עבור התקשורת הרחבה, על כל ענפיה, היה השופט ברק למעין אורקל. הוא היה האדמו"ר החילוני שלה. דבריו זכו לפרסום מרבי בכל כלי התקשורת. עמדותיו זכו לתמיכה מקיר לקיר. קהל חסידיו השוטים היה פרוש בכל עמדות השליטה במערכת המשפט ובתקשורת. הם חסמו כל ביקורת עליו. הם דאגו להללו, לשבחו ולקלסו כאחד מבני האור, מראשי הציבור הנאור.

דברי הביקורת שלי מצאו את ביטויים רק בביטאון הלשכה. רק בחדרי חדרים לחש לי עורך דין זה או אחר, או דיקאן זה או אחר של פקולטה למשפטים כלשהי, או פרופסור למשפטים בפקולטה כלשהי, כי הדין עמי וכי עליי להמשיך להיאבק על עמדותיי. ״אנחנו מאחוריך״ שמעתי מפי רבים. מעטים הסתכנו ועמדו לצדי.

יום אחד, במחצית נובמבר 1996, החליט כתב של עיתון חרדי דל תפוצה בשם "יתד נאמן" לברר איתי מדוע לא קראתי לסדר שופט כלשהו אשר ביזה את הציבור החרדי. הוא תיאר לעצמו כי השופט ברק לא ימצה עמו את הדין וחשב כי על לשכת עורכי הדין לעשות כן.

השבתי לו מה שהשבתי, והוא המשיך לשאול אותי על עמדותיי בנושא תפקודה של מערכת המשפט. הבהרתי לו אותן, כפי שעשיתי כל העת. מיד לאחר הפרסום בעיתון יתד נאמן זכיתי למקהלה צווחנית של חרפות וגידופים מכל עבר. הוצגתי כעוכר ישראל. הפעם לא על עמדותיי אלא על כך שהסכמתי להתראיין בעיתון חרדי.

לראשי מערכת המשפט, ולתקשורת אשר תמכה בהם מקיר לקיר, היה נוח לנצל את ההזדמנות כדי להשחיר את דמותי הציבורית במקום להתמודד עם עמדותיי המקצועיות. הם ידעו כי בסך הכל אמרתי דברי אמת. השופט ברק ניצל את ההזדמנות כדי להטיל עליי חרמות ונידויים אף כי אותם דברים עצמם כתבתי קודם לכן משך שנים בביטאון הלשכה.

במסגרת מסע השיסוי אשר נוהל נגדי עוותו הדברים אשר אמרתי ויוחסו לי דברים אשר לא אמרתי. כדי להעמיד דברים על מכונם טרחתי ותימללתי את קלטת הריאיון ושלחתי את התמלול (בהיקף של 12 עמודים) לכל עורכי הדין. עשיתי זאת על חשבוני האישי. רציתי כי כל החברים יוכלו לראות במו עיניהם כי לא אמרתי דבר אשר הם לא שמעו מפי במשך כל שנות כהונתי.

אותה עת לא האמנתי כי שנים רבות יחלפו לפני שהציבור הרחב יבין כי כך אי אפשר להמשיך, וכי על המערכת לשוב ולהיות דמוקרטית ולא אוטוקרטיה של השופטים. כאשר אני קורא את הדברים שאמרתי לפני כמעט 25 שנים הם נראים בעיניי אקטואליים היום כאז:

היקף השפיטות

אינני חושב כי הכל שפיט. אני אף אומר את ההפך. זה לא נכון שהכל שפיט. אסור להכניס לבתי משפט סוגיות אשר אינן משפטיות, משום שבית משפט צריך רק לעשות משפט.

המחוקק קובע את הנורמות המשפטיות. אם הוא קובע נורמות אשר אינן נראות בעיני העם, העם יכול להחליפו. אך השופטים ממונים לכל החיים. הם אינם צריכים לקבוע נורמות. הם צריכים לפסוק לפי הדין. עליהם להכריע בחילוקי דעות קונקרטיים.

תפקידם של השופטים איננו לקבוע נורמות של מוסר. שופט אינו מורה בתורת המוסר… הוא ממונה אך ורק על פי כישוריו, לכאורה, להכיר את הדין ולפעול במסגרתו. בשום פנים לא ליצור נורמות מוסריות.

מזה שנים אני חוזר ומתריע כי מערכת בתי המשפט אינה עושה את תפקידה כראוי. בתי המשפט, במקום לעסוק בשפיטה ובמשפט עוסקים בכל מיני נושאים שברומו של עולם.

בכל הזדמנות אני חוזר ומתריע כי אסור שבית המשפט העליון יהיה מנכ"ל־על ואסור שיהיה מחוקק־על. הוא בסך הכל צריך לעשות משפט. לא יותר ולא פחות. רק לעשות משפט.

כל מי שמנסה לגרור את בית המשפט לתחומים לא לו, מזיק למערכת המשפטית. בית המשפט העליון לא צריך להיגרר לאותם תחומים".

סבירות ומידתיות

לכל שופט יש מטבע הדברים השקפת עולם משלו. אם הוא יתחיל לעבוד לפי השקפת עולם ולא לפי החוק אז הוא יתחיל לבדוק את הסבירות והמידתיות בהחלטה של הרשות השלטונית במקום לבדוק אך ורק אם היא נעשתה במסגרת החוק.

את הרשות השלטונית אנחנו בחרנו כדי שנוכל אם נרצה להחליף אותה אם היא לא פועלת כראוי. לכן המידתיות או הסבירות נגזרות מתוך זה שהחלטנו לתת לה את האפשרות לפעול במסגרת החוק…

אם אתה מתחיל לבדוק את הסבירות ואת המידתיות אתה בעצם אומר: אני המנהל. אתה שם את שיקול דעתך במקום שיקול דעתו. אני לא רק בודק אם הוא פועל בהתאם לחוק או לא, שזהו תפקידו של בית המשפט, אלא אני כבר בודק אם אני הייתי מחליט כך או אחרת. אבל לא בחרנו בשופט אלא בחרנו בשלטון.

הדבר המסוכן ביותר אשר יכול לקרות לבית משפט הוא כי שופט יהיה חופשי לעשות כל מה שבדעתו, וכל מה שנראה לו לפי השקפת עולמו כנכון וצודק. זו הסכנה הגדולה ביותר למערכת המשפט".

פרשנות יצירתית

יש לנו היום בעיה אמיתית עם בית המשפט העליון, בראשותו של השופט ברק, משום שאם עד לפני מספר שנים לקוח היה פונה לעורך דין ושואל אותו מה הדין במקרה כזה או אחר, אז עורך הדין היה אומר לו כי ההלכה היא כך וכך. הלקוח היה יכול להמשיך ולשאול מה הסיכויים לשכנע בעמדה הזאת את בית המשפט, ועורך הדין היה מעריך את הסיכוי בהיקף כזה או אחר. כתוצאה מזה היו מחליטים אם לנקוט או לא לנקוט בהליכים משפטיים.

היום זה בלתי אפשרי. היום עורך דין שמכבד את עצמו אסור לו לנסות ולהעריך מה תהיה התוצאה בהליך משפטי כזה או אחר. הוא אינו יכול. כל העסק מפסיק להיות רציני. מבחינת המערכת המשפטית זו מכה קשה, משום שלך תדע מי יהיה בהרכב שלך, מי יהיו השלושה כאשר אתה תגיע לבית המשפט העליון.

באותו רגע שאנחנו מגיעים לכך שמשפט איננו נעשה תמיד על פי הדין, ושופט מתחיל לחפש את הצדק ואת המוסר האישי שלו, את הגישות האישיות שלו, מערכת משפט איננה יכולה לתפקד כראוי וזאת התוצאה…

אתן דוגמה קטנה שמאוד מטרידה אותי: בנושא הסכמים היה מקובל עד היום לבדוק מה התכוונו הצדדים כאשר הם עשו את ההסכם. אם בין הצדדים היו חילוקי דעות, אז לפעמים היו מנסים להידרש לתחומים של פרשנויות. לאור פסיקותיו של השופט ברק הגענו למצב שבית המשפט קובע עמדה מסוימת לגבי חוזה והשלכותיו, פרשנותו ונפקותו, אפילו בניגוד לדעת שני הצדדים.

זה מצב אבסורדי — לא יכול להיות דבר כזה. הרי המקסימום שיכול להיות זה שבית המשפט יבוא ויגיד שהוא מקבל את הפרשנות של צד אחד ולא את הצד השני, או שלא יקבל את שניהם. אך אי אפשר לכפות עליהם דבר כאשר שניהם אומרים: לא לזה התכוונו".

טיפול בעתירות

למרות שבית המשפט העליון כל הזמן מתגאה ואומר כי הוא נאור ומתקדם, בג"צ כערכאה ראשונה ואחרונה קיים רק בישראל. אין בעולם מקום נוסף בו מתקיים הליך כזה של ערכאה ראשונה בבית המשפט העליון, ולא בכדי.

בתקופת המנדט ההליך הזה נכנס לבית המשפט העליון משום שהבריטים לא נתנו אמון בשופטים בני הארץ, ובערכאות הנמוכות השופטים היו בעיקר בני הארץ, אך בבית המשפט העליון ישבו שופטים בריטיים. לכן הם קבעו כי כל הליך נגד מוסדות הממשל יהיה רק בבית המשפט העליון, ובפועל אצל שופטים בריטיים.

זה מנוגד לתפיסה משפטית אשר אומרת כי צריכה להיות ערכאה ראשונה, שם שומעים עדות ומבררים את העובדות, ורק לאחר מכן ערכאה שנייה. בבג"צ אתה מגיע מיד במסלול ירוק לערכאה העליונה, שאין אחריה ערעור. בבג"צ לא שומעים עדים. יש לזה כמובן תוצאה נלווית. בית המשפט העליון מרגיש שהוא מנהל את המדינה משום שהכל מובא אליו.

לפי הנורמה המשפטית כל הליכי הבג"צ היו צריכים להתחיל בערכאות הנמוכות. אני מניח שאם זה ילך לערכאות הנמוכות קצב השפיטה יואץ, ההחלטות תינתנה במהירות והתוצאה תהיה שהשפיטה תחזור ותהיה במסגרת המשפט, ולא במסגרת של חיפושי צדק ערטילאיים.

בג"צ היה חוזר למקומו הראוי אם מערכת הממשל היתה מתנהגת כמערכת ממשל. הדוגמה של הנשיא ברק, שהוא מחפש ממאורות הגולה בבית המשפט העליון בארצות הברית, יכולה לשמש אותנו גם כאן. בית המשפט העליון שם דן בפרשיות כאלה ואחרות רק אחרי שהן התבררו ולובנו קודם כל בבתי משפט פדראליים.

עד שזה מגיע אליו, כעבור שנים, כמו בעניין חוקיות הפלות, נסיעה חופשית באוטובוסים וכיוצא בזה, אחרי שזה לובן ונטחן עד דק בכל הערכאות, זה גם מגיע לבית המשפט העליון והוא פוסק את מה שפוסק על־פי החוקה".

גם היום, במבט לאחור, איני חושב כי טעיתי באבחנות שלי. הכתובת היתה על הקיר. לא קשה היה לקרוא אותה. אך אימפריית השפיטה ומעצמת התקשורת עשו יד אחת כנגדי. הם הציגוני כעוכר ישראל. סכנה לדמוקרטיה.

הטיעון כאילו התראיינתי לעיתון חרדי כדי לנגח את המערכת המשפטית היה מופרך מעיקרו. את אותם דברים אמרתי לכל כתב של כל כלי תקשורת. אף אחד אחר לא טרח לפרסמם. שיתוף הפעולה עם מערכת המשפט היה חשוב בעיניהם יותר. שם ניתנו להם תדריכים. שם הם זכו לסקופים.

הבעתי את עמדותיי ברבים, בעל־פה ובכתב, משך כל שנות פעולתי כראש לשכת עורכי הדין. התוצאה היתה שבמקום להתמודד לגופו של עניין מול עמדותיי, העדיפו ראשי המערכת המשפטית לייצר נגדי סדרה של הליכים פליליים מופרכים כדי להציגני, בעזרת התקשורת, כעבריין מועד ובכך להרחיק ממני את עורכי הדין.

אותה עת הוצגו הדברים ככפירה בעיקר. כיום יש כבר רבים המבינים כי דווקא עמדותיי היו נכונות, וכי דרכו של השופט ברק מהווה פגיעה בדמוקרטיה ומזיקה לאמון הציבור במערכת המשפט.

חרמות ונידויים בהיעדר תשובה עניינית

כל עוד לא נתנו כלי התקשורת הארציים ביטוי לעמדותיי סבר השופט ברק כי הוא יוכל להכיל ולהעלים אותן מהציבור הרחב. אך כאשר עיתון יתד נאמן נתן להן ביטוי בחודש נובמבר 1996 (קראתם על כך בפרק הקודם) חשב כנראה השופט ברק כי אני מנסה להשיג גיבוי פוליטי לעמדותיי.

כדי למנוע זאת הוא שלח את קהל חסידיו למסע של שיסוי וביזוי נגדי במטרה לסלקני לא רק מעל פניו (אף כי ממילא לא ביקשתי להסתופף בחצרו) אלא גם מעיני הציבור הרחב לבל יישמעו דבריי ותיקלטנה עמדותיי אשר היו הפוכות לאג׳נדה אשר הוא עמל על הנחלתה.

הוא לא פעל כשופט. הוא לא פעל כפי שנשיא של בית משפט עליון אמור לנהוג. הוא פעל כאחרון הפוליטיקאים אשר המטרה מקדשת עבורם את האמצעים. הוא השתמש לרעה בכח המשרה שלו. הוא התעלם מגדר תפקידו.

הוא הפך חילוקי דעות אידיאולוגיים למסע חיסול אישי. הוא הודיע על הטלת חרם אישי עליי. הוא הודיע כי יחרים לא רק אותי אלא גם את הלשכה עד אשר תגנה אותי. הוא פנה לראשי המחוזות בלשכה ודרש מהם להוציא הודעות גינוי שאם לא כן יחרים גם אותם.

אני ראיתי במחלוקת בין השופט ברק לביני מחלוקת עניינית. לא העליתי על דעתי כי במטרה להעלים את ביקורתי הנכונה, תופעלנה נגדי כל מערכות האכיפה בהן שלטו השופט ברק ונאמניו, בצירוף התקשורת אשר השופט ברק היה יקירה בעקבות פסיקותיו על חופש הביטוי.

המטרה להביא לסתימת פי והפסקת כהונתי קידשה עבורם את כל האמצעים החל מפתיחת הליכים פליליים חסרי יסוד, עבור דרך זימונים מלאכותיים לחקירות משטרה תקשורתיות וכלה בהוצאת לשון הרע בכלי התקשורת.

השופט ברק הפעיל גם לחצים כבדים על ראשי הוועדים המחוזיים של הלשכה במטרה להביא לגינויי והדחתי. הוא ניסה לטפח אופוזיציה כנגדי גם בוועד המרכזי. הוא ניהל נגדי מתקפה אשר עיקרה היה הצגתי כראש החץ של מערכה חרדית נגד בית המשפט העליון.

הוא אמר אותה עת, כדי לעורר כלפיו אהדה בדעת הקהל, כי לאחרונה הוא זוכה להגנה בגלל איומים על חייו. הוא התלונן על ביקורתי כלפיו בציינו כי הוא היה פותח את מכתביו אליי במילים "דרור יקירי".

הוא "שכח" לומר כי אחרי ששמע את ביקורתי בשיחה איתו הוא חדל מלהשיב על מכתביי שכן כלולה בהם ביקורת על הנעשה בבית המשפט העליון ובקשת פגישה לצורך קידום פתרונות ראויים יותר למצב הבעייתי הקיים.

בין ראשי הוועדים המחוזיים היו כאלה אשר ייעצו לי להתנצל כדי שלא איפָגע אישית. לא חשבתי לעשות כן. הדברים שיקפו את עמדותיי. לא חשבתי כי עליי להתנצל עליהן. אדרבא. חשבתי כי ראוי שהמערכת המשפטית תשמע אותן ותתייחס אליהן כדי שתוכל לתקן את דרכיה.

אך הציבור לא ידע כל זאת. השופט ברק לא טרח לגלות לו, וכלי התקשורת לא נתנו כל ביטוי לעמדותיי. הנציגות הארצית של השופטים מיהרה להחרות ולהחזיק אחרי השופט ברק והחליטה "להחרים את אירועי הלשכה עד שהיו"ר שלה, עורך דין דרור חטר-ישי, יתנצל על הטענות אשר הטיח בבג"צ". היא עשתה זאת אף כי טענותיי היו נכונות גם אליבא דדעת המחוקק (כפי שקראתם בפרק "הבג"צ והחוק").

לחברי הלשכה כתבתי כי "מצער הדבר שדווקא נשיא בית המשפט העליון פותח במסע של חרמות ונידויים במקום להתמודד עם האמת. בית המשפט העליון בהנהגתו עוסק יותר ויותר בתחומים לא לו, ונקלע לפיגור בלתי נסבל במתן פסקי דין בתחום אחריותו".

הוספתי והדגשתי גם כי "הלחצים אשר הוא מפעיל על מחוזות הלשכה להוציא כנגדי הודעות גינוי הינם בלתי לגיטימיים מיסודם ופסולים מעיקרם".

ביום 12.12.1996 דווח בתקשורת כי "הסיכויים להדיח את חטר-ישי מתפקידיו הינם קלושים שכן הוא נהנה מרוב איתן במוסדות הלשכה", וביום 16.12.1996 דווח בתקשורת כי "הועדים המחוזיים בלשכת עורכי הדין סירבו לגנות את חטר-ישי".

באותה ידיעה צוין כי לדעת הוועדים המחוזיים "ראוי כי יתקיים דיון בשאלות כבדות משקל כמו באשר להיותו של כל עניין שפיט אם לאו, וייעול המערכת המשפטית באופן אשר ימנע פיגורים במתן פסקי דין".

בהמשך אותה ידיעה צוין כי "ועד מחוז תל אביב דחה הצעה להדיח את חטר-ישי ברוב של 16 כנגד 1" וכי "ועד מחוז ירושלים קרא לצדדים לשבת ולדבר לגופו של עניין על הבעיות שהתעוררו". אך השופט ברק לא הגיב. הוא לא רצה לקיים דיון. הוא רצה ליישם את האג׳נדה שלו.

תחילה הוא היה בטוח כי החרמות והנידויים יביאו להדחתי. לאחר מכן הוא היה בטוח כי מסע השיסוי התקשורתי יגרום לי להתקפל ולהתנצל. הוא הופתע כי כל הערכותיו התבדו.

ראש המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין אותה עת, עורך דין יהודה טוניק, עמד כצוק איתן לידי. כעורך דין מנוסה הוא חיסל באיבו כל ניסיון של האופוזיציה הקולנית להציג מצג שווא של הסתייגות הלשכה מדברי.

בגישתו העניינית והשקטה, עם חוש ההומור האופייני לו, עם יכולתו להתאים לכל מצב סיפור בעל לקח מתאים, או בדיחה בעלת הקשר ענייני, הוא השכיל לנווט את המועצה הארצית של הלשכה בשום שכל ובמאור פנים. פגישתו עם השופט ברק במטרה להחזיר את הדיון לגופו של עניין במקום לגופו של אדם — לא צלחה.

בין חברי הוועד המרכזי בלטו ארבעה (עורכי הדין ישראל כלוף, יראון פסטינגר, סמי סמואל, בני שטרס), אשר עמדו גם הם לצדי כחומה בצורה.

את עורך דין סמי סמואל הכרתי רק מפעילותי בלשכה. הוא היה אחד מוותיקי עורכי הדין, והיה פעיל בלשכה שנים רבות. הוא עמד בראש רשימה משלו. היה לו עמוד שדרה מוצק, פיזי וגם רעיוני. הוא היה איש רעים להתרועע. תמיד מחייך. תמיד שמח. ידעתי כי אפשר לסמוך עליו בכל הצבעה, גלויה או חשאית. הוא אף פעם לא איכזב. הוא היה מוכן להיאבק על עמדותיו.

את עורך דין ישראל כלוף הכרתי עוד לפני כניסתי לפעילות בלשכה. הוא התמחה במשרדנו. כאיש צנחנים הוא לא ידע פחד. בתפקידו כחבר בוועדה למינוי יועצים משפטיים לחברות ממשלתיות הוא נאבק למען פיזור המינויים בין החברים.

הוא התנגד נמרצות למינוי בנו של השופט ברק ובנו של השופט זמיר כיועצים משפטיים של חברה ממשלתית־עירונית, חלמיש, זמן קצר לאחר שקיבלו רישיון לעריכת דין. כיו"ר הוועדה להטבת תנאי המעצר של חשודים הוא פעל רבות לתיקון המצב המחפיר. לימים הוא נבחר לכהן כראש המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין. החברים הבינו מי מוכן להיאבק למענם.

את עורכי הדין יראון פסטינגר ובני שטרס הכרתי רק מפעילותי בלשכה. הם היו צמד חברים עוד משנות לימודיהם בפקולטה למשפטים בירושלים. למדתי להכיר ולהוקיר את פעילותם במשך השנים. הם לא נרתעו מכל מאבק. דעותיהם היו ברורות, נחרצות ומבוססות. האידיאולוגיה שלהם היתה צרופה.

בני שטרס נהרג בטרם עת בתאונת דרכים אומללה בדרכו מבית המשפט המחוזי בנצרת אל משרדו בקריות. הוא היה גדול גוף, וענק של טוב לב. לבו כאב על כל מעשה חמס. הוא נלחם את מלחמתם של דלי העם, אלמנות ויתומים. היה לו היגיון חריף ושכל ישר. דבריו היו תמיד קצרים וקולעים. ממצים ומדויקים.

יראון פסטינגר פעל רבות כיו"ר הפורום לענייני נזיקין בלשכת עורכי הדין למניעת כל פגיעה בנפגעים על דרך של הפחתת זכויות בטיעונים שונים ומשונים. הוא סיכל את כל הניסיונות החוזרים ונשנים בנושאים אלו, תוך כתיבת תזכירים מפורטים, הופעה בפורומים שונים אשר עסקו בכך וייצוג הלשכה בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת. הישגיו היו מפוארים.

ניסיונו של השופט ברק להשיג הצהרות גינוי כנגדי נכשל כישלון חרוץ. כאשר יש בוועד המרכזי חברים כאלה, ראש לשכה אינו צריך לשמור על גבו. כאשר בראש המועצה הארצית עמד איש מקצוע אציל נפש כמו עורך דין יהודה טוניק, אי אפשר להסיט את הלשכה ממסלולה או להסית את חבריה כנגד העומד בראשם.

שני המוסדות המרכזיים של הלשכה דחו ברוב מרשים את ניסיונותיו של נשיא בית המשפט העליון להשיג החלטות גינוי כנגדי. הדבר הדהים את התקשורת אשר היתה בטוחה כי מסע השיסוי הארסי שהובילה נגדי באופן יום־יומי יניב לפחות גינוי חד־משמעי ודרישה מפורשת לסלקני מתפקידי. השופט ברק והתקשורת שגו קשות גם בנושא זה.

החרם של השופט ברק עליי ועל הלשכה לא הצליח. המוסדות המרכזיים של הלשכה — הוועד המרכזי והמועצה הארצית — דחו כל ניסיון לגנות אותי. גם הוועדים המחוזיים לא נשברו. כל לחציו של השופט ברק עלו בתוהו. דבריי שיקפו דעת רבים אשר פחדו לדבר בגלוי, אך גם לא היו מוכנים להיכנע ללחץ הברוטלי לגנותי על אמירת דברי אמת.

כל מה שאמרתי היה נכון. זה בדיוק מה שחרה לשופט ברק. הוא ידע שאני צודק. הוא ראה גם כי החרם אינו מניב את הפירות הרצויים של נידויי והפקרתי. במערכת המשפטית לא היה תקדים לחרמות ונידויים. אסור כי כלי כזה ישמש בידי מערכת המשפט. החוק הפלילי מגדיר זאת כשימוש לרעה בכח המשרה. בישיבת המועצה הארצית של הלשכה ביום 24.12.96 ציינתי כי:

נושא החרם אשר הטיל נשיא בית המשפט העליון ציער אותי מאוד. אני לא חושב שהוא במקומו. אני לא חושב שזה מוסיף למערכת השפיטה. זה לא היה דבר שאני לקחתי או יכולתי לקחת בחשבון.

העובדה הזאת שהוכרז חרם, למרות שהוא חסר כל הצדקה, עצם הכרזתו משפיעה במידה מסוימת על הראייה הנכוחה שאנו צריכים לראות את הדברים.

בסופו של דבר שופטי בית המשפט העליון הם אלה אשר מהללים תמיד את חופש הדיבור וחופש הביקורת. את מה שהם מהללים לגבי אחרים, אין הם רוצים להחיל על עצמם…

לא יזמתי ריאיון כזה או אחר בעיתון יתד נאמן. כן יזמתי בנושא דיון עם נשיא בית המשפט העליון. אני מניח שחלק מהחברים זוכרים כי פנינו אליו בזמנו והעלינו בפניו את הדברים אשר מטרידים אותנו לגבי תפקודה של מערכת המשפט.

כולנו קיווינו כי יהיה שינוי. למרבה הצער — השינוי המיוחל לא בא. אחרי שהשינוי לא בא התקיימו דיונים נוספים בוועד המרכזי. המסקנה היתה כי אנו לא יכולים לשבת ולהחשות.

אני מקבל תלונות מעורכי דין אשר חוזרים מבית המשפט העליון ודוחקים בי: אנחנו לא יכולים להמשיך כך. אנו מציעים לעשות שביתה ולהפסיק להופיע. אני לא בעד חרמות ולכן פניתי לנשיא בית המשפט העליון ביוני 1996 וכתבתי כי:

׳אנו ערים לכך כי ההליך של ביעור הערעורים האזרחיים נועד אך ורק לשמיעה של ערעורים בהם הוגשו סיכומים בכתב והתעורר צורך ללבן נושא מסוים. אלא שאם כך הוא אזי לא ברור מי מבין חברי ההרכב הצליח לקרוא, ולזכור כי קרא, את כל הערעורים הנשמעים מדי יום.

אומרים החברים כי הרושם המתקבל הוא כי לא תמיד כל חברי ההרכב בקיאים בחומר. לעיתים חלקם גם מתקשה אפילו להיראות ככזה. לבאי היכל המשפט נדמה כאילו הליך מזורז זה נועד לייתר את הצורך לכתוב פסק דין מנומק ומבוסס, תוך הנעת הצדדים לחזור מהערעור או להסכים לפשרה על ידי איום בלתי מרומז בהטלת הוצאות.

למרבה הצער המבצע נמשך עדיין, ונקבעים 25-20 ערעורים אזרחיים ליום שמיעה. כבדה עליי בקשת חבריי להציע לקיים עמך מפגש נוסף במטרה לנסות ולפתור את הבעיה. אני וחבריי נשמח להתאים עצמנו למועד כרצונך אם תיאות לקיום פגישה״.

לצערי הרב לא נעניתי. אני מניח כי לא נעניתי מסיבה אחת פשוטה: הבעיה היא בעיה של אמת. כולנו מבינים שכאשר יש כמות כזאת של ערעורים ושל בג"צים ויש מספר כזה של שופטים, קשה להתמודד עם הבעיה.

כאשר הוגשו לבית המשפט העליון בזמנו מעל 1,200 עתירות כל שנה לא היו שופטיו יכולים פיזית לשמוע גם ערעורים. מי שחשב כי אפשר לפתור את הבעיה על ידי כך שיוסיפו להם מתמחה או עוזר ורצה לקבל פסק דין ממתמחים או עוזרים, אין דרכי בדרכו.

צריך לקבוע סדרי עדיפויות — מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. יש מי שחשב כי מה שחשוב יותר זה הבג"צים ואת הערעורים צריך להוריד למטה למחלקות ערעורים. אבל הלשכה דנה בנושא של מחלקות ערעורים ופסלה את זה מכל וכל.

לא רק הלשכה, אלא גם נשיאו של בית המשפט העליון בעבר, השופט משה לנדוי, אשר עמד בראש ועדה אשר בחנה את מבנה בית המשפט. מסקנתה של אותה ועדה היתה כי זו שיטה פסולה לחלוטין.

עכשיו שוב מעלים את השיטה הפסולה הזאת מהארכיון. מדוע? כי צריך לטפל בבעיה. אבל צריך לטפל בה, ואשתמש בביטוי של ילדים, מלהפך. תסלחו לי שאני משתמש בשפה של ילדים, אבל כאשר נשיא בית המשפט העליון משחק איתנו בברוגז זה משחק של ילדים…

כבר לפני 8-7 שנים פניתי בכתב לנשיא בית המשפט העליון ולשר המשפטים, הגורמים אשר על פי חוק הם אלה אשר מופקדים על מתן היתר לשופטים לעסוק בעבודה נוספת. הצעתי להטיל איסור על פעילות נוספת לשופטים בכל תחום שהוא, תוך אישור חלופי של שנת שבתון לכל שופט. הצעתי גם כי ניתן יהיה לקבל אותה במפוצל ובלבד שאין פסקי דין בצנרת.

אמרתי כי אפשר יהיה לנצל שנה כל 7 שנים, או חצי שנה כל 3.5 שנים, או רבעון כל שנה וחצי, ובלבד שכל שופט אשר יוצא לשבתון ישאיר את שולחנו נקי מפיגור. ההצעה לגבי שנת שבתון התקבלה, אבל המצב של המשך הרצאות של שופטים במכללות נמשך.

מכללות זה מוסד פרטי. לא יכול להיות מצב ששופטים ירצו במכללות. אני חושב כי כל מי שמכבד את המערכת המשפטית, ואני נמנה על מכבדיה, יבין כי שופט לא צריך להרצות ולקבל שכר ממוסד פרטי…

כולנו רוצים כי תהיה לנו מערכת משפט אשר תיתן בזמן את השירות לציבור. כולנו רוצים כי תהיה לנו מערכת משפט אשר נוכל גם לפאר אותה וגם לומר ללקוחותינו: הפתרון לבעיה נמצא בבית המשפט. אנו מציעים לכם לפנות לערכאות.

אך מי כמונו יודע כי כיום פחות ופחות עורכי דין מציעים לציבור לפנות לערכאות. פחות ופחות עורכי דין מופיעים בערכאות. יש לנו בעיה. בבתי המשפט יש בעיה. עם הבעיה הזאת אנו צריכים להתמודד".

עצם הטלת החרם העידה על כי השופט ברק החליט להתמודד עם הבעיה בדרך פשוטה: לסתום את פיו של מי שמדבר עליה. הוא הטיל עליי גם חרם אישי וגם חרם מערכתי — מטעם מועצת השופטים. התנהל נגדי מאבק חסר מעצורים, תקשורתית ומשפטית.

עודני זוכר כי לאחר סיום אחד הדיונים בלשכה, ביוצאי עם חברי בשעת ערב מאוחרת מבניין הלשכה, החלפנו מילות סיכום אחרונות על המדרכה לפני שניפרד איש לדרכו. על פנינו חלף אותה עת איש רם קומה והדור פנים. היה זה ראש אמ"ן לשעבר, בנימין ג׳יבלי, אשר מעשיו מפרשת טוביאנסקי ועסק הביש נבחנו בזמנו על ידי אבי לבקשת ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון.

הוא ידע מהתקשורת על המהומה המתרחשת סביב המשך כהונתי. הוא זיהה אותי ועצר כדי לשאול מה הוחלט. יראון פסטינגר השיב לו בחיוך: המעז מנצח. הוא לחץ את ידי והמשיך בדרכו לקונצרט התזמורת הפילהרמונית.

אך לצערי לא זכיתי לראות בתקופת כהונתי בניצחון גישתי. השופט ברק היה בשיא כוחו וזכה לתמיכה של כל המערכת הפוליטית וכלי התקשורת. אנשיהם לא הבינו כי הם משרתים דפוסי פעולה פסולים של מי שדברי חלקות וסיסמאות שווא בפיו, ומעשים של הרס הדמוקרטיה ושיבוש מערכות השלטון בפעולותיו.

בינתיים חלף זמן והציבור מתחיל לקלוט כי משהו לא טוב עובר על מערכת המשפט. לטובתה של מערכת המשפט ולטובת הציבור הרחב אני מקווה כי התיקון הדרוש לא יתעכב עוד.

מערכת המשפט במבצע לסיכול ממוקד נגדי

הניסיון להביא להפסקת כהונתי באמצעות הגשת הליך פלילי מופרך נגדי

לקראת סיום תקופת כהונתי הראשונה כראש הלשכה חשב כנראה מי שחשב בראש המערכת המשפטית כי רצוי למנוע ממני כהונה שנייה במטרה לסתום את פי. אין לי הסבר אחר לעובדה כי ערב הבחירות לראשות הלשכה ביוני 1995 התפרסמה ידיעה מרעישה בעיתונות לפיה פרקליטות מחוז ירושלים בודקת חשד לעבירות של העלמת מס מצד ראש הלשכה. זה לא השפיע על חבריי בלשכה ונבחרתי לכהונה שנייה ברוב מרשים (שני שליש).

אבל הידיעה נשמעה לי מוזרה וחשודה שכן מצד אחד לא ידעתי על כל מס אשר העלמתי, וגם רשויות המס לא ייחסו לי כל העלמת מס. מצד שני אני מתגורר בתל אביב ולכן לא היה ברור לי מה לפרקליטות מחוז ירושלים ולי.

אחרי הבחירות התפניתי לעניין וביקשתי מעורך דין אבי אלתר, אשר שימש קודם לכן כיועץ המשפטי של אגף מס הכנסה, לנסוע עמי אל פרקליט מחוז ירושלים, משה לדור, כדי לברר את העניין.

התברר לי כי גורמים שונים בפרקליטות מנסים לבשל לי תיק פלילי בנושא אזרחי (חילוקי דעות מול רשויות המס לגבי סיווג הכנסה מסוימת) אשר אינו נוגע לי אלא לבעלי אותה הכנסה (אבי ושותפו). הם החזיקו במטע שקדים אליו פלש אדם כלשהו והניח שם (על העצים וביניהם) 25,000 טון של גרוטאות מתכת.

שותפו של אבי גילה את הפלישה ודרש מהפולש לפנות את השטח תוך תשלום פיצוי בגין הנזק שנגרם. הפולש טען כי קיבל רשות להיכנס לשטח מאדם כלשהו אשר הציג עצמו כבעלים, והסכים לפנות את השטח תוך תשלום הפיצוי. אך הבטחה לחוד וביצוע לחוד — את השטח הוא לא פינה ופיצוי הוא לא שילם.

הגשתי נגדו תביעת פינוי בהליך מקוצר (אשר אינו מאפשר פיצוי כספי במסגרתו) והוא ניסה להתגונן בטענה כי שותפו של אבי הרשה לו להיכנס לשטח. השופטת הגדירה את טענתו במילים "הגנת בדים" ונתנה צו לפינויו. הוא לא קיים את הצו ולהוצאה לפועל לא היתה דרך לפנות כמות כזו של גרוטאות.

הגשתי נגדו איפוא תביעה כספית שהתייחסה אל הרווחים הכספיים אשר הוא עשה משימוש בקרקע לא לו. החשש לפגיעה בכיסו הכריע. הוא הסכים לפנות את השטח תוך פרק זמן קצוב ומוגדר ותשלום פיצוי על הנזק שגרם.

הסיכום היה שהוא יפנה את השטח בעבודה רצופה של שתי משמרות ובכח אדם ואמצעים (מנופים ומשאיות) מלאים, כאשר ככל שיידרש יעבור לשלוש משמרות אם יתאפשר הדבר מבחינת הסביבה.

בסופו של יום הוא לא פינה את השטח במועד (שכן השלים את הפינוי באיחור של כמה חודשים) אך שילם את סכום הפיצוי המוסכם.

אבא קיבל סכום של 150,000 ש"ח ודיווח עליו לרשויות המס כפיצוי הוני אשר אינו חייב במס. שותפו השאיר בידיו סכום גדול יותר (250,000 ש"ח) אף כי הם היו בעלי זכויות שוות, ודיווח על חלקו (50,000 ש"ח) כהכנסה חייבת (אולי עבור פעילותו בפינוי) ועל היתרה כפיצוי הוני שאינו חייב במס.

במשך כל ארבע השנים שחלפו מאז הדיווח לא פנו רשויות המס אל אבי ושותפו בדרישות כלשהן וגם לא הוציאו להם שומות מטעמן, אף כי ביררו את מהות התשלום איתי ועם שותפו של אבי כבר בשנת 1992.

פרקליט מחוז ירושלים, משה לדור, סירב לדבר איתי אך הסכים לדבר עם עורך הדין אבי אלתר. המתנתי בחוץ לסיום השיחה, ואז הבינותי מעורך דין אבי אלתר כי הפרקליטות מנסה לייחס לי עבירות מס הזויות לפיהן לא דיווחתי על הכנסה שלא היתה לי מנכס שלא היה שלי.

בעל הנכס, אבי, פנה מיד אל פרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש, אשר זמן קצר לאחר מכן מונתה בתמיכתו והמרצתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, כשופטת בבית המשפט העליון כדי שתוכל להחליף אותו בראשות בית המשפט העליון.

אבא לא העלה על דעתו כי מערכת משפטית עשוייה לעוות משפט ביודעין כדי להרוס יריב אידיאולוגי. הוא חשב כי פרקליטת המדינה תנהג כדין וציין במכתבו כי:

תמה אני על ניסיונך ליחס לבני זכויות בקרקע השייכת לי. בעצם יחוס זה את מאשימה גם אותי ברישום כוזב בספרי האחוזה. לכך איני יכול להסכים בשום פנים ואופן. לא זו בלבד, אף נשגב מבינתי הכיצד רואה את כרישום פיקטיבי רישומו של רכוש שנקנה על ידי כאשר בני דרור טרם הגיע לגיל מצוות…

קשה לי שלא להבחין כי צירופו המלאכותי של בני לתיק הינו ניסיון להופכו לחשוד בתיק פלילי. עצם הכללת שמו לגבי קרקע ו/או הכנסה שאינן שלו, הינו פסול לחלוטין…

הסכום הנ"ל, אשר שולם לפני 6-5 שנים כפיצוי לנזק שנגרם לחוכרי הקרקע הנ"ל, אינו חייב כלל במס, ואף לא נדרש עד כה תשלום מס בגינו. לפי חוות דעת מקצועית שקיבלתי מבר־סמכא, פיצוי ששולם בגין נזק שגרם פולש לקרקע הנ"ל אינו חייב כלל במס.

ויכוח בין פקיד המס הרוצה לגבות את המירב, לבין הנישום שאינו צריך לשלם יותר מאשר הוא מחויב על פי דין, הינו לגיטימי.

אך מכאן ועד לקיום הליך פלילי כלשהו, בגין נתונים שנמסרו לרשויות המס לפני שנים ולא הביאו אותן לכל פעולה של ערעור על הדו"ח שנמסר להן בזמנו — רב הפער עד כדי הבעת סלידה מעצם האפשרות שמצב כזה מתרחש…

בחשוכים שבמשטרים היתה המערכת המשפטית קובעת את האמת שלה ללא כל קשר לעובדות, על מנת להשיג הרשעה ׳ולחסל׳ ציבורית את דמות המטרה. אני מקווה שבפרקליטות לא נוהגים כך".

תקוותו של אבא היתה לשווא. המטרה הפסולה לסלקני מתפקידי קידשה עבור ראשי המערכת המשפטית את האמצעים, פסולים ככל שהיו. הם חשבו כנראה כי קיומו של תיק פתוח כנגדי יגרום לי להגביל את הביקורת שלי על הנעשה במערכת המשפט אשר נכנסת לתחומים לא לה ומפגרת בשפיטה בתחומים בהם היא אמורה לפעול. הם טעו.

עברה עוד שנה במהלכה קיימתי עימותים רבים מול מערכת המשפט והעומד אותה עת בראשה כנשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, עד אשר זמן קצר אחרי פרסום עמדותיי בעיתון היחיד אשר ביקש לראיין אותי (קראתם על כך בפרק "פרסום עמדותיי בעיתון יתד נאמן") שמעתי בחדשות הערב בטלוויזיה כי הוגש נגדי כתב אישום המייחס לי עבירות של העלמת מס.

מערכת המשפט השתמשה בנשק יום הדין אותו שמרה לעצמה למקרה הצורך והגישה נגדי ביום 18.12.96 כתב אישום מופרך אשר גרר אחריו עתירה להדיחני מתפקידי לאור עצם הגשתו.

סירבתי לשחק את המשחק. השבתי לעתירה כי נבחרתי לתפקיד על בסיס עמדותיי אשר מבקרות את פעולתה של המערכת המשפטית, ואסור לבית המשפט העליון להביא להפסקת כהונתי על בסיס כתב אישום מופרך אשר מוגש רק במטרה להביא להפסקת כהונתי.

עם זאת התפטרתי מתפקידי בוועדה לבחירת שופטים עקב הגשת כתב האישום המופרך כנגדי. לא חשבתי להשעות עצמי מכהונתי כראש הלשכה, אך חשבתי כי אין זה ראוי שבעודי נאשם, אפילו במסגרת כתב אישום אשר הגשתו נגועה בשיקולים זרים ונועדה להעבירני מכהונותיי, אמשיך לכהן כחבר בוועדה הממנה שופטים.

בישיבת המועצה הארצית של הלשכה, ביום 24.12.96, הסברתי את החלטתי וציינתי כי:

לצערי הוגש נגדי כתב אישום על לא עוול בכפי, ללא כל יסוד. חורשי רעתי מנסים ליחס לי הכנסה שלא שלי מרכוש שלא שלי.

אני מצטער כי הדברים הגיעו לרמה כזאת, אבל משהגיעו — תאמינו לי שבשדה המשפטי הזה אני יודע להתמודד. אני מקווה כי כתוצאה מההתמודדות אולי תקבענה נורמות במערכת המשפטית לגבי מי שמגיש כתב אישום ללא כל יסוד.

כל השנים אמרתי כי עורך דין שמופיע בבית משפט לא יכול להיות חבר בוועדה לבחירת שופטים. אני יודע שהיו חברים אשר חלקו עליי וחשבו כי דווקא הניסיון בבתי המשפט הוא חשוב. אני חשבתי כי למראית עין ולמניעת לזות שפתיים חשוב לקבוע כלל שכזה.

שנים ניסיתי לקבוע כלל כזה בדיוני המועצה הארצית, וללא הצלחה. בסופו של דבר הצלחתי להעביר את זה בחוק בכנסת.

משנבחרתי לוועדה לבחירת שופטים חדלתי להופיע בבתי משפט. משנגזר עליי עכשיו להופיע בבית המשפט, אפילו כנאשם בהליך פלילי מופרך, אין לי ספק כי אני לא יכול להמשיך לייצג את הלשכה בוועדה לבחירת שופטים.

אני מקווה כי הדיון בבית המשפט יהיה קצר ביותר. פניתי לפרקליטות לקבל את החומר, אך לצערי טרם קיבלתי. פניתי על כך בתלונה לפרקליטות המדינה ולמבקרת המדינה. לא יכול להיות שאני אפנה לקבל את החומר ויגידו לי: זה יהיה מוכן בסוף החודש. קיוויתי כי שבוע מקבלת החומר יתחיל ההליך ויתקיים מדי יום ביומו, כדי שניתן יהיה לתת פסק דין תוך זמן קצר ביותר.

הודעתי על התפטרות מחברותי בוועדה. אני מבקש מכם לבחור במר חיים קלוגמן — מנכ"ל הלשכה — כנציג נוסף של הלשכה בועדה לבחירת שופטים".

לא היה מועמד נוסף. הצעתי התקבלה. מר חיים קלוגמן נבחר פה אחד.

תקוותי כי ההליך המשפטי המופרך נגדי יישמע מיום ליום לא התממשה. השופטת של בית משפט השלום משכה את הדיונים. הפרקליטות סירבה לכל הצעותיי לקצרם. זכור לטוב ההרכב של בית המשפט המחוזי אשר קבע מועד קרוב לשמיעת הערעור, ונתן פסק דין תוך חודש ימים.

מיד לאחר זיכויי הודיע חיים קלוגמן על התפטרותו מתפקידו בוועדה לבחירת שופטים. הצגתי מחדש את מועמדותי ונבחרתי ברוב מכריע של 25 מול 2.

מופרכות האישומים אשר הוגשו נגדי בעבירות של העלמת הכנסות

בכתב האישום המופרך אשר הוגש נגדי יוחסו לי האשמות שווא של עבירות מס שונות כאילו במשך שנים לא דיווחתי על הכנסות מנכס מסוים וכי עשיתי זאת במטרה להעלים מס. העונש שהיה צפוי לי בגינן היה 42 שנות מאסר.

מיד עם הגשת כתב האישום, ובמשך התקופה של השנה וחצי בה התנהל המשפט, חגגה התקשורת על הכותרות של "ראש הלשכה נתפס בקלקלתו", "ראש הלשכה הוא מעלים מס".

היה זה חלק ממסע שיסוי נגדי אשר ראשיתו בקריאה של השופט ברק להחרים אותי (כפי שקראתם בפרק "חרמות ונידויים בהיעדר תשובה עניינית"), והמשכו בעיוות מכוון ושקרי של הצגתי כעבריין כתוצאה מהגשתו של כתב אישום מופרך המייחס לי העלמת הכנסה לא לי מנכס לא שלי.

קשה להאמין כמה רוע ורשע נדרשו מצד בכירי מערכת המשפט כדי לנצל לרעה את כח המשרה שבידם לצורך הגשת כתב אישום מופרך בידיעה מראש לא רק כי אין להם כל ראיה אשר יכולה לאשש את האמור בידו, אלא גם כי כל הראיות שבידם רק מפריכות את האמור בו.

העובדה שלא הייתי צריך לדווח על הכנסות אלו שכן הן נבעו מנכס של אבי, אשר דיווח עליהן בדוחות המס שלו, לא הרתיעה את הפרקליטות. כדי לעקוף את הבעיה נטען בכתב האישום ההזוי אשר הוגש נגדי כי הנכס רשום אמנם על שם אבי אך הוא למעשה שלי.

היתה זו טענת שווא שכן אבי רכש את הזכויות בנכס בשנת 1959 בעודי נער עול ימים. הטענה כי הוא עשה כן כאיש קש שלי היתה מלכתחילה זלזול באינטליגנציה. הטיעון של הפרקליטות היה מופרך על פניו. לא היה לו כל יסוד.

רשויות המס ידעו כי הנכס אינו שלי. הן לא הוציאו לי כל שומה בגין ההכנסות מהנכס. הן לא ייחסו לי העלמת הכנסות, הן לא ייחסו לי כוונה להעלים מס. זה לא מנע מראשי מערכת המשפט להעמיד אותי לדין בגין עבירות מס שלא היו ולא נבראו. איני מכיר כתב אישום אחר שהתבסס על טענות חסרות כל ביסוס ראייתי אשר הרשות הרלוונטית לגביהן, רשות המיסוי, אינה מגבה אותן.

כתב האישום המופרך שהוגש נגדי לא התבסס על עובדה כלשהי, וגם לא נתמך בראיה או עדות כלשהי. מלכתחילה לא היה לו כל יסוד. הוא נועד להציגני כראש לשכה מעלים מס כדי להביא לפרישתי מכהונתי כראש הלשכה.

את כתב האישום נגדי הגיש פרקליט מפרקליטות המדינה בירושלים, יעקב

כהן, אשר קיבל לצורך כך קידום ומונה לפרקליט מחוז תל אביב לענייני מיסוי וכלכלה. לא ידעתי אותה עת כי בפרקליטות מחוז ירושלים אמרו לפרקליטות המדינה כי

אין יסוד לכתב האישום ולכן נבחר פרקליט אחר אשר היה מוכן לרצות את הממונים עליו.

רק לאחר שנים טרח מי שהיה אותה עת פרקליט מחוז ירושלים ולימים פרקליט המדינה (משה לדור) לומר לי כי בתפקידו כפרקליט מחוז ירושלים הוטל עליו לטפל בתיק אך הוא החליט כי אין יסוד להגיש נגדי את כתב האישום ולכן הועבר התיק לפרקליט אחר אשר קיבל קידום לתפקיד של פרקליט מחוז לצורך כך.

ראיתי בכך התחסדות גרידא. לא טרחתי לומר לו כי אם זאת היתה דעתו היה ראוי כי יכתוב על כך מזכר בתיק כדי למנוע מאחרים את חזקת תום הלב כאשר ינצלו לרעה את כח המשרה כדי להגיש כתב אישום מופרך.

הכללים המחייבים אותה עת לגבי נקיטת הליכים פליליים כנגד איש ציבור חייבו החלטה של היועץ המשפטי לממשלה ומתן זכות שימוע לפני הגשת כתב אישום. היועץ המשפטי לממשלה אותה עת, מיכאל בן יאיר, אמר כי הוא לא היה מעורב בהחלטה זו אשר ניתנה על ידי פרקליטת המדינה אותה עת, עדנה ארבל. להגשת כתב האישום לא קדמה כל הזמנה לשימוע. לא עמדתי על זכותי זו.

היה ברור לי כי מי שהגיש נגדי כתב אישום חסר שחר יצהיר, כמצוות אנשים מלומדה, כי הוא מתכוון לקיים את השימוע בנפש חפצה ובאוזן כרויה אף כאשר ברור לו כי מדובר בהצהרת כזב. אמרתי כי את חפותי אוכיח בבית המשפט.

החלטתי לייצג את עצמי. זה אינו מקובל מקצועית, אך הייתי בטוח ביכולתי לראות את הדברים עניינית ולא אישית. אני אוהב לשחק שח עם עצמי. פעם עשיתי זאת על הלוח עצמו, כאשר אני מחליף צדדים עם כל מהלך. היום אני עושה זאת מול המחשב.

התיק נקבע לדיון בפני השופטת הדסי־הרמן, בעלת חמש שנות ותק שיפוטי אותה עת. ניסיונה המקצועי היה בעיקר בנושאי תכנון ובנייה כעורכת דין במחלקה המשפטית של עיריית פתח תקווה. הערכתי כי נבחרה במיוחד לדון בתיק זה לאור התוצאה המצופה ממנה.

ייצגתי את עצמי במשפט. לא רציתי לשחק את המשחק המקובל. ידעתי כי אני מסוגל לעשות את ההפרדה המקצועית הדרושה בין נאשם לבין סנגור. הדגשתי כי לרשויות המס אין כל טענה נגדי. הן לא מייחסות לי הכנסות כלשהן אשר לא פורטו בדו"חות המס שלי, ואינן טוענות כי ההכנסות הנזכרות בכתב האישום כהכנסות שלי הן שלי. ציינתי כי אין ולא היה תקדים להגשת כתב אישום על העלמת הכנסות במטרה להתחמק ממס כאשר רשויות המס אינן דורשות ממני כל מס.

כדי להבליט את האבסורד ביקשתי להצהיר לפרטיכל כי גם לא דיווחתי על הכנסותיי מהשכרת בניין האמפייר־סטייט בניו יורק וגם לא על הפסדיי מחברת התעופה טי.וו.אי (אחת מחברות הטיסה הגדולות בעולם אותה עת) אשר מקוזזים זה כנגד זה. אמרתי זאת בפנים רציניות, כביכול מודה באשמה.

השופטת לא הבינה את הציניות שבדבר ושאלה אם אני רציני. השיבותי כי מידת רצינותי כמידת הרצינות של כתב האישום המופרך. הדגשתי כי לא יכול להיות כנגדי אישום בהעלמת הכנסות מנכס כלשהו כאשר נכס זה אינו שלי כלל, וכי לא יכול להיות נגדי אישום בהעלמת מס כאשר רשויות המס אינן טוענות כי העלמתי מס. כולם ידעו כי ההכנסה לא היתה שלי ולא הייתי חייב בכל מס בגינה.

כדי לקצר את הדיונים ביקשתי כי יוגש כל החומר אשר בידי התביעה. הודעתי כי אני מוכן לוותר על חקירה נגדית של נותני ההודעות ומבקש כי נסכם במקום.

ציינתי כי בכל החומר אשר בידי התביעה אין אף ראיה אשר תומכת בכתוב בכתב האישום. הבהרתי כי כתב האישום המופרך הוגש במטרה להביא לסיום תפקידי כראש לשכת עורכי הדין, אך איני מתכוון להשעות את עצמי חרף עתירה אשר הוגשה נגדי לשם כך.

ביקשתי לקיים בירור מהיר של המשפט. שלא במפתיע התביעה התנגדה לכך. היה נוח למערכת המשפטית למשוך את ההליך זמן רב כדי להעסיקני בטיפול בו במקום בביקורת עניינית על המערכת עצמה.

המערכת המשפטית הצליחה למשוך את ניהול ההליכים למעלה משנה מתוך ידיעה כי הם מופרכים מעיקרם, אך כל עוד הם מתקיימים ניתן להרוס את שמי הטוב באמצעות כתבות קבועות בעיתונים על ראש לשכה מעלים מס ודרישות כי אפרוש מתפקידיי הציבוריים.

השופטת זיוה הדסי־הרמן שיחקה את המשחק אליו לוהקה. היא משכה את ההליך ככל יכולתה. היא דחתה את הצעתי כי הפרקליטות תגיש את כל הראיות שבידה מבלי שאחקור נגדית. היא העדיפה למשוך זמן.

היא הורתה לי לשבת על ספסל הנאשמים ולנהל משם את הגנתי, אף כי המקום והמרחב אינם מתאימים למי שצריך להניח לצדו את חומר הראיות ולנהל את החקירה הנגדית של עד התביעה. היה לה נוח כי כך יופיע בצילומי התקשורת.

היה נוח למערכת המשפטית כי התקשורת המשחרת לפתחה תמשיך להציגני, על לא עוול בכפי, כראש לשכה מעלים מס. הציניות שלה, אשר באה לידי ביטוי בכתב האישום המופרך, מקורה בליקוי המאורות לפיו המטרה לחסלני ציבורית מקדשת את האמצעי של הגשת כתב אישום חסר שחר לצורך פרסומו ברבים במטרה לפגוע בתדמיתי.

השופטת שיתפה פעולה עם רצון הממונים עליה והממנים אותה. היא הצליחה למשוך את הדיונים משך למעלה משנה על ידי הקצבת מועדי דיון מעטים, פזורים על פני חודשים. בכל מועד נקבעו לדיון שעות מעטות בלבד.

עורך דין יהודה טוניק, אשר כיהן אותה עת כראש המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ונטל על עצמו חלק בייצוגי, נהג לשבת לצדי עוטה גלימה, על ספסל הנאשמים. אצילות נפש חריגה זו מלווה אותי מאז, אך לא גרמה למערכת לבדוק אם לא הגזימה בדורסנותה.

רק בשלב הסיכומים הודיעה הפרקליטות כי היא חוזרת מכל סעיפי האישום אשר עניינם העלמת הכנסות במטרה להשתמט ממס. היא עשתה זאת משום שלא היתה אף ראיה אשר תומכת בטענת שווא זו. זה היה ברור לה עוד לפני הגשת התביעה.

הפרקליטות לא נימקה את הודעתה. השופטת לא שאלה כלל מדוע מלכתחילה יוחסו לי אישומים מופרכים אלו. המשחק היה גלוי. המערכת איבדה את הבושה. גם השופטת.

אף אחד מהמעורבים בתהליך ביזיוני זה לא שילם את המחיר. נהפוך הוא. כולם קודמו. מפרקליטת המדינה, דרך הפרקליטים אשר הגישו את כתב האישום וכלה בפרקליטים אשר הופיעו בתיק. גם השופטת לא נשכחה.

מערכת המשפט יודעת לתגמל את העושים כרצונה. אנשי מערכות האכיפה, אשר פועלים בשיתוף פעולה איתה, יודעים כי יתוגמלו. גם השופטים אשר מעוותים משפט. את הנגע הזה יש לשרש מהיסוד.

מופרכות האישום שהוגש נגדי בגין ייעוץ לשותפו של אבי

ביודעה את מופרכות גרסתה לגבי אשמות השווא אשר יוחסו לי לגבי העלמת הכנסות, צירפה הפרקליטות לכתב האישום המופרך גם עבירה נוספת של ייעוץ לאדם אחר (בהקשר זה שותפו של אבא) כיצד להימנע מתשלום מס.

לעבירה זו היא לא נצרכה לגיבוי מרשות המיסים, אך גם לה לא היה כל בסיס עובדתי (שלא לומר ראייתי) מכל מקור אחר. שותפו של אבי היה יועץ־מס במקצועו. הוא העיד כי לא נזקק לייעוץ ממני ולא קיבל ייעוץ ממני בנושאי מיסוי.

הבסיס לטענת שווא זו של הפרקליטות היה מכתב אשר שלחתי לשותפו של אבי בתשובה לפנייתו כיצד סווגה ההכנסה בדו"ח המס של אבי. השבתי לו כי היא סווגה כהכנסה הונית. לא נתתי לו כל ייעוץ. לא היה תקדים להגשת כתב אישום באישומים מופרכים של ייעוץ כאשר לא בייעוץ עסקינן כי אם בתשובה נכונה על שאלה עובדתית.

לבית המשפט הוגשו שתי חוות דעת של בעלי מקצוע לפיהן הסיווג של הפיצוי כהכנסה הונית היה נכון. חוות דעת אחת היתה של נציב מס הכנסה בעבר, יעקב תמיר, וחוות דעת שנייה של היועץ המשפטי של רשויות המס בעבר, עורך דין אברהם אלתר. לא הוגשה כל חוות דעת נגדית מטעם רשויות המס או הפרקליטות.

בסיכומיה ביקשה התביעה להרשיעני בעבירה של ייעוץ לדיווח על הכנסה כהכנסה הונית הפטורה ממס ולא כהכנסת פירות אשר חייבת במס, וזאת למרות שהעד מטעמה, אותו יועץ מס שהיה שותפו של אבי בנכס, העיד במפורש, בעדות מטעמה, כי לא ביקש ממני ייעוץ ולא קיבל ממני ייעוץ.

אך העובדות לא עניינו את השופטת. היא הרשיעה אותי במתן ייעוץ לשותפו של אבי כיצד לסווג את ההכנסה בדו"ח המס שלו תוך שהיא מציינת כי מדובר ב"הכנסה מעורבת" אשר חלקה חייב במס וחלקה פטור.

היא לא קבעה איזה חלק היה פטור שכן רשויות המס לא תבעו משותפו של אבי דבר אף כי דיווח על הכנסה פטורה (פיצוי הוני) של 200,000 ש"ח עבור חלקו (חצי), כאשר אבא קיבל רק 150,000 ש"ח עבור חלקו (חצי).

מכאן כי אצל אבי כל הסכום היה בגדר פיצוי הוני פטור ממס לאור עמדת רשויות המס לגבי שותפו. אך העובדות לא עניינו את השופטת. היא מילאה את תפקידה במחזה האבסורד אשר נוהל כמשפט קפקאי.

לעותק פסק הדין המופרך אותו קראה והשאירה בחוסר תשומת לב על הדוכן שלה כאשר יצאה מהאולם עם סיום קריאתו, היה מצורף פתק בכתב ידה של נשיאת בית משפט השלום אותה עת, השופטת עדנה בקנשטיין, אשר תוכנו הבהיר את שהיה ברור מלכתחילה:

זיוה׳לה

באתי לאמר לך יישר כח

עדנה׳לה

כאשר התגלתה המערכת בקלונה ניסתה נשיאת בית המשפט השלום לתרץ את הפתק המזעזע, המברך שופטת על מתן הרשעת שווא, בכך שלא באה לברך את השופטת על האומץ לתת הכרעת דין כוזבת בשורות המערכת המשפטית אלא לברך את השופטת על סיום מהיר של המשפט.

אלא שגם תירוץ זה התגלה כקנה קש של מערכת המנסה להסתיר את עוולותיה. בפועל היה בו רק כדי להבהיר את מהות הברכה שכן השופטת רק משכה ומשכה את ניהול המשפט כדי לאפשר לכלי התקשורת זמן רב ככל האפשר להציגני כמעלים מס במטרה להרוס את דמותי הציבורית חרף הידיעה כי מדובר באשמת שווא.

כדי להוסיף חטא על פשע ולמשוך זמן נוסף דחתה השופטת את בקשתי לתת גזר דין מיידי על מנת שאוכל לערער על הכרעתה. היא העדיפה למשוך עוד זמן. היא איבדה את הבושה.

מיד לאחר מתן גזר הדין הגשתי ערעור על עצם ההרשעה. שלא כנהוג צירפתי אליו את הראיות הרלוונטיות וביקשתי כי ייקבע מועד מוקדם לדיון בערעור בצייני כי מדובר בפסק דין מעוות אשר ניתן בהליך הזוי שמטרתו היתה לסלקני מתפקידי על לא עוול בכפי. ציינתי כי אינני מתכוון להתפטר מראשות הלשכה לפני מיצוי הדין.

ההרכב אשר נקבע לדון בערעור הורה לפרקליטות, שלא כמקובל, להגיש תשובה מיידית בכתב ולצרף את כל הראיות. הוא גם קבע מועד מהיר לדיון בערעור — תוך חודש ימים. אך כפי שקראתם בפרק "ניתוב פסול של תיקים במערכת המשפט", דאג השופט ברק, נשיא בית המשפט העליון, בעזרתו של נשיא בית המשפט המחוזי אותה עת, כי הרכב זה יוחלף, באופן מיידי ופסול, ובניגוד בוטה להוראות חוק בתי המשפט, על ידי הרכב אחר.

בראש ההרכב החדש עמד השופט אדמונד לוי, אשר היה ידוע כשופט מחמיר ביותר הן בשיעור ההרשעות והן בגובה העונש. לצדו ישבה בדין השופטת אסתר חיות (כתוארה דאז). השופט השלישי אשר היה אמור לשבת באותו ההרכב, השופט (כתוארו דאז, לימים גם הוא נשיא בית המשפט העליון) אשר גרוניס פסל את עצמו משום־מה ובמקומו מונתה השופטת מיכל רובינשטיין.

לא ידעתי אותה עת כי שופטת זו היא חברתה הטובה של פרקליטת המדינה (דאז) עדנה ארבל, זו אשר החליטה על הגשת כתב האישום נגדי, וזו אשר היתה אמורה לעמוד לדין על ניצול לרעה של כח המשרה שכן כך הודעתי לה בכתב מיד עם הגשת כתב האישום המופרך.

הדבר נודע לי לראשונה רק לאחר שהיא החליטה, בדעת מיעוט, לדחות את ערעורי. העיתונאי דן מרגלית התקשר אליי כדי לשאול למה לא ביקשתי את פסילתה עקב חברות קרובה עם מי שעמדה מאחורי הגשת כתב האישום המופרך.

אמרתי לו כי אני לא ידעתי על חברות קרובה זו, אך חבל כי אף אחד מהעיתונאים יודעי הדבר לא מצא לנכון למלא כראוי את תפקידו ולדווח על כך בזמן אמת, או להביאו לידיעתי. העיתונאים לא דיווחו אותה עת על חוסר יושר במערכת המשפט. זה לא התאים לאינטרסים שלהם.

לפני הדיון בערעור ביקשו ממני חבריי כי אקח עורך דין אחר אשר ייצג אותי. הם חשבו, ובצדק מבחינתם, כי העימותים שלי מול ראשי המערכת המשפטית, בצירוף העובדה שאני מייצג את עצמי מול ההרכב אשר נקבע כדי לגזור את דיני, יקשו על חבריו לעשות משפט כראוי.

אני בטחתי ביכולתי לפעול כעורך דין גם בהיותו נאשם. רציתי להציב בפני שופטי ההרכב לא עורך דין בשכר אלא את האדם אשר נועדו להרשיע על לא עוול בכפו. אבי (בעל ותק של 66 שנים במקצוע) ואחותי (פרופסור למשפטים בעיסוקה) אמרו לי אך זאת: דבר אל השופטים באופן בו יבינו כי אם יטו את המשפט שלא כדין לא יוכלו יותר להסתכל במראה. הם צריכים להבין כי היא תציג להם, יום אחרי יום, את עצמם במלוא כיעורם.

אחד הדברים אשר הפתיעו אותי מיד עם התחלת טיעוני בערעור, היה כי את השופטת חיות לא עניין במיוחד לשמוע את הטיעונים הסדורים אשר הכנתי. מיד בתחילת דבריי היא הפסיקה אותי בשאלה בנושא כלשהו.

מבלי לגלות את מורת רוחי ממה שחשבתי תחילה כי מהווה הפרעה לרצף הצגת הדברים מצדי, עניתי על שאלתה וניסיתי להמשיך בטיעוניי. אך אז הגיעה שאלה נוספת מצדה, ולאחר מכן עוד שאלה, ועוד שאלה, עד אשר הסקתי כי היא מכוונת את שאלותיה לנושאים אשר התעוררו בשיחות המוקדמות של חברי ההרכב. החלטתי כי במקום להתרכז בטיעונים אשר הכנתי מראש עדיף להתרכז במתן מענה מקיף לשאלותיה הממוקדות.

את עמדתו של ראש ההרכב, השופט לוי, היה קשה לי להעריך. הוא שמר על הבעת פנים קפואה, והקשיב לדברים מבלי להתערב. השופטת השלישית ישבה בפנים רציניות ובחוסר עניין למתרחש, כאילו דעתה מגובשת משכבר.

כאשר סיימתי את טיעוני והפרקליט יעקב כהן ביקש לפתוח את טיעוניו בהתייחסות לערעור הפרקליטות אשר ביקשה להטיל עליי מאסר בפועל, חרג ראש ההרכב לרגע קט ממנהגו והתיז בפה קפוץ כי הוא מצפה לשמוע מהפרקליטות רק תשובה לערעור שלי, אם יש לה. המילה "אם" נאמרה בהדגשה. היה ברור כי לדעתו אין לה לאור המצב העובדתי הברור.

תוצאת הערעור היתה כי שופטי הרוב, השופטים לוי וחיות, זיכו אותי מכל אשמה. הערכתי את האומץ שלהם לעשות זאת בידיעה כי ראשי המערכת המשפטית מצפים מהם לפסק דין הפוך. השופטת רובינשטיין, אשר נשארה במיעוט, עשתה את הצפוי ממנה. החברות עם פרקליטת המדינה הכריעה אצלה את הכף.

התמורה על הגשתם וניהולם של אותם הליכים מופרכים

מערכת המשפט שילמה לאלו אשר עשו את רצונה במתן קידומים פסולים במעלה הכהונות הן בתחום השיפוט והן בתחום מערכות האכיפה. במקום לסלק מהתפקיד את אלו אשר השתמשו לרעה בכח המשרה שבידם, הם זכו לקידום למען יראו כל השאר מה ייעשה לאלו אשר ראשי המערכת רוצים ביקרם על ביצוע רצונם, אף כי הוא מנוגד לחוק.

מלכתחילה חשבתי כי השופטת הדסי־הרמן היתה כלי שרת בידיהם של חורשי רעתי בראשות מערכת השפיטה. ההמלצות אשר קיבלה לאחר מכן לגבי קידומה לשפיטה בבית המשפט המחוזי הוכיחו לי כי צדקתי.

בכל פעם בה נכלל לאחר מכן שמה כמועמדת לקידום כשופטת בבית המשפט המחוזי הגשתי התנגדות מנומקת, תוך צירוף ראיות ומסמכים לכך שאסור לקדמה. לדעתי גם לא ראוי היה לאפשר לה להמשיך בכהונתה. כאשר ביקשה את אישור לשכת עורכי הדין לאמן שני מתמחים אמרתי מניסיוני כי היא אינה ראויה לאמן אפילו אחד.

את כל הניסיונות לקדמה כשופטת בבית המשפט המחוזי הצלחתי להכשיל, עד אשר הצליחה הפטרונית שלה, השופטת בייניש, בתפקידה כנשיאת בית המשפט העליון, לשכנע את שר המשפטים למנותה כנשיאת בית משפט השלום בתקן של שופטת מחוזית. השופטת עשתה קודם את מה שציפו ממנה. היא קיבלה לאחר מכן קידום אשר לא היתה ראויה לו.

פרקליטת המדינה אשר טיפלה בהגשתם של האישומים הכוזבים בידיעה כי אין בהם ממש, עדנה ארבל, זכתה אף היא לקידום ומונתה כשופטת בבית המשפט העליון. גם כל הפרקליטים אשר נטלו חלק באותו הליך הזוי לא קופחו וקודמו לתפקידים בכירים יותר.

צמרת הפרקליטות היתה גם היא כלי שרת בידיהם של חורשי רעתי. חבריה ניצלו לרעה את כח המשרה של חבריה במטרה להביא לסילוקי מהתפקיד של ראש הלשכה כדי להפסיק את הביקורת שלי על מערכת המשפט. המטרה קידשה עבורה את האמצעים. מי שהציב בפניה את המטרה לא ברר באמצעים. הוא גם ידע לתת את התמורה.

אחרי הזיכוי שלי הגשתי תלונה במשטרה נגד פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ושותפיה לעבירה בפרקליטות המדינה, על ניצול לרעה של כח המשרה. לא ציפיתי כי התלונה תזכה לטיפול הראוי, אבל גם לא חשבתי כי תסולק על הסף כמו יתוש מטריד.

תוך זמן קצר הודיע לי ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב יוסף סיטבון, כי הוא החליט לסגור את תיק התלונה בנימוק של חוסר עניין לציבור. יד לוחצת יד. המשטרה והפרקליטות צועדות יחד. הן יודעות כי לציבור דווקא יש עניין רב במניעה של התנכלות אישית למבקרי דרכן, אך הן לא מתביישות לייחס לו עמדה הפוכה כדי למנוע בירור תלונות לגבי התנהגות עבריינית שלהן.

לא חשבתי כי יש סיכוי כלשהו לעתירה נגד החלטתו חסרת ההגיון המשפטי. היה ברור לי כי מערכת המשפט ורשויות האכיפה יודעות בדיוק איזה עוול נעשה ולצורך מה. לא חשבתי כי הן מסוגלות לתקן את דרכן בעצמן.

תיקון זה הוא מחוייב המציאות כדי שמערכת המשפט ורשויות האכיפה תחזורנה למלא את תפקידן ולא תעסוקנה בקיפוד ראשם של מבקריהן על ידי הגשת כתבי אישום מופרכים בידיעה כי אין להם יסוד ואין כל ראייה התומכת בכתוב בהם.

אני מקווה כי תיקון המעוות ייעשה בהקדם שכן כל המנסה למנוע השמעת ביקורת עושה זאת בידיעה כי אין לו תשובה עניינית עליה.

הגשת עוד שני הליכים מופרכים נגדי לאחר הזיכוי שלי בהליכים הקודמים

לאחר מתן פסק הדין המרשיע בבית המשפט השלום, ביוצאי מאולם בית המשפט חיכו לי כלי התקשורת וביקשו את תגובתי לאותה הרשעה. אמרתי כי מדובר בפסק דין מופרך וחסר כל יסוד אשר משקף את הסימביוטיקה הבלתי כשרה הקיימת בין מערכת המשפט לבין רשויות האכיפה ולבין התקשורת, והופכת משפט למשפח.

ציינתי כי פסק הדין השערורייתי הזה נועד לתת אישור להליך פסול של הגשת כתב אישום בעבירות הלקוטות מהדמיון בהליך אשר הוגש במטרה להביא להפסקת כהונתי. השתמשתי באותן מילים והגדרות אשר השופטת ייחסה לי ללא כל יסוד, כדי להראות כי מה שהיא כתבה מהרהורי לבה, או נכון יותר במסגרת "רוח המפקד" אשר נשבה באולמות המשפט, עומד בסתירה לעובדות אשר נתמכו בראיות.

מיד לאחר שבית המשפט המחוזי זיכה אותי מההליך המופרך בענייני מס, הוגש נגדי כתב אישום מופרך בעבירה של זילות בית משפט על מה שאמרתי לאחר מתן פסק הדין המופרך של שופטת השלום.

עם הגשת הליך מופרך זה הבהרתי כי להבדיל מהגישה בה נקטתי כאשר הוגש נגדי האישום המופרך בעבירות מס, שאז התפטרתי מכהונתי בוועדה לבחירת שופטים, הרי כאשר אני רואה כי הדבר הפך לשיטה אזי בהליכים המופרכים הנוספים איני מתכוון לתת לעומדים בראש מערכת המשפט ליהנות מהישג כזה אשר הם מנסים להשיג על בסיס הגשת כתב אישום מופרך אשר עצם הגשתו הינה בגדר ביצוע עבירה פלילית הגלומה בניצול לרעה של כח השררה שבידם.

בישיבת המועצה הארצית של הלשכה ביום 14.7.98 ציינתי איפוא כי:

לפני תהליך ההצבעה אני מבקש להביא לתשומת לב החברים כי נאמר לי, פחות או יותר לפני כשעתיים, כי לקראת שעת הצהריים יוגש נגדי כתב אישום באשמה של זילות בית המשפט על רקע הדברים שאמרתי בשלב אשר בין הכרעת הדין לבין גזר הדין של בית המשפט השלום בתל אביב.

ודאי זכור לחברים, ואם לא אני אזכיר בקצרה: אחרי שניתנה הכרעת הדין המופרכת בהליך הפלילי הקודם ביקש בית המשפט מהצדדים להתייחס לנושא גזר הדין. התביעה ביקשה זמן וביקשה לדחות את הדיון. אני נשאלתי על ידי בית המשפט מה עמדתי.

תגובתי היתה כי אני מתנגד להצעה הזאת. אמרתי כי אני חושב שהכרעת הדין היא שגויה מעיקרה, מוטעית, מטופשת. ציינתי כי אני מתכוון להגיש ערעור.

אמרתי כי היות שלפי החוק אי אפשר להגיש ערעור אלא על פסק דין אשר כולל גם גזר דין, ביקשתי כי הטענות לעונש יישמעו ופסק הדין יינתן על אתר. אמרתי כי אני לא אטען לעונש.

שקלתי אם נוכח העובדה שנאמר לי היום בצהריים כי הוגש נגדי כתב אישום חדש בעניין זה, אני צריך להסיר את מועמדותי. החלטתי בשלילה.

כתב האישום הקודם נגדי הוגש כאשר כיהנתי בוועדה לבחירת שופטים. היו לי חילוקי דעות לא מעטים עם המערכת המשפטית במסגרת תפקידי כראש הלשכה וכהונתי בוועדה לבחירת שופטים.

כאשר הוגש נגדי כתב האישום הקודם אמרתי כי אין לו כל יסוד. כי האשמות אשר יוחסו לי היו — על פניהן — ללא כל בסיס. בכתב האישום יוחסו לי עבירות של אי־דיווח על הכנסה אף כי היא לא היתה שלי שכן מקורה בנכס שלא היה שלי, כאשר אני לא הנישום ואני לא אמור לדווח ולשלם מס.

רשויות המס חשבו כמוני. גם נציב מס הכנסה הביע את עמדתו בצורה הפשוטה והברורה ביותר — אין לו טענה כלפיי. הוא לא חשב שאני הנישום. הוא לא חשב שאני חייב בדיווח ובתשלום המס. אף על פי כן אמרתי כי היות שהוגש נגדי כתב אישום אני מוצא לנכון להתפטר מתפקידי בוועדה לבחירת שופטים. סברתי כי כך ראוי לעשות.

שקלתי אם איני צריך לנקוט אותה גישה גם בפעם הזאת. באופן טבעי ואישי הייתי שמח לעשות זאת, כי כהונה בוועדה לבחירת שופטים מחייבת, בעקבות תיקון שהכנסתי בחוק, גם הימנעות מהופעה בבתי משפט בהם מכהנים שופטים אשר עניינם יכול לבוא בפני הוועדה.

אבל נבחרתי כראש הלשכה כדי לקדם מטרות. יש לנו ביקורת בתחום של בחירת שופטים. במהלך כהונתי בוועדה הצלחתי לגרום לשינוי בנושאים שונים במטרה לשפר את איכות המינויים. אבל יש נושאים נוספים, כמו קריטריונים למינוי לשיפוט ונושאים נוספים אשר העליתי לדיון בוועדה לבחירת שופטים ועדיין לא מוצו.

הגעתי למסקנה כי אני לא יכול לפעול הפעם באותה דרך בה נהגתי בפעם הקודמת. איני יכול להסכים שוב כי ינטרלו אותי לאורך זמן ללא צידוק אמיתי.

בפעם הקודמת עשיתי כל מאמץ שהמשפט יימשך זמן קצר ככל האפשר כדי שאוכל לחזור לכהונה ללא דיחוי. הצעתי שחומר הראיות כולו יוגש לבית המשפט. אמרתי שאני אוותר על חקירה נגדית של עדי התביעה ואני אעמוד לחקירה נגדית של התביעה, הכל כדי לקצר את ההליך. כל בקשותיי נדחו. גם בקשותיי לקבוע דיונים מיום ליום נדחו.

גם התקדים שהבאתי מפרשה אחרת — שם נאמר כי דינם של אנשי ציבור מן הראוי הוא שיתברר בלוח זמנים דחוף יותר — לא גרם לבית המשפט במקרה שלי, וגם לא לתביעה, לנקוט באותה עמדה. עובדה היא שהמשפט נמשך למעלה משנה. היו בו למעלה מ־1,000 עמודי פרטיכל. לטעמי כולם היו מיותרים.

למדתי לקח מסוים מאותו משפט. כאשר אפשר לראות מנסיבות מסוימות כי כהונה בתפקיד מסוים יש לה חשיבות ציבורית, אסור לתת לכל גורם אחר למנוע את הכהונה על ידי שימוש לרעה בכח המשרה. לכן החלטתי לנקוט הפעם בדרך שונה מאשר בעבר, למרות שמבחינה אישית הייתי שמח לנקוט אולי באותה דרך. אני לא מסיר את מועמדותי".

חרף הגשת כתבי האישום המופרכים הנוספים, השני ולאחר מכן השלישי, כיהנתי כחבר בוועדה לבחירת שופטים עד סוף יוני 1999. התפטרתי ממנה לאור סיום כהונתי כראש הלשכה. יכול הייתי להמשיך לכהן עד תום תקופת המינוי שלי כחבר בוועדה, אך לא חשבתי כי זה ראוי.

בהליכים הפליליים הנוספים שעניינם טענה מופרכת לגבי ביזוי של בית המשפט הבאתי תקדימים לגבי ביקורת חריפה פי כמה על פסקי דין שונים אשר ניתנו בארץ ובעולם, ולא גררו בעקבותיהם הליכים פליליים מופרכים.

קינחתי במקרה הידוע בשם דרד סקוט, בו בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע בזמנו כי העבדות היא חוקית. העיתון ניו יורק טיימס יצא בכתבת מערכת אשר כותרתה היתה כי חבר שיכורים בבית מרזח אפוף עשן היה מוציא מתחת ידיו החלטה הגיונית יותר.

הדגשתי כי ביקרתי את פסק הדין המופרך שניתן נגדי, וכי זו זכותי. ציינתי כי גם אם השופטת נעלבה מכך שאמרתי כי פסק הדין הוא מעוות, זכותי לומר זאת. זו אינה זילות. השופט אמר לפרקליטות כי בנסיבות אלו אין מקום להליך.

אך בכך לא הסתיימו ניסיונות מערכת המשפט להציגני כעבריין ולהביא לפרישתי מהוועדה לבחירת שופטים כל עוד מתנהלים נגדי הליכים פליליים. לצורך כך הוגש נגדי בחיפה כתב אישום מופרך נוסף, שלישי במניין, בטענה כי ביזיתי את שמה של השופטת הדסי־הרמן כאשר אמרתי כי היא אינה ראויה לאמן מתמחים.

דבריי נאמרו כאשר נדונה בוועד המרכזי של הלשכה בקשתה לאשר לה לאמן שני מתמחים. אמרתי, כראש הלשכה, כי לא אשתתף בהצבעה לאור העימות האישי שהיה לי איתה, אך ציינתי כי מניסיוני באותו עימות ברור לי כי אין מקום לבקשתה שכן אינה ראויה לאמן אפילו מתמחה אחד.

גם כתב אישום זה הוגש בחיפה, אך הפעם כבר נזהרה מערכת המשפט מלהתערב בקביעת זהות השופט. השופט אשר מונה קיבל את בקשתי למחוק את כתב האישום על הסף מחוסר אשמה. הפרקליטות לא עירערה.

הדיון ההזוי בחצות הלילה בבית המשפט העליון

במסגרת ניסיונותיה של מערכת המשפט לפגוע במעמדי הציבורי כדי להחליש את אמינות דברי הביקורת שלי על אופן תפקודה אשר גורם לכך כי לא רק שהציבור אינו מקבל את השירות המשפטי שהוא ראוי לו אלא גם שנהרס המבנה הדמוקרטי של המדינה ורשויות הביצוע מסורסות, הוזמנתי עשרות פעמים לחקירה בתחנת המשטרה כאשר בכל פעם חיכו לי כתבי התקשורת וצלמים אשר ידעו לחכות לי במקום אליו זומנתי ובשעה אשר נקבעה לכך.

זוהי דוגמא לעליבות הנפש אשר מתלוות לקשר הסימביוטי הפסול בין ברוני תקשורת לבין רשויות האכיפה והמשפט, כאשר התקשורת מקבלת טיפים וגומלת בלשון חלקות. הפרקליטות נהנית מחיבוק תקשורתי חרף העבירות שהיא מבצעת על ידי ניצול לרעה של כח השררה שבידה. המשטרה נתנה שירות לראשי המערכת המשפטית אשר רצו לפגוע בשמי, להרוס את תדמיתי ולהביא להפסקת ביקורתי. מאז, כאשר אני קורא בתקשורת דברי הלל לחוקר, פרקליט או שופט, ברור לי מי הנותן ומי המקבל.

בשלב מסוים נמאס לי משגרה פסולה זו. כתבתי למשטרה כי יותר לא אגיע לתחנת משטרה כדי לשמש כלי בידי הרוצים להציגני כנחקר סדרתי. ציינתי כי כל עוד איני חשוד בעבירה כלשהי אני מוכן להיחקר בכל עת במשרדי או בכל מקום אחר אשר לא יהווה אתר של הזדמנויות צילום פסולות.

הדגשתי כי לאחר שהתייצבתי מעל 25 פעם לחקירות מופרכות בנושאים שונים ומשונים, זכותי להיחקר שלא בתחנת משטרה. הדגשתי כי אין כל הוראה חוקית המחייבת אותי להתייצב לחקירה סתמית כלשהי דווקא בתחנת משטרה כאשר לא מיוחסת לי כל אשמה עניינית. הפניתי אל הוראות החוק אשר אינן מחייבות אזרח להתייצב דווקא בתחנת משטרה כדי למסור עדות בעניין כלשהו לפי דרישה של שוטר.

חרף כל זאת המשטרה שלחה למשרדי חוקר כדי לקחתני בכוח, לצורך חקירה מופרכת נוספת בנושא כלשהו אשר לא היה לי כל מידע לגביו. הוא נכנס לחדרי ודרש ממני להתלוות אליו. אמרתי לו כי כאשר אני נדרש לחקירה כעד ולא כחשוד איני חייב ללכת איתו לתחנה.

הצעתי לו כי יחקור אותי במקום. הוא סירב, ואף ניסה להשתמש נגדי בכח כדי להקימני מכיסאי. זה לא עלה בידו. אמרתי לו כי הוא משיג גבול ומפר חוק.

אחד מילדיי, ארז, אשר שמע את המהומה בחדרי, נכנס פנימה ואמר לשוטר כי אם לא יעזוב מרצונו הוא יסולק בכח. השוטר התקשר לממונים כדי לברר מה לעשות.

בינתיים הגיש בשמי עורך דין יהודה טוניק בקשה לבית משפט השלום על מנת שיורה למשטרה שלא להשתמש לרעה בכח המשרה ולדרוש ממני להתייצב לחקירה דווקא בתחנת משטרה כאשר החוק אינו מחייב אותי לכך. במקביל הגישה המשטרה בקשה לעצור אותי בעקבות סירובי להגיע לתחנת משטרה למסור עדות.

המשטרה לא ציינה כמובן כי אני מוכן למסור עדות במשרדי, בביתי או בכל מקום אחר בו לא אהיה צפוי לביזוי הפומבי אשר מתוכנן עבורי כאשר אגיע לתחנת המשטרה כנחקר סדרתי אשר זוכה לקבלת פנים תקשורתית, ולכתבה מצולמת בפתח התחנה במסגרתה אני מוצג כעבריין המוזמן לחקירה אף כי המשטרה יודעת כי אין לי מה לתרום לחקירה אליה אני מוזמן שלא לצורך אמיתי כלשהו. הדיון בבקשות נקבע למחרת היום. לשוטר נאמר על ידי מפקדיו לעזוב את משרדי.

בערבו של אותו יום קיבלתי לביתי טלפון ממר שמריהו כהן, המזכיר הוותיק והמוכשר של בית המשפט העליון. הוא אמר לי כי עליי להתייצב מיידית בבית המשפט העליון לדיון בערעור אשר הוגש על ידי הפרקליטות לגבי פסק דין של בית המשפט המחוזי. הוא אמר לי, לפליאתי, כי הדיון בערעור נקבע לאותו לילה.

נדהמתי. ידעתי כי לא רק שלא התקיים כל דיון בבית המשפט המחוזי, אלא שאפילו לא היה דיון ולא ניתן פסק דין בבית משפט השלום. ידעתי כי החוק אינו מאפשר לקיים דיון בבית המשפט העליון בנסיבות כאלו.

ביקשתי ממנו כי יפקסס לי עותק של הערעור אשר הוגש לבית המשפט העליון. תשובתו היתה כי אקבל העתק כאשר אגיע שכן עדיין אין בידו עותק של הערעור. התפלאתי. לא הבנתי כיצד מזמינים אותי טלפונית לבית המשפט העליון לדיון בערעור כאשר הערעור עצמו טרם הוגש למזכירות ואי אפשר אפילו לשלוח אליי עותק שלו.

שאלתי אותו במה העניין. כל שיכול היה לומר הוא כי נאמר לו שהפרקליטות הגישה ערעור על החלטה של בית משפט מחוזי וניתנה לו הוראה לזמן אותי לצורך דיון לילי דחוף. אמרתי לו כי לא היה כל דיון במחוזי ולא ניתנה שם כל החלטה.

לדבריו קיבל הוראה לזמן אותי טלפונית. הוא אמר כי הוא מבין את עמדתי אך מבקש ממני לבוא. זה לא היה אופייני לו. המזכירות בניהולו תיקתקה ללא דופי. היא נתנה לכל פונה שירות מהיר, ענייני ובמאור פנים. לא נתקלתי אף פעם במצב בו נקבע דיון בעליון על החלטה אשר ניתנה כביכול במחוזי מבלי שצורפה אליה ההחלטה של נשוא הערעור. גם לא נתקלתי אף פעם במצב בו ביקשתי מסמך שהיה אמור להימצא תחת ידיו ולא נמצא.

נסענו, עורך דין יהודה טוניק ואני, לבית המשפט העליון. הגענו קרוב לחצות הלילה. הבניין היה חשוך כולו. המזכיר הראשי של בית המשפט העליון, שמריהו כהן, חיכה לנו בפתח. הוא הוביל אותנו אל אחד האולמות. קפקא היה מיטיב לתאר את ההליך אשר התקיים כאשר הגענו לאולם.

השופט יצחק זמיר ישב על כיסאו. האיש אשר נוהג להציג את עצמו כמגן על זכויות הפרט שיחק בתיאטרון האבסורד לא רק את תפקיד השופט אלא גם את תפקיד החוקר והמוציא לפועל.

עורכת דין נאוה בן־אור, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, ישבה ליד שולחן הפרקליטות. לצדה ישב סגן ניצב במשטרה. מסביב שררה אפלה. בפנים שררה צינה.

השופט יצחק זמיר היה קודם לכן היועץ המשפטי לממשלה. בזמן כהונתו הרשה לעצמו השב"כ להעליל עלילת כזב על תא"ל יצחק מרדכי. אבל הוא תמיד ייחס לעצמו הילה של מגן זכויות האזרח. הוא התגלה כנאה דורש אך לא נאה מקיים.

ביקשנו לקבל עותק מהערעור. הוא הורה לפרקליטה לתת לנו. הוא לא התפלא כי עד אז לא קיבלנו. מיד כאשר קיבלנו עותק מהערעור הספיק לנו מבט חטוף בכותרת כדי לראות כי הוא מבוסס על טיעון שקרי, בולט וחד־משמעי.

כבר בכותרת נכתב כי מדובר בהליך של ערר, כאשר בפתיח נאמר כי הוא מוגש על החלטה של בית המשפט המחוזי. בפועל לא היה כל דיון בבית המשפט המחוזי ולא ניתנה שם כל החלטה. במסגרת הפתיח של ערר מעוות זה צוין כי:

עורך דין טוניק הדגיש בפני השופט כי לא ידוע לנו על כל ערעור אשר הוגש לבית המשפט המחוזי. הוא ציין כי לא הייתי צד לכל הליך בפני בית המשפט המחוזי, וכי לא ידוע לנו על כל החלטה של בית המשפט המחוזי. הוא ביקש הסברים.

השופט יצחק זמיר, חברו וידידו של השופט ברק, לא התרגש. הוא הפנה את הבקשה לפרקליטה, עורכת דין נאוה בן־אור. זו ביקשה כי קצין המשטרה אשר יושב לצדה יסביר מה קרה.

הקצין אמר כי בבירור בין המשטרה לבין המזכיר של בית המשפט המחוזי השיב המזכיר כי לדברי השופט התורן אין כל דחיפות לדיון בנושא בערב שכן ממילא יתקיים דיון בערעור, ככל שיוגש, רק בבוקר למחרת והרי דיון כזה אמור ממילא להתקיים מחר בבוקר בבית משפט השלום.

לשאלה אם הוגש בכלל ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום הוא השיב בשלילה. גם לשאלה אם הוכן בכלל ערעור למחוזי הוא השיב בשלילה.

הייתי בטוח כי בנסיבות אלו יקום השופט יצחק זמיר מכיסאו ויזרוק מלפניו את כתב הערעור הפסול ויורה על הגשת תלונה למשטרה בגין ניצול לרעה של כח המשרה מצדה של פרקליטה אשר מגישה מסמך כוזב. התבדיתי. הוא לא עשה כן. גם הוא העדיף לנצל לרעה את כח המשרה שלו. הוא ביקש כי נתייחס לנושא כאילו ניתנה החלטה בבית המשפט המחוזי ומתברר ערעור עליה. אבסורד בהתגלמותו.

הוא התעלם גם מכך שאפילו לכאורה ה"החלטה" היחידה אשר ניתנה על ידי השופט התורן בבית המשפט המחוזי היתה המלצה בעל־פה לקצין המשטרה לפיה אין טעם להגיש ערעור למחוזי בשעת ערב שכן ממילא לא יתקיים דיון בערבו של אותו יום.

השופט יצחק זמיר העדיף לנהל הצגה במקום לעשות משפט. הוא איבד את הבושה. המטרה קידשה עבורו את האמצעים. זה לא היה משפט. זה היה משפח.

החוק לא עניין אותו. גם לא זכויות האזרח שלי. אני הייתי המטרה אשר נועדה לחיסול. השופט יצחק זמיר שיחק את תפקידו בדיון הלילי המעוות ההוא כמי שנותן לפרקליטות גיבוי אוטומטי על הגשת מסמך כוזב והעלאת טיעון שקרי.

אחרי סיום הדיון, אותו ניהל ביד רמה ובחוסר סמכות מובהק לאחר ששמע כי לא היה כל פסק דין של בית המשפט המחוזי, נכנסתי לחדרו של המזכיר הראשי של בית המשפט העליון. רציתי לשאול אותו כיצד זה הזמין אותי לדיון בבקשת רשות ערעור על פסק דין אשר לא ניתן.

פניו העידו בו כי הוא מצוי בסערת רגשות. הוא אפילו לא נתן לי להציג את מטרת כניסתי לחדרו. הוא אמר לי מיד כי הוא נדהם כמוני ממה שקרה אותו לילה בבית המשפט העליון, וכי הוא כותב מכתב לנשיא בית המשפט העליון בנושא זה. הוא שאל אם אני רוצה להיות מכותב.

עניתי לו כי אכן התפלאתי על כל מה שקרה אותו לילה, אך מהיכרותי אותו אני בטוח כי הוא איננו ולא היה שותף לדבר עבירה זה. אמרתי לו כי אני מעריך מאוד את נכונותו לכתב אותי כנמען להעתק המכתב אך אין לי עניין להיות צד לביקורת המתחייבת שלו על מה שעוללו לו, וגם לי, בבית המשפט העליון.

לחצתי את ידו לשלום, ויותר לא ראיתי אותו. איני יודע מה היתה התשובה שקיבל מהשופט ברק, אם קיבל. למרבה הצער הוא הועבר מתפקידו זמן קצר לאחר מכן ונשלח "לגלות" בתפקיד כלשהו בהנהלת בתי המשפט.

כאשר הזדמן למפגש פרידה אשר ערכו לו חבריו במזכירות בית המשפט העליון, הוא קיבל התקף לב ונפטר. אכזבתו מהמערכת לה הקדיש עשרות שנים של עבודה, במסירות וביושר, לא ידעה גבול, לבו הרחב לא עמד בנטל — ונדם.

היה מי שטרח להודיע לי כי ההלוויה תהיה בערבו של אותו יום. נחפזתי להגיע לבית הקברות בירושלים. רציתי לכבדו בדרכו האחרונה. קודם זמנו מת האיש היקר הזה.

עם סיום אותו דיון לילי מעוות ופסול בבית המשפט העליון יצאנו, עורך דין יהודה טוניק ואני, מחללו החשוך והדחוס של בית המשפט העליון אל האוויר הצלול של צינה ירושלמית טיפוסית. אורות של מכונית בודדת הבליחו באפלה.

לא יכולתי שלא להשוות בין האפלה הנעימה והטבעית של הלילה, לבין החושך האפל אשר ירד באופן לא טבעי על בית המשפט העליון בבואו להתחשבן עם מי שמבקר את גישתו ואופן פעילותו.

יותר לא שמעתי על הנושא. למרות שחלפו מאז עשרים שנה לא קיבלתי גם כל הודעה על סגירת התיק. כלום, נאדה. מלכתחילה לא יוחס לי כל חשד אמיתי, לכן המשטרה לא חשבה כי עליה להודיע לי על סגירת התיק אותו חקרה. זה לא היה חשוב בעיניה. היא בסך הכל נתנה שירותים לדורשי רעתי.

השופט יצחק זמיר המשיך עוד שנים רבות לכהן בבית המשפט העליון. כחברו של השופט ברק, אשר הביא אותו מספסלי האקדמיה, הוא היה יקיר המערכת.

גם הפרקליטה נאוה בן־אור לא נפגעה ממעלליה. הממונה עליה לשעבר, השופטת דורית בייניש, ניסתה תחילה להביא למינוייה כפרקליטת המדינה. כאשר חפצה לא צלח בידה היא הצליחה, בתפקידה כנשיאת בית המשפט העליון אחרי השופט ברק, להביא למינויה כשופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. לאחר מכן היא ניסתה, בחוסר בושה, לקדם אותה לבית המשפט העליון. ראשי המערכת מתגמלים את אנשיהם על חשבון הציבור.

כאשר פורסם דבר מועמדותה של נאוה בן־אור לכהונת שיפוט בבית המשפט המחוזי הגשתי התנגדות מנומקת. צירפתי עותק של הערעור ההזוי אשר הגישה לבית המשפט העליון בציינה כי הוא מוגש על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר דחיית הערעור אשר הוגש על החלטת בית משפט השלום.

הדגשתי כי היא כתבה זאת ביודעה לא רק כי לא הוגש אלא אפילו לא הוכן כל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום. ציינתי גם את הברור מאליו, קרי כי לא קיימת כל החלטה של בית המשפט המחוזי בעניינו של ערעור אשר לא הוגש.

ברור כי אילו עורך דין מן השורה היה מעלה טענות כזב מסוג זה היה רישיונו נשלל לאחר שהיה מורשע בפלילים. ידעתי כי המערכת לא פוגעת במי שפועל בשמה כדי לפגוע במבקריה. אדרבא. היא מתגמלת אותם. לא ציפיתי כי התנגדותי תתקבל. רציתי רק להעמיד את המערכת מול המראָה.

ואכן, התנגדותי נדחתה. לשופטת בייניש היה רוב של אומרי־הן בוועדת המינויים לשפיטה. נאוה בן־אור כיהנה, שלא לתפארת מדינת ישראל, כשופטת של בית המשפט המחוזי בירושלים. ממקום זה יכולתה לעוות משפט היתה קטנה ממה שהיה צפוי אילו מונתה לתפקיד הרם יותר אשר ייעדה לה חברתה, השופטת בייניש, אשר עמלה על קידומה גם לשפיטה בבית המשפט העליון.

שמה הופיע ברשימת המועמדים לבית המשפט העליון כמה פעמים. בכל פעם טרחתי והגשתי התנגדות מנומקת. רק בתקופת כהונתה של השופטת חיות כנשיאת בית המשפט העליון הגיע הקץ על הניסיונות של השופטת בייניש לקדם את ממשיכת דרכה, השופטת נאוה בן־אור, לכהונה בבית המשפט העליון חרף, ואולי בגלל, עלילותיה בדיון הלילי.

לשון הרע בזדון (דהיינו בידיעה כי אין לה יסוד) מצדה של פרקליטת המדינה

בפרק "על מה נאבקתי" קראתם קטע מכתבת דיוקן אשר פורסמה עליי בעיתון ידיעות אחרונות ביום 30.01.1998, בה נכתב כי "חטר-ישי, בעבר מועמד לתפקיד שר המשפטים, יצא מפרשת בר־און זך מכל אשמה פלילית אבל מוכתם בעיני הציבור". ודאי שאלתם את עצמכם כיצד זה אדם אשר יצא זך מאשמת שווא אשר יוחסה לו נשאר מוכתם בעיני הציבור.

התשובה היא פשוטה — פרקליטת המדינה הוציאה עליי דיבה בזדון, בידיעה כי אין לה כל בסיס ראייתי. היא עשתה זאת במסגרת "חוות דעת ציבורית" אותה הוציאה בפרשה אשר העסיקה בזמנו את המדינה.

המדובר היה בפרשת מינוי של עורך דין רוני בר־און ליועץ המשפטי לממשלה, פרשה אשר זכתה לכינוי התקשורתי "בר־און־חברון" על רקע טענה כי הסכמתה של מפלגת ש"ס להסכם חברון ניתנה כנגד הסכמת ראש הממשלה נתניהו למינוי בר־און.

פרקליטת המדינה אותה עת, עדנה ארבל, בין ביוזמתה ובין ביוזמת אלו אשר קידמו אותה מתפקיד לתפקיד עד אשר הגיעה לבית המשפט העליון, ייחסה לי, ללא כל יסוד ראייתי, מעורבות בפרשה כאילו העליתי את שמו כמועמד לתפקיד.

תחילה זומנתי להיחקר במשטרה, בראשית שנת 1997, בשאלה על מי המלצתי לכהונת היועץ המשפטי לממשלה לאחר פרישתו של מיכאל בן יאיר. השבתי כי רק במשטרים חשוכים יכולה המשטרה לחקור על מי המלצתי כאשר אין בהמלצה שלי כל יסוד פלילי. הדגשתי כי היא עושה זאת תוך ניצול לרעה של כח המשרה לטובת אינטרסים אישיים של ראשי המערכת המשפטית.

בשלב זה אמרו לי חוקרי המשטרה כי כבר ידוע להם שהמלצתי על השופט מיכה לינדנשטראוס, אשר לימים מונה למבקר המדינה. השבתי להם כי אני מסרב להתייחס. אמרו לי החוקרים כי בידיהם עדות בנושא זה אשר ניתנה על ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, לפיה שמע על כך מהשופט לינדנשטראוס אשר בא להתייעץ איתו אם לקחת את התפקיד על עצמו.

הוא עשה זאת מבלי שידע כי השופט ברק היה בעד מועמד אחר, ולפי מה שהבינותי השופט ברק גם לא טרח ליידע את השופט לינדנשטראוס על כך כאשר המליץ לו שלא לקחת את התפקיד.

סירבתי להתייחס לעדות זו של השופט ברק, אם כי התפלאתי על נכונותו להעיד במשטרה על התייעצות של השופט לינדנשטראוס איתו. בשלב זה אמרו לי השוטרים כי בידיהם גם הודעה אשר ניתנה על ידי השופט לינדנשטראוס עצמו. השבתי כי זכותו של כל אחד למסור הודעה אינה מחייבת את משנהו להשיב על שאלות פסולות, אפילו אם נענו על ידי אחרים.

בשלב מסוים של החקירה אמר לי אחד החוקרים, תנ"צ רמי זוטלר, כי בסופו של יום ייכתב דו"ח סיכום מצד הפרקליטות לפיו המלצתי על מינויו של עורך דין רוני בר־און. אמרתי כי לא פניתי בנושא זה לכל גורם רלוונטי, לא נשאלתי לדעתי על ידי גורם רלוונטי כלשהו ולא חיוויתי את דעתי בפני גורם רלוונטי כלשהו.

עם זאת ציינתי בעדותי המשטרה כי איני רואה כל פסול במינוי עורך דין מהשוק החופשי לתפקיד זה, וכי מבין השמות של ארבעת עורכי הדין, אשר לפי הפרסומים בתקשורת עלו לשלב הסופי של דיון במועמדויות, הוא בהחלט מועמד ראוי.

מיד בצאתי מהחקירה כתבתי מכתב ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטת המדינה. ציינתי את שנאמר לי על ידי תנ"צ זוטלר. הדגשתי כי אם שמי ישורבב לנושא יהיה בכך משום הוצאת לשון הרע ביודעין. לא קיבלתי כל מענה. כעבור זמן שלחתי אליהם, ביום 15.4.97, מכתב נוסף בו ציינתי כי:

בכלי התקשורת פורסם כי בכוונת פרקליטות המדינה לקבל החלטה בימים הקרובים בנושא מינוי היועץ המשפטי לממשלה, וכי בשל הרגישות הציבורית ההחלטה תפורסם בצרוף נימוקיה. שמי שורבב לשם שוב, ולא בטובתי.

כל הנמקה הכורכת בפרשה אדם אשר אין לגביו כל המלצה על העמדתו לדין — והוא גם לא נחקר כחשוד תחת אזהרה — מהווה פגיעה אפשרית באותו אדם ללא שניתנה לו כל אפשרות להציג עמדתו ולהפריך את המיוחס לו.

חקירה משטרתית מטרתה לברר אם יש בסיס להעמדה לדין אם לאו — כאשר רק במקרה ויש בסיס להעמדה לדין מתאפשר לאותו אדם למסור את גרסתו כסדרה ולהביא כראוי את ראיותיו ועדיו.

כתיבת מסקנות מנומקות המתייחסות בדרך כלשהי לאדם אשר אין כל המלצה על העמדתו לדין — ואשר עדויותיו במשטרה ניתנו רק כתשובות לשאלות, ואפילו לא על דרך של תשובה לאזהרה — אינה במסגרת תפקידכם.

הריני מסב בזאת את תשומת לבכם כי אזכור כלשהו של שמי, שיכול להתפרש באופן כלשהו כנגדי, יהיה, בנסיבות המתוארות לעיל, שלא בסמכות ובניגוד לכללי הצדק הטבעי ולדין".

לא היה כל מענה למכתבי, אך כעבור זמן לא רב הוציאה פרקליטת המדינה דאז, ושופטת בית המשפט העליון לאחר מכן, עדנה ארבל, "דו"ח ציבורי" במסגרתו צוין כי:

שמו של עורך דין בר־און עלה לראשונה כמועמד אפשרי לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה מפיו של איש העסקים דוד אפל וראש לשכת עורכי הדין עורך דין חטר-ישי".

מאחר שמפי לא עלתה הצעה כזו, ובחקירת המשטרה גם לא יוחסה לי כל טענה כזו, הגשתי נגדה תביעה על הוצאת לשון הרע. היא מצדה הגישה, באמצעות גדעון סער, שהיה אז פרקליט בפרקליטות המדינה (וקודם לכן מתמחה שלה), בקשה למחיקת התביעה על הסף בטענה הזויה כאילו מותר לה להוציא לשון הרע, ואפילו במזיד, שכן היא כתבה את מה שכתבה במסגרת תפקידה. לא להאמין. פרקליטת המדינה טענה כי מותר לה לשקר במזיד!!!

התפלאתי לקרוא טיעון מופרך כזה. חשבתי לתומי כי אין חסינות על מעשה בזדון, קל וחומר כאשר הוא נעשה בידיעה כי אינו אמת. כך, למשל, טענתי כי פרקליט אינו יכול לצרף את שמו של יריבו לכתב אישום בנושא רצח אם הוא לא היה קשור אליו.

הייתי בטוח כי בתי המשפט יקבלו את עמדתי. חשבתי כי בתי המשפט אינם יכולים לקבל את טיעוניה המופרכים של פרקליטת המדינה, שכן מי שטוען כך מעיד על עצמו כי המטרה מקדשת אצלו את האמצעים. כי הוא מוכן לעוות דין כדי להכפיש.

טעיתי. בתי המשפט נתנו לה גיבוי. בכל הערכאות. גם בבית המשפט העליון. השופטים דליה דורנר, יצחק אנגלרד ואליעזר ריבלין פסקו פה אחד הלכה מופרכת במסגרתה נאמר כי:

אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע, או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד, שכן בדיקת המניע, הרשלנות או הכוונה, תחייב קיום הליך משפטי ודיון לגופם של דברים. בקיום ההליך כשלעצמו יש השפעה מרתיעה על בעל התפקיד".

נדהמתי. איך אפשר לקבוע כי הוצאת לשון הרע במזיד מותרת לפרקליט המדינה, ליועץ משפטי, לשופט?!! ואיך אפשר לחשוב כי ראוי לתת לו חסינות על מנת שלא יירתע מלעשות זאת?!!

אני חושב כי ההפך הוא הנכון. כי הכרחי לקיים דיון ולהוציא מסקנות. כי אסור לטאטא את הסחי אל מתחת לשטיח, שכן הוא לא נעלם. הסירחון נשאר. לדעתי הכרחי לקיים דיון ולתת פסק דין אשר ירתיע פרקליטים משימוש לרעה בכח המשרד שבידם. בית המשפט העליון חשב ההפך.

פסיקה כזו של בית המשפט העליון מנוגדת לכל נורמה משפטית. אין לה אח ורע בעולם. היא אינה לתפארת מדינת ישראל. כאשר המטרה הפסולה של הוצאת לשון הרע בזדון מצד נושא משרה במערכת המשפט ואכיפת החוק כדי להוציא לרעה את שמו של מי שמותח ביקורת על תפקודו מקדשת את האמצעי של שימוש לרעה בכוחו במסגרת הליך משפטי — זה אינו משפט, זה משפח.

הגשתי בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון, בהרכב רחב יותר. טענתי כי מדובר בהלכה חדשה ומופרכת מיסודה. הדגשתי כי מערכת משפטית ראויה חייבת לעשות הכל כדי לגרום לכל בעל תפקיד להירתע, לעצור באדום, לפני הוצאת לשון הרע בזדון. לא ציפיתי כי היא תתקבל. רציתי כי אף שופט לא יוכל לומר כי לא שמע, לא ידע, לא ראה.

ציינתי כי אסור לבעל תפקיד שיפוטי, או מעין שיפוטי, להוציא לשון הרע בכלל, ועוד בזדון בפרט. הוספתי כי טענת ההגנה של פרקליטת המדינה היתה מופרכת מעיקרה, והצביעה על סדרי עדיפות פסולים. הדגשתי כי קבלתה ואישורה על ידי בית המשפט העליון היתה עדות חיה לעיוות של קידוש האמצעים.

בקשתי נדחתה על ידי השופט אליהו מצא אשר קבע כי "לא בכל מקרה בו נפסקת הלכה חדשה תאושר בקשה לדיון נוסף". כך, בפשטנות מרגיזה, נשאר פסק דין הזוי זה בגדר הלכה המביישת את כל המעורבים בה. הם איבדו את הבושה.

לא האמנתי כי יש שופטים אשר מוכנים להגיע לרמה כזו של רדידות מוסרית תוך הענקת חסינות על כתיבה כוזבת של פרקליט, במקרה זה הבכירה שבהם — פרקליטת המדינה, אשר נעשית בידיעה ובזדון במטרה לפגוע בשמו הטוב של אדם אשר מבקר את מעשיה של המערכת המשפטית. טעיתי.

לאחר מכן, כאשר חברתה הטובה של פרקליטת המדינה (דאז) עדנה ארבל, השופטת (דאז) בייניש, פעלה למינויה כשופטת בבית המשפט העליון, כתבתי התנגדות יפה ומנומקת, אף כי היה ברור לי כי מינויה הובטח משכבר. עלוב ומעליב.

ואכן, מינוייה אושר ללא בחינה של ממש בנושאי תלונתי. היא כיהנה כשופטת בבית המשפט העליון, שלא לתפארת מדינת ישראל. אבוי למערכת משפט אשר מקדמת לשפיטה פרקליטים כאלה. אבוי לבית משפט אשר מגבה עמדות כאלה.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: