מבחן בריבונות ומשילות

ברעש גדול ובתהודה תקשורתית וציבורית רמה, פונה ב-2 ביולי מאחז אביתר שבתחומי מועצה אזורית שומרון.
בשקט בשקט ובהעדר עניין תקשורתי, תשומת לב של הציבור ופעולה נחרצת מצד גורמי האכיפה והממשלות האחרונות, מוקמים להם "מאחזים" ונמשכת הבנייה הבלתי חוקית ברחבי הנגב על ידי הבדואים מחד ובשטחי C ביהודה ושומרון מאידך על ידי ערביי הרשות הפלסטינית.

במדינת ישראל יש עדיין מי שסובר כנראה שהבדואים הם אוכלוסייה נוודית הנעה מאזור מרעה אחד למשנהו ברחבי המזרח התיכון, אך העובדה היא שאת הנדידה החליפה ההשתקעות הקבועה, את האוהלים החליפו מבני קבע, את הגמלים החליפו רכבי השטח ורק את חוקי המדבר לא החליפו חוקי מדינת ישראל.

שאלו נא את עצמכם ואת הסובבים אתכם מי שמע על המאחז אביתר. אל תתעמקו בזוטות כמו האם זהו יישוב יהודי או ערבי, או האם ראוי שהמקום ייושב וכיו"ב, אלא בידקו רק אם השם לבדו מצלצל מוכר. עתה שאלו נא את אותם האנשים האם השמות הבאים נשמעים להם מוכרים: אל אפיניש, אל קסאסי או אפילו אבו פורעה וקסר אסר.

אביתר

שם המאחז אביתר אמנם עלה לכותרות ושגור כמעט בפי כל, גם אם מיקומו המדויק וההיסטוריה שלו אינם נהירים לרוב הישראלים.
אך פטור בלא כלום הרי אי אפשר ועל כן אציין שבעבר שכן במקום מוצב צבאי בשם "תפוחית". השם אביתר ניתן למקום עם ניסיון ההתיישבות הראשון, שבא בעקבות הירצחו של אביתר בורובסקי הי"ד בפיגוע ב-30 באפריל 2013 בצומת תפוח, המצויה כשני קילומטרים מהמקום, ניסיון שהסתיים בצו הריסה של אלוף פיקוד המרכז. אביתר ממוקמת כשני קילומטר דרומית לכפר הערבי ביתא אל-פוקא, המונהג על ידי איש חמאס ושתושביו אימצו לאחרונה את שיטות הפעולה של כוח התיזוז הלילי מעזה, כדי להטריד את תושבי אביתר בעת שהותם במקום וכעת את הכוח הצבאי שתפס את מקומם.

תושביו הערבים של הכפר הסמוך אינם ידועים כמכניסי אורחים יהודים, בעיקר בעקבות תקרית המטיילים בסמוך לכפר, שהביאה למותה של תרצה פורת הי"ד ולפציעת מטיילים נוספים ב-6 באפריל 1988, חול המועד פסח תשמ"ח בתקופת האינתיפאדה הראשונה.

אביתר פרצה לכותרות, לתודעה הציבורית ולעיסוק הרשויות במדינה במהלך מאי 2021, עת חודשה ההתיישבות במקום, זמן קצר לאחר הרצחו של יהודה גואטה הי"ד בצומת תפוח ופציעתם הקשה של חבריו. בסיוע המועצה האזורית שומרון הוקמו במקום מבני קבע ותשתיות בתוך ימים ספורים, ויושבו במקום 53 משפחות. ב-2 ביולי פונה המאחז בסיכום פשרה עם הרשויות, לפיו תבחן המדינה בהקדם את מעמד הקרקע, ולאחר שהשטח יוכר כאדמות מדינה תוקם בו ישיבה.

הפזורה הבדואית

לאחר תקציר זה על אביתר, נותר לנו לעסוק בפזורה הבדואית בנגב הכוללת רק כ- 2000 מקבצי התיישבות בגדלים שונים של בנייה בלתי חוקית, אליה נוספים בכל שנה, בהשקט ובצנעה, בין 2000 ל- 3000 מבנים בלתי חוקיים נוספים, הזוכים לקבל תמיכה ושירותים, גם אם חלקיים, באמצעות מוסדות שונים והמועצות האזוריות. במקבצים אלו חיים על פי הערכות שונות לא פחות מ-55,000 נפשות, המהוות כ-23% מכלל האוכלוסייה הבדואית, שמן הסתם כוללות גם את "יבוא הנשים" הנעשה מתחת לרדאר מרצועת עזה ומשטחי יהודה ושומרון ועמו תופעת הפוליגמיה שטרם עברה מחלקו זה של העולם וממדינת ישראל המתקדמת והנאורה.

הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב הינה אתגר חוצה מילניום בו עוסקת מדינת ישראל מזה כשישים שנים. מדינת ישראל המבקשת להסדיר את מעמד הקרקעות, ביקשה לדון בתביעות בעלות של בדואים על שטחים בנגב כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. כ-3,200 תביעות בעלות הוגשו בזמנו על שטח כולל של כ-780,000 דונמים, מתוכם עומדים היום במחלוקת כ-570,000 דונמים (שליש משטח גוש דן) שנתבעים על ידי כ-12,000 תובעים שחלקם באוכלוסייה הבדואית הינו כ-5% בלבד.

יתר התביעות נדחו בבתי משפט והקרקע נרשמה על שם המדינה, זאת לאחר שנבדקו הדברים בהתאם לחוק העות'מאני, המנדטורי ועל פי כל רישום שנמצא בהתבסס על השוואת תצלומי אוויר ישנים, סקרים ותעודות המוכיחות כי מעולם לא התקיימו יישובים בדואים בעלי רצף היסטורי ולא נרכשו זכויות מקרקעין לפי דין.

ההחלטה העקרונית להעניק קרקע למי שלא הוכיח עליה בעלות חוקית, עומדת בסתירה לחוק יסוד מקרקעי ישראל

רק בכדי לשים את הנתונים הללו בפרופורציה הראויה להם, אציין כי כל תובע בדואי בנגב מבקש לעצמו לכאורה, בממוצע קרוב ל-50 דונם. בהקשר להקצאת שטחים אציין כי ההגדרה של רשות מקרקעי ישראל ל"חלקת המגורים במושב" מקציבה גודל כולל של עד 2.5 דונמים, ובלבד שמתקיימים בה במצטבר התנאים הללו: חלקת המגורים תהיה שטח רציף; השטח מיועד למגורים בתוכנית; השטח כולל את יחידות הדיור וכן את התעסוקה הלא חקלאית.

מדינת ישראל בנדיבותה הרבה כלפי הבדואים, הציעה פשרות, שילמה פיצויים מפליגים בהתאם להחלטה 1028 והעניקה הטבות במקרקעין, לפנים משורת הדין, בכדי לעודדם להתיישב ביישובים המוסדרים. כל הטוב הזה עדיין מוצע לאותה אוכלוסייה בלבד, למען השגת פתרון בר קיימא, אך ככל הנראה, בעידוד גורמים אסלאמיים כאלו ואחרים, שקנו להם אחיזה והשפעה בארץ, בכנסת ואף בממשלה, ימשך האתגר ויחמיר גם בשנה הבאה כחלק מתכנית השלבים להשתלטות מעשית על הארץ כולה, לכאורה. לבטח יקבלו ההטבות תנופה חדשה לאור דרישת מפלגת רע"ם והחלטת הממשלה החדשה בעתיה מיום ראשון, להעביר את "מנהלת הבדואים" לאחריות משרד הרווחה. מהלך שכבר הוכיח את כדאיותו המפוקפקת עת הודיעה המנהלת על ביטול צווי הריסה לשישה בתים בכפר זיאדנא שבנגב לקראת הליך הסדרה לאזור. עיתוי מעניין לכל הדעות.

עוד אציין כי ההחלטה העקרונית להעניק קרקע למי שלא הוכיח עליה בעלות חוקית, עומדת בסתירה לחוק יסוד מקרקעי ישראל, אך למרות זאת נותרה בעינה על אף שפג תוקפו של לוח הזמנים שהוקצה לתשלום פיצויים בכסף ובאדמה כדי לעודד ולקדם הסדרי פשרה. כך נמשכת לה ואף מחמירה, אזלת היד של המדינה באכיפת חוקיה, החלטותיה ופסקי הדין שניתנו… בעיקר כשמדובר בערבים או בדואים, אם תרצו.

מדובר באנשים פיקחים שלמדו היטב את "חוקי המשחק" במדינת ישראל וכעת מנצחים הם את המדינה על פי חוקיה במגרש הביתי שלה, לכאורה. בוחנים הם את סבלנות רשויותיה ומנצחים את כולנו שוב ושוב מבלי למצמץ כפי שהוכח גם בעבר, עת החליטה ממשלת ישראל בשנת 2013 "להלבין" 11 יישובים בדואיים לא חוקיים תחת מועצה חדשה- "אבו בסמה" שמה, כבמקרים נוספים אחרים לאורך השנים.

מדובר במגזר שמבין היטב כי המדינה נרתעת מעימות אלים בכל הנוגע לאכיפת חוקיה עליו והחלת משילותה בשטח מחד. מאידך מבין המגזר שהמדינה תהיה מוכנה לשלם מחיר גבוה יותר בעבור ההסדרה עמו ככל שיחלוף הזמן, כך שהעניין כולו הופך להיות השקעה נדל"נית מעולה עבורם ללא סיכון ועם הרבה תמיכה, כבוד ויוקרה בצידה, כנהוג במחוזות המזרח התיכון.

עוד הבין המגזר הערבי במדינה כולה, מהגליל דרך המרכז והנגב, כי אי ציות לחוק, אי שמירה על התקנות והסדר הציבורי מאפשרים ניצול מרבי של משאבי מדינת היהודים הסחיטים. מדינה בה הופכים היהודים, מזה מספר עשורים, לאזרחים סוג ב' במדינתם, החוששים בעשורים האחרונים לאכוף את החוקים שנועדו לשמור עליהם ועל ביתם הפרטי והלאומי מפני הפורעים הערבים, העבריינים הנוקטים בשיטות של סחיטה ואיומים ועוד.

סיקור מוטה ואכיפה סלקטיבית

החלטות ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות קבעו כי האוכלוסייה הבדואית בפזורה תתיישב ביישובי קבע מוסדרים וחוקיים כדוגמת אלו שהוקמו בשנות ה-70 וה-80 במאה שעברה ויישובי 'אבו בסמה' לפני כעשור. כל המהלכים שננקטו הביאו 77% מכלל האוכלוסייה הבדואית להתיישב באותם יישובי קבע, אך היתר כאמור, אינו מתכנס לתכניות ולהצעות שעלו על שולחן הדיונים. הצעות הכלולות בתכנית פראוור שהוצגה לפני עשור בשנת 2011, שנשענה על המלצות ועדת גולדברג משנת 2009.

המצב בשטח כיום מבטא פער עצום במימוש אכיפה אפקטיבית ויעילה מצד הגופים האמונים על המלאכה. ממערך הפיקוח ברשות מקרקעי ישראל, דרך הסיירת הירוקה ועד המשטרה, שלא מצליחים להדביק את קצב ביצוע עבירות הבנייה, כמו גם הפשיעה הגואה במקומות אלו, המסוקרת בתקשורת רק אם ארע אסון או תקלה חמורה דוגמת פרשת 'אום אל-חיראן'. פרשה שהחלה בליל 18 בינואר 2017, עת נערך מבצע שהסתבך לפינוי והריסת בתים במקום, בו נהרג יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן לאחר שנחשד בדריסתו למוות של השוטר ארז לוי ז"ל ופציעתו של שוטר נוסף.

מן הפרט אל הכלל

מדינת ישראל אינה משקיעה משאבים בטיפול בבנייה הבלתי חוקית של הערבים ככלל בכל רחבי המדינה, ובזו של הפזורה הבדואית בנגב בפרט.
במצב דברים זה, בו אין אכיפה אפקטיבית דיה וההתכנסות לתכניות המאושרות על ידי המדינה נדחית ללא קבלת מועד לביצוע ההחלטה- מונצחת הבעיה ואף מחמירה כתוצאה מהתפשטותה כנגע לשטחים נרחבים נוספים ומגזרים אחרים, בטרם הושפעו ההחלטות מחברי הכנסת של המפלגות הערביות. בכך ניתן להבחין תוך כדי נסיעה בכבישים הראשיים, הצדדיים ובדרכי העפר, בטיסה קצרה החולפת מעל אותם אזורים או בצילומי לווין עדכניים, שאת הפוליטיקאים המתעלמים, התקשורת המוטה והציבור האדיש לא ממש מעניינים.

לצערי, לא מצאתי הסבר המניח את הדעת מדוע דווקא להיאחזות אביתר בשומרון כולם נטפלים? מדוע פונו והוחרבו 9 בתי משפחות בעפרה בפברואר 2017 בעיקשות, בנחרצות ומבלי חשש כבד לאלימות, למרות הבטחות ש"הכל יהיה בסדר", לכאורה?

כיצד התאפשר פינוין של 15 משפחות ביוני 2018 מבתיהן שבשכונת נתיב האבות בגוש עציון, אך עדיין לא מתאפשר פינוי חאן אל אחמר שליד כפר אדומים, למרות פסיקת בג"ץ המאפשרת זאת בספטמבר 2018 ?

כיצד הרס בתי 5 משפחות ו-2 בתי כנסת באזור כוכב השחר ועוד מבנים בחבל בנימין שבשומרון תפס כותרות ביוני 2020 ? כיצד התאפשרה ההריסה של בתי דריינוף בבית אל בשנת 2015 למרות ההתנגדויות הרבות והסוערות, אך תוך כיבוד פסק הדין של בג"ץ?

האם כעת, תחת הנהגתו של ראש הממשלה נפתלי בנט יראו הדברים קצת אחרת ולא רק בתי יהודים יפונו כחוק, אלא החוק יאכף באופן שוויוני על כולם, בין אם צודק הוא לדידו של תושב ערבי או יהודי, ימני או שמאלני?

אזכיר רק שראש הממשלה נפתלי בנט, בהיותו שר החינוך, הגיע למוקד העימות בבית אל בזמנו ואמר: "הלילה נעשה מעשה פזיז, קיצוני ומתסיס על ידי גורם בכיר בממשלה. המעשה הזה סותר את יסודות הממשלה ואת ערכיה, וסותר גם התנהגות אחראית וממלכתית שאני מצפה מהממשלה הזאת. לא ניתן לכך יד". אמר בנט והוסיף: "שוחחתי לפנות בוקר עם ראש הממשלה, ודרשתי שהמדינה תודיע מיידית לבג"ץ שממשלת ישראל מתנגדת באופן רשמי להריסה. אני רוצה לומר באופן ברור: עשר שנים להתנתקות, בדיוק היום, ואנחנו כאן כדי שהדברים יראו אחרת, והם יראו אחרת הפעם", אז אמר והמשפחות שהתיישבו באביתר פונו בכהונתו.

עוד אזכיר שגם סיעת ישראל ביתנו הגישה בזמנו הצעת אי-אמון בממשלה תחת הכותרת "ההתנהלות הכושלת של רה״מ ושר הביטחון בעניין הריסת הבתים בבית-אל". בדברי ההסבר להצעה נכתב כי ״סאגת הריסת 'בתי דריינוף' תוך ששרים בממשלה מאשימים זה את זה בהאשמות שונות ואת שר הביטחון ב'הטעייה ובהפרת סיכומים', מעידה שוב כי מדובר בממשלה כושלת, שאינה ראויה ואינה יכולה לשלוט ושנתניהו אינו ראוי להנהיג את המדינה". אז מה עכשיו כבוד השר ליברמן, מדוע זה שורר שקט וישנה דומיה כשהמאחז אביתר פונה, בה בשעה שברחבי הנגב הבנייה הבלתי חוקית פורחת ומשגשגת כמעט באין מפריע, ותקציבי עתק מוזרמים לציבור שמצדד בחוק המדבר, אך את החוק הישראלי לא בהכרח מכבד או שומר?

עוד אזכיר למר אביגדור ליברמן, שר האוצר הנוכחי ושר הביטחון בעבר, כי בעקבות ההחלטה כי חאן אל אחמר יפונה, כתב בטוויטר: "אני מברך את שופטי בג"ץ על החלטה אמיצה ומתבקשת – אל מול מתקפת צביעות מתוזמרת של אבו-מאזן, השמאל ומדינות אירופה. איש אינו מעל לחוק. אף אחד לא ימנע מאיתנו לממש את ריבונותנו ואחריותנו כמדינה". האמנם? האם ניתן להניח כי דין חאן אל אחמר יהיה כדין הבטחתו של השר ליברמן אודות מועד פטירתו הצפוי של מחבל החמאס הנייה, שעדיין נשמה באפו?

מצער שהמערכות האמונות על החוק ואכיפתו בישראל מפגינות בררנות וחוסר סובלנות מובהק כלפי יהודים במיצוי ההליכים המשפטיים, חרף כל הבטחות הדרגים הפוליטיים אך גמישות הן וסובלניות למכביר כשנדרשת אכיפה על תושבים ערבים שעל אדמות מדינה משתלטים, בנכסי יהודים פוגעים ומחשיבים את החוק הישראלי כהמלצה בלבד או גרוע מכך – כבדיחה.

סיכום והמלצות

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין הדגיש בהודעה מיוחדת שמסר בשנת 2015 בהתייחסו להריסת בתי דריינוף בבית אל, כי משניתן פסק הדין להריסת המבנים "יש לעשות את המובן מאליו, ללא סייג וללא היסוס, ולציית לו. יידע כל אזרח, כל תושב וכל אדם – מדינת ישראל היא מדינת חוק והחובה לכבד את החוק ואת פסיקת בית המשפט מוטלת על כולם ללא יוצאי דופן. גם על נבחרי ציבור". בנוסף אמר כי "אין לאיש – יהיו תפקידו ובכירותו אשר יהיו – שיקול דעת האם לפעול על פי פסק דין.

זוהי חובה שאין עליה עוררין, שאחרת ייעשה הדין פלסטר, ייפגע אמון הציבור ותישחק ההרתעה מפני אפשרות הפרתו. וכבר אמרו חכמנו במסכת אבות (ג' ב') 'הוֵי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. אין מקום לערער על עצם הלגיטימיות של בית המשפט ושופטיו. ביקורת – כן. חתירה כנגד עקרונות היסוד של חברה דמוקרטית – לא".

ממשלת ישראל נדרשת לפעול בנחישות כנגד כל הפרת חוק הפוגעת בריבונותה ומשילותה בארץ.
הווי ידוע שמי שאינו מכבד את עצמו ואת חוקיו, לא יכבדוהו אחרים. באופן זה "המגזר הבדואי לא יוכל לכבד את מדינת ישראל, אלא אם כן מדינת ישראל תתחיל לכבד את עצמה ואת החוקים שלה", כפי שאמר בזמנו פרקליט מחוז הדרום לעניינים אזרחיים, עו"ד איתי בר, בעדותו בפני הוועדה בראשות השופט אליעזר גולדברג, שעסקה בסוגיה הבדואית.

הדברים תקפים כאז כך היום לגבי כל מגזר במדינת ישראל שאת החוק "אינו סופר". המשילות עלולה להיוותר סיסמא חלולה בהיותה מאבדת מתקפותה מיום ליום ברחבי המדינה. בדיוק כמו שעון חול המצוי בשלב בו אוזל החול בצדו האחד ורק טלטלה עזה שתהפכו לחלוטין, היא שתקנה לו שוב זמן להשלמת המשימה. האם מחכים אנו להחרפתה של "מלחמת המשילות" שניצניה כבר נראו ברחבי הארץ?! להבדיל מתפישת הזמן בתרבות המערבית הלחוצה, לשכנינו הערבים יש סבלנות אדירה, יודעים הם למשוך את הזמן לטובתם, בהכירם את מגרעותינו וחששותינו מלפעול וליישם החלטות מתבקשות לטובת עתיד מדינת ישראל.

ההשתלטות הערבית על קרקעות מדינה חייבת להיעצר מייד ולא יכולה לעבור בשקט ללא פעולת אכיפה נחושה ומקיפה מצפון הארץ ועד דרומה. ההחלטה על פעולה כזו נדרשת להתקבל במהירה תוך הקצאת משאבים הולמת וראויה, בטרם תאבד האחיזה בשטח, החוק יושם למרמס, המשילות תהיה רק ערך בוויקיפדיה והריבונות היהודית על הארץ המובטחת תאבד כבפעמים הקודמות.

שיטת "המקל והגזר" בה ניסו ממשלות ישראל לנהוג בערבים ובבדואים מפרי החוק חייבת להשתנות ולהקשיח עמדות. ברבות השנים הגזר הפך עבורם לאננס מתוק במיוחד והמקל הפך לקיסם בקושי. על כן הגיע העת לנהוג במפירי החוק ביד קשה, קשוחה ובוטה יותר.

אין שום סיבה לחלק לערבים ולבדואים מפירי החוק אדמות בחינם ופיצויים כספיים נדיבים עבור אדמות עליהם השתלטו שלא כדין- כאן המקום להשתמש בנבוט ובולדוזר 9D. נדרש להרוס בנייה בלתי חוקית, לגרש את השוהות ושוהים הלא חוקיים שיובאו מעזה ו"השטחים", לקנוס את מפירי החוק ולחלט את רכושם, לכלוא את מי שיפעל באלימות כנגד רשויות האכיפה ועוד. אין סיבה לאפשר למי מהעבריינים ובני משפחותיהם העדפה מתקנת במקומות עבודה ובלימודים אקדמיים כבפקולטות לרפואה בישראל, על חשבון מיטב בנינו ובנותינו יוצאי הצבא, שאינם זכאים לשטח אדמה בחינם ולהטבות מפליגות מעין אלו שתוארו והומלצו, בעבור מי שלא תרמו למדינה ועל חוקיה "צפצפו".

ממשלת ישראל נדרשת להיכנס לפעולה, על בסיס הגרעין הציוני שעוד נותר בה, כדי למנוע מאזרחי ישראל התורמים למדינה ושומרים על בטחונה, מלהיות בה אזרחים סוג ב' המואשמים בגזענות, הזנחה ומדיניות אפליה לכאורה כלפי הערבים שנאמנות למדינה לא מוכיחים, שעה שעל הארץ ומוסדותיה משתלטים הם באמצעים "דמוקרטיים" ללא שום עכבות וחלילה ממילוי חובות.
"בנגב ייבחן העם בישראל"- קבע ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון ז"ל. כדאי מאד שלא ניכשל במבחן משמעותי זה למען הדורות הבאים.

אל”מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי, וחבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: