ג'ורדן פיטרסון הוא פסיכולוג קליני קנדי, הוגה דעות ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו. בספרו 'להיות אדם: 12 כללים נוספים לחיים' מציע פיטרסון מתכון מנצח לאיזון בין הכאוס לבין הסדר, לטובת חיים טובים יותר.
כלל 12
הכירו טובה, למרות הסבל
התחתון מגדיר את העליון
במשך עשרות שנים חיפשתי ודאות. לא סתם ישבתי וחשבתי וחיפשתי רעיונות יצירתיים, אלא תקפתי אותם מכל כיוון אפשרי וניסיתי להפריך אותם באמצעות טיעונים כבדי משקל, והשארתי ושימרתי רק את אלו ששרדו את מבחני הריסוק ונותרו תקפים. זה בערך כמו לנסות לחצות בִּיצה – מעין ניסיון למצוא את האבנים שניתן לעמוד עליהן ולדלג בעזרתן מעל המים העכורים. את קיומו הבלתי-נמנע של סבל בעולם אני תופס כעובדה קיומית וודאית שאינה ניתנת לערעור, וכך גם את כוחו של רוע להחמיר את המצב. אך אני גם מאמין – ובוודאות עמוקה אף יותר – שבני אדם מסוגלים, נפשית ומעשית, להתגבר ולהתעלות על הסבל, לרסן את הרוע הפרטי שלהם, ולתקן את הפגמים שמאפיינים את החברה ואת הטבע.
בני אנוש יכולים להתמודד באומץ לב עם סבלותיהם –להתגבר עליהם נפשית ולהקל עליהם מעשית. זו גם ההנחה הבסיסית ביותר של כל האסכולות השונות בפסיכולוגיה. פה טמונה גם התשובה לתעלומת סיבת הצלחת האנושות לאורך ההיסטוריה. ההתמודדות באומץ מול מגבלות החיים – מספקת מטרה פסיכולוגית מסוימת, שמשמשת נוגדן לסבל. עצם הנכונות שלכם להביט אל עומק התהום – מצביעה על כך, שברבדים העמוקים ביותר יש בכם את היכולת לשאת את הקשיים באחריות הנדרשת, בלי לפנות מבט, להתעלם ולהדחיק. עצם האומץ להביט ברוע בלי להסב מבט, הוא אישור מהרבדים הכי עמוקים שבכם, לכך שאתם מסוגלים. המערכות הביולוגיות והנפשיות העתיקות, שהן מעין מנגנוני אזעקה עצמאיים במידת מה ותפקידן הוא תיעוד הסכנות בעולם, מצביעות על הכושר והיכולת הקיימים בכם.
ההתמודדות מבחירה אינה מועילה ברובד הפסיכולוגי בלבד. זו גם הגישה המעשית הראויה: ההתמודדות מול סבל באצילות (מילה נדירה היום, למרבה הצער) מועילה לתיקון הדברים שמביאים סבל על הזולת תוך הפיכת העולם הממשי, החומרי, לטוב יותר לכם ולכולם. (ולכל הפחות, היא מועילה לעצירת ההידרדרות). כך גם לגבי רוע: אתם יכולים לרסן אותו בתוככם. כשאתם פותחים פה לומר משהו, המצפון שלכם יודיע לכם (לרוב), "שימו לב! זה לא נכון!" זה יכול להיות ממש קול (פנימי, כמובן), תחושת בושה, אשמה, חולשה, או צורות נוספות של סכסוך פנימי – תוצר פיזי של נפש חצויה. אלו משמשים לנו איתות לבלום את הפה עכשיו. קשה לומר את האמת, היא לא תמיד גלויה, אבל כל אחד יכול להחליט לפחות לא לשקר. זה משהו שנמצא לחלוטין בגבולות ההשגה שלנו. ההחלטה לחדול משקרים היא צעד בכיוון הנכון.
אם לא נבין רוע, הוא ישפיע עלינו, ישעבד אותנו או יהפוך אותנו לקורבנותיו
אנחנו יכולים להקטין את הסבל בהתמודדות נפשית. זה מעניק לנו עוז רוח, וכך נוכל להקל עליו באופן מעשי – זו המשמעות של דאגה לעצמי ולאחרים. ונראה שטווח השפעה אינו מוגבל. אתם יכולים באמת ובתמים לדאוג לעצמכם ולמשפחתכם, להרחיב את הטוב לסביבתכם עד אינסוף. יש אנשים שטובים בכך באופן שלא ייאמן. אנשים שעובדים במקצועות הסעד והרווחה, למשל, משמשים דוגמה מופתית לכך. יום יום הם ניצבים מול מוות, סבל וכאב, ובכל זאת מצליחים לקום מהמיטה בכל בוקר, ולהתייצב ישירות מול האסונות האלו. בכל יום הם משנים את המציאות בנסיבות שהן באמת בלתי-אפשריות. רק לראות איך האנשים האלו, ורבים אחרים כמותם, מתמודדים מול אסונות הקיום בצורה הישירה והיעילה ביותר – זו סיבה להיות אופטימי יותר מפסימי. אופטימיות אמינה יותר, לדעתי. להגיע למסקנה כזו ואז לגלות שהיא ודאית, זו דוגמה טובה להכרח לפגוש את החשכה לפני שנוכל לראות את האור. קל להיות תמים ואופטימי. אופטימיות, כשהיא מבוססת על תמימות, גם מתרסקת בקלות, ואז מוחלפת בציניות. אבל כשחופרים הכי עמוק שרק אפשר אל לב המאפליה, ושם מגלים את קיומו של אור, אור נצחי – זו הפתעה נהדרת והקלה גדולה.
כך גם בכל הנוגע להכרת טובה. אני מאמין שכל מי שטרם חווה את הכובד הממשי של אסונות החיים – לא יכול להיות אסיר תודה על כל האסונות שלא קרו לו. רק כשחווים לעומק את כובד הקיום במלוא תפלצתו אפשר להעריך את מה שיש לנו, ואנחנו מתחילים להבין עד כמה דברים עלולים להחמיר, ובאיזו קלות זה יכול לקרות. זו הסיבה שחשוב להביט לתוך האפלה, ודומה שהיא מושכת אותנו להביט בה ממילא. אנחנו מוקסמים מרוע. נהנים לצפות בייצוגים דרמטיים של רוצחים סדרתיים, פסיכופתים, ברוני פשע, חברי כנופיות, אנסים, רוצחים שכירים ומרגלים. אנחנו מוכנים להפחיד ולהגעיל את עצמנו מרצון בסרטי אימה. הסיבה לכך עמוקה מסקרנות גרידא. זה הכרחי כדי לפתח את ההכרה במהות המבנה המוסרי של הקיום האנושי, על המתח שקיים בו בין קוטבי הטוב והרע. פיתוח ההבנה הזו הכרחי לנו. ההבנה ממקמת את התחתית מתחת לנו, ואת העליונים מעלינו, ומדריכה אותנו לגבי הכיוונים, המניעים והפעולה. הידע הזה מגן עלינו. אם לא נבין רוע, הוא ישפיע עלינו, ישעבד אותנו או יהפוך אותנו לקורבנותיו. בהיתקלות עם אדם מרושע – שליטתו בכם תהיה ביחס ישר לחוסר היכולת או הרצון שלכם להבין רוע. צריך להביט לרוע בעיניים – זה מועיל מאוד. גם לשם הגנה מפניו וגם כדי להצליח למצוא את האור.
הרוח המפיסטופליאנית
גתה, ה"שייקספיר" של הספרות הגרמנית, מספר במחזה הידוע שלו "פאוסט", על אדם שמכר את נשמתו לשטן תמורת ידע. מפיסטו הוא השטן – הדמות המסכלת, היריב, האויב. "דמות מסכלת" היא ישות מיתולוגית – הרוח הנצחית של כל מה שמסכל את הכוונות הטובות שלנו. אנחנו מבינים את זה ברמה הפסיכולוגית, המטאפיזית וגם במובן הדתי. כוונות טובות הן תופעה מוכרת לנו, וגם צו המצפון שלנו, אלא שלעיתים קרובות אנחנו שמים לב שאנחנו, מעשה שטן, פועלים הפוך מהעצות הטובות שנתנו לעצמנו. זה ממש כאילו יש בתוכנו מישהו שזומם ופועל ומסכל את הכוונות הטובות שלנו. והוא אכן קיים. והוא לא אחד, אלא מקהלה שלמה של שדונים שמסכסכים ללא הרף בינינו ובין הרצונות המוצהרים שלנו, וגם רבים בינם לבין עצמם. אלו כל הדחפים והיצרים הלא מוגדרים, שלא מעט מהם מתנהגים כחלקי אישיות (ולמרות טיבם החלקי – יש להם את כל התכונות המגדירות אישיות).
להגיע להכרה בכך זה עניין מופלא, תרומתה העצומה של הפסיכואנליזה. הטענה היסודית של הפסיכואנליזה היא שהנפש מאכלסת רוחות רפאים שלא רק שאין לנו שליטה עליהן – אנחנו אפילו לא מודעים לקיומן. דבר שמוביל לתהייה מבעיתה: אם אני לא שולט בי – מי כן? הנחת אחדות האני, או אפילו עצם קיומו של "אני" – שנראתה כעובדה מובנת ומוכחת מאליה – עברה טלטלה רצינית. מיהו, או מהו הדבר שהוא אינו אני? מה הכוונות שלו? מהן מטרותיו? לאן הוא חותר? מה בכוונתו לעולל? אנחנו חיים בתקווה שאנחנו מסוגלים לומר לעצמנו מה רצוננו, מה עלינו לעשות לשם כך, ולעשות את הדברים בדיוק כפי שהורינו לעצמו לעשותם. שכן ככלות הכול, אנחנו מי שאנחנו, ומתוך כך עלינו לשלוט במעשינו. אבל דברים לעיתים קרובות לא עובדים ככה. והסיבות לכך מסתוריות.
לפעמים, כמובן, קל הרבה יותר לא לעשות את הנדרש. לעיתים קרובות עשייה הגונה כרוכה בטרחה, בקשיים ובסכנות; תשישות היא רק אחת מהן. חוסר מעש נובע גם מעצלות, ומתחושת הביטחון היחסי המיידי שהיא מעניקה. אבל אלו לא כל הסיבות. לא לפעול על פי הכוונה הטובה שהייתה לכם – פירושו שאתם אנשים רעים על פי הערכים והמטרות שאתם עצמכם הצבתם. לא נעים להכיר בכך, אבל אחרת אין סיכוי לשיפור עצמי. במצבים כאלו אתם תגנו את עצמכם על מחדליכם (או שהמצפון יעשה זאת בשבילכם), תצטיירו בעיני עצמכם כלא מוסריים (לפחות לפעמים), וגם זו הכרה מאוד לא נעימה, כך שאולי תרצו לברוח מהביקורת העצמית, אבל אף תירוץ פשוט לא יעזור פה.
אם תסכימו להביט, תוכלו לראות את דרכי הפעולה של היריב הפנימי שלכם – וכיצד הוא חותר תחת הכוונות הטובות שלכם. טבעו המדויק הוא קרקע פורייה להיסוסים אינסופיים, השערות וספקות פילוסופיים, ספרותיים, פסיכולוגיים, ומעל לכול – דתיים או תיאולוגיים. הנצרות, לדוגמה, העניקה לרוח הרוע ייצוג דמוני מואנש בדמותו של השטן, לוציפר, מפיסטו. אבל היריב המסכל לא קיים רק בדמיון – וודאי שלא רק בדמיונו של הפרט. מדובר במשהו שגם היום מתייחסים אליו כאל "דיבוק" כשמנסים להסביר מעשה מרושע. אנחנו אומרים "אין לי מושג מה נכנס בי" אחרי שעשינו משהו לא הולם במידה יוצאת דופן. נדמה לנו שהיינו "נשלטים", משהו "תפס" אותנו. משהו דומה לדיבוק אחז בנו. ואז נשאל בתדהמה מוחלטת: "איך ייתכן שקיימים שדים כאלו? למה הם חלק מאיתנו?"
כל דבר בעולם מוגבל וחסר שלמות – ומביא על עצמו צרות רבות כל כך – שהשמדתו אינה רק מוצדקת אלא צו מוסרי ממש
נראה שהתשובה לכך קשורה לתחושות החזקות שיש לכל אחד מאיתנו על המגבלות שלנו כבני תמותה, הנתונים לסבל מידי הטבע, החברה ועצמנו. החולשות והמגרעות שלנו מעוררות בנו תחושות של מרירות, תיעוב, דחייה וגועל מעצמנו (זו עדיין לא מוסריות, זו רק הפגיעות שבנו). על כך אפשר להוסיף את הכישלונות, שנראים לנו לא צפויים, לא הוגנים ושרירותיים. כשמבינים את כל המגבלות המאכזבות האלו, איך אפשר לצפות מאיתנו להיות מרוצים מעצמנו או מהקיום עצמו? אלא שהאכזבה מעצמנו מחזקת ומעצימה מעגל קסמים אכזרי; היא יוצרת רגש בושה ועוינות שגורמים לנו לפגוע בעצמנו או באחרים, כל צעד כזה מחזק את התיעוב העצמי, התיעוב העצמי מוביל לפעולות עוינות נוספות שמייצרות עוד סיבות לבושה, והבושה דוחפת לעוד הרס עצמי.
לא בכדי אחד מתוך חמישה אנשים יהיה מעורב, במהלך חייו, לפחות בניסיון אחד לפגוע בעצמו פיזית, וזאת בלי לכלול פעולות רציניות כמו התאבדות ממש (או את הנטייה השכיחה עוד יותר למחשבות אובדניות). מי שאינו מרוצה מעצמו לא יתאמץ לפעול לטובתו, ואז ייתכן שמשהו נקמני בתוכו, שעוצב לסכל את התקדמותו, יצוץ ויקצוב את מנת העונש המגיעה לו לדעתו, וגם יצליח להצדיק את עצמו.
אם תאחדו, מטפורית, את כל הכוחות שמתנגדים לכם מבפנים לכלל אישיות אחת: כל מה שפועל בשמכם והורס לכם את היחסים עם החברים, את הזוגיות, שמחולל, מעשה שטן, את פליטת הפה נגד הבוס ברגע שעלה סיכוי לקידום, אחראי לטעויות הטיפשיות במבחן המכריע אף על פי ששלטתם בחומר, גורם לאיחור הלא אופייני לפגישה הכי חשובה, וכל מה שגרם לכם אי-פעם לומר, "מתחשק לי לדפוק לעצמי את הראש בקיר" – הרי לפניכם קווי המתאר של דמות היריב-המסכל הפנימי. זה מפיסטו של גתה, הרוח שפועלת נגד, וכך בדיוק הגדיר עצמו: "אני הרוח השוללת תמיד". מדוע? כי כל דבר בעולם מוגבל וחסר שלמות – ומביא על עצמו צרות רבות כל כך – שהשמדתו אינה רק מוצדקת אלא צו מוסרי ממש. כך לפחות עובדת הרציונליזציה.
זה לא סתם עיסוק פילוסופי עקר. אלו שאלות שאנשים נאבקים בהן עד זוב דם. נשים שמתכננות להרות מתחבטות ומייסרות עצמן בשאלה, האם בכלל ראוי להביא ילד לעולם שכזה? האם זה מעשה מוסרי? חברי האסכולה הפילוסופית הקרויה 'אנטי-נטליזם' (התנגדות להולדה) יענו "לא" נחרץ על שתי השאלות. לפני כמה שנים ניהלתי דיון עם אחד ממובילי האסכולה, דויד בנטר, פילוסוף דרום אפריקני, בנוגע לרעיונות האלו. לא התקשיתי להבין את העמדה שלו.
העולם אכן מלא סבל. כמה שנים מאוחר יותר ניהלתי דיון עם פילוסוף אחר – סלָבו ז'יז'ק – הידוע בתפיסותיו המרקסיסטיות יותר מאשר באמונותיו הדתיות. במהלך הדיון הוא אמר משהו שתיאולוגים כנראה לא היו מאמצים, אבל אני חשבתי שזה הרעיון מעניין. במסורת הנוצרית, אפילו אלוהים עצמו, בצורתו של ישו, מתייאש ממשמעות החיים בזמן ייסורי הצליבה ומאבד אמונה בטובו של אביו. בשיא ייסוריו, ממש לפני המוות, הוא ממלמל "אלי, אלי למה שבקתני" (מתי כ"ז, 46). במובן הנרטיבי, נרמז כאן שעול החיים גדול כל כך, עד שאפילו אלוהים עצמו מאבד אמונה מול מציאות בלתי-נסבלת זו של חוסר צדק, בוגדנות, סבל ומוות.
קשה לדמיין סיפור שבני תמותה יכולים להזדהות איתו יותר. אם אלוהים עצמו מפקפק בעצמו, מה יאמרו בני התמותה? ייתכן בהחלט שמה שמניע רעיונות כמו אלו של בנטר הוא רגש החמלה. הוא לא הצטייר לי בשום אופן, ודאי לא בגלוי, כאדם מרושע. הוא נראה כמי שמאמין באמונה שלמה, באותו אופן שמפיסטו של גתה מאמין, שלהיות יצורים פגיעים, בני-חלוף, המודעים למצבם, הוא קיום נורא שאין דרך להצדיקו. ייתכן בהחלט שאין לתת אמון בדברי מפיסטו. מפיסטו הוא השטן, למה שנאמין שהטיעונים שלו לגבי המצב האנושי תקפים, או אפילו שהוא עצמו מאמין בהם? וייתכן שזה נכון גם לגבי בנטר, שאין לי ספק שהתקומם כנגד החולשה האנושית שמאפיינת כל אחד מאיתנו (שגם אני מתקומם כנגדה למרות העמדה המנוגדת שייצגתי בדיון). אלא, שכפי שהאמנתי אז, ואני מאמין נחרצות גם היום, תוצאותיה של השלילה העצמית פשוט נוראיות מדי. היא מובילה לשלילת יסודית מדי של החיים – ובכך מחזקת את היסודות ההרסניים של הקיום שכנגדם יצאו האנטי-נטליסטים מלכתחילה. (ואני לא מזלזל כלל בחמלה שלהם, רק סבור שאינה במקומה).
הנחת היסוד של בנטר היא שהחיים כה מלאי ייסורים, שלהביא לעולם יצור נוסף בעל תודעה – זה חטא שאין עליו מחילה, ושהפעולה המוסרית הנעלה ביותר היא לחדול מכך. להכחיד את המין האנושי מתוך בחירה. הרעיון הזה הרבה פחות נדיר מכפי שאולי נדמה. הוא עולה, לפחות זמנית, בכל פעם שפוקד אותנו אסון שמוריד אותנו על הברכיים, כשחלום מתרסק, עם מותו של מישהו אהוב. שוב ושוב עולה המחשבה, "מי צריך את כל זה? אולי מוטב לשים לזה סוף".
נדמה לנו שהחיים שלנו קשים (הם אכן קשים, לפחות חלק מהזמן) עד שנתקלים במישהו שיחסית לחיים שלו, החיים שלנו הם גן שושנים
זה בדיוק מה שחושבים מתאבדים. מחשבות כאלו, בצורתן הקיצונית ביותר, מתבטאות במעשיהם של רוצחים סדרתיים, יורים בבתי הספר, וכל רוצח אחר עד כדי רוצח עם. הם מגלמים את גישתו של המסכל-השולל באופן הגורף ביותר שיש. הם אחוזי דיבוק במובן שחורג מהרובד המטפורי בלבד. הם שפטו את הקיום, פסקו שהחיים בלתי-נסבלים, הרשיעו את הקיום כבלתי-נסלח וגזרו את עונשו של הכלל – על חטא עצם קיומו. כדי לשמר תקווה כלשהי ולהאמין שאפשר להתמודד עם קיומו של רוע ואף לפעול לצמצומו, עלינו להבין את סוגי הדחפים האלו.
המודעות לקיומם של סבל ורוע מולידה מרירות, ואני מאמין כי אם רבים יאמצו את הגישה האנטי-נטליסטית, המרירות הזו אך תלך ותגבר, זה בלתי-נמנע. לא יעבור זמן רב, כך אני מאמין, ואותו דחף שלא להתרבות יהפוך במידה רבה לדחף להשמיד חיים שקיימים כבר. "המתת חסד" לאלו שחייהם כביכול איומים מכדי לשאתם, בשמה של אותה "חמלה". אלו אותם רעיונות שצצו בתחילת השלטון הנאצי, למשל, שבו אלו שהוחלט שחייהם אומללים מכדי להצדיק את קיומם – זכו למתת של "חסד מוסרי" והומתו. עד לאן מוביל קו המחשבה הזה, והיכן הוא אמור להיעצר? לאיזו דרגה של זקנה, פיגור שכלי, נכות, אומללות, העדר פוריות לתרומה לחברה, גזע לא נכון, או בצד הפוליטי הלא נכון יצטרכו בני אדם להגיע, כדי שלהשמיד אותם ייחשב צו מוסרי? ומי ערב שמרגע שאימצתם את רעיון הכחדת החיים או אפילו רק את הגבלת הילודה – לא תמשיכו במסלול ה"מוסרי" הזה כל הדרך עד לגיהינום?
ביומניהם של מבצעי הטבח בתיכון קולומביין קיים תיעוד מובהק להלך הרוח הזה בדיוק. הרעיונות שלהם משורבטים כלהג נרקיסיסטי לא עקבי ומרושל, אבל קל לחצוב מתוכו את תפיסת העולם: מגיע לאנשים לסבול בשל חטא קיומם. האמונה הזו הצמיחה שיתוף פעולה יצירתי להפצת הסבל ולהרחבתו. אחד משני הרוצחים הצהיר שמינה עצמו לשופט כל הקיים, ופסק שעצם הקיום, ובמיוחד הקיום האנושי, פגום עד היסוד, ושמוטב שהמין האנושי כולו יימחה מעל פני האדמה. כך סימן את גבולות חזון העוועים שלו. הירי שביצעו הוא ושותפו בתיכון המקומי היה רק חלק מזערי מהתוכנית. הם הניחו מטעני נפץ בכל רחבי הקהילה ורקמו בדמיונם תוכנית להשמדת העיר כולה. ואפילו התוכנית הזו אינה הקיצונית ביותר. זה רק שלב ראשון בחזון הג'נוסייד המוחלט.
אי-אפשר להגיע לחזון כזה בלי להיות אחוז לחלוטין בדיבוק מסוגו של רוח-היריב-השולל. זוהי הרוח המפיסטופליאנית, שאת תפיסת עולמה אפשר לנסח בערך כך: "החיים – על מגבלותיהם, חסרונותיהם והרוע הקיים בהם – הם איומים ונוראים, ומוטב שלא להתקיים כלל". זו תפיסת העולם של כל רוחות הרפאים שפועלות נגדנו. התפיסה הזו אינה מפתיעה, ויש לה טיעונים חזקים משלה, בעיקר ברגעי משבר; אלא שאני מאמין שהיא שגויה ומוטעית מיסודה. בין היתר משום שמי שכבר מסוגל להכיר בכך שהחיים יכולים להיות איומים, לא אמור, לדעתי, לאמץ גישות שהופכות את המצב לגרוע עשרות מונים, ביודעין. מי שגומר אומר בליבו להחמיר את המצב – אכן יחמיר אותו. אני לא רואה כיצד התנגדות שנובעת מתפיסת הקיום עצמו כזוועתי במהותו – יכולה להביא לשיפור כלשהו. זו לא הדרך שבה אמור לפסוע יצור מודע, מצפוני, שיש בו ולו מעט הכרת טובה. זו סתירה לוגית בלתי-מתקבלת על הדעת, מנוסחת בעזרת טיעון מתעתע, תקף רק למראית עין, שמותיר את שומעיו עם הרושם שמשהו מתועב וסמוי מסתתר שם בין השורות, מתחת לחזות ההגיונית, ושמן הראוי היה שלא יאמר.
הכרת טובה לבני המשפחה משמעה להזכיר לעצמכם שהם יכולים לחדול להתקיים בכל רגע נתון
מעצם העובדה שקיים כשל בטיעוניו של היריב לא משתמע שפשוט להציג תפיסת עולם מנוגדת, בנויה כהלכה ובלתי-ניתנת לערעור. באופן הפשוט והישיר ביותר, התועלת בזיהוי חזון השלילה והנקמנות הזה – שקולה לתועלת שבהבחנה בחלקים הריקים בציור. אנחנו מזהים את הטוב מתוך הנגדתו לרע. ברע קל יותר להבחין. את אבני השביל שלי על ביצת המים העכורים ניסיתי לבנות על פי מה שהפוך לרע. לדוגמה, אני נוהג להציע לאנשים שנמצאים במצוקה בשל מותו הצפוי של הורה, להחליט להיות האדם שעליו יוכלו כולם להישען בלוויה. כדי שבין הקרובים מוכי היגון יהיה אחד שיהיה חסון דיו לארגן את טקס האשכבה. מצבים כאלו הם זימון להתממשות הפוטנציאל שבכם. הם קריאה לכוח הקיום לפרוץ מתוככם ולהתבטא.
האנושות התמודדה עם אובדן מאז ומתמיד, ואנחנו הצאצאים של אלו שהצליחו למצוא ממנו תקומה. זו אומנם משימה שנראית עגומה, אך היכולת להתגבר קיימת בנו. לפעמים נדמה שהיכולת לשרוד אובדן של אהבת אמת היא מעין בגידה במת, המרמזת על קשר שטחי, זמני ועל היותו בר החלפה. שכן, אם הייתם באמת קשורים אליו – לא הייתם אמורים להיות מרוסקים לגמרי עכשיו? (מה שאכן קורה לעיתים קרובות). אלא שאי-אפשר לצפות שכל אובדן ישמיד אותנו. אם זה היה כך, היינו נידונים לאבדון מהר לאין שיעור מכפי שממילא יקרה. גם בהחלט לא נכון לומר שמשאלתו האחרונה של המת היא שכל מי שאהב אותו יסבול לנצח מרגע לכתו.
ההתרשמות שלי היא שאנשים על סף מוות נוטים לחוש אשמה. גם על הנטל שהפכו להיות, על שאינם יכולים עוד להביא תועלת, וגם (וזה עמוק מכך) משום שהם מבינים ותופסים את מהות הצער שהם מורישים לאהוביהם במותם. משום כך אני מאמין, שבכל ליבם היו מקווים שאהוביהם יצליחו להמשיך את חייהם, ואחרי תקופת אבל מתקבלת על הדעת – למצוא שוב אושר.
כשאתם מתמוטטים ומתרסקים בעקבות אובדן אדם יקר – זו לא המחווה הנכונה עבורו אלא להפך, זה קרוב יותר לבגידה בו, משום שזו בבחינת תוספת סבל שמכפילה את האסון. צריך להיות בר-מינן אנוכי ומרוכז בעצמו במיוחד, כדי לייחל שהאבל יימשך לעד. אדרבה, הפגנת חוסן נפשי לצד מיטתו של הנוטה למות מועילה לו ולבני משפחתו. ויהיו סביבו בני משפחה מוכי יגון, חלשים מכדי להתמודד כראוי עם המצב, שיהיה עליכם לדאוג להם. הם יזדקקו למישהו בעל עוצמות שייקח על עצמו את החובות האיומות ויפעיל את הסמכות באופן כזה שיהפוך אפילו את המוות למשהו שאפשר להתמודד איתו.
כשאתם תופסים, בצורה הצלולה והבהירה ביותר, שהפגנת עוצמה מול פני היריב-המסכל בנסיבות האלו הוא ציווי מוסרי – אתם מאותתים לעצמכם, אולי גם לאחרים, שיש בכם משהו חזק דיו, דגול דיו, כדי להתייצב ישירות מול הגרוע מכול ולגבור עליו. זה בדיוק מה שאנשים צריכים לראות במצבים כאלו. מוות משתק את כולם, אל מול הלא-כלום, על היגון שמקיף אותו, אנחנו נותרים נטולי מילים. הפגנת עוצמה של ישירות אמיצה – היא מראה מנחם, מעודד ומחזק.
מרירות לא תורמת דבר, וקיימות עדויות לנזקים שהיא מחוללת
לא פעם הזכרתי את המטרה הראויה הזו – להיות האדם החזק שכולם יכולים להישען עליו בהלוויה של אביך. עשיתי זאת בהרצאות השונות מול קהל ובהרצאות מוקלטות ברשת. מאז לא מעט אנשים כתבו לי שמצאו בה נחמה בשעתם הקשה. הם נטלו על עצמם במודע לנסות להתייצב מול המשבר תוך הפגנת סמכות, אמינות ועוצמה, וסיפקו משענת, נחמה, ודוגמה אישית לעמידה מול קושי, לאנשים שהתרסקו סביבם. זה הפך את המצב לקצת פחות נורא מכפי שהיה יכול להיות, וזה משהו. כשרואים מישהו שמצליח להתגבר על הטרגדיה והאובדן ולהתעלות מעל למרירות ולייאוש – זו עדות לכך שאפשרי להתגבר. והוא נעשה מופת וסמל, דמות לחיקוי, ומסייע לאנשים להתגבר על המצבים האיומים ביותר. אומץ לב ואצילות רוח אל מול אסון – מביסים את הניהיליזם הציני ההרסני שנראה כמתבקש במצבים כאלו.
אשוב ואומר, אני מבין את הגישה השלילית. באמתחתי אלפי שעות ניסיוני טיפולי. הייתי מעורב עמוקות במצבים קשים מאוד שעברו מטופליי וגם בחיי הפרטיים. יש אנשים שחייהם קשים מנשוא. נדמה לנו שהחיים שלנו קשים (הם אכן קשים, לפחות חלק מהזמן) עד שנתקלים במישהו שיחסית לחיים שלו, החיים שלנו הם גן שושנים. לא משנה כמה קשה לכם – לא תצליחו בכלל לדמיין איך האדם הזה שורד את מסכת חייו האומללה. ואז מתברר, שאותו אומלל מכיר מישהו שחייו עוד יותר גרועים משלו, והוא חש אשמה על כך שהוא מחשיב את חייו שלו לקשים, כשהוא מבין עד כמה נוראיים יותר הם היו יכולים להיות.
אי-אפשר לטעון שסבל, בוגדנות ואסונות אינם סיבה טובה דיה לכך שמרירות תהיה אפשרות מתקבלת על הדעת. אלא שמרירות לא תורמת דבר, וקיימות עדויות לנזקים שהיא מחוללת. אילו אפשרויות נוספות מתקבלות על הדעת? בשנת 2018, בעיצומו של המסע שלנו, בילינו את חג ההודיה בארצות הברית, חג שנראה שהיה לחגיגה הלאומית הגדולה ביותר (גם בקנדה מציינים אותו כאירוע מרכזי, כחודש קודם), ששקול רק לחג המולד – שגם הוא מעין הכרת טובה על הופעתו של מושיע בימות החורף הקרים ביותר ובתקופה האפלה ביותר, ומסמל את הולדתה מחדש של התקווה עצמה. הודיה. זו האפשרות השנייה, המוצלחת יותר: הכרת טובה. ייתכן שהיא האפשרות הכי טובה.
לאורך שנות שהותי בארצות הברית התבוננתי במנהגי החג במקום, ונראה לי שהעדפת חג ההודיה על פני חגים אחרים היא דבר טוב ונכון, גם מהבחינה המעשית וגם מהבחינה הסמלית. העובדה שסעודת החג מדגישה במובהק את חשיבות ה"הודיה" –מעידה, עקרונית, על המוסר שביסודה של האומה. זה אומר, שכל אחד ואחת במדינה משתדלים לכוון את ליבם למקום הנכון, ושהקהילה כולה תומכת בכך ומעודדת זאת. אך בהתחשב בכל הבעיות, מדוע להודות? משום שאתם יכולים להיות אמיצים.
אתם יכולים להיות ערניים, ערים וקשובים. אתם ערים לכך שהחיים תובעניים, ובה בעת מסוגלים להכיר טובה בנחישות להתמודד מול כל קושי. אתם אסירי תודה לא משום שאתם פתאים, אלא משום שבחרתם להושיט יד ולעודד את המיטב שבכם, את המיטב שבמדינה והמיטב שבעולם. אתם מכירים טובה לא משום שאין על מה להלין, אלא משום שאתם מסוגלים להעריך את הטוב שיש, והטוב שעתיד לבוא. וגם משום שהכרת טובה היא הגישה המיטבית להתמודדות מול כל מצבי הקיום האפשריים, ואין גישה טובה ממנה להתמודדות עם תהפוכות החיים.
התשובה היא אומץ. האומץ להחליט
הכרת טובה לבני המשפחה משמעה להזכיר לעצמכם שהם יכולים לחדול להתקיים בכל רגע נתון, ועליכם להתייחס אליהם טוב יותר. להכיר טובה לחבר משמע לזכור שחברות היא נדירה וראוי לנהוג יפה בחבריכם. להיות אסירי תודה לחברה ולתרבות, משמע להזכיר לעצמכם שאתם יורשיהם של אלו שקדמו לכם, שבעמל וביגיעה רבים יצרו את המסגרת של המבנים החברתיים, הדתיים והתרבותיים המופלאים שלנו, והעניקו לנו אומנות, טכנולוגיה, אנרגיה, מי שתייה נקיים, אמצעי תברואה נאותים – כדי שהחיים שלנו יהיו טובים יותר מהחיים שהיו להם.
קל להתפתות לרגשות העוינות והמרירות. נדרש מאמץ מוסרי כדי לא לפתח אותם, אם אינכם תמימים. אין ערך בהכרת טובה מתוך תמימות, בורות או חוסר ניסיון. מנגד, אם אתם ערניים, דרוכים וקשובים, אתם רואים את המבנה של העולם והגיוני שתתפתו לחוש עוינות, ובעצם, למה לא ללכת בדרך הזו? וראוי שאחזור על כך שוב. התשובה היא אומץ. האומץ להחליט, "לא, זה לא אני, למרות הסיבות והפיתויים, למרות כובד המודעות להיותי בן תמותה – בכל זאת אשרת את הטוב שבעולם". ונראה לי שזו ההחלטה הבסיסית ביותר בחיים.
אומץ, אבל קודם כול אהבה
ההחלטה לא ללכת בנתיב המרירות נראית לי כאומץ שנשלט על ידי אהבה, וכפוף לה. אם עוינות ומרירות והשנאה שצומחת מתוכן – הם היוצרים את הפיתוי לענות ולהרוס כל מה שחי וסובל, אז אהבה פעילה היא שמכוונת אותנו להשבחת הקיום. נדמה לי שזו ההחלטה החשובה ביותר בחיים, ונכון לזהות אותה כנובעת במהותה מהרצון החופשי. לכעס, לעוינות, לציניות ולרוע יש סיבות רבות ועוצמתיות. כדי לאהוב, לעומת זאת – נחוצה קפיצת אמונה. זו החלטה לגבי דרך חיים, שלא לגמרי ברור איך אפשר להצדיק אותה לאור הנסיבות. במיוחד בתקופות רעות. אהבה קובעת שיש לחזק את הקיום והחיים ולתמוך בהם באמצעות כוונות ומעשים. במובן משמעותי ועמוק זה נעשה למרות "אלי אלי למה שבקתני"; זו האמירה, "קדימה והלאה, למרות הכול, יהא אשר יהא". וזו בדיוק המשימה הבלתי-אפשרית שנדרשת, מוסרית, מכל אחד מאיתנו, כדי שהעולם יתנהל כשורה (או לכל הפחות לא ילך לעזאזל לגמרי).
בזכות הבחירה הכה בלתי-אפשרית הזו – לאהוב – האומץ מתממש, וגורם למי שבוחר בדרך הזו לשמור על נחישותו לעשות את כל הנדרש למען הטוב, גם בקשים שבזמנים. החלטה מודעות ונחושה לממש את שתי הסגולות הללו – אומץ ואהבה – היא ההחלטה לשפר את פני הדברים לעצמכם ולאחרים, במקום להחמיר את המצב גם לעצמכם, גם כשאתם יודעים שעם כל הטעויות שעשיתם עד כה, אתם כבר חצי אבודים.
אתם עומדים להתחיל לדאוג לעצמכם כאילו הייתם מישהו שאתם האחראים לטפל בו. אתם עומדים לעשות אותו הדבר גם למשפחה שלכם ולכלל הקהילה סביבכם. אתם עומדים לשאוף להרמוניה שיכולה להתממש בכל המעגלים האלו, למרות הפגמים שראיתם בבסיסם של הדברים, שפגעו בכושר הראייה שלכם. זו הדרך האמיצה והנכונה להתקדמות. זו אולי ההגדרה של הכרת טובה, של אסירות תודה. ואני לא מצליח לראות באיזה מובן זה שונה מאומץ ומאהבה.
ואם אתם תוהים אם יש בעולם אנשים שרואים כך את הדברים וגם מתנהגים בצורה הזו, או אם זה בכלל אפשרי – אני יכול להציג בפניכם את הראיה המשכנעת ביותר שיכולה להיות, והיא קשורה לתגובה שלנו לשכול. כשמאבדים אדם קרוב, גם אם יש לכם רגשות מעורבים כלפי עצם החיים, וגם אם היו לכם רגשות מעורבים כלפי המת עצמו וזה בהחלט יכול להיות המצב – אתם עדיין תגיבו למוות ביגון עמוק. התגובה הזו אינה מודעת לחלוטין. שכול הוא חוויה מוזרה.
זה משהו שתופס אתכם במפתיע, ואתם עומדים מולו המומים ומבולבלים. ברמת המודע, אתם תוהים איך ראוי להגיב, מה בדיוק הייתם אמורים לעשות. אבל התגובות האלו אינן כנות. הן ניסיון מודע להפגין את התגובות הנאותות המקובלות; זה שונה מהאופן שבו צער השכול תופס אתכם על דעת עצמו. ואם זה לא קורה לכם אתם עשויים, שלא בתבונה, לחשוב: "למה אני לא מרגיש עצוב כפי שהייתי אמור להיות? למה אני אפילו לא בוכה? איך זה ששום דבר במהלך החיים שלי לא השתנה?" (שכיח במיוחד אם השמועה הגיעה מרחוק). אבל אז, יום אחד, בדיוק ברגע שאתם עושים משהו שלא קשור לשום דבר, לפתע, כל הצער מכה בבת אחת – כמו גל צונאמי ללא כל אזהרה מוקדמת. ואז זה קורה שוב ושוב, ורק אלוהים יודע מתי זה ייפסק. זה היה משהו שהגיח מתוך המעמקים, ואחז בכם בלי שתוכלו להתנגד.
זו אולי ההגדרה של הכרת טובה, של אסירות תודה. ואני לא מצליח לראות באיזה מובן זה שונה מאומץ ומאהבה.
צער השכול אינו אלא השתקפות של אהבה. זו אולי ההוכחה המוחצת לקיומה. תחושת האבל היא ביטוי בלתי-נשלט של האמונה שלכם, שקיומו של הנפטר היה חשוב וראוי, למרות מגרעותיו ולמרות מגרעות החיים עצמם. שאם לא כן, מדוע שתחושו אובדן? מה הדבר שגורם לכם לחוש, שלא ברצונכם, צער ויגון עמוקים כל כך (הנובעים ממקום שבו לרמייה העצמית אין כל השפעה)? אתם אבלים משום שמשהו שהיה בו ערך בעיניכם, אינו קיים עוד. וכך, מתוך עומק ישותכם נבעה החלטה, ההחלטה שלחייו של אותו אדם הייתה משמעות, למרות כל הצרות שגרם לכם ולעצמו. אני יכול להעיד מניסיוני הטיפולי שזה כך גם כשהמנוח מפלצת לא קטנה. נדיר להיות מישהו, שחייו היו מוטעים באופן קטסטרופלי עד כדי כך שכשימות איש לא יצטער על כך.
כשאנחנו מתאבלים על אובדנו של מישהו, משהו עמוק בתוכנו פוסק שקיומו היה בעל ערך, למרות הכול. ייתכן שזה משקף החלטה בסיסית יותר ועמוקה יותר, והיא שלקיום עצמו יש ערך. לפיכך, הכרת טובה היא ביטוי אמיץ ומודע להחלטה הזו, תוך נכונות להודות על הקיום למרות כל קשייו. ואולי זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות (ונכשלים תדיר) במפגשים משפחתיים חגיגיים כמו חתונות, חגים ולוויות. קיים מתח פרדוקסלי במפגשים הללו, ולעיתים קרובות הם חוויה קשה ורעילה. המפגש עם האנשים שאנחנו אוהבים הוא חגיגת שמחה על קיומם בעולם, וגם מקור לא אכזב לאכזבה, על שאינם כל מה שהיו אמורים להיות, וגם אנחנו לא. זה בלתי-נמנע.
כל מפגש משפחתי נושא עימו את המתח שבין חום, אהבה והקרבה מתוך הקשר האמיץ של זיכרונות משותפים, לבין מפח הנפש הנלווה אליו בהכרח, כשרואים קרובים שחייהם תקועים במקום ובני משפחה שעשו בחירות לא מוצלחות בחיים; מבחינים בסימני הזמן באלו שאיבדו את חיוניותם ובריאותם לעת זקנה (ותחושת האובדן פה כפולה – משום שלא רק שכעת הם פחות משהיו, גם הזיכרונות הטובים מהעבר נפגמים בשל כך) וכל אלו הם מקור לצער. ועם זאת, מפגש כזה הוא המסקנה הסופית ש"טוב שיש לנו זה את זה, שאנחנו מסוגלים לשבת יחד בשולחן החג ולחלוק את השמחות וגם את הצרות, מתוך תקווה שכל אחד יעשה את המיטב מצידו, כך שנוכל לעבור את החיים בדרך הראויה ביותר". וזו אותה החלטה בסיסית שאתם עושים כשאתם מתאחדים בטקסי אבל: "למרות הכול, טוב להיות יחד וטוב שיש לנו זה את זה". וזה דבר חיובי באמת.
כך גם ביחס לילדים. מנת הצער שנפלה בחלקי עשירה וגדושה בשל מחלתה המתמשכת של ביתי, מילדותה ולמשך שני עשורים בחייה. ילדים הם ישויות בעלות כוח פוטנציאלי עצום לפיתוח עצמאות ויכולות מעוררות השתאות. אבל קיים בהם גם משהו שברירי באמת, בגיל שלוש, וארבע, וחמש (ו-16, או אפילו 25). הורים לעולם לא מאבדים את תחושת שבריריות צאצאיהם שהטביעה בהם חוויית גידולם מאז היו בני יומם. ילדים הם מקור להנאה ולעונג כשם שהם מקור לדאגה ולכאב. הכאב נובע מהוודאות המוחלטת ששבריריותם תנוצל לרעה. כהורה תפסתי שכל צעד שאנסה לעשות כדי לסלק מילדיי את אותה שבריריות – תסלק מהם גם את מה שגורם לי לאסירות תודה על קיומם. הרהרתי בכך כשבני ג'וליאן היה בן שלוש. הוא היה חמוד ומשעשע להפליא, אבל הוא היה בן שלוש. קטן מאוד. הוא היה יכול ליפול, לחבוט את ראשו בפינות שולחן, למעוד במדרגות, להתקוטט עם ילדים אחרים, בביקור במרכול הוא יכול לפרוץ בפזיזות לחניון – מרחב המחיה של מכוניות. כל השבריריות הזו סביב ילדים הופכת הורים למודעים עד אימה לצורך לגונן עליהם, ולצד זאת, לייחל לעצמאותם ולדחוף אותם לעולם כדי שיתחשלו. הפגיעות שלהם היא דבר נוסף שמעורר כעס על העולם, ועל הגורל ששזר אותם עם אהבה יחד.
אותם רגשות עולים כשאני חושב על הוריי, שככל שהם מזדקנים – כך הם יותר הם. הזקנה, כך נראה, זיקקה את אופיים שהיה מגובש מאוד בשנות החמישים לחייהם, ועתה הוא אפילו מובהק יותר. כמו לכולנו, גם להם יש מגבלות ויתרונות (וייתכן אפילו שלא ייתכנו יתרונות ללא מגבלות). היום, בשנות השמונים לחייהם, הם נעשו ייחודיים מאוד. מתסכל לפעמים להתעסק עם בני אדם, על כל הייחודיות שלהם. כל אחד חושב לפעמים על קרוביו ש"חבל שהם מה שהם, ולא שונים קצת". זו אינה ביקורת, והם ללא ספק חשים כך כלפיי (וגם רבים אחרים). אבל זאת חייבים להבין, וזה נוגע גם ליחס לילדים שלנו: הייחודיות, הפגיעות והשבריריות – הם חלק בלתי-נפרד ממה שגורם לנו לאהוב אותם.
כדאי מאוד להבין שאנחנו אוהבים אנשים למרות החסרונות שלהם, אבל אנחנו אוהבים אותם גם בגלל החסרונות שלהם. ההבנה הזו תורמת להבטחת האפשרות להכיר טובה גם כשמבינים שלכל דבר יש צד אפל – לנו, להם, לעולם. כל אחד מאיתנו הוא שילוב ייחודי של ממשות ושל אפשרות, וזה סוג של נס: אבל נס כזה שכן יכול להתממש בעולם, ולהתממש ביחסים האישיים שלנו, אם הם מבוססים על אהבה והכרת טובה ועל הנס הזה, שבאמת אפשר להחשיב כנוגדן לתהום ולחושך. אתם יכולים להעז להיות אסירי תודה.
לפרק מספרו הקודם של פיטרסון – לחצו כאן.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
האם צריך לקרוא את הספר הראשון או שזה ספר שעומד עצמאית ?
כדאי
תודה רבה שהבאתם מאמר עומק כה חשוב כה חכם ולא מתחמק מהשאלה החשובה הזו של איך להצדיק הבאת ילדים לעולם שכזה. המאמר נותן מענה הוגן. כן יירבו!!
כדאי לקרוא גם את הספר הראשון: 12rules for life, וגם את הספר שקדם לשניהם והוא בעצם שוטח את התשתית המטפיזית לאותם חוקים ונקרא: maps of meanings. מי שיישאב לרעיונות ולעומק של ההגות של ג׳ורדן פיטרסון יהנה באופן מיוחד גם מערוץ הפודקאסט המדהים שלו (מופיע בספוטיפיי ובחלקו גם ביוטיוב), שם הוא מדבר על אינספור נושאים מעניינים, שם תמצאו את כל ההרצאות שהוא עשה באיצטדיונים והיכלי ענק, ובחודשים האחרונים הוא מקיים ראיונות במגוון מאוד רחב של נושאים שמשיקים לפעילות שלו, עם אנשים מאוד מעניינים. בקיצור, זאת אפשרות להיכנס לעולם תוכן מאוד עמוק ואיכותי.