חולשתה המדינית והפנימית של השכנה עשויה לפתות את הקרמלין לנסות לשוב לימי האימפריאליזם הסובייטי, אך מה יהיה המחיר?
לאחר חודשים של מתיחות בין בלארוס והמערב, האירוע בו אולץ מטוס חברת 'ריינאייר' לנחות במינסק דרדר את מערכת היחסים הזו לשפל חדש. כעת נראה כי במערב מתכננים להקשיח את הגישה מול בלארוס, צעד לו יהיו השלכות גם על הקשר בין מינסק למוסקבה.
נראה כי מבחינת רוסיה התנאים בשלו למהלכים משמעותיים בחזית בלארוס. מוסקבה יכולה לפתות את מינסק להתקרב אליה עוד יותר באמצעות הטבות כלכליות ובתמורה לדרוש נוכחות צבאית רוסית על אדמת השכנה. נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו נראה מבודד ופגיע מאי-פעם בזירה הבינלאומית, ומצב זה עשוי להביא אותו לבקש את התמיכה הרוסית.
אלא שעד כה ובאופן מפתיע למדי, מוסקבה לא נראית פעילה במיוחד בשאלת בלארוס מאז פרוץ המשבר במדינה לאחר שערוריית הבחירות האחרונות. בחודש אפריל האחרון אמר לוקשנקו, לאחר ביקור אצל פוטין במוסקבה ובשיא חרושת השמועות והפרשנויות, כי הוא עומד לקבל בזמן הקרוב את "אחת ההחלטות החשובות ביותר" שלו. מאז נשמעו דיווחים ושמועות על שיחות אך שום הודעה רשמית נוספת לא נמסרה בעניין.
אלכסנדר לוקשנקו נראה מבודד ופגיע מאי-פעם בזירה הבינלאומית, ומצב זה עשוי להביא אותו לבקש את התמיכה הרוסית
לאלכסנדר לוקשנקו יש חלק גדול בעיכוב הזה. למרות שהוא כאמור פגיע מבחינה גיאופוליטית, הנשיא הוותיק התגלה כמנהל משא ומתן קר ורוח וקשוח. בשום שלב בקריירה הפוליטית שלו, ולא משנה עד כמה חש לחץ מצד כוחות זרים או בעיות פנימיות, לוקשנקו מעולם לא הציג את עצמו בעמדת חולשה. אך מנגד חשוב להבין גם מהי האסטרטגיה המסורתית של רוסיה כלפי בלארוס.
המוסכמה הכללית כיום גורסת כי רוסיה תנסה לנצל בעיות במדינות השכנות כדי להעמיק שיתוף פעולה צבאי ואינטגרציה אזורית. יתכן כי כיום יש לשקול מחדש את המחשבה הזו. אין המשמעות שרוסיה כבר אינה מעוניינת בבלארוס או שהעניין הזה דעך. עבור הרוסים, בלארוס תמשיך לשחק תפקיד חשוב כחוצץ גיאוגרפי מול איומים ממערב, בין אם מדובר בהתפשטות כלכלית מזרחה של האיחוד האירופי או התפשטות צבאית של נאט"ו.
רעיון האחווה הסלאבית עדיין נטוע חזק בקרב האליטה הפוליטית ברוסיה, אבל הדחיפה לקראת אינטגרציה עם בלארוס משקפת הרבה יותר מזה. מהלך כזה יסמן פריצת דרך ביחסים בין רוסיה לשכנותיה הקרובות, ובמיוחד אלו החברות בארגון הכלכלי של אירואסיה (EEU) בהובלת רוסיה. יתרה מכך, איחוד מדיני בין רוסיה לבלארוס יסמן חזרה לרעיון ממנו רוסים רבים חוששים – אימפריה רשמית. אמנם בשלושת העשורים האחרונים רוסיה אכן סיפחה ופלשה לשטחים שכנים בניסיון לחזק את השפעתה האזורית, אך גם מהלכים אלה עדיין רחוקים מחזרה לימי האימפריאליזם של ברית המועצות. רוסיה עדיין נמנעת משליטה מדינית ישירה על שטחים לא-רוסיים.
חצי האי קרים היה יוצא דופן, אך גם שם הסיפוח התאפשר לא רק בזכות בסיסי הצבא הרוסי במקום אלא גם בשל העובדה שהשטח מכיל אוכלוסייה רוסית גדולה. במילים אחרות, עבור האליטה הפוליטית ברוסיה הסיפוח של קרים לא דמה להשתלטות על שטח זר כחלק מבניית אימפריה.
איחוד מדיני בין רוסיה לבלארוס יסמן חזרה לרעיון ממנו רוסים רבים חוששים – אימפריה רשמית
בניגוד למה שרבים במערב סבורים, אותה אליטה לא הכריעה באופן ברור בעד הקמת אימפריה פורמלית. למעשה, בעוד רוסיה מתקדמת לאיטה לקראת העידן שלאחר פוטין, חזון האינטגרציה בנוגע לבלארוס ומדינות שכנות אחרות כנראה ילך וידעך. אין זה אומר שבקרמלין מתכננים לפרק את ה-EEU או לשקול מחדש את הקשרים עם השכנות הקטנות, אלא רק שפרויקט אינטגרציה בסגנון סובייטי כנראה לא עומד על הפרק.
קידום אינטגרציה כלכלית ומדינית עם בלארוס ירמז על חשש נוסף המקנן בקרב רוסים רבים – בזבוז כספי המדינה על מדינות שכנות שהבסיס התעשייתי והכלכלי שלהם פשוט לא יכול להניב את היתרונות המתבקשים או המצופים. עבור מוסקבה, בלארוס אינה אוקראינה ומשקלה הכלכלי אינו שווה איחוד מיידי ומלא. בלארוס יכולה לשמש כאזור חיץ אפקטיבי, אך בכירי האליטה הביטחונית הרוסית מבינים (אם כי בשקט) שהתפשטות צבאית של נאט"ו מזרחה אינה איום ממשי כפי שהקרמלין מנסה לצייר זאת.
אך למרות הכל, רוסיה תנסה להמשיך ולקרב אליה את בלארוס, ותמשיך לעקוב מקרוב אחרי התדרדרות היחסים בין מינסק למערב. במוסקבה ינסו לנצל את המחלוקות האלה כדי לקדם את האינטרסים הרוסיים בבלארוס, אך עדיין יהססו לנקוט בצעד ממשי. יתכן כי התסריט המציאותי ביותר הוא זה בו רוסיה תמשיך לחזק את השפעתה הצבאית באזור ותמתין לראות איזו ממשלה תקום בבלארוס ומה יהיה יחסה למערב. המגעים בנושאים רגישים כמו מטבע ומיסוי ימשכו כפי שהתנהלו עד כה, ולא נראה כי צפויות פריצות דרך מדהימות. לוקשנקו ימשיך לעמוד על שלו בעוד מוסקבה תמשיך להתלבט האם וכיצד לשוב לנתיב האימפריאליסטי.
אמיל אבדליאני הוא מרצה להיסטוריה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת טביליסי. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה במסגרת סדרת ׳מבט מבס”א׳ מבית מרכז בגין סאדאת.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
ב-22.6 ציינו 80 שנה לפתיחת מבצע ברברוסה והמלחמה הפטריוטית הגדולה. צריך להבין, כל צפון אירופה, מחופי האטלנטי במערב ועד מוסקבה במזרח – הכל מישור אחד גדול. זהו שטח אידיאלי לפלישה מזרחה. לרוסיה במערב אין שום מחסום וגבול טבעי שיכול למנוע פלישה! הרוסים עדיין בטראומה (ובצדק).
כל דוקטרינת הביטחון הסובייטית/רוסית, נשענת על יצירת שטח חוצץ בין רוסיה עצמה ומוסקבה, לבין האויב. ככל שנט"ו מתקרב לגבול הרוסי, כך הלחץ הרוסי עולה ובצדק. לבלרוס חלק משמעותי בהגנה על מוסקבה ולכן לעולם רוסיה לא תשחרר אותה למערב או את שכנתה אוקראינה.
הרוסים היו מעדיפים שגם הבלטיות לא תהיינה חברות בנט"ו, אך במקרה זה יש להם לפחות את קלילינגרד ממערב, שיכולה לשמש בסיס יציאה לתקיפה בשתי חזיתות נגד הבלטיות.
כשהייתי כבשה ולעסתי באדישות את תרעלת תשקורת הזרם המרכזי (או יותר נכון – "שמאלנשורת" – LEFTSTREAM MEDIA) בראש הנאיבי שלי היה שלוקאשנקו מטורלל, רודן, מושחת. עכשיו כשהתפקחתי, ברגע שהתשקורת מלכלכת על מישהו, אני מייד בודק לעומק. ואכן, אם יוצאים מהבועה, לוקשנקו מצטייר כשפוי לעומת המנהיגים מהאיחוד הארופי שמובילים את עמיהם לאובדנות דמוגראפית, התבטלות מול תרמית שינוי האקלים והחזרת הקומוניזם בדלת האחורית עם האיפוס הגדול (THE GREAT RESET) – כל זאת תוך דיכוי ציני של חופש הדיבור ממש כמו 1984 ובעזרת מיליארדרים אוליגרחים עם תסמונת משיחית.
אז אפילו אם לוקשנקו רודן, עדיף רודן שפוי על BETA-MALES אובדנים.
מסכים