בין עזה לרפיח

עם סיומו של מבצע "שומר החומות" החלו שוב לנשוב באזורנו רוחות השינוי המבקשות למצוא "פתרונות" לסכסוך הדמים המתמשך מזה עשורים רבים עם הערבים ברצועת עזה.

בציבור הישראלי נשמעים קולות רבים שהדבר היחידי המשותף להם הוא קריאתם למיטוט שלטון החמאס בעזה והחלפתו באחר המתון ממנו, שעמו תוכל מדינת ישראל להגיע להסדר שישביע את רצונה, או לפחות את חלקו.
מלבד רצון משותף זה, הדרכים המוצעות להשגתו מרובות ולא אחת מזכירות את המערכון "שירים ושערים" של הגשש החיוור, בו פונה המראיין לנציג האוהדים המציג את דרישותיו הנחרצות כך:
"אוהד, תסלח לי… מהן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים?"
"אז ככה רוצים לקבוע מי יהיו השופטים! אם לא אנחנו החלטנו לשרוף את המועדון!"
"תגיד לי בבקשה אתה יכול למנות את הדרישות שלכם?"
"למה למנות שאני יכול לספור לך אותם?"…
"אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום… 15, כן? אם לא – נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר."
"ואם זה לא יינתן לכם?"
"אנחנו נשרוף את המועדון."

מנעד ההצעות כאמור כולל בקצהו האחד יציאה למלחמה שמטרתה כיבוש הרצועה, מיטוט שלטון החמאס, החזרת השליטה הישראלי המלאה ובכללה אפשרות לחידוש ההתיישבות.
בתווך יש מי שמבקשים לחזק את ההרתעה או לכבוש את הרצועה, למוטט את שלטון החמאס, לפרזה מנשק, להשליט בה ממשל צבאי ומנהל אזרחי עד שיקום מנהיג ערבי- מקומי מתון שיצליח לשרוד ולהוביל מפלגת שלטון אסלאמית מתונה וחזקה דיה שתתנהל בדרכי שלום עם מדינת ישראל.
בקצה המנעד האחר עשויים אנו למצוא הצעות לפתרונות אידיליים או אוטופיים (יחליט הקורא הנבון) ברוח חזון "המזרח התיכון החדש", בו שורר שלום כולל, מתקיימים ומתהדקים קשרים בין רצועת עזה לישראל באמצעות הסרת הגבלות נרחבת ומעבר עזתים דרכה ליהודה ושומרון או לעבודה חופשית בישראל, בשילוב מהלכים מדיניים משמעותיים בין ישראל לבין המדינה הערבית "הפלסטינית", שתחרוט על דגלה את סמל השלום, האהבה והאחווה עם שכנתה הזמנית- מדינת היהוד, היא מדינת כל אזרחיה.

ביקורת על "האלטרנטיבה" של דר' אפרים סנה

השר לשעבר, דר' ותא"ל במיל' אפרים סנה, פרסם מאמר דעה בג'רוזלם פוסט ב-23 במאי 2021 תחת הכותרת: "גישה אלטרנטיבית אפשרית לעזה", גישה שתאפשר לתושבי רצועת עזה עתיד בטוח וטוב יותר לצד אזרחי הדרום של ישראל שיזכו בשקט ובביטחון.
במאמרו קורא סנה למדינות הערביות המתנגדות לשלטון החמאס "לעשות מעשה ולהציע לפלסטינים בעזה אלטרנטיבה". לדידו "כאשר הפלסטינים בעזה, יראו את גודל האסון שהמיט עליהם החמאס, הם עשויים לקבל בברכה אלטרנטיבה שאינה מושלמת אבל שיש בה יתרונות מעשיים רבים".

בעיני רוחו רואה סנה מנהל אזרחי פלסטיני, לא-מפלגתי שיוקם ברצועת עזה בתמיכת הקהילה הבינלאומית ובחסות הליגה הערבית, בו ישרתו בתפקידים השונים אנשי מקצוע ומומחים פלסטינים מכל שדרות החברה בעזה. מגדיל הוא להגות כי "השלטון הכושל של חמאס, המוחלש עוד יותר ממהלומות צה"ל, יוחלף באופן בלתי-אלים ע"י המינהל החדש שיהיה כפוף לממשלה המרכזית ברמאללה אך יתנהל באופן עצמאי, בגיבוי מדינות ערב. הסדר החדש יעוגן בהחלטה חדשה של מועצת הביטחון ובהחלטת הליגה הערבית".

האם מעדיף סנה את חברי הג'יהאד האסלאמי או חברי ארגונים אחרים המתחרים ומאתגרים את החמאס כארגון טרור אליטיסטי, אותם נהוג לכנות "סוררים", האם מדובר לדידו בארגונים דמוקרטיים המקדשים זכויות אדם, סובלנות ואחוות עמים?

מוסיף סנה וטוען ש"כאשר יוקם מינהל לא-מפלגתי זה, קטאר לא תהיה עוד מעורבת עמוקות בעזה. מדינות מפרץ אחרות יחליפו אותה. הביטחון החיצוני של הרצועה יהיה באחריותה של מצרים. ביטחון הפנים יהיה באחריות גוף ממשלתי חדש, כפוף למנהל האזרחי, לא לחמאס. מה שנותר מהנשק ההתקפי של החמאס, ונותר ממנו, יועבר לאחת ממדינות ערב. ישראל תסייע, כאשר תתבקש לעשות זאת, לפעולותיו של המינהל האזרחי החדש, בתחומי הסחר, התעסוקה, האנרגיה ובמעברי הגבול. אחרי ארבע שנות פעולה, יערוך המינהל בחירות ברצועה".

אפרים סנה, אדם עתיר זכויות ומעללים שפיקד על רצועת הביטחון בדרום לבנון ובתפקידו האחרון בצה"ל כיהן כראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, בוודאי לא שכח את ניסיונה של מדינת ישראל להגיע להסכמים בלבנון עם גורמים מתונים לכאורה, כפי שיפורט להלן. בטוחני כי סנה, מתוקף היותו סגן שר הביטחון בשתי ממשלות בעברו וחבר בוועדת חוץ וביטחון במשך ארבע כנסות, מכיר בקשרים של טורקיה ושל איראן בעיקר עם ארגון החמאס, שטרח לשגר אלינו ד"ש חם בתצורת רקטות תקניות מתוצרתה לאחרונה. לא מובנת, אם כך, התעלמותו מהשפעות האיראנים הבוחשים באזורינו ומשקיעים בו את מרצם, כספם ותחמושתם.

מי שכיהן בשורת תפקידים בכירים ובקיא בנעשה במזרח התיכון, בתרבות ובשפה המדוברת בו, מבין שאין ממש בציפייה כי "שלטון החמאס יוחלף באופן בלתי אלים על ידי מנהל חדש הכפוף לממשלה המרכזית ברמאללה…" אלא אם הממשלה המרכזית ברמאללה תישלט בידי החמאס עצמו, דבר שהרשות הפלסטינית נמנעת מלאפשרו מזה שנים, כולל לאחרונה עת ביטלה את הבחירות בשטחה, במקביל לסיכול התארגנויות של מחבלים בידי ישראל.

האם מעדיף סנה את חברי הג'יהאד האסלאמי או חברי ארגונים אחרים המתחרים ומאתגרים את החמאס כארגון טרור אליטיסטי, אותם נהוג לכנות "סוררים", האם מדובר לדידו בארגונים דמוקרטיים המקדשים זכויות אדם, סובלנות ואחוות עמים?
יש להניח כי סנה מודע לעובדה שהחמאס לא נחלש כפי שקיווה, אלא ייתכן מאד שמעמדו אף התחזק בקרב הציבור הערבי ביהודה ושומרון ואף בירושלים, שלשם הגנתה לכאורה, פתח בהתקפה ובהתרסה שסחפה את ערביי ישראל, הרשות, ואף זלגה כמעה ללבנון ושכמותן לא ראתה ישראל מאז הקמתה.

בטוחני כי סנה זוכר את הסיבות והנסיבות שהובילו להשתלטות החמאס על רצועת עזה בין ה-12 ל-14 ביוני 2007, פחות משלוש שנים לאחר סיום מהלך ההינתקות החד צדדית הישראלית מרצועת עזה וגירוש יהודי גוש קטיף מבתיהם. האם מזהה הוא כעת מצב השונה לטובה, בו מנהיגי הערבים ברשות הפלסטינית ומנהיגי הערבים ברצועת עזה בכלל מסוגלים לתקשר אלו עם אלו, מבלי לחסל איש את אחיו במיתות משונות כמיטב המסורת הנהוגה במחוזותיהם?

מתוקף כל תקופת שירותו הצבאי ותפקידיו הבכירים בכנסת ובממשלה של סנה, וודאי מודע הוא לעובדה כי חרף הפגיעה במנהיגיה, באנשיה ובתשתיותיה, גילתה תנועת החמאס יכולת שרידות מרשימה, וככל שהתהליך המדיני עם ישראל הכזיב- כן גבר בהתמדה שיעור התומכים בה. כך היה בין השנים 1996- 2000 כשמאות פעילי חמאס נעצרו בעיקר ברצועה ובצפון השומרון, ורמת הפעילות הצבאית של החמאס ירדה לשפל. כך היה במהלך שנות ה-2000 ב"אינתיפאדת אל אקצא" ובעקבות מבצע "חומת מגן" בשנת 2002. כך המשיך הדבר נוכח ההינתקות ב-2005 ושלל המבצעים הצבאיים הישראלים בשטחי הרצועה עד לאחרונה.

לפיכך, כל ההנחה שהתווה אפרים סנה במאמרו– בטלה מיסודה ויכולה להיחשב כעוד חלום או חזון הממתין לאחרית הימים בהם יגור זאב עם כבש וגדי עם נמר ירבץ.

מקרה לבנון

הצעות הכוללות את כיבוש רצועת עזה, מיטוט שלטון החמאס ו"המלכת" מנהיג ומפלגת שלטון ידידותית או לכל הפחות "נוחה" לישראל, כזו שתחזיק מעמד לשנים רבות – אינה מוכחת כמוצלחת באזורנו, כפי שיפורט לאור ניסיונה של מדינת ישראל בלבנון מהפלישה בשנת 1982 ועד הנסיגה בשנת 2000 מחד, וניסיונה לאור מהלך ההינתקות מרצועת עזה בשנת 2005.
היה זה בעתיו של "מבצע שלום הגליל" שלימים יקרא "מלחמת לבנון הראשונה", לאחר שצה"ל פלש לדרום לבנון לפני 39 שנה, ביוני 1982. בסיומה של המלחמה הוגלו בכירי אש"ף לתוניסיה למשך כעשור, עד שחזרו ישירות לארץ ישראל במסגרת הסכמי אוסלו ב-1992. בלבנון עלה לשלטון, לאחר היבחרו לנשיאות ב-23 באוגוסט 1982, מנהיג הפלנגות הנוצריות, באשיר ג׳ומאייל. כעבור שבוע, ב-1 בספטמבר, נפגש ג׳ומאייל עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ז"ל, אך נרצח שבועיים לאחר מכן, ב-14 בספטמבר והוחלף על ידי אחיו, אמין ג׳ומאייל.

ב-28 בדצמבר 1982 החל משא ומתן להסכם בין מדינת ישראל למדינת לבנון, בתיווכו של השליח האמריקני, פיליפ חביב. מטרת ההסכם שנחתם ב-17 במאי 1983 הייתה להביא לסיום מצב המלחמה בין המדינות וכיבוד הריבונות הטריטוריאלית שלהן, תוך כינון סידורי ביטחון שיאפשרו את נסיגת צה״ל מדרום לבנון. בשונה מהסכם שלום "מלא", הסכם זה לא כלל כינון יחסים מלאים, דיפלומטיים, מסחריים ואחרים, אלא התמקד בסיום מצב המלחמה והסדרי הביטחון "ביום שאחרי".

הניסיון לכבוש חלק ניכר מלבנון, להשליט סדר חדש במדינה ולאפשר לגורם מתון לנהלה באופן שיביא שקט למדינת ישראל הביא לחורבנה של לבנון, ל"נפילתה בשבי" הסורים ואחר כך בידי החיזבאללה, להמשך שהיית צה"ל ברצועת הביטחון ולמלחמת לבנון השנייה

בין עיקריו של ההסכם נקראו הצדדים לכבד את הריבונות, העצמאות המדינית והשלמות הטריטוריאלית של כל צד להסכם, וכן להכיר בקו הגבול הבין לאומי הקיים ולבטל את מצב הלחימה ביניהם. ההסכם עדכן הסכמות שהושגו בנושאים ביטחוניים, לרבות התחייבות של הצדדים שלא לשמש בסיס לפעילות עוינת, שלא להשתתף ולסייע בפעולות כנגד הצד השני, להפסיק את התעמולה אחד כנגד השני בתוך המדינה. עוד הוסכם על מחויבות למנוע את קיומם והתבססותם של ארגונים וכוחות בלתי סדירים, כמו גם פעילות טרור שמטרתה איום על ביטחונו של הצד השני, ולאפשר רק כניסה של כוחות המצויים ביחסים עם הצד שכנגד. ההסכם אפשר ללבנון להציב בשטחה כוחות בין לאומיים המורכבים ממדינות שביחסים דיפלומטיים עם הצדדים, שיסייעו לה בקיום סמכותה הריבונית. כן נקבע שהפעולות של הכוחות הלבנוניים באזור הביטחון יהיו בעיקרן פעולות שיטור להשבת הסדר באזור ולמניעה וגילוי של פעילות עוינת בו. לשם כך, הותר לכוחות השיטור וביטחון הפנים לשאת נשק אישי ואוטומטי קל, ללא הגבלה. כמו כן, הוגבלה הפעילות הימית וסדר הכוחות של הצי הימי של צבא לבנון ונקבעו הסדרי תיאום ביחס לטיסות. בתמורה, ישראל הייתה צריכה לסגת מלבנון תוך 12-8 שבועות מכניסת ההסכם לתוקף, ולהשיב ללבנון את ריבונותה באזור.

עוד נקבע בהסכם שתוקם ועדת קישור משותפת בראשות פקידי ממשל בכירים של שני הצדדים ובהשתתפות ארה״ב, אשר נכונה לפקח על ביצוע הוראות ההסכם. ועדת הקישור תדון ביחסים בין המדינות, לרבות הסדרת מעבר מוצרים, טובין ואנשים ובקיום תקשורת בין המדינות. הצדדים התחייבו במסגרת ההסכם לפתור את הסכסוכים ביניהם בדרכי שלום.
לאחר החתימה על ההסכם נמתחה עליו ביקורת חריפה מצד מדינות ערב, ובראשן סוריה שלה היו לאורך השנים אינטרסים ביטחוניים ומדיניים בלבנון שסוכלו לכאורה בעצם חתימת ההסכם.

התרסקות הקונספציה

כידוע, הסורים סירבו לצאת מלבנון, טרפדו את ההסכם בכוח ומנעו את אשרורו על ידי הפרלמנט הלבנוני, עד שב-5 במרץ 1984 הודיע הנשיא אמין ג׳ומאייל על ביטולו, על כל המשתמע מכך. ישראל נותרה בדרום לבנון במשך 19 שנים עד לנסיגתה החד צדדית בשנת 2000, והותירה את לבנון לשליטת ארגון החיזבאללה, העושה בה כבשלו עד לעצם היום הזה, למרות הלחץ הבינלאומי והחלטה 1701 שאושרה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ב-12 באוגוסט 2006.

הניסיון לכבוש חלק ניכר מלבנון, להשליט סדר חדש במדינה ולאפשר לגורם מתון לנהלה באופן שיביא שקט למדינת ישראל הביא לחורבנה של לבנון, ל"נפילתה בשבי" הסורים ואחר כך בידי החיזבאללה, להמשך שהיית צה"ל ברצועת הביטחון ולמלחמת לבנון השנייה, בגינה הושגה הרתעה בכוח הזרוע ולא בכוח המשא ומתן או בהסכמה.

כדי לפשט את הדברים בהלימה לרצועת עזה, אזי החליפו את השפעתה של סוריה על לבנון בהשפעתה של איראן על חמאסטן, בסיוע התמיכה והלחץ של האחים המוסלמים מטורקיה ומקטאר. החליפו את הימצאותם של ארגוני טרור שירשו את מקומו של אש"ף בלבנון ובראשם- ארגון החיזבאללה, בארגוני הטרור האסלאמיים – ג'יהאדיסטים הפועלים ברצועת עזה, מלבד החמאס כמובן. השוו את גורלם המר של בני משפחת ג'ומאייל (בשיר שנרצח ואמין שברח) כמו גורלם של שאר המנהיגים הלבנוניים שהעזו להתקרב לישראל, לגורלם של ה"מתונים" מאנשי הפת"ח שניסו לקיים את שלטון הרשות הפלסטינית ברצועת עזה לאחר השלמת מהלך ההינתקות, פינוי כוחות צה"ל וגירוש כל היהודים מגוש קטיף, ומצאו עצמם מושלכים מהגגות, נטבחים ברחובות או בורחים אל מעבר לגבולות.

הפתרון: מצרים

רצועת עזה גובלת במצרים. עובדה גאוגרפית נשכחת או מושכחת, שרבים בארץ ובעולם נוטים להתעלם מעצם קיומה, למרות שהיא מוזכרת במפות, בספרות ובמקרא.

רבים שוכחים כי משנת 1948 עד לשנת 1967 הייתה רצועת עזה נתונה למשטר צבאי מצרי בעקבות כיבושה על ידי הכוחות המצרים. גם כשרצועת עזה נכבשה לראשונה בידי ישראל, ביחד עם חצי האי סיני במבצע קדש באוקטובר 1956, הוחזרה היא לשליטת מצרים כעבור חודשים ספורים.

במלחמת ששת הימים נכבשה שנית רצועת עזה ביחד עם חצי האי סיני והייתה נתונה לממשל צבאי ישראלי מלא עד להקמת הרשות הפלסטינית והחלתם של "הסכמי קהיר", הידועים כ"הסכם עזה ויריחו תחילה" שנחתמו בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל, ובין ראש אש"ף, יאסר ערפאת ימ"ש, ליישום הסכמי אוסלו ב-4 במאי 1994 במעמד ארצות הברית, רוסיה ומצרים כעדות.

רבים שוכחים כי בקצה הדרומי של רצועת עזה נמצאת רפיח המצרית שהרכבה הדמוגרפי אינו שונה משל תושבי רפיח העזתית בפרט ויתר רצועת עזה ככלל. מקום בו מחוללים המצרים פלאות ביחסם האנושי וה"מתחשב" בתושבים, עובדה הנסתרת מעיני רוב הציבור, הארגונים וועדות האו"ם לזכויות אדם.

לרצועת עזה גבול יבשתי עם מצרים ובו נמצא מעבר רפיח, דרכו עוברים טובין מעל האדמה ומרעין ובישין מתחתיה, כמו גם תושבי הרצועה החפצים ביציאת גבולות הרצועה למצרים או לעולם הגדול.

בעקבות "מבצע שומר החומות" הייתה מצרים הראשונה לשלוח סיוע הומניטרי נרחב ומתוקשר היטב לרצועת עזה שכלל מוצרי מזון ותרופות. בכלי תקשורת רבים נצפו תמונותיהן של כ-120 משאיות מצריות, עליהן מתנוססות תמונות של הנשיא א-סיסי ודגלי מצרים, נכנסות למעבר רפיח. בנוסף הכריזה מצריים על סיוע מצרי בגובה של 500 מיליון דולר לרצועת עזה, סכום לא מבוטל השווה ערך לכמעט 17 חודשי סיוע קטארי במזוודות המזומנים הידועות שעברו מדי חודש לחמאס, שיושקע הפעם באמצעות חברות מצריות בתשתיות ברחבי הרצועה.

הובלת מהלכים מדיניים לשינוי השלטון ברצועת עזה על ידי המצרים, כמו גם היותם אחראיים לסיוע בתחומים נוספים כבשגרה ולא רק בחירום ומלחמה, יחזק את הזיקות בין עזה למצריים ויפחית מהלחץ הפנימי והבינלאומי על מדינת ישראל וממשלתה במובנים רבים.

בעקבות זאת ככל הנראה, ביום חמישי ה-20 במאי, זכה הנשיא א-סיסי לשיחת טלפון ראשונה וברוח טובה מנשיא ארה"ב, גו' ביידן, שיחה רשמית שיש בה כדי לרמוז על הבאות ולעודד המשך מעורבות מצרית בנעשה ברצועה.
השיחה השנייה בין השניים לא איחרה לבוא והתקיימה ביום שני ה-24 במאי ובה הביע הנשיא האמריקני את הערכתו למאמציו של נשיא מצרים בטיפול במשבר הנוכחי. לפי לשכת הנשיאות המצרית דנו הנשיאים גם בסוגיה הפלסטינית, בדרכים להחיות את תהליך השלום, בביסוס הפסקת האש שהושגה ברצועת עזה בתיווך מצרי ובתמיכה אמריקנית מלאה ובמאמצים הבינלאומיים לשיקום עזה ולהגשת סיוע דחוף אליה. במקביל לשיחות הנשיאים הגיע שר החוץ הקטארי, מוחמד בן עבד א-רחמן אל ת'אני, לביקור בקהיר בכדי לדון עם בכירי הממשל המצרי בהתפתחויות האחרונות בזירה הפלסטינית, דבר המצביע על חיזוק מעמדה והשפעתה של מצרים באזור.

חשוב לזכור כי למצרים יש אינטרס בטחוני בשמירת השקט ברצועת עזה הגובלת בחצי האי סיני. ראשית משום הצורך לנטרל אפשרות של זליגת פעולות איבה לרפיח המצרית וסביבתה, שלה השפעות גם על פעולותיו של ארגון דאע"ש בצפון סיני. אזכיר כי כוחות הצבא המצרי מתמודדים כבר תקופה ממושכת עם פעילי דאע"ש המכים בו קשות וזוכים מעת לעת להצלחות מבצעיות משמעותיות, זאת בנוסף לשיתוף פעולה מצד גורמי חמאס ברצועה, דבר אותו מעוניינת מצרים למנוע ולסכל.

כבדהו וחשדהו

ההמלצה לאור זאת ועוד הינה לפעול למען חיזוק קשריה של מצרים עם רצועת עזה. חיזוק מעמדה של מצריים כפטרונית לשלטון ולנעשה בעזה, עשויה לדחוק את השפעותיהן השליליות והלא רצויות של טורקיה מחד, בהיותה יריבתה הגדולה של מצרים בתקופה האחרונה בזירה הגאו-אסטרטגית, וכן של איראן מאידך, מסיבות ברורות המוכרות היטב לרוב הקוראים.

הובלת מהלכים מדיניים לשינוי השלטון ברצועת עזה על ידי המצרים, כמו גם היותם אחראיים לסיוע בתחומים נוספים כבשגרה ולא רק בחירום ומלחמה, יחזק את הזיקות בין עזה למצריים ויפחית מהלחץ הפנימי והבינלאומי על מדינת ישראל וממשלתה במובנים רבים.

למען הסר ספק, ברור מחד, כי אין רצונה של מצריים לספח את עזה ולהחיל בה את ריבונותה כלל ועיקר, אך אין זו גם שאיפתה של ישראל מאידך. בכל מצב ניתן להניח כי מצרים ורצועת עזה יישארו קשורות וקרובות זו לזו במובנים ובתחומים רבים כפי שהיה לאורך השנים, גם בתקופת האנגלים והעות'מאניים.

על כן, מוטב כי יחוזקו הזיקות והמחויבויות בין מצרים לעזה, דבר שיתכן וייטיב עם ישראל למרות שטומן הוא בחובו גם סיכון כמוזכר במקורותינו. בימי המלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על ערי יהודה וצר גם על ירושלים כמסופר בספר מלכים ובספר ישעיהו. רבשקה, שר צבא סנחריב, נזף בחזקיהו ולעג לו על שמרד במלך אשור ושם מבטחו במעצמה האזורית השכנה מצרים שתבוא לעזרתו. וכך מצוטט רבשקה בדבריו אל אנשי חזקיהו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ? … עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ. כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו" (מלכים ב יח, יט–כא; ובשינויים קלים בישעיהו לו, ד–ו).

לפיכך יובהר כי אין בדברים הנזכרים במאמר זה כדי להמליץ על הפקרת בטחון ישראל בידי מצרים או כל מדינה ומעצמה אחרת, ידידותית ככל שתהיה. על מדינת ישראל לפעול למען בטחונה בעצמה תוך מיצוי מרבי של היכולות, האפשרויות והתנאים הנוצרים בסביבתה. אך היה ודבר מה ישתבש ולא ישרת הוא בעליל את בטחון ישראל, אזי תמיד עמדה, עומדת ותמשיך לעמוד למדינת ישראל הזכות הטבעית להגנה על בטחונה גם מפני איומים שמקורם בשטח הרצועה. כך היה החל משנות ה-50 כשיצאו לוחמי הצנחנים למבצעי גמול בעקבות פעולות החבלה והרצח של הפדאיון, כדוגמת מבצע "חץ שחור", וכך היה בכל סדרת המבצעים של צה"ל כנגד המחבלים שהתבססו ברצועת עזה עד ל"מבצע שומר החומות".

אל”מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי, וחבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: