העולם מנוהל על ידי מספר מצומצם של אנשים, הנדרשים להחלטות הרות גורל. על הפסיכולוגיה מאחורי ההחלטה ואיך זה מתקשר למדיניות החיסולים של ישראל?
הררי ספרים נכתבו על האופן בו אנו מקבלים החלטות. מהחלטות קטנות ויומיומיות, ועד החלטות "גדולות" כמו לקיחת משכנתא או רכישת רכב, ולאו דווקא החלטות רציונליות ואפילו על החלטות מבוססות אינטואיציה על שלל יתרונותיה (ע"ע כהנמן וטברסקי, מלקולם גלאדוול ועוד).
כיצד, אם כך, מתקבלות ההחלטות שבאמת משנות? החלטות של מדינות, של נשיאים וראשי ממשלות, או ארגונים בינ"ל רבי השפעה? הרי בסופו של דבר מלחמה, מיתון, מלחמת סחר בין מעצמות או נורמליזציה ביחסים במזרח התיכון – משפיעות על כולנו, באופן ישיר ועקיף, הרבה יותר מאשר רצף השיקולים הלא-כל-כך-חכם מאחורי רכישה של איזה מבצע מדף בסופר.
חיסול ממוקד כמשל
זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, חיפש ראש ממשלת ישראל דאז דרך חוקית לחסל את ראשי ארגוני הטרור, תוך מציאת איזון אופטימלי ככל שניתן בין הצרכים הביטחוניים של ישראל (שבעולם מתוקן מוסרית קודמים מן הסתם לצרכים המשפטיים) ובין הצידוק הישראלי בשדה המשפט הבינלאומי. הבעיה הייתה שהמשפט הבינ"ל דאז הצדיק הרג לצורכי הגנה בשדה הקרב בלבד (הסתעפות משפטית של עקרון ההגנה עצמית), אך לחלוטין לא אפשר לחסל אדם בביתו בידי מתנקשי עילית או ירי טילים ממוקד, ולא חשוב מה הוא עושה בשגרת יומו – מאחר וזה כבר מוגדר כרצח ולא כפעולה צבאית לגיטימית.
לשם כך שכר ראש הממשלה את שירותיו של עורך דין ישראלי מהטובים שבטובים (שמו שמור במערכת) שניסח מסמך משפטי מורכב בעל חמישה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם יוגדר חיסול ממוקד של מחבל אפילו במיטתו כפעולת מנע
צבאית לגיטימית ולא כרצח.
על פי תנאים אלו על החיסול למשל לחול רק על מפקדים או לוחמים, ולא על סייענים וכדומה,
וכן עליו להיות מחוץ לשטח הריבוני של המדינה המחסלת, אחרת יוכלו לשאול למה לא עצרתם אותו וזהו? (אם תהיתם פעם למה מחמוד אל-מבחוח חוסל בדובאי, אבו ג'יהאד בטוניס, ח'אלד משעל (כמעט חוסל) בעמאן ועוד רבים וטובים מנוחתם גיהינום מצאו את דרכם לאללה דווקא בחו"ל – זו אחת הסיבות) ועוד מספר תנאים דומים.
ג'ורג' וו. בוש, מיהר אל לשכת ראש הממשלה הישראלי, דרש בדחיפות את המסמך המשפטי
הזירה הדיפלומטית העולמית געשה ורעשה לנוכח אותו מסמך.
קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל הכריזה לפני כמה שנים על הכרה רשמית באנטי-ישראליות כצורה מודרנית של אנטישמיות, דבר שהוכר כהגדרה חוקית במדינות רבות. ישראל, שממילא אינה חביבה על מדינות אנטישמיות רבות, העזה לנסות ו"לטמא" את החוק הבינלאומי בצידוקי רצח של 'אנשים תמימים וחפים מפשע בשנתם'.
מעניין לדעת כי בראש המתנגדים למהלך הפסבדו-משפטי הייתה דווקא ארה"ב: מבחינתה, לחלוטין לא מקובל עליה שבת בריתה, אחותה הקטנה, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת – תפעל כך.
חיסול ממוקד מחוץ לשדה הקרב הוא ללא ספק רצח ממדרגה ראשונה, שעלול לשים מדינה הפועלת כך בשורה הראשונה של המדינות המוגדרות כמפעילות טרור בזירה הבינלאומית, טענו האמריקנים.
רצה הגורל ושנה לאחר מכן, ב11/09/2001, תשעה עשר מחבלים, סעודים ברובם, הורידו את ארה"ב על ברכיה בפיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקנית.
באופן לא מפתיע נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש, מיהר אל לשכת ראש הממשלה הישראלי, דרש בדחיפות את המסמך המשפטי המושמץ, הפך אותו לנוהג בינלאומי רשמי ומוצדק לחלוטין – ואז יצא למסע חיסולים חסר גבולות, שהתפרש מאירופה ועד קאבול, ומסומליה ועד אבוטאבאד.
כיצד עבדה מערכת השיקולים המדינתית במקרה הזה?
על מנת להבין זאת, ראשית עלינו להבין כי מאחר ומדינות בנויות, מה לעשות, מבני אדם – הרי שאופן קבלת ההחלטות שלהן מבוסס בהכרח על מערכת השיקולים האנושית.
כאשר אנחנו שומעים למשל כי "ממשלת בריטניה הודיעה כי לא תתמוך בהחלטת האו"ם" בנושא מסוים – מי זו בדיוק "ממשלת בריטניה" שהחליטה כך?
נרצה או לא, בסופו של דבר מדובר באיזשהו שולחן קבינט רם דרג, שמסביבו יושבים בני אדם – איש איש ושיקוליו האישיים/ציבוריים/מקצועיים – ומקבלים החלטה שמשפיעה על גורלה של בריטניה, אירופה, ולא פעם גם על העולם כולו.
כלומר אם נבין כיצד חושבים אנשים, אולי נוכל לפתוח צוהר לפסיכולוגיה של היחסים הבינלאומיים ודרכי חשיבתן של מדינות.
נרצה או לא, בסופו של דבר מדובר באיזשהו שולחן קבינט רם דרג, שמסביבו יושבים בני אדם – איש איש ושיקוליו
הפסיכולוג היהודי המפורסם אברהם מאסלו, שהיה אחד מהתאורטיקנים המרכזיים של הגישה ההומניסטית, פיתח את "תאוריית הצרכים" לפיה ישנו מדרג פסיכולוגי מסוים (נקרא "מדרג מאסלו" או "פירמידת הצרכים של מאסלו") על פיו מקבל כל אדם את החלטותיו, כאשר ממש כמו בפירמידה, ככל שאנו קרובים לבסיס המדרג כך אנו נמצאים בשלב קריטי והכרחי יותר אך נשגב פחות, וככל שאנו עולים במדרג כך אנו נמצאים בשלב נשגב יותר אך הכרחי פחות (חמצן יותר קריטי לחיים ממים, מים זורמים יותר קריטיים מהתקנת דלת לבית, ודלת שמקנה ביטחון, חשובה יותר מדעתה של השכנה על הטקסטורה שלה, וכן הלאה).
שלבי הפירמידה הם כדלקמן:
שלב 1 (בסיס הפירמידה) – צרכים בסיסיים: חמצן, מים, אוכל, שינה וכדומה.
שלב 2 – ביטחון אישי פיזי/כלכלי/חברתי
שלב 3 – שייכות חברתית
שלב 4 – הערכה (בעיקר חברתית)
שלב 5 – הגשמה ומימוש עצמי.
אך אם מדינות מבוססות כפי שאמרנו על מערכת שיקולים אנושית, הרי שלישות המדינתית יש בהכרח מדרג שיקולים משיק:
'צרכים בסיסיים' של מדינה נקראים "כלכלה"
'ביטחון אישי' של מדינה נקרא "צבא וביטחון"
'שייכות חברתית' תוקבל ל-"אמנות בינלאומיות" או הסכמים וכיוצא בכך (צרפת לדוגמא 'שייכת חברתית' לאמנת שניגן, האיחוד האירופי, P5 וכו'),
'הערכה חברתית' של מדינה תוקבל ל-"מעמד הבינלאומי" שלה בזירה,
ו'הגשמה עצמית' ברמת המדינה תוקבל אם תרצו לשיא מימושה של הישות המדינתית:
הפיכתה למעצמה אזורית או עולמית.
לפיכך כפי שאנחנו כיחידים היינו בהכרח מוותרים, באופן עקרוני, על מנוי למועדון חברתי כלשהו (שייכות, שלב 3) אם זה היה בא על חשבון השגת אוכל לילדים (צרכים בסיסיים, שלב 1), כך אנחנו יכולים לצפות כמעט בוודאות שמדינה תמצא דרך לחרוג מאמנה בינ"ל (חשיבות ממדרג 3-4) אם זה יפגע לה בכלכלה או בביטחון (1-2) וכן הלאה.
לא מדובר בתיאוריה בלבד: כשקבינט מדיני מתכנס, מדובר בקבוצת אנשים ונשים עם מנגנוני חשיבה אנושיים המתעדפים את ענייני המדינה לפי מדרג מאסלו, בעירוב שיקולים מקצועיים/כלכליים/אישיים כמובן, כדרכו של טבע האדם
כשמבינים זאת, מקבלים מבט עמוק יותר על הזירה הבינלאומית:
כשאותו מסמך משפטי לא נגע לביטחון והכלכלה האמריקניים, זה היה בגדר שיקול מדרגים 4 ו5 ("הערכה חברתית" כמו 'מה יגידו בעולם', וכן תפקידה של ארה"ב כמעצמת על עולמית, יחסיה עם ישראל וכיוצא בכך) ולכן יש להתנגד למסמך בכל תוקף! אך לאחר הפיגוע הרצחני, זה כבר הפך לשיקול הכי חשוב בדרגים 1-2 (ביטחון לאומי וכלכלה) ולכן מדובר במסמך משפטי חשוב ומוצדק מאין כמותו, שדינו להיות חלק מובנה מהנוהג הבינ"ל…
איך אמר מזכיר המדינה האמריקני לשעבר הנרי קיסינג'ר כשנשאל על יחסיה הדיפלומטים של ארה"ב? "לארה"ב אין ידידים קבועים או אויבים קבועים – רק אינטרסים".
בשני באוקטובר 2018 נעלמו עקבותיו של מתנגד המשטר הסעודי, העיתונאי ג'מאל אחמד ח'אשוקג'י מיד לאחר שנכנס לקונסוליה הסעודית באיסטנבול, בה, כפי שהתברר מאוחר יותר, נרצח בברוטאליות.
גופתו, כך אומרים, הוברחה במטען דיפלומטי.
העולם התקשורתי סער: כיצד יתכן שרק בשל היותו מתנגד משטר בסעודיה הוא ירצח? מה יהא על חופש הביטוי?!
העולם החופשי דרש גינוי חריף מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
אלא מה? שלארה"ב יש הסכמי סחר בלמעלה מ 110 מיליארד דולר בשנה עם סעודיה, ואינטרס צבאי חשוב אף יותר בפרישת כוחות אוויריים וימיים במפרץ, עם רמיזות לעימות אפשרי עם איראן.
אבא אבן: "הדיפלומטיה היא אמנות וחכמת מעשה"
בהינתן שאלו הן הנסיבות בזירה, את מי עדיף להרגיז: את הסעודים או את הוועד העיתונאי? בהתחשב בפירמידה שלעיל, התשובה ברורה מאליה – שיקול מדרג 4 כמעט תמיד יפנה את מקומו לעומת שיקול מדרג 1 ו2, ולכן, שלא כפי שציפו אזרחים מסביב לעולם,
הממשל האמריקני הגיב בגמגום מהוסס.
יש לציין אגב שלא מדובר בהכרח בצביעות.
זהו טבעה של דיפלומטיה, דבר גלוי וידוע לכל העמים וכאשר החלטות הרות גורל למדינות שלמות מוטלות על הכף – דברים נשמעים צורמים הרבה פחות. הבסיס נעוץ ביכולת לזהות את מכלול השיקולים ממנו מורכבות החלטות סבוכות ביותר ואז לפרוט על המיתרים הנכונים לקידום האינטרסים של מדינתך באופן מיטבי.
או כפי שהיטיב להגדיר זאת אבא אבן: "הדיפלומטיה היא אמנות וחכמת מעשה"
אריאל דויד עסיס הינו מרצה במכון הבינלאומי לדיפלומטיה ובמשרד הביטחון.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
מאמר מאלף ומאיר עיניים. עמוק ורציני
לדעתי יש בימין הבנה מלאה של פירמידת הצרכים הזאת מתוך ההפנמה שהעם והמדינה מספקים לפרט את הצרכים הבסיסיים כדי לממש את הצרכים הגבוהים יותר בהיררכיה. בשמאל האנטי לאומי מתקיימת כנראה היררכית הצרכים האישית בלבד. מכיוון שהם מבטלים את הסכנה הקיומית, הם לרוב עובדים על הצרכים הגבוהים יותר בהיררכית הצרכים של מאסלו שדורשים מהם להיות קונפורמיסטים לטרנדים ולדוגמות המקובלים כדי להתקדם, להתקבל לתפקידים מתגמלים ולהתחכך בחברה הנכונה. העיוורון של השמאל לסכנות הקיומיות והזלזול בהן יכול להסבביר אולי את התהליכים החברתיים והפוליטיים שקורים היום בעולם המערבי ובישראל.
פירמידת הצרכים של מאסלו היא תאוריה מדעית שמעולם לא הוכחה בניסוי. להפך, בזמן השואה, היו אסירים שהחליפו פת לחם בספר – מה שצריך לחלוטין את התאוריה. ישנם מספיק מדינאים שוויצרי על אינטרסים מדינתיים תמורת מטרות נעלות לכאורה, והחרמות הבינלאומיות שהיו נפוצות במאה הקודמת יוכיחו.
טעות אחת: להשוות את הנושא של הגשמה עצמית(ראש הפירמידה) להפיכה למעצמה זה ממש לא מדויק.
כפי שרואים מהאיור(או מחיפוש קליל של חומר באינטרנט על פירמידת הצרכים) הכוונה של מאסלו ב׳מימוש עצמי׳ הוא ליציקת תוכן רוחני לתוך החיים: מוסר, פיתוח הרוח והשלמה עם המציאות.
או במילים אחרות, הדברים שהשמאל מנסה להעביר בכח לתחתית הפירמידה תחת הכינוי המכובס: ״זכות קיום״.
המוסר, פיתוח הרוח ושאר הדברים שמנית, הוא למעשה (ברמת המדינה) התרבות, ההשפעה הבינלאומית שלה, ההיסטוריה שלה וכו' – ובמילים אחרות: הפיכתה למעצמה, כך שזה דווקא עושה שכל.