הטקטיקות של השמאל לא משתנות, אלה האזרחים שמתרגלים להכל. חכ”ל אריאל קלנר במאמר השני בסדרה על המאבק להחזרת המדינה היהודית-לאומית למרכז השיח
בימים אלה, שבהם מציין עם ישראל את האבל על אובדן המקדש והריבונות לפני 1951 שנים, חשוב לזכור את התלמוד בסנהדרין צו: "יצאה בת קול ואמרה לו (לנבוזראדן) בית חרוב החרבת, קמח טחון טחנת, עם הרוג הרגת".
בית המקדש השני חרב אמנם בשנת 70 לספירה, אבל אובדן העצמאות היה תהליך שהחל הרבה שנים לפני כן. והדמיון לימינו מצמרר: בשנת 67 לפנה"ס החל המאבק על השלטון בין שני האחים החשמונאים, יוחנן הורקנוס השני ויהודה אריסטובולוס השני. בשנת 63 לפנה"ס הגיע המאבק לשיאו ואז הופיע שחקן חדש – המפקד הרומאי, פומפיאוס. הוא התייצב לצידו של הורקנוס, שלח צבא לירושלים ולאחר 3 חודשים של קרבות עם צבאו של אריסטובולוס, בהם נהרגו 12 אלף יהודים (עפ"י יוספוס פלביוס), השתלט על העיר והעניק לידידו הורקנוס את הכהונה הגדולה. הורקנוס קיבל את הכהונה, אבל את הריבונות הוא איבד לרומאים. מאז ואילך דעכה הריבונות של ממלכת יהודה עד החורבן המוחלט.
העצמאות היהודית אבדה כי במקום לפתור את העניינים בתוך הבית, העדיף הורקנוס לכרות ברית עם האויב ולהכניסו בשערי ירושלים.
והדמיון לימינו, כאמור מחריד.
במאמר הקודם הסברתי את חומרת הדבר, שכדי למנוע מהרוב היהודי-מסורתי ומהמחנה הלאומי את השלטון, חברו יחדיו האופורטוניזם של בנט והנקמנות של סער, אל הפוסט ציונים של מרצ וחלקים מהעבודה, מועצת השורא והרשימה המשותפת.
את השלטון הם תפסו. את הרוב היהודי המסורתי הדיחו ועוד הגדילו לעשות ולממשלת המיעוט הלא ציונית הראשונה בישראל קראו: 'ממשלת אחדות'.
במאמר זה אנתח את המאבק בזירה הפנים ישראלית בין מגני המדינה היהודית לאלה שרוצים לרוקנה מתוכן במקרה הטוב, או להחריבה במקרה הקיצוני יותר.
למאמר הראשון בסדרה – לחצו כאן
מרגע הקמתה, נלחמה מדינת הלאום של העם היהודי על קיומה. בתחילה היה זה איום קיומי של מדינות ערב. משלא יכלו לנו, החלו לנסות לכרסם בנו מבפנים.
המטרה היא לפורר את החברה הישראלית ולהנכיח בה שיח פרוגרסיבי השולל את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
מוקדי הכוח העיקריים שמקדמים את אג'נדת השמאל הפרוגרסיבי ואיומיו על מדינת הלאום היהודי הם:
– תקשורת.
– מערכת המשפט.
– ארגוני חברה אזרחית באמצעות מימון מדינות זרות.
במהלך כהונתי בכנסת, שמתי לעצמי מטרה להיאבק בשלושתם. הקמתי את השדולה למאבק בחופש הביטוי, הגשתי הצעות חוק להשבת האיזונים והבלמים לכוחות הנבחרים והצעת חוק למיסוי כבד של מימון עמותות ישראליות בידי מדינות זרות.
ההצעות לא הבשילו לחוקים, הן בשל הקדנציה הקצרה, הן בשל המיקוד המיוחד במגיפת הקורונה והן בשל היעדר רוב למחנה הלאומי.
לא כבשנו את היעד, אבל נלחמנו עליו. אמנם הייתה קואליציה פריטטית ומשותקת, אבל הנכחנו את הדברים בשיח הציבורי ונאבקנו
עליהם.
כל זה לא קיים עוד. הממשלה החדשה היא התגשמות החלום המתוק ביותר של השמאל הרדיקלי – שילוב של פוסט-מודרניזם עד כדי גיחוך של בנט ולפיד, אשר לא מייחסים שום משמעות וערך למילה, להתחייבות ולאידיאולוגיה כלשהי, פרוגרסיביות רדיקלית ופוסט ציונית של מרצ והעבודה, ציניות חסרת בושה של ליברמן וסער, צייתנות מוחלטת לאליטות המשפטיות של בני גנץ ואנשיו, ולקינוח: אנשי התנועה האסלאמית ורשת ביטחון של אחמד טיבי ואיימן עודה מבחוץ.
אם בתקופת ממשלת הימין, היה כאן מאבק, הרי שהממשלה החדשה נהנית מרוח גבית מובהקת ממוקדי הכוח הללו.
רק לדמיין מה היו תגובות היועמ"ש, שופרותיו ו"אנשי שלטון החוק", אם בתמורה להצבעה כזו או אחרת, ממשלת ימין הייתה דואגת שלא לאכוף בניה בלתי חוקית ביהודה ושומרון כמו שנעשה בכפר של אל-ח'רומי, גם השקט וה"הכלה" של הצבעתו הכפולה של אביר קארה, לעומת היחס לארועים כאלה בעבר ע"י חברי ליכוד, מראות לכולם בדיוק "מה יעשה לאיש אשר המערכת חפצה ביקרו".
את ממשלת השמאל, מנצל כמובן גם בג"ץ, העומד בחוד החנית של המאבק הפרוגרסיבי במאבק נגד מדינת הלאום של העם היהודי.
אהרון ברק קבע כבר בשנת 1976 שתפקיד המשפטנים הוא להיות "הארכיטקטים של השינוי החברתי". כך נהג הוא עצמו וכך נוהגים יורשיו.
בשלל פסיקות שערורייתיות לאורך השנים, קשר בג"ץ את ידי הממשלות במלחמה בטרור ובמאבק נגד ההסתננות הבלתי חוקית לישראל, מנע מדיניות של התיישבות יהודית בגליל ובנגב, הכניס לכנסת, שוללים מובהקים של המדינה ועוד.
כעת הממשלה לצידו. בנושא הפונדקאות, הופך עצמו בג"ץ למחוקק ויוצר 'יש מאין' בפסק דין נושא השנוי במחלוקת חברתית עמוקה. נושא זה צריך לידון בין נבחרי הציבור בכנסת. אולם, כשהתפיסה היא שצריך להיות "ארכיטקט של השינוי החברתי" וכאשר הממשלה נוחה כל כך, בג"ץ לוקח לעצמו את הדרור להיכנס ולהשליט את תפיסתו.
את חוק יסוד: הלאום, אשר העתירות כנגדו היו צריכות להיזרק מכל המדרגות, אישר בג"ץ רק כדי להכין את הקרקע לפסילת חוקי יסוד בעתיד באמצעות המצאה 'יש מאין' של דוקטרינת ה"תיקון החוקתי שאינו חוקתי", שיאפשרו לו לפסול חוקי יסוד בעתיד. כאשר בוועדה שמקים סער לבחינת שינויים בחוק יסוד: החקיקה, יושבים קרמניצר וסוזי נבות, המחזיקים בעמדות שמאל פרוגרסיביות מובהקות, שופטי בג"ץ מרגישים בנוח להיות "ארכיטקטים של השינוי החברתי".
ובחזית התקשורתית: ליטופים תקשורתיים וסיקורים צפון קוריאנים לאלה שזקוקים לכך יותר מכל בימינו: אנשי הימין שחצו את הקווים: סילמן, אורבך, אלקין, שקד ובנט. סיקורים אלה נועדו להנדס את תודעת ה'אחדות והריפוי' של הקואליציה החדשה.
גם הארגונים החוץ פרלמנטריים במימון הזר, העוסקים בהכפשת מדינת ישראל בעולם, נכנסים בדלת הקדמית ומשתתפים בכנס 'בין כיבוש לאפרטהייד' שנערך רק לפני מספר שבועות בכנסת, בנוגע למדיניות ישראל ביהודה ושומרון. כנסים מסוג זה נמנעו בעבר, אבל זה היה כשיו"ר הכנסת היה מהמחנה הלאומי ולא מקואליציה הנשענת על שוללי המדינה. דלתות שרים פתוחות בפני פעילי 'בצלם' ו'שוברים שתיקה' ואף פעילי BDS מובהקים אחרים. שרים בקבינט יהיו קשובים לתפיסותיהם המעוותות על מדינת ישראל.
האיום הערבי בתוככי ישראל גם הוא בתאוצה מתמדת: פרעות תשפ"א, בחודש מאי האחרון, הראו כמה רבה היא עוצמת העוינות של חלקים רבים מדי בקרב ערביי ישראל ועד כמה לא הייתה ערוכה המשטרה אליהן. התוצאות של ועדת אור והחשש מהמערכות המשפטיות ניכרו היטב בפעילות המשטרה. לי נדמה היה שהפרעות יחדדו לרוב היהודי ונציגיו בכנסת את חומרת השעה ואת הצורך בהקמת ממשלה לאומית.
אולם, גם זה לא עזר אל מול הלהט של ה"הורקנוסים" המודרנים לתפוס את השלטון ולהסתייע לשם כך, גם בשוללי המדינה.
והכל תוך הטחת האשמות של "שורפי אסמים" במתנגדים למהלך. ככה זה, שורפים את האסמים ומאשימים בכך את אלה שמנסים לכבות את השריפה.
"הממשלה איתנו", צעקו פורעי תרפ"ט בעת ששחטו את יהודי העיר באין מפריע. כך מרגישים היום גם פורעי תשפ"א.
מפלגת התנועה האיסלאמית, רע"מ, אשר בפרעות האחרונות העניקה "סיוע משפטי" לפורעים ושרבים מפעיליה תמכו, הסיתו והשתתפו בפועל, זכו בשלטון במקום בהוקעה. תקציבי עתק של 53 מיליארד ₪, הכשרת בניה בלתי חוקית בהיקפים עצומים, שליטה וקיבוע תודעתי שכל תזוזה של הממשלה תלויה בהחלטת מועצת השורא. אפילו המנדט הבריטי לא העז לנקוט בצעדים כאלה.
השר לביטחון פנים החדש, עומר בר-לב, כמו הפרוגרסיבים בארה"ב, כורע ברך בפני הפורעים. בשבוע שעבר אמר ש"אי אפשר לנתק את האלימות בחברה הערבית מההזנחה וההתעלמות מאזרחי ישראל הערבים, שבמשך שנים הייתה ועודנה, תופעה קשה, לא דמוקרטית ולא שוויונית".
אפילו איימן עודה הודה בספטמבר 2019 שהרשויות המקומיות הערביות קיבלו מיליארדי שקלים ושאחוז הסטודנטים הערבים עבר את הממוצע הארצי.
אבל בר-לב מעדיף לכרוע ברך ולכרוע ברך בפני הפוגרומיסטים.
הלאומיות היהודית נמצאת תחת מתקפה והאתגרים מתעצמים.
הרוב היהודי בישראל, ב"ה עדיין ציוני ולאומי, נרמס תחת ה"ממשלה הישראלית-פלסטינית" הראשונה, כפי שהיטיב להגדיר אחמד טיבי.
דווקא בימים שבהם אנו זוכרים את חורבן מדינת ישראל ההיא, חשוב יותר מתמיד להוקיר את קיום המדינה היהודית בארץ ישראל ולשמור עליה מכל משמר.
עלינו להמשיך ולנהל מאבק פוליטי נחוש ולקבע גם מהאופוזיציה את החשיבות של קיום מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, גם בנוגע להחלפת הממשלה וגם ברפורמות הנדרשות בבג"ץ, התקשורת, מימון המדינות הזרות וריבונות פנים ישראלית.
למאמר הראשון בסדרה – לחצו כאן
אריאל קלנר הוא חבר כנסת לשעבר מטעם תנועת ׳הליכוד׳ ומייסד 'חזון לאומי – המרכז למנהיגות ציונית'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
השדולה למאבק בחופש הביטוי?
נראה כניסוח לא נכון. המאבק הוא על חופש הביטוי, לא ב חופש הביטוי
אכן, צריך להיות: ״השדולה לקידום חופש הביטוי״.
"מוקדי הכוח העיקריים שמקדמים את אג’נדת השמאל הפרוגרסיבי ואיומיו על מדינת הלאום היהודי הם:
– תקשורת.
– מערכת המשפט.
– ארגוני חברה אזרחית באמצעות מימון מדינות זרות."
שכחת את האקדמיה , ואת רכישת הבכירים כגון על ידי קרן וקסנר
יש לכותב בעייה עם העובדות ההסטוריות. הוא מתעלם מכך שהמקבים הדיחו את הכהנים מבית צדוק, אלא שהם אפילו לא היו משבט לוי. די מהר השתלטה המשפחה על ירושלים ובית המקדש וכבר יונתן מינה את עצמו לכהן גדול. מכאן הדברים רק הלכו והידרדרו עד הסוף המר. לא לחינם התעלמו חכמי ישראל לאורך כל הדורות מן הפרשה העצובה עד שהיה להם, למכבים קאם בק לפני משהו כמו 150 שנה.
אבל העיקרון תמיד היה דומה: לאומנות וקנאות שמובילות לאסון. כך היה עם המקבים, בר כוכבא, המרד הגדול, שבתאי צבי ולדאבוננו גם מפעל ההתנחלויות שמאיים על קיומנו ומפצל את העולם היהודי.