A2%D7%A8/
בעבר פורסם שהגורם שמימן והריץ את גנץ הוא מיליארדר ישראלי מתחום הפרסום. ידוע היטב שהיה זה נוני מוזס שמימן והריץ את יאיר לפיד. לפיד היה ונותר החייל הנאמן שלו בזירה הפוליטית. מנגד נראה שליברמן מצוי בסוג של הבנה מול הפרקליטות שתמציתה: החקירות נגד ליברמן יישלחו למגירות התחתונות ויישכחו שם כל עוד הוא ומפלגתו לא יחברו לאף ממשלה תחת נתניהו. אין זה יד המקרה שבמהלך משפטה של פאינה קירשנבאום, מס' 2 במפלגת "ישראל ביתנו", ליברמן לא הוזמן למסור עדות ולו פעם אחת על אף שהנאשמת מסרה תחת השבועה שכל מעשיה היו בידיעתו המלאה של הבוס . אם כן, גנץ, לפיד וליברמן לא פועלים רק מרצונם החופשי… לא ברור מהו מצב תזרים המזומנים של בנט.
תופעת הבחישה של גורמים זרים מכיוון השמאל בפוליטיקה הישראלית ידועה. (שלא לדבר על מאות מיליונים הזורמים ממדינות האיחוד האירופי לגופי השמאל). ב-2015 ממשל אובמה הזרים כספים לתנועת V15 שפעלה נגד נתניהו ונגד הימין בבחירות 2015. גם תופעת המיליארדרים היהודים מארה"ב המממנים עמותות וגופים המקדמים את האג'נדה השמאלנית ידועה. זה התחיל עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת ורק הולך וגובר. בפרספקטיבה היסטורית היו תמיד גבירים יהודים מחו"ל שתרמו לעם היושב בציון. אך אם בעבר היה מדובר במוטיבציה ציונית ופילנתרופיה היום מדובר באינטרסים פוליטיים פוסט-ציוניים פרוגרסיביים ואפילו אנטי ציונות. התוצאה היא שיסוי פלגנות וכאוס פוליטי.
אחרי הצבעתם לגבי הרכב הועדה המסדרת, סער, ליברמן, גנץ ואנשיהם איבדו את הזכות לקרוא לעצמם 'ימין'. איש לא ציפה מהם לתמוך בנתניהו. הם היו יכולים להיעדר, הם יכלו להיות נמנעים אבל הם בחרו לתמוך בעמדת גוש השמאל. הם הראו שאין שמאל מדי בשבילם אבל מעל 50 מנדטי ימין(!), לכל הדעות רוב הימין, אינם לגיטימים.
ואני רוצה להזכיר שבכל מקרה סער וליברמן מקבלים נציג אחד כל אחד אז אי אפשר אפילו לטעון שהיה להם פה אינטרס לתמוך בלפיד.
דמוקרטיה היא שילוב של:
שלטון הרוב.
בלמים ואיזונים למניעת עריצות רוב.
כדי שדמוקרטיה יתפקד צריך שאנשים יכבדו את כללי המשחק לא ישברו את הלים כמו גם יכבדו את הכרעת הרו מתוך הבנה שהדמוקרטיה חשובה יותר מהמטרות הפוליטיות.
מבנה המשטר הקואליציוני אינו יציב.
הקואליציה הנוחה ביותר מבוססת על 61-65 חברי כנסת ותמיד יהיו למעלה מ50 חברי כנסת שמייצגים כ45% מהעם שירגישו ויטענו שגנבו להם את המדינה.
מי שלקח על עצמו לשמור על המיעוט זה הרשות השופטת אבל הוא עושה את זה באופן בעייתי ביותר מבלי שהוסמך לכך מבלי שנבחר ומבלי שהוגדרו גבולות הכח שלו (הכל שפיט) ולכן ברור שהוא גם נכשל וגם יוצר אנטיגוניזם כלפיו כאילו היה מועצת אייתולות.
הפתרון הוא להגדיר בחוקי היסוד רשות שתפקידה:
1. למנוע את עריצות הרוב מצד אחד.
2. לאפשר משילות מצד שני
3. לאחד את העם ולמנוע מהאופוזיציה את ההרגשה שגנבו לה את המדינה ושתבד את הכרעת הרוב.
הרשות המתאימה לפי דעתי לתפקיד היא מוסד הנשיאות.
צריך להפקיד בידי הנשיא את הסמכויות הבאות שכיום נמצאות ברובן בידי בג"ץ:
1. זכות לחנינה (כדי שיאזן את הרשות השופטת).
2. מוסד מבקר המדינה (כדי שיאזן את הרשות המבצעת).
3. הזכות לפסול חוק כיון שאינו חוקתי (רכדי שיאזן את הרשות המחוקקת).
4. הזכות לפסול/לאשר תקנות חרום. (ובכך לאפשר משילות).
ועכשיו השוס… את תפקיד הנשיא על סמכויותיו המורחבות יש למסור לראשי ממשלה שהודחו.
אתה המנהיג של 45% מהעם?
מגיע לך להשתתף בהובלה למרות שאתה לא מייצג את הרוב המוחלט!
מגיע שיתיחסו אלייך בכבוד מלכים ויבקשו את אישורך כדי שהתומכים בך לא ירגישו שגנבו להם את המדינה.
רוצים להפעיל תקנות חרום? שיבקשו את אישורך.
אם זה בקונצנזוס אתה תסכים אם לא אז שיפעלו ע"פ החוק היבש.
רוצים לחוקק חוק מהפכני… אתה קובע אם זה מנוגד לחוקי היסוד. אם זה מקובל על הציבור שאתה מיצג וגם על הקואליציה אז זה בקונצנזוס וזה יעבור. אם קבעת שזה סותר את חוקי היסוד… אז שיפעלו במסלול הארוך וישנו את חוק היסוד או שיוותרו.
ולענייננו אם נתניהו לא מצליח להקים ממשלה שיהפוך לנשיא שכזה עם סמכויות.
אם הוא מצליח אז גנץ הופך לנשיא עם סמכויות.
הפתרון המתחייב הוא העלאת % החסימה ולהשאיר את שיטת הבחירות הקיימת