מדיניות השטיח של יאיר לפיד

אתמול פורסם ששר החוץ, יאיר לפיד, בוחן את האפשרות לחזור לאונסק"ו. במקרים רבים אחרים הצטרפות של ישראל או גורמים ישראלים לארגונים בינלאומיים הם דבר מבורך וחשוב אבל במקרה של אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, ולאור ההיסטוריה הבעייתית של הארגון בכל הנוגע לישראל, ניתן לתהות האם מהלך שכזה אכן יכול ליצור שינוי במדיניות הארגון כלפיי ישראל והאם לא מדובר, בסופו של דבר, בביטוי נוסף למדיניות ההתרפסות של לפיד אל מול המעצמות והפיכתה של ישראל, דה פאקטו, לשטיח שעליו ידרכו ביידן והאיחוד האירופי בדרך להסכם גרעין משופר עם איראן ולהפעלת לחץ בינלאומי על ישראל בסוגיה הפלסטינית?

"… הבריון השכונתי הוא פשוט חי כדי לשרוד

הוא סופג ביקורת וגינויים על היותו בחיים

הוא לא אמור להשיב מלחמה, הוא אמור להיות בעל עור עבה

הוא אמור לשכב ולמות כאשר הדלת שלו נפרצת

הוא הבריון השכונתי…"

המילים הללו הם הבית השני מתוך השיר "הבריון השכונתי", שכתב בוב דילן ב 1983 כאות הזדהות עם ישראל ועם הרדיפה והאפליה של ישראל בקהילה הבינלאומית. השיר מתאר את ישראל כקורבן להתעללות והצקות מצד הבריונים השכונתיים – קרי מדינות ערב – ומותח ביקורת על הביקורת והגינויים החד צדדים והלא ענייניים של הקהילה הבינלאומית כנגד ישראל.

מאז הוקמה מדינת ישראל, ולכשכשלו מדינות ערב לחסל את מדינת היהודים בחרב, החל, מה שנהוג לכנות, ה"טרור המדיני" ומיד לאחר מערכה צבאית זירת הקרבות התחלפה מהקאסבות והג'בלאות לפרלמנטים ואולמי מליאות, כאשר מעל כולם ניצב האו"ם. ארגון האומות המאוחדות נוסד עם תום מלחמת העולם השנייה, ב 1945, כתחליף לארגון חבר הלאומים שקדם לו, ומטרתו הראשונה והעיקרית הייתה למנוע מלחמות ולספק בסיס לדיאלוג בין-מדינתי. על אף כל זאת מהר מאוד הפך האו"ם לכלי שרת בידי רוב אוטומטי של 49 מדינות מוסלמיות בחיזוק מדינות דרום אמריקה ומדינות עולם שלישי, שניצלו את המנגנון הדמוקרטי של מוסדות האו"ם כדי לרדוף, להפלות ולהשחיר את פניה של מדינה אחת – ישראל. מבט חטוף על ארכיון האו"ם מלמד גי מ 1949 ועד עצם היום הזה לא הייתה שנה אחת שבה הנושא הישראלי-ערבי לא נידון במליאת האו"ם, ברוב המקרים בקונטקסט שלילי לישראל.

אחד הארגונים העוינים ביותר לישראל, המסונפים לאו"ם, הוא ארגון אונסק"ו – ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם. מטרתו המוצהרת של הארגון היא שיתוף פעולה בינלאומי בתחומים של חינוך, מדע ותרבות, מתוך שאיפה להנחיל ברחבי העולם רגש של כבוד כלפי ערכי הצדק, שלטון החוק, זכויות האדם והחירויות הבסיסיות שהוכרזו בהצהרת האו"ם.

איך יודעים שגוף, שאמור לייצג ערכים של צדק ושלטון החוק, מועל בתפקידו? ברגע שאותו גוף מתמקד בצורה לא פרופורציונאלית ולא עניינית בישות אחת ספציפית מתוך סט ערכים ועקרונות שונים לאותה ישות מאשר לכל שאר הישויות המסונפות לאותו גוף (ע"ע תיקי נתניהו).

כך במשך 72 שנה, מאז הצטרפה ישראל לארגון ב 1949, פועל אונסק"ו בצורה חד צדדית ואובססיבית נגד מדינת ישראל, כאילו המאבק במדינת ישראל הוא כל מהות הארגון. בשנת 1974 ישראל הושהתה מהארגון בגלל חפירות ארכיאולוגיות שישראל ביצעה באזור הר הבית. רק לחדד את האבסורד – זרוע של ארגון האומות המאוחדות, שאמונה על שימור התרבות בעולם, השהתה חברה מהארגון מאחר ו – ביצעה חפירות ארכיאולוגיות שמטרתם היא שימור ממצאים ארכיאולוגים והתרבות המקומית. רק לאחר לחץ מצד ארצות הברית, שתפסיק את הסיוע הכספי לארגון, ישראל הוחזרה לארגון חמש שנים לאחר מכן, אולם הרדיפה האובססיבית לא פסקה.

בשנת 2010 אונסק"ו קבעה שקבר רחל הוא מסגד, ודרשה מישראל להסיר את קבר רחל ומערת המכפלה מרשימת אתרי המורשת הלאומיים שלה.

באוקטובר 2015 גינה הוועד הפועל של הארגון את מה שהוא כינה "תוקפנות ישראלית" ו"צעדים בלתי חוקיים נגד חופש הדת והגישה של המוסלמים למסגד אל אקצא". קצת אירוני בהתחשב בעובדה שהיחידים שגישתם וחופש הפולחן שלהם בהר הבית מוגבל הם היהודים. אבל עובדות מעולם לא עניינו את הבריונים באונסק"ו. בנוסף הארגון קרא להכרה בקבר רחל ומערת המכפלה כאתרי מורשת מוסלמים וחלק מפלסטין.

בשנת 2016 אימצה מועצת ההנהלה בפריז הצעה פלסטינית שהטילה ספק בקשר היהודי להר הבית ולכותל המערבי בירושלים. 24 מדינות תמכו בהחלטה, שבה אין אזכור לקשר היהודי לאתרים הקדושים, אותם הם מכנים מסגד אל-אקצא וחראם א-שריף. שש מדינות התנגדו, 26 נמנעו ושני נציגים נעדרו. בנוסח ההצהרה ישראל כונתה לא פחות מ 15 פעמים כ"כוח הכובש".

לאחר עשורים רבים בהם ישראל הייתה שק החבטות של הפלסטינאים ושונאי ישראל באונסק"ו בדצמבר 2017 החליט ראש הממשלה ושר החוץ, בנימין נתניהו, לשים לזה סוף ולפרוש מהארגון (בעקבות פרישתה של ארצות הברית). כילד אמי תמיד לימדה אותי שכאשר מישהו מציק לי הדרך הטובה ביותר להתמודד איתו היא פשוט להתעלם ממנו ואכן, רק כאשר החליטה מדינת ישראל שהיא מפסיקה להיות חלק מהמשחק הלא הוגן הזה, שבו היא מותקפת ומושמצת בצורה לא מידתית ולא עניינית, תוך עיוות העובדות והמציאות, ההצקות וההטרדות מצד אונסק"ו פסקו.

אחת הבעיות המרכזיות בחברות בארגונים בינלאומיים היא שכל החברות מחויבות להחלטות הארגון, גם אם הצביעו נגד. כלומר ישראל, בעצם היותה שחקן פעיל באונסק"ו הייתה, באופן תאורטי, מחויבת להחלטות של הארגון, גם אם החלטות אלו היו נגדה ולרעתה. על כן מעצם פרישתה החלטות אנטי ישראליות באונסק"ו הפכו להיות חסרי משמעות ותכלית. ברגע שישראל החלה ליזום מהלכים – קרי פרשה מאונסק"ו – והפסיקה במדיניות "כיבוי השריפות", בה אנחנו רק מגיבים ליוזמות של הצד השני, היא לקחה את גורלה בידיה והפכה ארגון, שקיבל עד אז חשיבות מופרזת ביחס לתפקידו, לעוד ארגון לא חשוב ולא משמעותי, שגם סוף סוף מתחיל להתעסק בנושא לשמו הוא קיים.

לאור כל האמור לעיל לא ברור מה כל כך דחוף לשר החוץ, יאיר לפיד, לחזור לאונסק"ו? אני רוצה להאמין שלפיד מכיר את ההיסטוריה של ישראל עם הארגון ואני מניח שהוא לא באמת מאמין שהוא יצליח לשנות את המדיניות האנטי-ישראלית של הארגון והחברות בו.

אם כך ניתן לנסות להסביר את מהלכיו של לפיד בשני מישורים: המישור הראשון הוא פוליטי – פנים ישראלי ואילו המישור השני הוא מדיניות החוץ שמנסה לפיד להנחיל.

ניתן לזהות כבר כעת מגמה ברורה של הממשלה הנוכחית, ובעיקר לפיד, להרוס ולהחריב כל דבר שנעשה על ידי ממשלות נתניהו

במישור הפוליטי-פנים ישראלי ניתן לזהות כבר כעת מגמה ברורה של הממשלה הנוכחית, ובעיקר לפיד, להרוס ולהחריב כל דבר שנעשה על ידי ממשלות נתניהו ולעשות דווקא הפוך.

נתניהו חתם על הסכמי שלום עם מדינות ערב – לפיד ימנה שגריר לאמירויות שביקר את ההסכם, גרם לעומאן לסגת ועכשיו הממשלה הישראלית מרגיזה את האמירתים עם צינור הנפט.

נתניהו היה נגד שיחות הגרעין עם איראן – לפיד בעד.

נתניהו פיתח קשרים עם מדינות וישגראד ובנה בייס פרו-ישראלי בתוך האיחוד האירופי – לפיד הורס את היחסים עם אותן מדינות ומתחנף למערב.

מבחינת מדיניות החוץ ניתן לזהות מגמה ברורה של לפיד לזחול אל רגליהם של המעצמות במטרה לרצות אותם, עם מנטליות גלותית של בן חסות, שמתנצל בפני אדונו ומתחנן שייקח אותו שוב תחת חסותו אחרי שהעז לרגע לעמוד על שלו ולהפגין עוצמה ועצמאות. לפיד רואה באיחוד האירופי, ובעיקר בצרפתים ובגרמנים שמובילים את האיחוד, כמודל לחיקוי. לפיד האליטיסט רואה עצמו חלק מהאסכולה האידיאולוגית והתרבותית המערב אירופאית בואך פרוגרסיבית, ולשם עיניו נשואות. לשם הוא גם מוביל את מדינת ישראל.

אבל מדינת ישראל תמיד הייתה נטע זר עבור האירופאים. אותם עמים ששלחו את היהודים למשרפות לפני  80 שנה, או העלימו עין על כך, תמיד ראו במדינת היהודים שק חבטות, על אף היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית שמושתתת על הערכים והתרבות המערבית. אבל עבור לפיד זה לא משנה. ביקור בארמון האליזה, בבית הלבן או בבונדסטאג מצטלמים הרבה יותר טוב מביקור בסיים (הבית התחתון הפולני) או בפרלמנט ההונגרי למרות שבאותם ארגונים בינלאומיים היו אלו דווקא מדינות דוגמת הונגריה, צ'כיה ורומניה שהצביעו בעד ישראל לעומת הצרפתים והגרמנים ושאר מדינות מערב אירופה, שבמקרה הטוב נמנעו.

אבל לפיד רוצה להיות בחבורה של ה"מקובלים", גם אם אותם "מקובלים" רק רוצים לחבוט בו, וזה יכול להיות הסבר נוסף לכוונה של לפיד לחזור לאונסק"ו.

מעבר להכל אל לנו לשכוח שכל זה מתרחש כשברקע ארצות הברית רוצה לחדש את שיחות הגרעין עם איראן, וכמו שבעצם החברות של ישראל בארגונים הללו היא נותנת למעשה לגיטימציה להחלטות נגדה כך גם בשיחות עם איראן – בעצם הקבלה של ישראל את השיחות עם איראן היא נותנת לגיטימציה לכל הסכם שהם יולידו. לישראל לא תהיה שום השפעה על השיחות כמו גם על החלטות אנטי-ישראליות באונסק"ו אבל בניסיון שלו להתקרב ולהתחבב על המעצמות לפיד למעשה הופך את מדינת ישראל לשטיח שעליו הם ידרכו בדרך להסכם גרעין עם איראן ולחץ בינלאומי על ישראל בסוגיה הפלסטינית.

תמיר ורצברגר הוא מנהל יחסי החוץ של הליגה לפעולה והגנה באירופה.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: