ההיערכות מחדש

המאמר התפרסם לראשונה במגזין טאבלט, אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.
תרגמה לעברית בהתנדבות: אליזבט רימיני.

---

כשוושינגטון נוטה לעבר איראן, היא מסווה את המניעים האמיתיים שלה בהצהרות של הומניטריזם בעל אופקים נעלים – כך היא מפסיקה להיות מעצמת-על והופכת לפלורנס נייטינגייל בקרב האומות, שוללת סבל אנושי, וחוזרת על מנטרות בסגנון "אין פתרון צבאי לסכסוך הזה".

---

ביום ראשון התקשר היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן למקבילו הישראלי והחזיר לאחור את מחוגי השעון. לפי גרסת האמריקנים, סאליבן התקשר "להביע את דאגותיה החמורות של ארצות-הברית" משני דברים: הפינוי התלוי ועומד, בצו בית-משפט, של מספר משפחות פלסטיניות מבתיהן בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים, והעימותים האלימים של סוף השבוע בהר הבית בין משטרת ישראל לפורעים פלסטינים. במילים אחרות, ממשל ביידן הצהיר בפומבי על אינטרס לאומי אמריקני במניעת פינוי שייח' ג'ראח, תוך התעלמות מתכתיבי החוק הישראלי – בזמן בו חמאס שיגר לישראל רקטות ובלוני תבערה עם אותו מסר. המאמץ המודע הזה ליצור פער "אור יום" בין ארצות-הברית לישראל סימן חזרה ברורה לגישתו של הנשיא ברק אובמה.

שיחת הטלפון של סאליבן מזמינה אותנו לפתוח מחדש דיון לא פתור שהחל עוד לפני שהנשיא ג'ו ביידן הושבע לכהונתו. האם הנשיא החדש סולל נתיב חדש במזרח-התיכון, או שהוא הולך בעקבות אובמה? עד כה, מי שדאג כי נשיאותו עשויה להפוך לכהונה השלישית של אובמה הפנה את עיניו החוששות לרוברט מאלי, הבחירה של הנשיא כשליח לאיראן. כששירת בבית-הלבן של אובמה סייע מאלי במשא ומתן על הסכם הגרעין האיראני, שביקש להגיע לתיאומים עם טהראן על חשבון בעלות-הברית של אמריקה במזרח-התיכון. במאמר חושף ב"Foreign Affairs", שנכתב ב-2019, הביע מאלי צער על כך שאובמה לא הצליח להגיע לתיאומים נוספים כאלה. כיוון המדיניות של אובמה היה ראוי לשבח, כתב מאלי, אך "המתינות" שלו הייתה האויב של הפרויקט. בהיותו "הדרגתי", הוא ניהל "ניסוי שהושעה באמצע הדרך".

מאלי, כך המאמר מוביל אותנו להניח, מייעץ כעת לביידן ללכת עד הסוף – ומהר. אך כמובן הנשיא, ולא שליחו לאיראן, הוא שקובע את כיוון וקצב המדיניות. במהלך קריירה בוושינגטון שנמשכה כמעט חצי מאה, ביידן מעולם לא הציג פרופיל רדיקלי. גם לא סאליבן ולא שר החוץ אנטוני בלינקן. הנוכחות של הזוג הזה לצידו של ביידן סימנה לרבים שמאלי לא יניע את מדיניות איראן. זמן קצר לאחר הבחירות ציין גורם ותיק בוושינגטון לעיתונאי כי "בלינקן וסאליבן הם בהחלט מהאגף המתון יותר של המפלגה, וזה מרגיע".

בשימוע האישור שלו בסנאט בינואר המשיך בלינקן להרגיע כשהביע את כוונתו לתקן את הליקויים ב'תוכנית הפעולה המשותפת המקיפה' (JCPOA), כפי שמכונה הסכם הגרעין האיראני. בחודש שלאחר מכן דיווח "Foreign Policy" כי נוצר פיצול בתוך הממשלה, כאשר סאליבן ובלינקן הגשימו את התקוות שנתלו בהם. מאלי טען בעד מתן "תמריצים" לאיראן כדי לשכנע אותה לחזור במהירות ל- JCPOA, אך סאליבן ובלינקן "שלטו בדיון" על-ידי כך ש"הציגו קו קשה יותר".

במהלך החודש האחרון נעשה הקו קשה עוד יותר – כלומר, כזה שקשה לראות. ב-2 באפריל, מאלי העניק ראיון ל-PBS שהרים גבות בירושלים, בריאד ובקונגרס. לקראת שיחות הגרעין בווינה, שם עמדו האירופאים לארח משא ומתן עקיף בין פקידי ביידן לנציגי איראן בנוגע להחייאת ה-JCPOA, הביע מאלי התלהבות להסיר את הסנקציות האמריקאיות על איראן ולהבטיח "שאיראן תיהנה מהיתרונות שהיא אמורה הייתה ליהנות מהם תחת העסקה." על הריאיון אמר בכיר ישראלי אנונימי, "אם זו המדיניות האמריקנית, אנו מודאגים".

אנשי המודיעין הישראלים הציבו סימן קריאה למשפט זה כאשר הם (נראה שזה ברור) חיבלו בגנרטור כוח במתקן העשרה גרעינית איראני בנתנז. מלבד הפגיעה בתוכנית הגרעין של איראן, המבצע גם אותת על התנגדות ישראל לעמדת אמריקה בשיחות וינה, המתנהלות כעת.

הדאגה בירושלים מוצדקת אם הצהרתו ב-1 במאי של עבאס אראגצ'י, מוביל המשא ומתן האיראני בווינה, היא משהו להסתמך עליו. לטענתו, הנושאים ונותנים האמריקנים כבר הסכימו באופן עקרוני להסיר את הסנקציות על משק האנרגיה, תעשיית הרכב, השירותים הפיננסיים, תעשיית הבנקאות והנמלים – במילים אחרות, לחסל את כל הסנקציות הכלכליות המשמעותיות ביותר שהוטלו אי-פעם על איראן. ההצהרות האחרונות של גורמי ממשל ביידן לא נותנות לנו שום סיבה שלא להאמין לאראגצ'י, והכסף החכם מהמר כעת על תחייה מלאה של ה-JCPOA בטווח קצר יחסית.

אך אפילו הישראלים טרם קלטו את מלוא היקפם ועוצמתם של התיאומים של ביידן עם איראן. הבעיה היא לא שסאליבן ובלינקן לא מצליחים לרסן את מאלי, אלא שהם צועדים איתו בתאום מלא. קונצנזוס שולט בתוך הממשל, לא רק לגבי ה-JCPOA אלא בנוגע לכל שאלה גדולה באסטרטגיית המזרח-התיכון: כולם מהנשיא ומטה מסכימים לגבי הצורך להשלים את מה שהתחיל אובמה – מה שאומר שהגרוע מכל עוד לפנינו.

הטעיות נוסח אובמה

אם עדיין לא ברור שכל החשיבה בממשל ביידן נשלטת על-ידי הפרויקט של אובמה, זה בגלל שעדיין שורר בלבול לגבי אופיו האמיתי. מפקפקים בכך? ענו אם כן על המבחן הבא, בן שאלה אחת: לְמה בדיוק התייחס רוברט מאלי כשדיבר על ה"ניסוי" המושלם-למחצה של אובמה?

אם עניתם "ה-JCPOA", טעיתם.

אם אמרתם "לשפר את היחסים עם איראן", קיבלתם ציון הרבה יותר גבוה, אבל עדיין נכשלתם.

"המטרה הסופית של הנשיא", כתב מאלי, הייתה "לעזור ל[מזרח-התיכון] למצוא מאזן כוחות יציב יותר שיהפוך אותו פחות תלוי בהתערבות ישירה של ארה"ב או בהגנתה". זו דרך עקיפה לומר שאובמה חלם על סדר מזרח-תיכוני חדש – כזה שנשען יותר על שותפות עם איראן.

---

ביידן, בעודו שומר על צוות מדיניות החוץ של כהונתו השנייה של אובמה כמעט במלואו, משתמש באותן הוראות משחק. הוא ועוזריו מכירים בכך שבלבול לגבי "המטרה הסופית" מקל על השגתה.

---

והחלום חי. במאי 2020, חצי שנה לאחר שמאלי כתב את מאמרו ל-"Foreign Affairs", ג'ייק סאליבן, כיועץ לקמפיין הנשיאותי של ביידן, היה שותף לכתיבת מאמר משלו המתאר אסטרטגיה למזרח-התיכון. המטרה, הוא הסביר, היא להיות "פחות שאפתניים" מבחינה צבאית, "אבל שאפתנים יותר בשימוש במינוף ובדיפלומטיה של ארה"ב כדי ללחוץ להפגה במתיחויות ובסופו של דבר למודוס וויוונדי חדש בקרב השחקנים האזוריים המרכזיים". אם במקום "מודוס ויוונדי" נשתמש במילה "איזון", ואם אנו מכירים בכך ש"הפגה במתיחויות" ו"דיפלומטיה" מצריכות שיתוף פעולה עם איראן, הרי שהחזון של סאליבן זהה ל"מטרה הסופית" של אובמה כפי שתואר על-ידי מאלי. סאליבן הדגיש את השקילות הזאת כאשר הגדיר את מטרת תוכניתו כ"שינוי תפקידה של ארצות-הברית בסדר האזורי שהיא סייעה ליצור".

הפרויקט הזה ליצירת סדר מזרח-תיכוני חדש, המשתרע כעת על שני ממשלים נשיאותיים, ראוי לשם. "יוזמת אובמה-ביידן-מאלי-בלינקן-סאליבן" מסורבל מדי. במקום זאת, מעתה נכנה זאת: "ההיערכות-מחדש". העובדה שנפל בחלקנו, ובמועד מאוחר זה, לתת כותרת לפרויקט שעליו עובדים אנשים רבים ומוכשרים לאורך כמעט עשור, היא יותר ממעט מוזרה. בדרך כלל, נשיאים יוצאים ביוזמות גדולות שכאלה בהצהרה מרכזית, ורוקמים את חזונם בעשרות נאומים וראיונות קטנים יותר. אך נחפש לשווא את נאומו של אובמה, "סדר חדש במזרח-התיכון".

אובמה, נראה ברור, הרגיש שהפרויקט שלו יתקדם בצורה הטובה ביותר בהתגנבות והטעיה, ולא בשיווק אגרסיבי. ביידן, בעודו שומר על צוות מדיניות החוץ של כהונתו השנייה של אובמה כמעט במלואו, משתמש באותן הוראות משחק. הוא ועוזריו מכירים בכך שבלבול לגבי "המטרה הסופית" מקל על השגתה. ואכן, בלבול הוא החבר הכי טוב של ההיערכות-מחדש.

"מבלבל בכוונה" יהווה כתובת מצבה הולמת ל-JCPOA – אם אי פעם ישיב נשמתו לבורא. ב-159 עמודים, המכילים חמישה נספחים ושופעים עסקאות צד סודיות, הוא ארז בקלסר אחד מספיק עשן ומראות כדי לגרום לציבור האמריקני לבלבול בשש השנים האחרונות. אף על פי שה-JCPOA הוא רק מרכיב אחד בפרויקט הגדול של אובמה, הוא ממלא תפקיד הכרחי.

נתחיל במה שה- JCPOA לא עושה. בניגוד למה שטענו אדריכליו מאז 2015, ה-JCPOA אינו חוסם את כל המסלולים לנשק גרעיני איראני. כיצד הוא יכול? מה שמכונה "הוראות השקיעה" – הסעיפים המבטלים את כל ההגבלות המשמעותיות על תוכנית הגרעין האיראנית – ייכנסו לתוקף תוך פחות מעשור; חלק מההגבלות המשמעותיות ביותר יעלמו עד שנת 2025. עד שנת 2031 תהיה לרפובליקה האסלאמית, עם הגנה וסיוע בינלאומיים, תוכנית נשק גרעינית בלתי-מוגבלת, שתישען על יכולת העשרה בקנה-מידה תעשייתי. על סמך עובדה זו בלבד, הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על העסקה הוא שהיא קונה עשור של חופש מסחיטה גרעינית איראנית.

אך גם טענה צנועה זו אינה עומדת במבחן. העסקה מאפשרת תוכנית מחקר ופיתוח משמעותית והיא אינה הורסת מתקנים (כמו הבונקר המבוצר בהרים בפורדו) שהם ללא עוררין חלק מתוכנית גרעינית צבאית ולא אזרחית. במילים אחרות, איראן מקדמת את שאיפתה לנשק גרעיני גם בתקופה זו של מגבלות כביכול, ותוכניתה ממשיכה, כפי שכל קורא עיתון יכול לראות, לשמש כלי סחיטה.

כישלון העסקה כה ניכר לעין, שבכירי ממשל ביידן אינם מכחישים את הבעיה. במקום זאת הם מעמידים פנים שיש להם תיקון. התוכנית שלהם? "הסכם המשך". ה-JCPOA, לטענתם, הוא שלב ראשון בתהליך רב-שלבי, כמו מוצר מעמק הסיליקון שמחכה לשדרוג.

סאליבן היה זה, במאמרו ל "Foreign Affairs", שהריץ לראשונה את רעיון ה"המשך". לאחר מכן הבטיח בלינקן, גם בשימוע האישור שלו בסנאט בינואר וגם במסיבת עיתונאים ביומו הראשון בתפקיד, לעבוד למען "הסכם ארוך וחזק יותר".

"הארך וחזק עם סאליבן ובלינקן!" היה יוצר סיסמה קליטה אם ל-JCPOA 2.0 היה סיכוי מציאותי כלשהו. אולם ממשל ביידן מתעקש שלא להעלות את הרעיון של הסכם ארוך וחזק יותר אלא רק לאחר השיקום המלא של JCPOA 1.0. עם זאת, כפי שציינו, JCPOA 1.0 מבטלת במהירות את כל המגבלות המשמעותיות בתוכנית הגרעין האיראנית – לצמיתות, ועם גושפנקה בינלאומית. בכך שהיא נותנת לטהראן את כל מה שרצתה אי-פעם מראש, JCPOA 1.0 מונעת את JCPOA 2.0.

סאליבן ובלינקן מתיימרים לזהות את הפגמים הנוראיים של ה-JCPOA, אפילו כשהם מזיעים ועמלים כדי להחיות אותו מהקבר שבו טמן אותו טראמפ. הנחמה שהם מציעים למודאגים רק גברה כאשר על-פי הדוח של “Foreign Policy” מפברואר הם פסקו נגד מאלי, וסירבו לדרישת איראן שארצות-הברית תבטל את כל הסנקציות כתנאי מוקדם לחזרה ל- JCPOA. אנשי התבונה, כך הובילו אותנו להאמין, היו גם גברים עם עמוד שדרה.

אבל הדו"ח הזה פשוט הסיט את המבט מהסיפור האמיתי: המקח והממכר בין וושינגטון לטהראן שהחל ברגע שהממשל נכנס לתפקידו. עוד לפני שהמשא ומתן בווינה החל באפריל, המסרים התעופפו מטהראן לוושינגטון, דרך מתווכים שהתערבו עם רעיונות כיצד ארצות-הברית יכולה להקל על הסנקציות מבלי להסיר אותן באופן רשמי.

כתוצאה מכך, סאליבן ובלינקן העניקו לטהראן תמריצים – והרבה מהם. כדי לתת רק כמה דוגמאות: ממשל ביידן הסיר את ההתנגדויות האמריקניות להלוואה של קרן המטבע הבינלאומית בסך 5 מיליארד דולר לאיראן. הוא ביטל את מדיניות עידן טראמפ באו"ם, שהפעילה את מה שנקרא מנגנון ה- snapback – מהלך להטלה מחודשת של סנקציות בינלאומיות על איראן בגין הפרתה של העסקה. הוא שחרר חשבונות נפט איראניים קפואים בדרום-קוריאה, עיראק ועומאן. צעדים אלה בישרו את סופו הממשמש ובא של משטר הסנקציות, ובכך עודדו את הסינים לקנות נפט איראני בשיעור גבוה בהרבה מאשר בכל עת מאז 2017. על רקע זה הגיע הריאיון של מאלי ב-2 באפריל ב-PBS, בו הביע רצון עז להסיר את כל הסנקציות במהירות האפשרית.

ההתלהבות של הממשל להתחשב באופן מירבי באיראן היכתה בהלם משקיפים רבים, ביניהם הסנאטור ג'יימס אינהופה מאוקלהומה, הרפובליקני הבכיר בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט, שפרסם הצהרה בה האשים את הממשל בהפרת הבטחתו. אינהופה, הישראלים, ואינספור אחרים, טעו בהבנת הרטוריקה של בלינקן כתוכנית ממשית להשתמש במינוף שבנה טראמפ כדי "לתקן" את הסכם הגרעין.

כדי להיות הוגן, בלינקן תמיד אמר שהממשל מתכוון לחזור ל-JCPOA. על כך, לא הוא, לא סאליבן ואף איש ממשל אחר לא שיקר מעולם. אבל באופן אסטרטגי הם עודדו אנשים להאמין לדברים שידעו שהם לא נכונים, ולעולם לא יהיו נכונים.

ההטעיות שלהם חרגו הרבה מעבר לשאלות גרעיניות צרות. בניגוד לטענות הממשל, ה-JCPOA מסיים את כל הסנקציות המזיקות ביותר על איראן – גרעינית ולא גרעינית כאחד. הודות לאחד מסעיפי "השקיעה המוקדמת," ה-JCPOA כבר סיים איסור בינלאומי על מכירת נשק קונבנציונאלי לאיראן, ובכך פתח לטהראן דרכים להרחבת שיתוף הפעולה הביטחוני עם רוסיה וסין. ככל שמשמרות המהפכה האסלאמית (IRGC) יתעשרו ממכירות נפט, גם השותפויות הבינלאומיות שלהן יתחזקו. רשת המיליציות המקיפה את בעלות-הברית הערביות של ישראל ושל אמריקה תתרחב, והעוקץ שלה, שישוגר באמצעות כלי נשק מדויקים, יהפוך לארסי יותר. יחד עם גיבוי של חברים חזקים כמו רוסיה וסין, הקושי לבלום את הפרויקט האזורי של איראן יגדל. הניתוח הזה אינו תיאוריה; זהו שכל ישר.

להטעיות סביב ה-JCPOA יש מטרה ברורה: להציג את הממשל כתומך בבלימה כאשר בפועל הוא מסיים אותה. אבל מדוע פקידים בכירים כמו בלינקן וסאליבן מרגישים בנוח עם כפילות כזו? התשובה לשאלה זו מחייבת כניסה למנטליות של ההיערכות-מחדש. המאמרים ב-“Foreign Affairs” בהחלט מציעים דרך אחת להתבוננות מאחורי הקלעים, אך הדרך הישירה ביותר עוברת דרך חשיבתו של ברק אובמה, מחבר המדיניות שבלינקן וסאליבן ממרקים.

הולדת ההיערכות-מחדש

מנטליות ההיערכות-מחדש התבהרה במלואה ב-31 באוגוסט 2013, היום שבו אובמה מחק את הקו האדום שלו מעל השימוש בנשק כימי בסוריה. אובמה התווה לראשונה את הקו האדום לפעולה הצבאית האמריקנית בקיץ 2012, לאחר שקיבל דיווחים שהצביעו על כך שהדיקטטור הסורי בשאר אסאד השתמש או התכוון להשתמש בנשק כימי נגד אזרחים. כמה מיועציו של אובמה הפצירו בו בתגובה להגביר את התמיכה במורדים המבקשים להפיל את אסאד. במקום זאת, אובמה התווה את הקו האדום, בתקווה שמוסקבה וטהראן ירסנו את אסאד, והבית הלבן לא יאלץ לנקוט בפעולה. אלא שכמעט שנה בדיוק לאחר מכן, אסאד ריסק את תקוותיו של אובמה בהתקפת גז סארין שהרגה מאות אזרחים, אולי למעלה מאלף.

אף-על-פי-כן, אובמה היה נחוש כתמיד למנוע התערבות אמריקנית בסוריה – עדיין בסיוע מוסקבה וטהראן. מה אם, שאל את עצמו, ארצות-הברית תוכל לעבוד בשותפות גדולה יותר עם רוסיה ואיראן כדי לייצב לא רק את סוריה, אלא גם נקודות חיכוך אחרות? אחרי הכול, הסדר שבשתיקה של ארה"ב עם איראן, המבוסס על עוינות הדדית כביכול לג'יהאדיזם הסוני, כבר התקיים בעיראק. האם לא ניתן להרחיב את המודל הזה לכסות את המזרח-התיכון כולו? שותפות עם רוסיה ואיראן עשויה לייצב את האזור הסוער הזה. התקפה על סוריה, לעומת זאת, תרחיק את מוסקבה ואת טהראן, ותפגע בחלומו של אובמה על סדר אזורי חדש.

בזמן שהצבא האמריקני הכין את ההתקפה על אסאד, אובמה חיפש תואנה כדי לבטל אותה. הוא מצא אותה בכך שנזכר לפתע בחובתו החוקתית לבקש אישור מהקונגרס לפעולות צבאיות. הרפובליקנים בקונגרס, ידע אובמה, יסרבו לאשר פעולה צבאית, ויהפכו לאחראים למחיקת הקו האדום שלו. סירובם של הרפובליקנים לתקוף, אמר אובמה לבן רודס, עוזרו וחבר המעגל הפנימי שלו, "יתקע טריז בלב הניאו-שמרנות – כולם יראו שאין להם קולות".

לאובמה לא היה שום אינטרס להחליש את הציר הרוסי-איראני. במקום זאת, הוא ביקש לבלום את "מִתְאָם הכוחות" (אם להשתמש במינוח הסובייטי) שלדעתו איגף אותו. כוחות אלה כללו, בנוסף למגוון קבוצות בפוליטיקה הפנים-אמריקנית, גם בעלות-ברית מסורתיות במזרח-התיכון – ישראל, ערב הסעודית וטורקיה – שכולן דאגו, כל אחת מסיבותיה, מהכוח העולה של הציר הרוסי-איראני.

מנהיג רוסיה ולדימיר פוטין הבין מצידו את הדילמה של אובמה. הוא הציע במהירות עלה תאנה שאובמה אימץ בקלות. יחד השניים העמידו פנים שהם מפשיטים את אסאד מכלי-הנשק הכימיים שלו. אנו אומרים "העמידו פנים", מכיוון שהיוזמה הרוסית-אמריקנית המשותפת הייתה חזית פוטיומקין שנועדה לתת פנים מכובדות לנסיגת אובמה. בתמורה לפרס ההימנעות האמריקנית מסוריה, פוטין היה יותר משמח להשמיד חלק מהנשק הכימי של אסאד.

אבל רק חלק. הארגון למניעת הפצת נשק כימי, הקבוצה שביצעה את המדיניות המשותפת האמריקנית-רוסית, השמיד רק את הנשק הכימי שעליו הצהיר אסאד רשמית. כמובן, אסאד לא הצהיר על הכול, עובדה שהפכה לבלתי ניתנת להפרכה באפריל 2017, כאשר הוא ביצע מתקפת גז סארין נוספת, בה הרג כמעט 100 בני-אדם.

אולם עבור אובמה, הרתעתו של אסאד הייתה תמיד עניין משני. כעת הוא השיג את מה שראה כפרס הגדול מכולם, קרי, פתיחת דרך להסדרה אסטרטגית עם איראן, בעלת-בריתה של רוסיה בסוריה. "אם ארה"ב הייתה מתערבת בצורה חזקה יותר בסוריה", אמר רודס לכתב בסוף נשיאות אובמה, "זה היה משתלט על הקדנציה השנייה של אובמה והיה בלתי-אפשרי להשיג את ה-JCPOA".

גרעין ההיערכות-מחדש

כאשר הדוגמה הסורית נמצאת בתודעתנו, סוף סוף אנו יכולים להגדיר מהו באמת ה-JCPOA במקום מהו לא. כפי שהבינו האדריכלים שלה, העסקה היא שני דברים בבת-אחת. ראשית, זהו כלי לגרירת תוכנית הגרעין האיראנית מהנתיבים העיקריים של יחסי ארה"ב-איראן והחנייתה בצד אחד, כדי ליצור מרחב פוליטי ודיפלומטי לאינטרקציה גדולה יותר בין וושינגטון לטהראן – תנאי בסיסי לבניית הסדר האזורי החדש שאליו שואפת ההיערכות-מחדש.

שנית, זהו כלי למחיקת אפשרות הבלימה במדיניות החוץ האמריקנית. אנליסטים רבים פירשו את ביטול הסנקציות הלא-גרעיניות על-ידי ה-JCPOA כתוצר של מיקוח כושל. משא ומתן איראני ערמומי, כך נאמר לנו לעתים קרובות, סחף את אובמה הנאיבי, אשר, מסכן, פשוט לא מצליח לתפוס את מושג המינוף במשא ומתן.

---

האופן שבו ישראל תגיב לשנמוך הזה תלוי באופן בו ייפתר סוף סוף המשבר המקומי הממושך שלה, המאופיין בארבע מערכות בחירות לאומיות בתוך שנתיים. שונאי נתניהו בממשל ביידן בוודאי ישמחו אם הוא יופל מהשלטון ויירש אותו מישהו עם פחות ניסיון במדיניות חוץ, כמו יאיר לפיד, יו"ר מפלגת יש עתיד.

---

ההפך הוא הנכון. אובמה המתוחכם הטעה את האנליסטים בכך שהסווה את ה-JCPOA כהסכם אי-הפצה. במציאות, העסקה הייתה מתקפת תחבולה על מדיניות החוץ האמריקנית המסורתית. הוא היה ונשאר סוס טרויאני שנועד לעצב מחדש את מעמדה ותפקידה של אמריקה במזרח-התיכון. משימתם של סאליבן ובלינקן היא להניע את הסוס הטרויאני לכיכר המרכזית של מדיניות החוץ האמריקנית, ועל-ידי נפנוף במוניטין שלהם כאנשי "מרכז" פוליטי, למכור אותו ככלי בלימה לא מושלם אך רב ערך.

דוקטרינת ההיערכות-מחדש מבוססת על ההנחה השגויה שאיראן היא מעצמת סטטוס-קוו, השותפה למספר אינטרסים מרכזיים עם ארצות-הברית. על-פי דוקטרינה זו, אמריקנים שמרנים ותומכי ישראל מקובעים על האידיאולוגיה של איראן – המשופעת בקנאות כלפי לא-מוסלמים בכלל, ומפרסמת את שאיפות ההשמדה שלה כלפי המדינה היהודית בפרט – אך אין זה מדריך שימושי ומעשי להתנהגות טהראן. זה מה שלימד אותנו פרופסור אובמה בראיון בשנת 2014, כשטען כי מנהיגי איראן "הם אסטרטגיים", אנשים רציונליים ש"מגיבים לעלויות ותועלות" ו"לתמריצים".

בעלות-הברית של ארה"ב צריכות ללמוד "לחלוק את השכונה" עם איראן, אמר בראיון אחר. עוינותם מנעה מוושינגטון גישה לממדים הפרגמטיים יותר של אופיה של ממשלת איראן. ישראל, טורקיה וערב הסעודית מטפחות פחדים פרנואידים, שאיפות גדולות מדי וסדר-יום מגזרי מטונף המושך אותם למלחמות צל עם איראן. מתוך נאמנות יתרה לבעלות-בריתה, אמריקה אפשרה לעצמה להיגרר לתמיכה במלחמותיהן, פגעה ללא צורך ביחסים בין ארה"ב לאיראן, ובמקביל החמירה את הסכסוכים המקומיים.

על-פי דוקטרינת ההיערכות-מחדש, אמריקה תסייע לבעלות-בריתה להגן על שטחן הריבוני מפני התקפות איראן או בתמיכת איראן, אך לא תתמודד עם איראן מעבר לגבולותיהן. במרחבי המחלוקת של סוריה, תימן ועיראק, ארצות-הברית תאלץ אחרים לכבד את "המניות" של איראן, מונח שאובמה השתמש בו בעבר לתיאור עמדות הכוח של איראן. לפיכך, מבחינה מעשית, אמריקה תשתמש בהשפעתה כדי לקדם את האינטרסים של איראן על פני בעלי-הברית של ארה"ב באזורי מפתח במזרח-התיכון.

בארה"ב מדיניות זו שנויה במחלוקת, בלשון המעטה, ומחייבת פיתוח טקטיקות כדי להסוות את ההטיה לעבר טהראן. הצגת ה-JCPOA כהסכם צר לבקרת נשק היא החשובה מבין הטקטיקות הללו, אך שתיים אחרות ראויות לציון במיוחד.

הראשונה היא חיבוק הדוב: סחיטה שניתן להציגה בפני העולם החיצוני כמחווה של אהבה, אך משתקת את מקבלה. ממשל אובמה שִׁכלל את המהלך על ישראל במהלך המשא ומתן על ה-JCPOA. בכירים אמריקנים התפארו באופן שגרתי שהעלו את היחסים הבין-צבאיים בין ארצות-הברית לישראל לשיאים חדשים ומפוארים. אם להיות הוגנים, הטענה איננה חסרת בסיס לחלוטין, הודות לפרויקטים משותפים כ"כיפת ברזל", מערכת ההגנה מפני טילים, המאפשרת לישראל להגן על שטחה מפני התקפות רקטות בחסות איראן. אבל אם כיפת ברזל הייתה ההיבט האוהב לכאורה של חיבוק הדוב, החלק המשתק היה ריפוי הידיים החזק של פעולות הצבא והמודיעין של ישראל כנגד תוכנית הגרעין של איראן והרשת הצבאית האזורית שלה. אובמה גרם לשניהם להיראות פחות נחוצים בכך שהצביע ללא הרף על כיפת ברזל, שהפכה למכשיר בידי ארה"ב לאילוץ ישראל לעמדה פסיבית יותר לנוכח הכוח העולה של איראן ותוקפנותה המתמשכת.

חיבוק הדוב הוא גם כלי לבלבול המבקרים הטוענים בצדק כי ההיערכות-מחדש מבטלת את מדיניות הבלימה. האספקה המתמשכת של סיוע ביטחוני אמריקני לבעלות-הברית מאפשרת לממשל לטעון באופן סביר כי הבלימה חיה וקיימת – וכי ארצות-הברית אכן "הודפת" את "הפעילות מערערת היציבות" של איראן, וכי היא בוודאי לא משליכה את בעלות-בריתה הוותיקות, אלא מחויבת לרווחתם.

הטקטיקה השנייה היא ההטעיה הערכית. כשוושינגטון נוטה לעבר איראן, היא מסווה את המניעים האמיתיים שלה בהצהרות של הומניטריזם בעל אופקים נעלים – כך היא מפסיקה להיות מעצמת-על והופכת לפלורנס נייטינגייל בקרב האומות, שוללת סבל אנושי, וחוזרת על מנטרות בסגנון "אין פתרון צבאי לסכסוך הזה". ההטעיה הערכית הזאת ממריצה את בעלות-הברית, בפומבי, לא לסגת לפני איראן אלא לעסוק ב"שלוש ד'": דיפלומטיה, דיאלוג ודה-אסקלציה (הפגת מתיחות). השלישייה הזו, שהופעלה לראשונה על-ידי אובמה בסוריה, מתגלגלת כעת באופן שגרתי על לשונם של פקידי ביידן, אשר, בהתאם לתוכנית שהציג סאליבן במאמר ב-"Foreign Affairs", עסוקים בעידוד בעלי-הברית של אמריקה לשבת ולנהל משא ומתן עם האיראנים.

"אנו תומכים בכל דיאלוג איראני עם מעצמות בינלאומיות, אזוריות או ערביות", אמר חסן נסראללה בשבוע שעבר. "אנו רואים את זה כמועיל להרגעת המתח באזור". מנהיג חיזבאללה הלבנוני, המיליציה הקטלנית ביותר הנתמכת על-ידי איראן בעולם הערבי, מאשר בתוקף את תוכנית סאליבן. ולמה לא? שלושת הד'-ים הופכים את איראן ושלוחותיה לשותפות לאמריקה לדיפלומטיית "שלום", ואת אלה המבקשים לבלום אותם לאויבי שלום צמאי דם.

עכשיו, כשאנו יכולים לראות את הטריקים החמודים שמסתירים את המטרות האמיתיות של ההיערכות-מחדש, נוכל לציין את ארבעת הציוויים האסטרטגיים שלה בשפה פשוטה: ראשית, לאפשר לטהראן תוכנית נשק גרעינית בלתי מוגבלת עד 2031; שנית, לסיים את הסנקציות על המערכת הכלכלית והפיננסית האיראנית; שלישית, ליישם מדיניות של קבלה לאיראן וזרועותיה בעיראק, סוריה, תימן ולבנון; ורביעית, לכפות את המדיניות על בעלות-הברית הקרובות ביותר של אמריקה. אם ארצות-הברית תקיים את הציוויים האלה, אזי סוג של איזון אזורי טבעי ימצא את מקומו. ארצות-הברית, זו צורת החשיבה, תסיר את עצמה סופית ממצב המלחמה שכפו עליה בעלות-ברית מסורתיות, עם האג'נדה האנטי-איראנית שלהן. לאחר מכן, ההתקשרות הדיפלומטית עם איראן תהיה הכלי העיקרי הדרוש לשמירת היציבות האזורית. (אם אתם מטילים ספק בנוגע לכך, קראו בעיון רב את המאמרים של מאלי וסאליבן ב- "Foreign Affairs".)

 תיאוריה חלולה

ההיערכות-מחדש נשענת, אם להתבטא בעדינות, על תיאוריה חלולה. היא טועה לגבי אופייה של הרפובליקה האסלאמית והיקף שאיפותיה. משטר שהוביל קריאות "מוות לאמריקה" במשך 40 השנים האחרונות הוא משטר רדיקלי באופן יסודי. הרפובליקה האסלאמית רואה עצמה כמעצמה עולמית, מנהיגת העולם המוסלמי, והיא חושקת בהגמוניה על המפרץ הפרסי – ובעצם על המזרח-התיכון כולו. אבל המכשיר היחיד שהיה לה אי-פעם כדי להשיג את יעדיה הוא חתרנות אזורית.

האייתוללה חמינאי, ראש הפרויקט העצום הזה, הוא אדון הכאוס. אחרי הנפט, פריט הייצוא העיקרי של הרפובליקה האסלאמית הוא מיליציות הטרור בפיקוד משמרות המהפכה – הייצוא היחיד שאיראן מייצרת בעקביות ברמה שאין שני לה. מאלי וסאליבן טעו לגמרי כשטענו שלמעשה בעלות-הברית שואבות את ארצות-הברית לסכסוך עם איראן. לא בעלות-הברית, אלא הרפובליקה האסלאמית מכסה את העולם הערבי במיליציות טרור, מחמשת אותם בכלי נשק מונחים מדויקים, ומעצבת את הברית שהיא מובילה כ"ציר ההתנגדות". היא עושה זאת מסיבה אחת פשוטה: היא נועדה להשמיד את הסדר האמריקני במזרח-התיכון.

רשת המיליציות והתוכנית הגרעינית של איראן הפכו אותה לחזקה מספיק כדי להיות גורם מרכזי בכל פינה בעייתית במזרח-התיכון, אך לא חזקה דיה לבנות סדר חלופי. כאן טמונה סתירה מסקרנת בפרויקט של חמינאי. איראן אינה יכולה להחזיק או לייצב אזורים שנמצאים במחלוקת ללא עזרה של העמידה האמריקנית.

אותה סתירה מייסרת את ההיערכות-מחדש, שאדריכליה חושבים ששותפות עם איראן היא הדרך לסיום ההתערבויות הצבאיות האמריקניות במזרח-התיכון. אלא שהניסיון מעיראק וסוריה הוכיחו את כישלונו של חזון זה. במשמרתו של אובמה, כאשר ארה"ב הוציאה את חייליה מעיראק, השפעתה של איראן גברה באופן אקספוננציאלי. ומה קרה? מיליציות נתמכות איראן נבטו כמו עשבים שוטים בכל מקום. כתוצאה מכך, התוהו ובוהו יצר את הוואקום שמילאה המדינה האסלאמית, מה שאילץ את אובמה להתערב צבאית מחדש – אך כעת כאשר הצבא האמריקני משמש למעשה כחיל האוויר של מיליציות איראן. אובמה לא סיים את המעורבויות הצבאיות; הוא פשוט החליף צד.

תהליך מקביל התרחש בסוריה. על מנת להציל את משטר אסאד, הזדקקה איראן לא רק להתערבות הצבא הרוסי כדי לחזק את עמדתה כנגד כוחות האופוזיציה הסורית, אלא גם לסיוע של ארצות-הברית. אובמה ריסן את טורקיה וישראל בזמן שהרוסים, האיראנים והמיליציות האיראניות שחטו מעל 500,000 איש ועקרו 10 מיליון נוספים מבתיהם.

אובמה ואנשי צוותו, שהם כיום אנשי צוותו של ביידן, כבר בדקו את פוטנציאל ההיערכות-מחדש. זה הביא רק סבל ומוות, שלא לדבר על היחלשות כללית של העמדה האמריקנית.

אובמה מושך בחוטים

הפוליטיקה המקומית מסבירה באופן חלקי את האחיזה שיש לתיאוריה ריקה זו במוחות שמלבד זה הם מבריקים. ההיערכות-מחדש הייתה יוזמת סימן ההיכר של ברק אובמה, שנותר האיש החזק ביותר בפוליטיקה הדמוקרטית או השני החזק ביותר בפער קטן. על-ידי זכייתו בנשיאות, ביידן הוא מנהיג המפלגה כיום, אך הוא חייב הרבה מהפופולריות האישית שלו, כמו גם מהניצחון עצמו, לבוס שלו לשעבר.

בתרשים הארגוני של מחלקת המדינה כתוב שמאלי מדווח למזכיר המדינה. מה שהתרשים לא חושף הוא שמאלי, כשומר להבת איראן של אובמה, מדווח לבלינקן, למעשה, באמצעות אובמה. באשר לסאליבן, הוא מדווח לביידן ישירות, אך יכולתו לסטות מסדר יומו של אובמה מוגבלת על-ידי עובדת חיים פשוטה. כפי שסאליבן עצמו ציין בראיון שנערך בדצמבר, "הגענו לנקודה בה מדיניות חוץ היא מדיניות פנים, ומדיניות פנים היא מדיניות חוץ".

ביידן זכה בבחירות לנשיאות בזכות 45,000 קולות בלבד, שנפרשו על פני שלוש מדינות – מרווח דק כתער. הוא עדיין זקוק נואשות לתמיכתו של אובמה, שרק הוא יכול לגשר בין אגפיה הפרוגרסיביים והקלינטוניים של המפלגה הדמוקרטית. יתר-על-כן, אם כוח הוא היכולת לשכנע אנשים שהצלחתם בעתיד דורשת לשמור אותך מאושר בהווה, אז לאובמה יש הרבה כוח ישיר על סאליבן. אם סאליבן ישאף לשמש יום אחד כמזכיר המדינה או שר ההגנה, הוא יודע שאובמה יישאר מתווך כוח בפוליטיקה הדמוקרטית הרבה אחרי שביידן יעזוב את הזירה.

מרכז הכובד הפוליטי של ההיערכות-מחדש אינו נובע רק מתמיכתו האישית של אובמה, אלא גם מתמיכתם של פרוגרסיבים שהיא מאשרת את הקוסמולוגיה שלהם. היא מזהה מדיניות של בלימת איראן עם דרך למלחמה אינסופית, והופכת מדיניות של סיפוק איראן לדרך לשלום. זה מצמצם את מורכבות המזרח-התיכון לסיפור מוסר מניכאי שמציב את הפרוגרסיבים כנגד האויבים המיתולוגיים שלהם – נוצרים אוונגליסטים, "ניאו-שמרנים", וציונים. ההיערכות-מחדש מתארת את האויבים הללו כקושרים משותפים עם נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמאן וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שזוממים לשמור את אמריקה שקועה בבוץ המזרח-תיכוני.

ישראל

התפקיד שמייעדת ההיערכות-מחדש לישראל הוא נושא לבחינה מקרוב. מאמרו של ג'ייק סאליבן ב-"Foreign Affairs" קרא למנוע מבעלות-הברית של ארה"ב מלהחזיק במדיניות האמריקנית "כבת ערובה לדרישות אזוריות מקסימליסטיות" בנוגע ל-JCPOA. אולם סאליבן נמנע מכל אזכור של ישראל, המדינה שהייתה הקולנית והיעילה ביותר בהצבת דרישות כאלה. השמטה זאת, כמובן, איננה מקרית.

הפרוגרסיביות העכשווית היא, איך לומר, לא ממש נלהבת מהציונות. אחת ממטרותיה החשובות היא לצמצם את התמיכה האמריקנית בישראל, וההיערכות-מחדש עוזרת לה לממש את השאיפה הזו – אך היא עושה זאת בערמומיות. היא נמנעת מלהבהיר את האנטי-ציונות שלה באופן מפורש מחשש לעורר את ההתנגדות לפרויקט בקרב העם האמריקני התומך ברובו בישראל. אך על-ידי שדרוג היחסים עם איראן, ההיערכות-מחדש תביא בהכרח לשנמוך של המדינה היהודית.

האופן שבו ישראל תגיב לשנמוך הזה תלוי באופן בו ייפתר סוף סוף המשבר המקומי הממושך שלה, המאופיין בארבע מערכות בחירות לאומיות בתוך שנתיים. שונאי נתניהו בממשל ביידן בוודאי ישמחו אם הוא יופל מהשלטון ויירש אותו מישהו עם פחות ניסיון במדיניות חוץ, כמו יאיר לפיד, יו"ר מפלגת יש עתיד. הבית הלבן מאמין שישראל שלאחר נתניהו תיענה לדרישותיה העיקריות. לעומת זאת, אם נתניהו יישאר בשלטון (או אם מישהו אחר בעל נטייה דומה כלפי איראן יירש אותו), אזי הישראלים לא יקבלו בקלות את התפקיד המופחת שהטילה עליהם ההיערכות-מחדש.

כאשר ביידן ינוע במהירות כדי לשים את נתניהו (או יורש בעל דעות דומות) בחיבוק דובי, ראש ממשלת ישראל יתכופף, יתפתל, יפרכס, ומדי פעם יתקע מרפק חד ויבעט בשוק. גם ביידן וגם נתניהו, כל אחד מסיבותיו המקומיות שלו, יכחישו את עומק הסכסוך. חיוכים רחבים, הצהרות של חברות והרבה עבודת רגליים מפולפלת, כולם מופקים לטובת המצלמות, יהפכו את משחק ההיאבקות הזה לטנגו מעוות.

הריקוד שלהם יעבור דרך חמישה מוקדי עימות – חמשת המתחים הבלתי ניתנים לפתרון בין ירושלים לוושינגטון שיוצרת ההיערכות-מחדש. הראשון הוא, כמובן, ה-JCPOA. הישראלים מצידם ינסו למנוע מהמריבה להרעיל את שיתוף הפעולה באופן כללי, אך לא יימנעו מלחשוף את ליקויי העסקה לעולם ובעיקר לקונגרס. ה-JCPOA נושף אוויר של חוסר אמון למערכת היחסים בין ארה"ב וישראל, שיתעצמו ככל שישראל תמשיך לבצע פעולות סמויות בתוך איראן. תגובת צוות ביידן, כפי שכבר ראינו, תהיה ללחוץ לאיפוק בירושלים, וזו תייצר את מוקד העימות השני.

המטרה ההיסטורית העיקרית של פעולות חשאיות ישראליות הייתה לחבל בתוכנית הגרעין של איראן, אך לאחרונה הן גם שימשו אמצעי לפרסום פגמי ה-JCPOA ולחשיפת רמאות איראנית. הקמפיין הישראלי הסמוי משמש כעת גם כתעמולה על-ידי פעולה, ומציג התנגדות להיערכות-מחדש של ביידן. החבלה האחרונה בתחנת הכוח של המתקן הגרעיני בנתנז, מקרה לדוגמה, חפפה לא רק את המשא ומתן בווינה בנוגע ל-JCPOA, אלא גם  את ביקורו של שר ההגנה לויד אוסטין בירושלים. המבצע הביך את וושינגטון, לא מעט בכך שהפריך את טענתה כי הדרך היחידה למנוע מלחמה היא לגיטימציה לתוכנית הגרעין האיראנית. אם ישראל הזעירה יכולה לחבל במתקנים המאובטחים ביותר באיראן בכוחות עצמה מבלי לעורר מלחמה, מה עוד היא תוכל להשיג בסיוע פעיל של ארצות-הברית?

ממשל ביידן מצדו הגיב למבוכה בכך שהפיק תוכחה פרטית לירושלים, תוך שהוא קורא לתיאום נוסף ולמדיניות מוסכמת של "אין הפתעות". דינמיקה דומה מתרחשת במוקד העימות השלישי – שהיא ההתנגשות בין וושינגטון לירושלים בנוגע להתקפות ישראל על מטרות צבאיות איראניות בסוריה ובמקומות אחרים באזור. בפגישה שנערכה באפריל בין סאליבן לעמיתו הישראלי, מאיר בן שבת, הוקמה "קבוצת עבודה בין-משרדית" שתתמקד באיום הטילים המדויקים מתוצרת איראן, אשר טהראן מספקת לנכסיה האזוריים. הבית הלבן ישווק את קבוצת העבודה כמאמץ מאוחד "להדוף" את איראן, אך למעשה מדובר בכלי לניטור ובלימת ישראל.

מכיוון שהלחץ מוושינגטון לתמוך בשלושת ה-ד'-ים יגבר, ירושלים תחפש שותפים שיוכלו לסייע לה, הן בבלימת איראן והן בשכנוע ארצות-הברית לזנוח את ההיערכות-מחדש. מכשולים לתיאום יעיל בין ריאד לירושלים יש בשפע, אך הסעודים נותרו המועמדים הסבירים ביותר, מכיוון שיש עדיין סיכוי שנסיבות משותפות יאלצו תיאום הדוק יותר בין השניים. אולם צוות ביידן ינטר את היחסים בין ריאד לירושלים ויתערב בעת הצורך – וכך ייווצר מוקד העימות הרביעי.

זה היה שוב ממשל אובמה שעיצב את התבנית לפעולת מנע כזאת. ב-2012, כאשר וושינגטון חששה כי ישראל עלולה לפתוח במתקפה על מתקני הגרעין באיראן, ארבעה דיפלומטים בכירים בארה"ב ופקידי מודיעין צבאיים תדרכו את "Foreign Policy" בדבר שיתוף פעולה לכאורה בין אזרבייג'ן לישראל לקראת המתקפה. "הישראלים קנו שדה תעופה", אמר אחד הפקידים האלמונים, "ושדה התעופה נקרא אזרבייג'ן". גורמים רשמיים בבאקו הכחישו באופן מוחלט את הדיווח, שאכן היה מזויף. אבל העניין לא היה להוציא מידע אמיתי, אלא להפחיד את ירושלים ואת כל שותפיה הפוטנציאליים למאבק באיראן.

מוקד העימות האחרון יהיה השאלה הפלסטינית. ככל שהמתח עם ירושלים יעלה סביב איראן, הממשל יבצע את ההטעיה הערכית שלו, תוך ביקורת על ישראל שבחרה בדרך של "מלחמה". אבל הנושא שבו ממשל ביידן ינזוף בישראל בחומרה הגדולה ביותר הוא הסוגיה הפלסטינית, הנושא מסייע בהסוואת הזעם האמריקני על מדיניות איראן העצמאית של ישראל, ומציג זאת במקום כמאבק צודק על "ערכים".

הממשל לא בזבז זמן בהחייאת סכסוך הערכים הזה. ב-7 באפריל חידש בלינקן את המימון האמריקני להנהגה הפלסטינית שממשל טראמפ קיצץ, כולל לסוכנות הסעד והעבודה של האו"ם השנויה במחלוקת, באומרו כי הדבר "מיישר קו עם הערכים והאינטרסים של בעלי-בריתנו" (כפי שהוגדר אך ורק על-ידי ממשל ביידן, הוא שכח להוסיף). גלעד ארדן, שגריר ישראל בארצות-הברית ובאו"ם, הבהיר במהירות כי "ישראל מתנגדת בתוקף לפעילות האנטי-ישראלית והאנטישמית שמתרחשת במתקני אונר"א".

העלאת השאלה הפלסטינית לראש יחסי ארה"ב וישראל תפחית עוד יותר את הסיכוי לפריצת דרך דו-צדדית עם סעודיה. כל מאמץ לקדם את הסכמי אברהם, או לסכל את מדיניות הבית-הלבן באיראן, ייתקל בתוכחות שישראל מנסה להסיח את הדעת מהצדק לפלסטינים. פתיחה של סבב נוסף של משא ומתן ישראלי-פלסטיני עשויה להיות אחת הדרכים עבור הצוות של ביידן לתת סבירות לטענה זו. אולם בהתחשב בכישלון הסבבים הקודמים, ביידן עשוי במקום זאת לבחור לפתוח בשיחות עם ישראלים ופלסטינים על אופן שימור פתרון שתי המדינות בהעדר תהליך שלום. מכל השיחות האלה, הדרישות מישראל לנקוט בפעולות בלתי אפשריות יזרמו כמעיין המתגבר, ויאפשרו לוושינגטון להצטייר כאלוף הזכויות הפלסטיניות נגד הישראלים הסוררים.

כאשר הזירה תהיה ערוכה כך, תיבת התהודה של קולות "עצמאיים" בתקשורת תספק נזיפה קשה לישראל, שצוות ביידן יתסרט, אך יעדיף שלא להעביר ישירות. "ארצות-הברית צריכה להורות למנהיגים הישראלים לחדול מבניית התנחלויות פרובוקטיבית ו… מנוהלי ביטחון מדכאים", כתב ב-27 באפריל מנהל ה-CIA של אובמה, ג'ון ברנן, ב"ניו-יורק טיימס". זו הייתה אזהרה מוקדמת. ככל שהמתח בין ירושלים לוושינגטון יתגבר, קולות צווחניים יותר מזה של ברנן יכפישו את הישראלים כמחרחרי מלחמה מושחתים ואכזריים, המחבלים לא רק בדיפלומטיית השלום, אלא גם באמא ופשטידת תפוחים.

עבור הקהילה הפרו-ישראלית, ההיערכות-מחדש מייצגת אתגר אינטלקטואלי ופוליטי כאחד. מבחינה אינטלקטואלית, הוא מכריח חשיבה מחודשת על מה שמהווה מדיניות פרו-ישראלית. באופן מסורתי עמדה עוברת את מבחן הלקמוס הזה אם היא תומכת בקשרים דו-צדדיים חזקים, כולל מתן סיוע צבאי אמריקני. אך תומכי ההיערכות-מחדש – בכך שהם מבטיחים את העדיפות הצבאית האיכותית של ישראל ואת זכותה להגן על עצמה, ועל-ידי אישור מילולי לעוצמתם המתמשכת של הקשרים האמריקנים-ישראליים – עוברים את המבחן הזה בקלות, אפילו כשהם מעצימים את איראן ברחבי המזרח-התיכון ומספקים לה מסלול לנשק גרעיני. כדי לתת למונח "פרו-ישראלי" הגדרה העומדת באתגר של היום, נדרש לדבוק בבלימת איראן, ולא רק בהגנה על ישראל, ובאסטרטגיית שלום המתמקדת בסעודיה.

במיוחד עבור הדמוקרטים היהודים, הגדרה זו מציבה אתגר פוליטי קשה. פרוגרסיבים ומייצגי ביידן יתקפו הגדרה זו של "פרו-ישראל" כגרסה "טראמפיסטית", שמשמעותה בעיניהם שלילת ערכים אמריקנים, בחירת מלחמה על פני דיפלומטיה, הלבנת "פשעים" סעודים, ועזרה למתנחלים ישראלים לבצע "קולוניזציה" של הפלסטינים.

חלק מהתומכים בממשל לא יהססו להאשים את היהודים בשליחת גברים ונשים אמריקנים במדים למות למען ישראל. בשנת 2018, כשהמוסד הביא בתעוזה את הארכיון הגרעיני מטהראן, צייץ קולין קאהל, פרופסור בסטנפורד ויועץ הביטחון הלאומי לשעבר של ביידן, כי למבצע הישראלי "תחושה מטרידה של עיראק לפני 2003". במילים אחרות, פעולת המודיעין הישראלית, הישג הרואי היישר מתוך סרט הוליוודי, הייתה מזימה יהודית להוציא את אמריקה למלחמה למען ישראל. קאהל הוא כעת תת-מזכיר ההגנה לענייני מדיניות של ג'ו ביידן, האדם השלישי בכוחו בפנטגון. במהלך תהליך האישור שלו בסנאט, תומכיו של קאהל הגנו עליו מפני ההאשמה כי הוא מחזיק בהטיה אנטי-ישראלית בכך שציינו כי תחת אובמה הוא סייע לקידום שיתוף הפעולה האמריקני-ישראלי בכיפת ברזל.

בזמן שהקהילה הפרו-ישראלית מתלבטת מהי מדיניות הגיונית, אגפיה הימניים והשמאלניים נערכים למאבק. נכנסים: סאליבן ובלינקן. הם נעים בין הפלגים המתלהמים, אוחזים בזרועותיהם בתחינה לרגיעה. לצמד יש בדיוק מה שנדרש בכדי ליצור דרך שלישית בין "הלחץ המקסימלי" של טראמפ להיערכות-מחדש של אובמה – דרך קלינטוניאנית שתרבע את המעגל, תשחיל את החוט במחט ותרכב על שני סוסים בבת-אחת. אל תתקוטטו זה עם זה, הם אומרים. אל תפצלו את הקהילה שלכם. אתם יכולים להיות בטוחים שאנחנו תומכים בכם. אין לנו אשליות לגבי איראן. המחויבות שלנו לביטחון ישראל נותרה בלתי-מתפשרת.

לא יהיה נחמד להאמין לכל זה? למרבה הצער, דרך שלישית זו היא מיתוס – ומסוכנת בכך. היא קונה זמן ורצון טוב לממשל, שבזמן שהוא רץ בקצב רצחני כדי לסיים את מה שאובמה התחיל, אינו ראוי לשניהם.

התקפה ערכית

ההיערכות-מחדש היא בדיוק חכמה מספיק כדי להיות מטופשת בקנה-מידה גדול. כשמאלי מתייחס לנשיאות אובמה כניסוי חצי גמור, הוא מתכוון, ליתר דיוק, שארצות-הברית לא הצליחה לכפות על בעלות-בריתה במזרח-התיכון להסתגל לאיראן. וושינגטון, הוא הסביר במאמרו ב-"Foreign Affairs", חייבת להפסיק "לתת לשותפיה כרטיס חופשי" ולהפסיק "לאפשר את פעולותיהם הלוחמניות יותר" המופנות כלפי איראן ושליחיה. בעל-הברית שזקוק לביטול הצ'ק הפתוח שלו באופן הדחוף ביותר, מסביר מאלי, היא ערב הסעודית, והזירה בה יש להתחיל היא תימן. וושינגטון, הוא כתב בבוטות, חייבת ללחוץ על ריאד "כדי להביא לסיום הסכסוך".

מאמרו של סאליבן ב-"Foreign Affairs" לקח את הרעיון הזה צעד נוסף קדימה, ופיתח את התוכנית ללחץ על ריאד לסיום המלחמה בתימן. ארצות-הברית, הוא הסביר, צריכה להגיד לסעודים בלי שום סייגים כי כישלון בסיום ההתערבות יסכן את הערבות הביטחונית האמריקנית לסעודיה. לדברי סאליבן, וושינגטון חייבת "להתעקש על מאמצים דיפלומטיים רציניים ובתום לב לסיים את מלחמת תימן ולהביא להפגת מתחים עם איראן כחלק מהתנאים להמשך קיום הפריסה המלאה של כוחות ארה"ב בערב הסעודית". כדי לקיים את "הפגת המתחים" הזו, על ארה"ב ללחוץ על ריאד להיכנס ל"דיאלוג" עם טהראן.

ניכר שהתוכנית לתת חיבוק דוב סודק צלעות לסעודיה תוכננה הרבה לפני בחירת ביידן. ברגע שהצוות החדש נכנס לתפקיד, הוא החל מיד להפעיל לחץ. ב-27 בינואר הודיע הממשל על הקפאת מכירת הנשק. ב-4 בפברואר הוא הכריז על סיום התמיכה במבצעים "פוגעניים" בתימן. ב-5 בפברואר הוא הביע את כוונותיו להסיר את החות'ים, שליחי איראן בתימן, מרשימת הטרור, וב-16 בפברואר קיים את הבטחתו.

תוך מילוי הוראות מספר ההפעלה של אובמה בסוריה, הכיר ממשל ביידן דה פקטו בתימן כאזור עניין איראני. עם זאת, הסיסמה של תנועת החות'ים – "אללה הוא גדול, מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים, ניצחון לאסלאם" – אינה מתקבלת היטב בקרב רוב המצביעים האמריקנים. כדי להסוות את העובדה שמדיניותה מעצימה את החות'ים ואת האיראנים, הפעיל ממשל ביידן הטעיה ערכית.

בלינקן הסביר כי המטרה של ההחלטה להסיר את הגדרת החות'ים כארגון טרור הייתה להקל על "המצב ההומניטרי הקשה בתימן". לדבריו, הממשל הגיע להחלטה משום שהאזין לאו"ם, לקבוצות הומניטריות ולחברי קונגרס משתי המפלגות, וכולם הזהירו שהתייחסות לחות'ים כטרוריסטים "יכולה להשפיע בצורה הרסנית על הגישה של התימנים למצרכים בסיסיים כמו אוכל ודלק".

ההטעיה הערכית בנושא תימן היא פרשיה בהיקף מלא, בה אמריקה לא רק חוגגת את עצמה כפלורנס נייטינגייל, אלא גם מזלזלת בסעודיה כחיה מרושעת. ב-26 בפברואר פרסם ממשל ביידן דו"ח מודיעיני מסווג על הריגתו של ג'מאל חשוגי, בעל הטור שצוות פעילים סעודים הרגו באיסטנבול בשנת 2018. הדו"ח, שהגיע למסקנה כי נסיך הכתר אישר את ההתנקשות, לא הגיע בתגובה לשום התפתחות חדשה. הממשל דלה את התיק בן השנתיים אך ורק כדי להשתמש בו כתחמושת בהתקפה הערכית.

לנסיך הכתר מצדו לא היה שום ספק לגבי הסיבה האמיתית להתקפה הזו. "אנו מבקשים לקיים יחסים טובים עם איראן", אמר בראיון טלוויזיה חשוב בסוף אפריל. "אנו שואפים לראות איראן משגשגת. אנו עובדים עם השותפים שלנו באזור בכדי להתגבר על ההבדלים בינינו לבין איראן".

אך ב-7 במרץ, שבועיים לאחר פרסום דו"ח חשוגי, תותחי הערכים של הממשל שתקו באופן בולט. באותו יום מחו עשרות מהגרים אתיופים בבית-מעצר בצנעא, תימן, על תנאי חייהם הבלתי נסבלים. השומרים החות'ים שלהם הצעידו את המפגינים להאנגר, אמרו להם לומר את "תפילתם האחרונה", והשליכו רימוני נפץ למבנה. "אנשים טוגנו חיים", אמר אחד הניצולים. "הייתי צריך לדרוך על גופותיהם כדי להימלט". אף ציוץ לא נשמע בוושינגטון על המתקפה הזו, שלא לדבר על המערכה הצבאית החות'ית בתימן, שהתחדשה בזכות האור הירוק של אמריקה.

על-ידי תגמול התוקפנות האיראנית, ההומניטריות המזויפת של ההיערכות-מחדש רק מביאה סבל רב יותר לאנשים שעל מצוקתם היא מתיימרת להקל. המדיניות המקודשת פשוט מבטיחה שאיראן תיהנה מבסיס ערבי קבוע לשיגור מתקפות נגד בעל-הברית הערבי החשוב ביותר של אמריקה, ערב הסעודית.

לחץ מרבי

להטיה לטובת איראן בתימן יש גם השלכות מבשרות רעות על היריבות עם המתחרה הגדולה ביותר של אמריקה בעולם כיום. סין ואיראן חתמו לאחרונה על "שותפות אסטרטגית" בת 25 שנה, שמזרימה מאות מיליוני דולרים לאיראן, ומסייעת לטהראן להרחיב את תוכנית הגרעין שלה, לחדש את נמליה, ולפתח את תחום האנרגיה שלה. העִסקה כוללת גם שיתוף פעולה רב יותר בנושא הגנה והעברת טכנולוגיה צבאית סינית. בינתיים, בייג'ינג משדרגת את בסיס הצי שלה בג'יבוטי, ובונה מזח שיכול להכיל נושאות מטוסים 20 קילומטרים מתימן מעבר למיצר באב-אל-מנדב, השולט על הגישה לתעלת סואץ מהאוקיאנוס ההודי. בכל יום שעובר עולה הסיכוי לברית סינית-איראנית המסוגלת לשלוט במיצר.

הרחבת שיתוף הפעולה האסטרטגי של טהראן עם בייג'ינג מיד לאחר בחירת ביידן משקפת את שיתוף הפעולה עם מוסקבה בעקבות השלמת ה-JCPOA בשנת 2015. השותפויות הבינלאומיות ההולכות וגדלות של איראן, שהן עצמן תוצר של ההיערכות-מחדש, רק מחזקות את נחישותה של טהראן להשמיד את מערכת הביטחון האמריקנית באזור. הרפובליקה האסלאמית היא מעצמה שלא ניתן לפייסה. חמינאי ישלשל לכיסו כל ויתור שמציעה אמריקה ואז ידרוש עוד – בדם.

אבל תומכי ההיערכות-מחדש מציגים את מדיניותם בביטחון עצום. הם פועלים כאילו הוכחה עליונותה של שיטתם – כאילו כולנו יכולים לראות שהנוסחה שלהם תוציא את אמריקה ממעגל המלחמה, תייצב את המזרח-התיכון, תגן על האינטרסים של אמריקה, ותשמור על בעלות-בריתה הקרובות ביותר. לא זו בלבד שהטענה טובה מדי מכדי להיות אמיתית, אלא פשוט אין לה שום בסיס ראייתי – אפס. אם היו קיימות ראיות כלשהן, תומכי ההיערכות-מחדש היו מעלים את טיעונם ביושר ובגלוי ומפסיקים להסתתר מאחורי קיר גבוה של הטעיות חמודות.

אותו ביטחון עצום מאפיין גם את יחס הצוות של ביידן לקמפיין "הלחץ המרבי" של טראמפ, אותו הוא מגחיך כפזיז, לא-קוהרנטי ולא-יעיל. במשמרת של טראמפ, הכלכלה האיראנית ספגה הפסדים הרי אסון. לא רק שהפגנות נגד המשטר פרצו בכל עיר איראנית גדולה בשנת 2019, אלא שמחאה מקבילה פרצה בעיראק, שכוונה באופן ישיר או עקיף לשליחי איראן שם. אך מדיניות "הלחץ המרבי" של טראמפ הייתה הרבה יותר מסתם הטלת סנקציות כלכליות. היא כללה גם פעולה צבאית אמריקנית ישירה, תמיכה בפעולות צבאיות מצד בעלות-ברית, פעולות סמויות אמריקניות חד-צדדיות, ותמיכה בפעולות חשאיות של בעלות-ברית – כל מה שההיערכות-מחדש מביאה לסיום פתאומי.

המרשימה מכולם הייתה המכה שטראמפ הנחית על משמרות המפכה, המרכיב מטיל האימה ביותר במשטר, שיותר ויותר שולט באמצעות פחד בלבד. טראמפ סיים את הפיקציה, שהועילה מאוד לאיראן, לפיה השליחים שלה היו שחקנים עצמאיים ולא זרועות ישירות של משמרות המהפכה. מדיניות זו של הטלת האחריות הישירה על איראן הגיעה לשיאה בהריגתו של קסאם סולימאני, ראש כוח קודס של משמרות המהפכה, והאיש השני החזק ביותר באיראן.

בינתיים, הישראלים (ככל הנראה) הסלימו את מסע החבלה ואיסוף המודיעין הסמוי נגד תוכנית הגרעין האיראנית. מוקדם יותר בנשיאותו של טראמפ הם פגעו בעשרות מתקנים איראניים רגישים ותפסו את הארכיון הגרעיני שלה. במבצע דרמטי הם הרגו את מוחסן פחריזאדה, ראש תוכנית הגרעין. למיטב ידיעתנו, איראן לא תפסה פעילים ישראלים, שככל הנראה עושים באיראן כבשלהם.

על-ידי חדירת ההגנות של איראן, ישראל – בתמיכת ממשל טראמפ – גרסה את ההצדקה העיקרית של אובמה ל-JCPOA בכך שהוכיחה כי ארצות-הברית יכולה לנהל את האתגר האיראני, כולל הממד הגרעיני שלו, עם מחויבות צבאית אמריקנית יחסית קלה. הרשתות בתוך איראן המחבלות בתוכנית הגרעין אינן אמריקניות; הן ישראליות. בכך שהוא תמך בבעלת-בריתה של אמריקה, טראמפ לא נשאב לסכסוכים לא רצויים; הוא העצים אחרים לעשות את עבודתה של אמריקה בשבילה.

טראמפ הלך בעקבות הדוגמה של כל נשיאי ארה"ב שקדמו לאובמה, שתפסו את המזרח-התיכון כשולחן מלבני, כאשר אמריקה ובעלות-בריתה המסורתיות יושבות בצד אחד, ויריבותיה של אמריקה, כולל איראן ורוסיה, מצד שני. התפקיד של ארצות-הברית, בתפיסה ותיקה זו, הוא כפול: לתווך בין בעלות-הברית, שיש ביניהן חיכוכים, ולתמוך בהן נגד הצד שכנגד.

"לחץ מרבי" היה סוג של ביטחון קולקטיבי. הוא עודד שיתוף פעולה הדוק יותר בין בעלות-הברית האמריקניות, ולכן מילא תפקיד מרכזי בהסכמי אברהם, הסכמי השלום שהובילו לקשרים תרבותיים, כלכליים וצבאיים מורחבים בין ישראל לבחריין, איחוד האמירויות הערביות, מרוקו וסודן – כולם קרובים לסעודיה. איש לא היה מנרמל את היחסים עם ישראל אם ריאד הייתה מתנגדת למהלך. השלב ההגיוני הבא בתהליך, והפרס האסטרטגי של המאמץ, היה שהנשיא האמריקני הבא יקדם את ההתקרבות הישראלית-סעודית.

השלום שנותר

אי-אפשר להגזים בערך של הסכם שלום סעודי-ישראלי מלא או אפילו של צעדים משמעותיים בכיוון זה עבור ארצות-הברית. מתקפות ה-11 בספטמבר בישרו כי דוקטרינה של חוסר סובלנות קיצונית השתרשה עמוק יותר בעולם המוסלמי ממה שהבנו – דוקטרינה המבקשת לחסום חברות מוסלמיות מהשפעות שאינן מוסלמיות. האמירויות, השחקניות המובילות בהסכמי אברהם, רואות בשלום עם ישראל חלק ממאמץ רב-פעמי להפריך תפיסה לא סובלנית זו של האסלאם וההיסטוריה המוסלמית. ערב הסעודית היא המדינה הערבית החזקה ביותר, ובזכות האפוטרופסות שלה על מכה ומדינה, אחת המדינות המשפיעות ביותר בעולם המוסלמי כולו. היא גם הייתה מזה זמן רב מבצר ההלכה האסלאמית השמרנית והמילוליות הקוראנית. אם המדינה אליה מתפללים כל המוסלמים חמש פעמים ביום, ואליה כ-2 מיליון עולים לרגל מדי שנה, תפתח יחסים ידידותיים גלויים עם המדינה היהודית, ההשלכות על היחסים בין מוסלמים ולא-מוסלמים בכל מקום יהיו אדירות.

אלא שממשל ביידן אסר על פקידיו אפילו להשתמש במונח "הסכמי אברהם", שבעיניו, בהשפעת ההיערכות-מחדש, הוא מונח מתועב. מכיוון שההסכמים פופולריים מבחינה פוליטית, אפילו בחוגים הדמוקרטיים, הממשל יימנע מלהביע את תיעובו בכנות, ויחפש כל הזדמנות לטעון כי הוא רואה בחיוב נורמליזציה של היחסים בין סעודיה לישראל.

אולם במציאות, בצוות של ביידן אין כוונה להרחיב את הסכמי אברהם, שעצם קיומם הוא כתם על העבר הדמוקרטי. הם מפריכים את הדוגמה שהטיף לה ממשל אובמה כי שלום בין ישראל לעולם הערבי חייב להתחיל בהסכם פלסטיני-ישראלי.

חשוב מכך, ההסכמים גם מהווים איום על ההיערכות-מחדש. ההפשרה הסעודית-ישראלית נבעה בחלקה מתחושת האיום שהם שותפים לה לגבי עליית איראן, ומחוסר האמינות הגוברת של הערבות הביטחונית האמריקנית. שותפות חזקה בין ריאד לירושלים תהפוך בהכרח לצומת העיקרי של ההתנגדות להיערכות-מחדש מתוך מערכת הבריתות האמריקנית. הרצון לסיים כל דיון בלתי מפוקח על הרחבת הסכמי אברהם הוא ככל הנראה סיבה נוספת לכך שממשל ביידן הקדיש את ימיו הראשונים בתפקידו לזלזל בפומבי במוחמד בן סלמאן וללחוץ עליו באופן פרטי להתרפס בפני טהראן. "אל תעזו לסייע לישראל" הייתה פקודה מרומזת אחרת שההתקפה הערכית בנושא חשוגי העביר לריאד.

כשביידן נכנס לתפקידו, הוא עמד בפני צומת דרכים. על נתיב אחד עמדה ברית רב-צדדית שנועדה לבלום את איראן. היה לה רקורד מוכח של הצלחה ותוכניות לדברים טובים עוד יותר בעתיד, כפי שהוכיחה פעולת החבלה האחרונה בנתנז. החברים המובילים בברית קראו לביידן לפעול נגד אויב משותף, אך גם לקדם שיתוף פעולה גדול יותר ואולי אף הסכם שלום רשמי בין ערב הסעודית לישראל. בדרך השנייה עמדה הרפובליקה האסלאמית, שנואה על-ידי בני עמה ולמעשה על-ידי רוב האנשים במזרח-התיכון. היא לא הציעה דבר מלבד אותו מסר מרושע שתמיד אימצה. יחד איתה עמדו כל הכוחות הממאירים ביותר במזרח-התיכון, שכפופים ישירות למנהיגות של טהראן, או משגשגים בזכות התוהו-ובוהו שהיא זורעת.

ביידן בחר באיראן, שבר את מערכת הבריתות של ארה"ב והסיג לאחור את החתירה לשלום. בחירתו גם הניבה ניצחון לסין ולרוסיה, העובדות עם איראן, כל אחת בדרכה, לקראת מפלתה של אמריקה. תוך מאמץ מעוות להשתחרר מבעלי-בריתה, ארצות-הברית מחרבת את ביתה.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: