פרעות תשפ”א: המניעים אותם מניעים

המאורעות האחרונים הפוקדים את עם ישראל – ובהם האלימות הקשה כנגד יהודים בפרט ברחבי העיר העתיקה וסביבתה, הלינצ׳ים וניסיונות הרצח של עוברי אורח תמימים ברחובות העיר בשל מראם ״היהודי״, ניסיונות ההצתה של בתי יהודים על יושביהם כפי שנעשה לאחרונה במאחז עוז ציון, בשכונת שמעון הצדיק ובשכונת מעלה זיתים – אינם מפתיעים ואף צפויים לצערי.

ראש הממשלה השני, משה שרת (1954–1955), חיבר במרץ 1920 רשימה בשם ׳סביבנו נסערה׳. הרשימה, שנמצאה בכתב ידו וככל הנראה נועדה ל״קונטרס״ שלא פורסם אודות מאורעות תר״פ, מסתיימת במילים אלו: “מאורע זה מוכיח לנו, כי כבכל פינות תבל, כן גם בפינה זו, השכנה לנו, תמורות כבירות עלולות להתחולל, רוחות סערה יכולות להגיע פתע, לרחף ולהרוס”. מה למדים אנו ובמה השתנה מצבנו מאז אותם ימים – על כך במאמר זה.

מאורעות תרפ"א

לאחרונה ״צוינו״ בדממה תקשורתית וציבורית כמעט מוחלטת – 100 שנים למאורעות תרפ״א (1921). המאורעות, הידועות בשם ״פרעות״ והיום ככל הנראה היו נקראות ״גל טרור״ או ״אינתיפאדה״, כללו מעשי אלימות קשים כרצח, אונס, שוד וביזה שבוצעו על ידי ערבים נגד יהודים ורכושם. המאורעות שהחלו ביפו והתרחבו ליישובים יהודיים נוספים בכ״ג בניסן התרפ״א (1 במאי 1921), הסתיימו ב-6 במאי 1921, כשבסופם נמנו 47 נרצחים יהודים ו-140 פצועים.

ישאל עצמו הקורא הנבון: מדוע זה החלו הפרעות ביהודים ב-1921? האם התגרו היהודים בערבים, כבשו והתנחלו באדמתם, הפלו אותם על רקע גזעני או השתלטו על מסגדיהם ומוסדותיהם? הרי היה זה 27 שנים לפני הקמת מדינת ישראל, בטרם צויצה המילה ״כיבוש״ לראשונה.

הסיבות לפרוץ המאורעות על ידי הערבים נקשרו בזמנו לתוצאות מלחמת העולם הראשונה והכיבוש הבריטי-צרפתי במזרח התיכון, או אם תרצו לדבוק במכבסת המילים: השתלטות המעצמות על האזור. באותה תקופה התגבר פֶּרץ הלאומיות הערבית במזרח התיכון, ועמו הזעם על הצהרת בלפור מה-2 בנובמבר 1917 שתמכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. זאת לצד תוצאות ועידת סן רמו שהסתיימה ב-26 באפריל 1920, בה אושרר הסכם סייקס–פיקו שחילק את שטחי האימפריה העות׳מאנית בין האנגלים לצרפתים ושלל בכך למעשה את הקמתה של יישות ערבית על כל שטחי סוריה, לבנון, ירדן וארץ ישראל תחת השם ״הממלכה הערבית של סוריה״, או בקצרה – ״סוריה הגדולה״, תחת הנהגתו של פייסל.

נס במאחז עוז ציון: במהלך הלילה מחבלים ערבים השליכו 3 בקבוקי תבערה לבית מגורים במאחז שבבנימין, כתוצאה מהשריפה נפגעו שני בחורים מכוויות באופן קל.
כוחות כיבוי, צבא ומד"א הגיעו למקום, כיבו את השריפה וטיפלו בפצועים שלא נזקקו לפינוי.
(קרדיט : עוז ציון) pic.twitter.com/Dm96QrvVIG

— אלעד הוּמינר 🇮🇱 العاد هومينر (@EladHumi) April 29, 2021

אכזבתם של הערבים מאי-הקמתה של יישות כלל-ערבית על שטחי הארץ, לצד עוינותם ליהודים שהלכה והתבססה בקרב ההנהגה ובסיוע העיתונות המקומית, חיכתה לעילה שתוביל לשפיכת הדם היהודי. זו לא אחרה לבוא, וב-1 במאי 1921 התקוטטו להן שתי קבוצות של יהודים באזור שכונת מנשייה שבגבול תל אביב-יפו. קבוצה אחת של מפגינים מטעם ׳אחדות העבודה׳ החליפה מהלומות עם קבוצה של חברי המפלגה הקומוניסטית, עד שהמשטרה הבריטית הפרידה ביניהן והחלה לרדוף אחרי הקומוניסטים, שברחו לכיוון נווה שלום וליפו. ממצאי ועדת החקירה הבריטית הצביעו על כך שבעקבות התנהלות הדברים בשטח, נפוצו בקרב הערבים שמועות על כך שיהודים תקפו ערבים. כאמור, הייתה זו עילה בלבד להמוני ערבים להתאסף בדרישה לנקמה ביהודים שהכו ערבים, למרות שהכו הם באחיהם היהודים.

כך למעשה החלו בצהרי ה-1 במאי 1921 הפּרעות ביהודים עם התנפלות ערבים על עוברים ושבים יהודים וביזת חנויות של יהודים באזור. היהודים ניסו להתגונן, אולם ללא הצלחה יתירה, בעומדם מול שוטרים ערבים שירו בהם מנשקם. משם התפשטו הפרעות לחדרה, לרחובות ולפתח תקווה, בה נהרגו ארבעה יהודים שלזכרם הוקמו שתי אנדרטאות בעיר.

בעקבות מאורעות תרפ״א הורה הנציב העליון הבריטי כבר ב-14 במאי על הפסקה זמנית של העלייה היהודית ועיכב את בואם של 150 עולים שכבר היו בדרכם לארץ ישראל. ב-3 ביוני, הבהיר הנציב בנאום חגיגי שהעלייה היהודית תוגבל מעתה ואילך בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, והבטיח כי התושבים ישתתפו בניהול ענייני הממשל. מסקנות ׳ועדת הייקראפט׳, שקמה במטרה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות, היו כי כל עוד הבריטים ימשיכו לעודד עלייה יהודית באמצעות אישורי עלייה והתיישבות יהודית, תימשך אלימות הערבים. משם הדרך לפרסום הספר הלבן הראשון ב-24 ביולי 1922 הייתה קצרה וברורה. באשר לערבים – הם העידו בפני ועדת החקירה ובית המשפט עדויות שקר, נהנו מיראתם של היהודים להעיד נגדם פן יבולע להם ולמשפחתם רע, וזכו לצאת כלאחר יד פטורים בלא עונש או בענישה קלה ביותר.

מאורעות תר"פ

למאורעות תרפ״א קדמו מאורעות תר״פ, שנבעו מרצון הערבים לצרף את ארץ ישראל אל ״סוריה הגדולה״ בראשות פייסל. יש הרואים במאורעות אלו ציון דרך המסמן את ראשית המאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל, למרות שמושבות יהודיות כפתח תקווה, הותקפו משחר הקמתן כבר ב-1886.

פרעות תר״פ נודעו בעיקר בשל קרב הגבורה בו נפל יוסף טרומפלדור לצד שבעה מחבריו ביום י״ב באדר על הגנת תל חי. אך מן הראוי לציין כי הערבים התקיפו גם את מטולה, איילת השחר, דגניה ב׳ ומנחמיה והביאו לנטישת המושבה בני יהודה שבדרום רמת הגולן, שהתקיימה בשנים 1886‏-1920. רק בשנת 1972 הוקם יישוב קהילתי חדש המנציח את שם המושבה כשני קילומטרים מזרחה ממקומה ההיסטורי.

במהלך מאורעות תר״פ תקפו ערבים שכונות יהודיות בירושלים לאחר שההסתה פשטה בכל והשמועות על יישום הצהרת בלפור קנתה אחיזה בקרב הציבור הערבי. תחילה הסתכם הדבר בהפגנות אלימות וקריאות המוכרות היטב עד ימינו בסגנון ״אדבח אל יאהוד״ (טבחו ביהודים) ו״פלסטין ארצנו והיהודים כלבינו״, עד שבמהלך חג הפסח בו חלו גם חגיגות נבי מוסא ב-4 באפריל, הסית חאג׳ אמין אל-חוסייני וידידו עארף אל-עארף, עורך העיתון ׳סוריא אל-ג׳נוביה׳ (סוריה הדרומית), את ההמון שיצא משולהב מהמסגד שבמדבר יהודה, עשרים קילומטרים מירושלים, אל בתי היהודים בירושלים העתיקה.

כך, בשעות הבוקר התקהלו אלפי ערבים ברחבת העירייה ושמעו נאומי הסתה בגנות הציונות, כולל מראש העיר מוסא כאט׳ם אל-חוסייני, שהשביע את ההמונים לשפוך את דמם למען פלסטין. עארף אל-עארף, הכריז: “אם לא נשתמש בכוח נגד הציונים ונגד היהודים, לעולם לא ניפטר מהם”. במהלך ההתכנסות הזו החלו ערבים להכות יהודים ברובע היהודי וברחוב יפו, לפרוץ לחנויות ולבזוז מכל הבא ליד. בסוף אותו יום ראשון למאורעות בירושלים הוטל עוצר לילי על העיר, ועשרות מתפרעים ערבים נעצרו ושוחררו למחרת היום, בו התחדשו הפרעות (נשמע מוכר?).

בפרעות בירושלים שנמשכו ארבעה ימים נרצחו שבעה יהודים תושבי העיר העתיקה, 216 יהודים נפצעו, נשים וילדות נאנסו, רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו.

׳ועדת פיילין׳ שהוקמה על ידי הבריטים בעקבות מאורעות תר״פ בירושלים כתבה את מסקנותיה בדו״ח שהוגש ב-1 ביולי 1920, בו נקבע בין היתר שהמקור לכל הצרות הוא בפרסום הצהרת בלפור. עוד נציין כי ב-1 ביולי החל הרברט סמואל בתפקידו כנציב העליון, הורה על שחרורם של הפעילים היהודים שנעצרו בימי המאורעות ופתח את שערי הארץ לעלייה יהודית, שכאמור נבלמה כעבור שנה בעקבות מאורעות תרפ״א והספר הלבן. שבוע לאחר מכן, ב-8 ביולי, הוכרזה חנינה כללית לכל הערבים שהורשעו בעקבות הפרעות, דבר שאפשר לחאג׳ אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף שנמלטו מהארץ, לחזור כגיבורי המאורעות ולכהן בתפקידים ציבוריים.

מאורעות תרפ"ט

מאורעות תרפ״ט שאירעו בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929 (י״ז באב התרפ״ט) נקראות בפי הערבים “מהפכת אל-בוראק”, הכינוי בערבית לכותל המערבי. גם הפעם מדובר בסדרה של פעולות טרור מצד ערבים נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, בהם נרצחו 133 יהודים ו-339 נפצעו, רכוש רב נבזז ונשרף ויישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל פונו, ננטשו ונחרבו. גם הפעם החלו הפרעות בהסתה פרועה של המנהיגים הערבים נגד יהודים בטענה כי בכוונתם להשתלט על הר הבית במסגרת אירועים הידועים כ״פרשת הכותל״, שמקורם במחיצה קטנה שהוקמה בסמטת הכותל הצרה.

ביום שישי, ה-23 באוגוסט 1929, נהרו לירושלים, בה שררה כבר אווירה מתוחה, אלפי ערבים חמושים בסכינים ומקלות בטענת הגנה עצמית נגד יהודים, כדי להשתתף בתפילה בהר הבית. בשעה 11:00 שולהבו המתפללים, פרצו אל השוק, יצאו משער שכם והחלו לתקוף עוברי אורח יהודים ולהרוס ולשרוף בתי כנסת ובתי מגורים ברחובות הסמוכים. משם המשיכו הערבים ותקפו את בית הכרם, הרסו בתים בתלפיות והשתלטו על רמת רחל. במקביל היו מספר ניסיונות מצד תושבי הכפר דיר יאסין לנתק את הכביש המוליך מירושלים לתל אביב. למחרת, ביום שבת ה- 24 באוגוסט, התפשטו הפרעות לחברון, שם נטבחו באכזריות רבה 67 יהודים בני כל הגילאים, איברים נכרתו, אנשים נשרפו חיים, נשים וילדות נאנסו ובתי היהודים נבזזו.

קהילת יהדות עזה הקטנה והוותיקה חולצה על ידי הבריטים ולא הורשתה עוד לחזור לעיר, כדוגמת קהילות יהודים קטנות שהיו בשכם, רמלה, ג׳נין ועכו שפונו אף הן על ידי הבריטים.

יהודי תל אביב-יפו וחיפה הצליחו להדוף את מתקפות הערבים בעזרת פעילי ׳ההגנה׳ ו׳צעירי בית״ר׳, אך גם בהם נמנו הרוגים ופצועים. גם הקהילה היהודית בבית שאן הותקפה, אך זכתה להגנת המשטרה הבריטית והמשיכה להתקיים עד מאורעות 1936. ב-24 באוגוסט הותקפה המושבה מוֹצָא על ידי אנשי הכפר הערבי קאלוניה הסמוך (מבשרת ציון כיום). הם פרצו לבית משפחת מקלף ורצחו שבע נפשות ממשפחתו של מרדכי מקלף, שניצל כילד ולימים הפך לרמטכ"ל השלישי של צה"ל.

המושבה הר-טוב הותקפה ותושביה נמלטו ממנה. הערבים שרפוה עד היסוד. ב-25 באוגוסט גם המושבה כפר אוריה נעזבה, נבזזה והועלתה באש. ב-26 באוגוסט הותקפו גדרה, משמר העמק והמושבה באר טוביה שנחרבה עד היסוד. ב-28 באוגוסט הותקפה חוות חולדה, המקום נעזב ונהרס לאחר שתושביו פונו על ידי הבריטים. ב-29 באוגוסט נערך מסע רצח בעין זיתים. אחר הצהריים הותקף הרובע היהודי בצפת, בו עמד תוך דקות ספורות מניין הנפגעים היהודים על 18 הרוגים ו-80 פצועים. בין הניצולים היה גם ישראל טל, לימים אלוף וסגן הרמטכ״ל.

בעקבות המאורעות מונתה ב-13 בספטמבר 1929 ׳ועדת שוֹ׳ לחקירת האירועים, שהגישה ב-31 במרץ 1930 את מסקנותיה ובהן קבעה כי “הסיבה העיקרית לעוינות ולאלימות של שנת 1929 היא האכזבה של הערבים מכך שתביעותיהם הלאומיות והפוליטיות לא מומשו וחששם מפני עתידם הכלכלי”. בין המלצותיה של הוועדה נקבע שנדרשת הגבלת עלייה, התיישבות והפסקת רכישת הקרקעות על ידי יהודים, כאילו היו פעולות אלו הצדקה לפעולות הטרור הערבי. בעקבות ועדת שו, דו״ח הופ-סימפסון, ומסקנותיהם המשותפות על ההכרח לבלום את ההתיישבות היהודית – פורסם הספר הלבן של פספילד.

המסקנות הברורות

הסיבות לפרוץ המאורעות השונים לאורך השנים מלמדות כי בכל עת בה הערבים אינם מרוצים מההתרחשויות הפנימיות בגזרתם, יִפְרקו הם את זעמם ותסכולם הגובר על היהודים המצויים בסביבתם.
כך היה עת לא התממשו עד תום השאיפות הלאומיות של פייסל להקים את ״סוריה הגדולה״, או כשההנהגה המקומית נקלעה למשבר מנהיגות וחששה לעתידה, בדיוק כפי שקורה עתה. כך היה גם כשמדיניות הכיבוש הבריטי לא תאמה את הציפיות של האוכלוסייה הערבית, שמאז ועד היום לא השכילה לנצל את המצב לטובתה ולרווחתה. כך היה גם בהינתן בידם ההזדמנות לפתח ולהקים חברה מתוקנת כדוגמת זו של שכניהם היהודים, אך בדבקותם בבחירה בדרך השלילה, המלחמה והאשמת כל העולם במצבם – זולתם.

חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה הערבית פעל, פועל וימשיך לפעול נגד ההתיישבות וההתבססות היהודית ברחבי ארץ ישראל. אין כוונתי רק למובן מאליו לכאורה, כפי שגורסים רבים המתנגדים לזכות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, אלא גם בכל הנוגע להתיישבות בבקעת הירדן, בנגב, בגליל ובירושלים בירת ישראל. התנגדות זו מוטמעת בפעולות הסתה המוצאות את ביטוייהן מאז ועד ימינו אנו בספרי החינוך, בטקסים, בתקשורת ההמונים ובמסגדים במקומות שונים.

חלק לא מבוטל מהנהגת הערבים בישראל תפעל בכל התחבולות והאמצעים העומדים לרשותה, בכלל זאת מתוך מוסדות המדינה ובמימונה, תוך ניצול ההזדמנויות הפוליטיות הנוצרות לאחרונה. זאת בכדי לקעקע את המסד עליו הוקמה מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי, כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות שנועדה להבטיח את בטחונו של העם אשר בציון לדורי דורות.

“אל אקצא בסכנה” הינה קריאה שקרית בת למעלה ממאה שנים, הממשיכה לשלהב את הצעירים הערבים ולהצית את דמיונם יחד עם בקבוקי התבערה. קריאה זו הינה הדבק היחיד שככל הנראה מצליח לאחד ולרתק אליו את הערבים, עוד מלפני שקראו הם לעצמם ״פלסטינים״.

מאורעות תשפ״א pic.twitter.com/NtQazTszJ7

— עמיחי שיקלי – Amichai Chikli (@AmichaiChikli) April 18, 2021

המנדט הבריטי תם ועמו גם עידן הספר הלבן. מעת שהוקמה מדינת ישראל לפני 73 שנים, לא צריכה להיות עוד מגבלה לכאורה על יהודים לחזור אל הארץ המובטחת ולאתרים מהם ברחו, פונו או גורשו בעל כורחם. לפני 54 שנים שוחררו שטחי יהודה, שומרון, בקעת הירדן, רמת הגולן וירושלים, בירת ישראל שאוחדה. אך אוי לה לבושה – לא חזרנו במלוא הדרנו להר הבית ולא שמרנו על שכיות מורשתנו בלב ציון או ברחבי יהודה ושומרון.
הגבלנו עליית יהודים להר הבית, במקום להגביל את מבזיו ומהרסיו מקרב הערבים; הצבנו מגנומטרים לבדיקתם של יהודים ותיירים זרים בעוד הערבים המוסלמים נהרו אל ההר חמושים ומשולהבים, התבצרו בו וביזו את קודשו, ללא הגבלה בגין אותה עילה; הסרנו ומנענו מכל סממן ריבוני ישראלי, ולא רק סממן יהודי, מלהימצא או להיעשות בפומבי על ההר, שאת השליטה בו המשכנו להפקיד בידי הווקף הירדני ומנהיגי האסלאם הקיצוני.

הגבלנו התיישבות יהודים בנחלות אבותינו שנרכשו כדין, מהן גורשנו ואליהן חזרנו ברבות הימים בזכות אבות ולא בחסד הלאומים. הטיב שמעון, האחרון מבני מתתיהו שהנהיגו את מרד החשמונאים, לבטא את רוח הדברים בפני שליחו של אנטיוכוס ככתוב בספר מקבים א׳: “לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה ואנחנו כאשר הייתה לנו עת השיבונו את נחלת אבותינו”.

באיזו עוד מדינה בעולם יעלה על הדעת שתוגבל התיישבותו של העם הריבון, שזו מולדתו הבלתי מעורערת, על אדמתו? עם שלו הוכחות קנייניות וראייתיות בספר הספרים, בכתובים ובינות לסלעים ולרגבים, מלהתיישב ולהיאחז באדמתו, אליה שב אחרי 2,000 שנות גלות וייסורים? באיזו מדינה מעניקים פרס למחבלים לשוב לבתיהם מלבנון ומתוניס אליה הוגלו? לרוצחים שפלים לשבת בבית כלא-מלון בו רוכשים השכלה, בריאות וכרס דשנה עת משפחותיהם צוברות ממון, יוקרה וגאווה? היכן מאפשרים לפורעים אלימים להשתחרר בערבות מבית המעצר ולחזור לרחובות העיר והכפר כגיבורים לאחר שתקפו ויידו אבנים ובקת״בים באזרחים, חיילים ושוטרים?

במדינת ישראל הריבונית לא ייתכן שפורעים במשפחות של יהודים ששבו להתגורר בשכונת שמעון הצדיק בירושלים, בואכה הר הצופים, שהוקמה בשנת 1890 ונעזבה במהלך מלחמת העצמאות. במדינת ישראל לא ייתכן שנעשים ניסיונות לפגוע באזרחים יהודים על בסיס יום-יומי באמצעות דקירה, ירי, שריפה או מטר אבנים בכבישים, ברחובות הערים ובשטחים הפתוחים, ללא חשש ודאי לאבדן חיי המחבל, חילוט רכושו וגירוש משפחתו, ללא קשר למינו וגילו.

האם השתחררנו מעול גלות, אך הגלות לא השתחררה מעמנו, גם בתום 73 שנות עצמאות? האם עודנו חוששים מ״מה יאמר הפריץ?״

המלצות

התשובה למחבלים ולפורעי החוק והסדר חייבת להיות ציונית ונחושה – החלת ריבונות, השבת המשילות ואכיפה ביד חזקה. הפורעים, או המחבלים ליתר דיוק, לאחר שמצבם הרפואי יתייצב, ילוו על ידי בני משפחותיהם האחראים לחינוכם במשך השנים, לאחד היעדים הנבחרים במזרח התיכון להמשך שיקום ואכלוס.

בטוחני כי בעזה, שתומכת מרחוק באמצעות מטחי רקטות וצרורות בלונים, יקבלו בסבר פנים מדהים את הפליטים החדשים. כך גם בירדן, בה יש רוב פלסטיני מוצק, שעודנה אחראית על הווקף בהר הבית אך אינה יוצאת או פועלת במוצהר נגד האלימות מחשש לשלום כס המלך, ועל כן מוטב שתישא בתוצאה ותאחד איזו חמולה או משפחה בשטחה. גם בלבנון או בסוריה השכנה בוודאי יקבלו באהדה את הגיבורים שיצאו בעידוד החיזבאללה והלכו בדרכיו של חבר הכנסת ממפלגת בל״ד, ד״ר עזמי בשארה, ששלוחיו עודם פועלים וחותרים תחת אושיות המדינה ובתקצובה.

בטוחני כי אונר״א, סוכנות הסיוע של האו״ם לפליטים, תשמח להצדיק את קיומה בפני מצדדיה בעולם הנאור ועמוס הפליטים המוסלמים מהמזרח התיכון האלרגי לפריחת האביב הערבי בעשור האחרון. כעת יכולה הסוכנות לטפל במחבלים-פליטים פלסטינים ולא בעיקר במחבלים, כפי שהורגלה מזה שנים, עת ממשיכה היא לטפל בנכדים ובנינים של פליטי הנכבה (1948) והנכסה (1967) בדבקות ומסירות חסרות מעצורים.

את גל הטרור העממי הנוכחי יש לדכא ביד חזקה ובנחישות ללא פשרות. כך עשו זאת הבריטים בזמנו, כך עושים זאת הטורקים בעת הזו והערבים בבני עמם כולל במדינות שכנות כירדן, סוריה ולבנון, שהיו למשך כמה חודשים בשנת 1920 חלק מהממלכה הערבית של סוריה, ולא מדינות מוּמצאות של הבריטים והצרפתים.

את גל הטרור הזה יש למנף לתועלת עם ישראל ולהשבת המשילות בכל חלקי הארץ מהגליל העליון ועד הנגב בהם ישנה התרופפות עד חידלון. יש לפעול להחלת הריבונות המעשית ברחבי יהודה, שומרון ובקעת הירדן, ועל אחת כמה וכמה בירושלים הבירה, בה ישנו הכרח שכל יהודי יתהלך בבטחה ובגאווה.

בכדי שהמלצות אלו ואחרות יידונו ברצינות הראויה על שולחן הממשלה בטרם קבלת החלטה, מן הראוי כי זו תוקם במהירה על בסיס הכוחות הציוניים וחפצי החיים, שילמדו לשתף פעולה איש עם רעהו ולא להחרים או לבזות את מנהיגינו, תוך הסתמכות על דורשי רעתנו.

הטיב לבטא את הדברים ההיסטוריון יוסף קלאוזנר שכתב לאחר פרעות תר״פ בעיתון ׳הארץ׳ כך:

בין ההרוגים והנפצעים יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות: ספרדים ואשכנזים, תימנים ופרסים, פועלים וסוחרים, רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים. האויב לא הבדיל ביניהם. נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו. נתאחד על ידי הצרה הגדולה… ואז ישיג האויב ההפך ממה שביקש.”

נסיים בציטוט מתוך קונטרס ע״ח-ע״ט שנכתב בשנת 1921בעקבות מאורעות תרפ״א, אודות רצח יוסף חיים ברנר וחבריו:

התבְעֵרה עוד טרם שככה, ולא במהרה תיאסף, אנו חיים בחזית והיא תמשך לא לירח ימים בלבד. לא. נפנוף דגלים בעלמא בינינו ובינם אל יזכר ואל יפקד. כוני חן יוסרו הצדה. לא מלחמת תנופה, לא מלחמת תגרה, אבל מלחמת מגן לנו למשך שנים.

חטאנו באי הבנת ערך הגדוד, אנו מוסיפים רפיון על פשע באי הערכתנו את עצם ההגנה עד היום. כשרון ההגנה אינו נקנה ולא יקנה לנו בין אשמורת לאשמורת ולא בתרגילים חטופים בערב…או כסות עיניים אחר, כי אם באימון מדורג, בהגברת הכוח, ובהכשרה עצמית מתמדת לעשיית הפעולה הדרושה ברגע המכוון: חנוך עצמנו, נשנו וילדנו להגנה. חנוך של פעולה אך לא דיבורים נבובים ומעשי בהלה, אך לא טפוח רגשות נקם ומעשי און. לא אלה חלקנו. מוזהרים ומצווים אנו כולנו ההורים, המורים, האחים הגדולים ודברי הציבור להבין ולהורות לבל נקום ולבל נצא בחוקת השכן הגר בקרבנו.

ולא בגדר של הטפת מוסר הדברים האלה, כי אם ערכי מדות הדרושים לעצם קיומנו פה. ולאחינו ולאחיותנו שבגולה, לבתי אבות, אחי יוסף חיים ויתומי ישראל באשר הנכם שם: גם חיי שאול גם קלון המות נותן גם יותן לנו בארץ. הזה יעכב בעדנו? קומו עלו!”

בימים אלו נדרשים אנו לאחדות ישראל ולחיזוק ידי כוחות הביטחון, הם שומרי החומות במלוא מובן המילה, למען יפעלו באומץ ובנחישות לסיכול וחיסול כל איום על אזרחי ישראל ובטחון המדינה.

אל"מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי, וחבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: