מאז הפסיקה ישראל לחתור להכרעת אויביה, סבבי הלחימה של מדינת ישראל מעוררים ויכוח קבוע באשר לזהות המנצח. במישור המבצעי – אין ספק, במישור התודעתי, יש גם יש.
כבכול סיום של סבב לחימה בישראל מתמלאת הציבוריות הישראלית בחמיצות: משמאל, חובבי סימטריה המתקשים לקבל כל תוצאה חיובית משדה הקרב בשמחה, ומימין, חמיצות על תוצאות שאינן מספקות, ואינן מהוות כתישה מוחלטת של האויב. אני מתקשה להזדהות, ורואה בתוצאות הרבה חיוב.
הספר 'עימות בין השקפות' של ההוגה האמריקאי המצוין תומס סואל מחלק את שתי ההשקפות הפוליטיות היסודיות בין 'גדורים' ל'לא גדורים'. ההשקפה הגדורה היא השמרנית יותר, הרואה את האדם כיצור מוגבל, בעל חסרונות, שמתקשה להשתנות, בעוד ההשקפה הלא גדורה רואה באדם יצור אינסופי הניתן לעיצוב והשפעה חברתית קלה, אשר מטרת החברה, ובעיקר מוביליה, היא להובילו אל עבר הצדק הקוסמי והשלום העולמי.
בספר מדגים סואל כיצד באים ההבדלים בין שתי ההשקפות לידי ביטוי במגוון תחומים – בכלכלה, במשפט ובחברה. לענייננו מעניין בעיקר לבחון כיצד ההבדלים משתקפים ביחס למלחמות. הצד הגדור, השמרני יותר של המפה – סובר ומבין שיצר לב האדם רע מנעוריו. הוא מניח שאם בכל שנה בהיסטוריה עד כה התרחשה מלחמה כלשהי בכדור הארץ – כנראה שמלחמה שכזאת תתרחש גם בשנה הקרובה. משכך, הוא ריאלי יותר, מנמיך ציפיות ביחס ליכולת להפסיק את הלחימה בעולם ולחולל שלום עולמי, ומעדיף מדיניות הרתעה חזקה וקשוחה.
בעזה ממשיכים להוציא גופות של מחבלים מהמטרו שהושמד בתקיפות חיל האוויר pic.twitter.com/7z4x9wiljM
— איתי בלומנטל 🇮🇱 Itay Blumental (@ItayBlumental) May 23, 2021
לעומתו, הצד הלא גדור של המפה הפוליטית בוחן תמיד את המציאות "מלמעלה למטה" – כלומר מנקודת המבט השלמה והרצויה ביותר, ורק ממנה הוא גוזר את ההשלכות המעשיות. לכן, הוא רודף שלום, ומאמין, לדוגמה, כי אם רק נושיב את יאסר ערפאת ויצחק רבין בחדר אחד לכמה שעות – מאה שנות סכסוך יבואו לסיומן. הוא אידיאליסט, איש חזון, וגוזר את המדיניות שלו מתוך החזון השלם, המלא והאוטופי ביותר. הוויכוח הזה בין שתי השקפות העולם מתנהל בעירנות, בכל העולם, בכל עת.
באופן מפתיע, נדמה שבסיום מערכות לחימה בישראל הצדדים מתחלפים: הימין מחפש ניצחונות הירואיים, מוחלטים, שישנו את המציאות, ומתקשה להפנים את תפיסת העולם השמרנית המבינה כי גם 'לנצח נאכל חרב' זו אפשרות סבירה במציאות הלא-מושלמת בה אנו חיים. השמאל, לעומת זאת, מסתדר טוב יותר עם חיתוך הלחימה בכל מחיר, גם אם תוך כדי הבנה כי סבבים נוספים עוד נכונו לנו, וכי המציאות המהותית לא השתנתה.
כשלעצמי, אני בוחן את המציאות בעיניים שמרניות, ולכן קל לי יותר להיווכח בעוצמת הניצחון בסבב הנוכחי. אין מדובר בניצחון הכולל של המדינה היהודית על כל העמים הסובבים אותה. לא, אנחנו עוד לא שם, ואיני יודע מתי, אם בכלל, זה יקרה. היה זה עוד סבב במלחמה שמתחוללת פה כבר יותר ממאה שנים, ושלא עתידה להסתיים בקרוב. ובסבב הזה – נתנו לאויבינו מכה כואבת, ועל-כך יש לברך.
אנחנו לא לוזרים
אנחנו לא רק מורגלים בעמדת הלוזר, אלא גם מאוהבים בה. יותר מדי. לאורך אלפי שנים התרגל העם היהודי להיות עם נרדף, מוכה וחבול. ולכן, מיד עם תום המערכה אנחנו נוטים לחזור לעמדה הבכיינית משהו הרגילה שלנו: "הרמנו דגל לבן בטרם עת", "החמאס קבע את סדר היום וניצח את המערכה", "הושפלנו כשהם יורים עד הרגע האחרון". אפשר גם להבין את ההרגל הזה כהמשך ישיר למערכות קודמות אליהן הגיע צה"ל מבולבל – פיזית ומוראלית – נעדר חזון וללא יכולת לקבוע אפילו מטרה מינימאלית למבצע.
לא כך הפעם. אל המבצע הזה הגיע צה"ל ערוך ומוכן. מיום כניסתו של הרמטכ"ל כוכבי הוא נערך לקראתה בשתי חזיתות: האחת – הכנת בנק מטרות נרחב ומגוון עם עומק מודיעיני ויכולות ביצוע עליהם יכול כל צבא בעולם רק לחלום; השנייה – הכנה מנטלית של כלל מפקדי צה"ל לשינוי דיסקט. לא עוד 'הכלה' ו'הסדרה' – אלא ניצחון, הבסת האויב, הכרעה. ההכנה המנטלית באה לידי ביטוי בדבריהם של המפקדים הבכירים לאורך כל המבצע. הרוח שנשבה מהם היתה שונה לחלוטין מזו שאליה התרגלנו, והם היו נחושים לחלוטין, חדורי אמונה בצדקת דרכם, וכמובן הפגינו ביצועים למופת.
בחזית העזתית צה"ל נתן מופע מדהים. זו לא היתה הפירוטכניקה של ירי על שטחים פתוחים כמו שראינו בעבר. גם לא משחק של ירי ותגובה אליו התרגלנו. מרגע שנפתח המבצע שיטת הפעולה הצה"לית היתה ברורה מאד: אחת ליום-יומיים אישור בנק מטרות על-ידי הדרג המדיני, וביומיים הבאים – הפגזות חוזרות ונשנות, סדורות, שאינן קשורות כלל לירי על ישראל. הצבא החליט מהן מטרותיו – והשמיד אותן, כולל הרס של תשתיות שנבנו במשך שנים, והיו אמורות להיות סודיות.
משמאל, חובבי סימטריה המתקשים לקבל כל תוצאה חיובית משדה הקרב בשמחה, ומימין, חמיצות על תוצאות שאינן מספקות, ואינן מהוות כתישה מוחלטת של האויב
ההטיה שלנו, שנגרמת בעיקר בגלל ההרגל של התקשורת הישראלית לחפש "תמונת ניצחון", גורסת כי אם החמאס ירה אחרון – הרי שהוא ניצח בקרב. זהו הבל כמובן. המדיניות הישראלית של להחליט מתי לירות ומתי לחדול, ללא קשר למדיניות האויב היא הנכונה והאחראית יותר. הרצון "לירות אחרונים" זוהי גחמה ילדותית של מי שיודעים שלא יכולים לספק שום תמונה אחרת. אסור לנו להוריד את המדיניות שלנו לרמה הזו.
האינסטינקט רב השנים שלנו וניסיון המבצעים הקודמים גורמים לנו להוריד את הראש באופן אוטומטי. אך זו טעות. אנחנו צריכים ללמוד להסתכל למציאות בלבן של העיניים בכל פעם מחדש, באופן נקי, ולנתח אותה. תשובה לשאלה האם באמת ניצחנו נקבל רק בעוד כמה שנים – אבל המערכה הנוכחית בוודאי התאפיינה בתיקון טעויות רבות מסבבים קודמים, ותוך התנהלות מדינית וצבאית מוצלחת ביותר. כל הכבוד לצה"ל!
כעת, צריך להתפנות לטפל בבעיה האסטרטגית החדשה-ישנה שהתגלתה במלוא עוצמתה בימי הלחימה, ושאינה נמצאת לא בגבולנו הדרומי ולא בצפוני, אלא בתוככי ערינו. שיהיה לנו בהצלחה.
נדב רט הינו יועץ לקבלת החלטות אסטרטגיות בארגונים ובקריירה.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
לא חכם לחשוב שבמלחמה יש מנצח כל שהוא .
במלחמה יש רק מפסידים . בסופה , נבדק מי הפסיד פחות .
בנושא הכללי של ישראל , המפתחת אין סוף של אמצעי הגנה .
מי שעוסק כל הזמן במגננה , בסוף הוא מושמד .
יש לחשוב על פתרון חכם אחר .
גם תם כי יקרא את הטקסט הנ"ל על "לא עוד ‘הכלה’ ו’הסדרה’ – אלא ניצחון, הבסת האויב, הכרעה" וכו' ישאל: אם זה אויב מדוע ישראל אינה דורשת (או פשוט מיישמת) תשלום פיצויים לאזרחיה ותשתיותיה שנפגעו מ"האויב"? מדוע ישראל ממשיכה לספק סחורות, חשמל וטיפולים רפואיים ל"אויב"?
1. מלחמת ששת הימים קבעה רף בלתי אפשרי לתחושת הניצחון בישראל.
2. התסכול בימין נובע מכך שמקבלי ההחלטות עדיין שבויים בקונספציית אוסלו, ולא מוכנים לכבוש את עזה ולהכריע את ארגוני הטרור (בסבב הנוכחי צה"ל נלחם בעיקר בתשתיות חמאס). כתוצאה מכך כל סבב נעשה מאתגר מקודמו ומגדיל את המחיר העתידי של כיבוש הרצועה (ע"ע מלחמת לבנון השנייה).
אני לא מבין את הביביסטים. מה השמחה גדולה על המבצע הזה. מה השגנו? למה זה מעניין שהשמדנו להם מבנים? את הרקטות והמשגרים לא חיסלנו. ובסך הכל צהל חיסל אולי 80 מחבלים, זה ממש מעט. חמאס לא מורתע, אין שום תנאי שהוא קיבל על עצמו ושניה אחרי הפסקת האש הם שלחו בלוני נפץ ולא עשינו עם זה כלום. חמאס הפגיז את ישובי הדרום וצהל לא הגיב כי הם אזרחי סוג ב', ובכך שוב קיבלנו את המשוואה הזוועתית הזו שלחמאס יש רישיון לירות על תושבי ישראל, כל עוד הם לא ממוקמים במרכז.
אז אנחנו אמורים להיות גאים שצהל תקף בנק מטרות מסודר מראש ולא רק הגיב על ירי של רקטות? זה הדבר הכי בסיסי שאפשר לצפות מהצבא. זה כמעט כמו להיות גאה בחיל על זה שהוא יודע לירות בנשק ולא רק להחזיק אותו.
אתה צודק.
אבל ביחס לתפקוד צה״ל בעשורים האחרונים זו בהחלט התקדמות. ומצטער לאכזב אבל יש תהליכים שדורשים זמן.
וחייבים לפרגן לראשי המערכת שהצליחו לדחוף בכיוון הנכון. ולו רק כדי לתת להם מוטיבציה וכוחות להמשיך.
"באופן מפתיע, נדמה שבסיום מערכות לחימה בישראל הצדדים מתחלפים"
האמת שזה לא מפתיע. פשוט הניתוח שלך שגוי.
רוב מוחלט של בני האדם, מימין ומשאל, נוטים לרצות עולם אידיאלי. וישנה גם הסכמה על העקרונות המרכזיים-חסד, צדק, שוויון הזדמנויות, חירות(עד גבול כזה או אחר), שלום וכו'. ישנה מחלוקת על סדר העדיפויות והכמויות המדויקות אבל בגדול יש הסכמה על 80-90%.
א על מה המחלוקת? על הדרך!
השמאל, כפי שכתבת, מתחיל מהתמונה האידיאלית ומנסה לתקן כל פגם בפני עצמו. אבל יותר חשוב: השמאל מצפה לראות את העולם האידיאלי עוד בחייו וכתוצאה מזה מוכן לנסות הכול בלי להפעיל שיקול דעת ותוך התעלמות ממחיר המהירות. לדוגמה: הוא יאחז בכל אשליה של פרטנר(מועידת מינכן, דרך אוסלו ועד הסכם הגרעין עם איראן) ובלבד שהדיונים המובילים לשלום יקרו כבר עכשיו ולא אחרי מלחמה שתשבור את חיילי האויב. דוגמה אחרת היא התפיסה החברתית בה השמאל ממהר לתת לקבוצות מסוימות לפני שהוא דאג לחנך אותם להיות תורמים ואז מופתע שהם מנצלים את המדינה ויוצרים נזק.
זו גם הסיבה שהשמאל מניח באופן מעוות שהחזק הוא שצריך להשתנות ולוותר. כי החזק יכול לשלם מחיר משמעותי כבר עכשיו בעוד לחלש זה ייקח זמן רב(כמובן שיש פה גם הכללות גזעניות שהרי זה מבוסס על חלוקת החברה לאוכלוסיות בלי לבחון את הפרטים עצמם).
הימין לעומתו מתחיל מהמציאות ולכן מוכן לקבל את זה ששינוי ייקח זמן ושלוח הזמנים כתוב ביחידות של דורות ואם בינתיים נאכל חרב אז שיהיה. הימין מבין שלכל דבר יש מחיר כולל המהירות ולכן כל החלטה צריכה להיעשות מתוך שיקול דעת של מה המחיר ומה הרווח תוך בחירה באופציה הרווחית ביותר ולא משנה מה היא וכמה קשה וארוכה היא. לדוגמא, אם צריך כרגע להשאיר את החמאס בעזה-שיהיה.
מתוך זה מובן למה הימין מאוכזב יותר מתמונת הניצחון הנוכחית-מבחינת השמאל, המלחמה אף פעם לא הייתה אפשרות רצויה וההישג המשמעותי היחיד הוא חזרה לשולחן המשא ומתן(שאליו בכל מקרה נגיע, השאלה היא מתי ובאיזה ראש יבוא כל צד) ועוד מבחינתם כל מחיר שישראל משלמת במלחמה לא יהיה שווה את הישגיה('במלחמה אין מנצחים') כך שככל שהיא נמשכת יותר זה עצמו הפסד אז מבחינתם עצם הפסקת הלחימה והאפשרות לחזרה לאופציה מדינית היא תמונת הניצחון המשמעותית ביותר האפשרית. לעומת זאת, מבחינת הימין, צריך קודם לשבור את הפלסתינאים ואז להגיע לשולחן המשא ומתן ולכן האפשרות של ניצחון משמעותי היא התוצאה הרצויה ממלחמה(כי אם הרווח גדול מהמחיר יצאנו מנצחים באמת) ואין צידוק לקבל פחות מכך.
המחלמה היא מול איראן שאין לה בעיה להילחם עד הפלסטיני האחרון.
השטחים החיוניים והנכסים האסטרטגיים שעליהם אנחנו נלחמים הם הלבבות והמוחות הנוירונים של תושבי המזרח התיכון והעולם, דעת הקהל.
אם נפסיד אותם נהיה מבודדים לא נוכל לקנות נשק מארצות הברית ושאר העולם ולהגן על עצמנו.
מה זאת הכרעת האויב אנחנו יכולים בקלות לכבוש את עזה מחר,
פה ושם טנק יעלה על דוד שמש מלא חומר נפץ שהוטמן מתחת לכביש, פה ושם בית ממולכד יתמוטט על קבוצת חיילים שתתפוס אותו,
בדרך נהרוג איזה 10K-20K אנשים חצי מהם חמסניקים חצי מהם נשים וילדים,
ואז בסוף ננצח נשים תורן גדול באמצע עזה עם דגל ישראל גדול וגורלנו יהיה להחזיק את המגה פוליס הצפופה של עזה, לסייר במחנות הפליטים, לרדוף אחרי ילדים שתולים דגל, ולראות איך נערים פלסטינים דפוקים ומשועממים זורקים על חיילים שלנו על הראש מכונות כביסה. אם זה הניצחון בעיניך לא בטוח שאני רוצה לנצח.