לב הארגמן

יום "לב הארגמן" צויין היום בארה"ב לכבוד למעלה מ-1.8 מיליון חיילות וחיילים שלחמו בשם האומה האמריקנית. אל"מ טל בראון טוען שהגיע הזמן לבידול אותם אלה שנפצעו או נפלו בקרב או נוכח פני אויב

צילום: Chief Petty Officer L.A. Shively

יום "לב הארגמן" (Purple Heart Day) צויין ברחבי ארה"ב בשבת ה-7 באוגוסט 2021. זהו יום ההוקרה הרשמי ללמעלה מ-1.8 מיליון חיילים וחיילות שלחמו עבור חירות האומה האמריקנית וחזרו פצועים מהקרבות, או מסרו בהם את נפשם ולא זכו עוד לחזור לחיק משפחתם – "כולם נתנו קצת, חלקם נתנו הכל".

רקע

עיטור "לב הארגמן" הינו הוותיק מבין כל האותות המוכרים והמכובדים ביותר בימינו, המוענק באופן ייחודי לאותם חיילי צבא ארה"ב שנפצעו או נהרגו כתוצאה מפעולה ישירה נוכח פני אויב בעת שירותם.

העיטור המקורי הוגדר תחילה כאות הצטיינות לחיילים והוענק לראשונה ב-7 באוגוסט 1782 על ידי ג'ורג' וושינגטון, בהיותו מפקד הצבא הקונטיננטלי הראשון שאיגד את 13 המושבות הראשונות נגד הבריטים במלחמת העצמאות האמריקנית.

הענקתו של העיטור בזמנו הייתה הדרך הרשמית לכבד ולהוקיר את אלו שהתגייסו לצבא ולחמו במסגרתו באופן הראוי לציון. עם השנים דעך ונשתכח השימוש באות ההצטיינות במתכונתו הישנה, עד שקם לתחייה אחרי כ-150 שנה והושק מחדש בתצורת "לב הארגמן" ב-22 בפברואר 1932, לרגל יום הולדתו המאתיים של ג'ורג' וושינגטון, נשיא ארצות הברית הראשון בין 1789 ל-1797 ואחד מהאבות המייסדים של האומה.

הפעם ייעודו של האות היה להוקיר ולכבד את הפצועים שהצטיינו בקרב ובפעולה הראויה לשבח. בשנת 1944 הוחלט בארה"ב לעדכן את הייעוד למתכונתו הנוכחית, לפיה מוענק העיטור בשם נשיא ארה"ב לחיילים ולחיילות שנפצעו או נהרגו בלחימה, למען זיכרון דמותם, סיפור גבורתם והקרבתם העילאית בקרב, על ידי הציבור הכללי.

נקודה למחשבה

במדינת ישראל מצוין יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה בי"ז בכסלו מדי שנה, בהתאם להחלטת ממשלה מספר 1814 מיום 6 ביולי 2014.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה החל ב- ד' באייר, יום לפני ערב יום העצמאות, נקבע בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התשכ"ג–1963. לפי החלטת הממשלה, שהתקבלה ב-5 בפברואר 1997, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא גם יום הזיכרון לחללי פעולות האיבה.

בימי ההוקרה והזיכרון הללו, לא נבדלים החיילים והחיילות שמסרו נפשם או נפצעו במהלך פעילות מבצעית או לחימה נוכח פני אויב, מאלו שנפצעו או מצאו את מותם בנסיבות ומסיבות שונות, בעת או עקב שירותם הצבאי.

אלו אשר פעלו ושילמו בגופם ונפשם מדעת ומתוך תחושת שליחות, הקרבה ונתינה עילאית בקרב, ראויים להערכה יתירה, המייחדת את מעשיהם ותרומתם בעבור כולנו. אלו אשר נסיבות פציעתם או נפילתם כרוכים במגע עם האויב וכתוצאה ממנו- ראויים לתשומת לב שונה כחלק מהרצון להוקירם מחד, אך גם לחנך לאורם, להנחיל את הערכים ולטפח את האתוס עליו קמה מדינת ישראל, מאידך.

על החברה בישראל להמשיך להוקיר ולהזכיר את כלל משרתיה שפעלו בשירות העם למען בטחון המדינה, ושילמו על כך בגופם ובנפשם. עם זאת אמליץ לבחון הענקת אות הוקרה רשמי בדומה ל"לב הארגמן" שיוקדש לאלו שנפצעו ומסרו נפשם בידיעה ברורה כי צועדים הם ראשונים ומדעת למערכה, להילחם ולהגן בכל מאודם על בטחון המדינה נוכח פני אויב והסכנה.
למען הסר ספק, מקומם של אלו צריך, לעניות דעתי, להיות מודגש כאות להערכה יתירה של מפקדי הצבא והנהגת המדינה, שאין בצדה תמורה כלכלית נוספת, בוודאי שלא באה היא על חשבון הטיפול באף פצוע או פגיעה בזיכרון חללים אחרים של צה"ל, מערכת הביטחון ומדינת ישראל.

על אנדרטת "לב ארגמן" המוצבת בסן דייגו שבארה"ב חרוט המשפט הבא של גי.דה מופסאן: "מעולם לא חיית עד שכמעט מתת. למי שלחם בעבור מטרה נעלה, לחייו יהיה טעם שהמוגן לעולם לא ידע."

למען אותם אלו שלחמו ולא שבו מהמערכה, ולמען חברינו הנושאים על גופם ובנפשם את צלקות המלחמה- ראויה לפחות המחשבה על האמור מעלה.

לסיום אתרגם את המשפט החקוק על אנדרטאות רבות ברחבי ארה"ב המוקדשות לנושאי אות לב הארגמן: "האנדרטה שלי נקראת בעבור הדם שהגירו. המדליה שאני נושא היא דרכה של ארצי להראות שאכפת לה. אילו יכולתי להיראות על ידי האנושות כולה, אולי אז היה השלום מפציע בתקופת חיי".

*הכותב חבר בארגון נכי צה"ל

אל”מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי. חבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. אכן הגיע הזמן, ובכל זאת – חבל על הזמן. הריבון הארץ, כלומר מפלגת בג"צ לא מרשה.

  2. שלא הבנתי מה חסר לך?
    הרי מדליות כבר קיימות בארץ: עיטורי העוז, המופת והגבורה וכן צל״שים למיניהם.
    קשה להאמין שעיטור נוסף יועיל במשהו.

    1. הח"מ אינו נכה, לא מצה"ל ולא מפעולת איבה.
      אבל בהחלט לוחם בעברו.
      משווה ומעלה:
      ברמת העיקרון: יש להפריד ארגונית וכלכלית בין הנפגעים בפעולות לחימה וסיוע ללחימה, לבין אזרח שנפגע מקסאם או איש קבע שהחליק על רצפה רטובה במגדל הקריה.
      הלוחמים ראוי שיטופלו במערכת הקיימת. מי שסיכן חייו למען המדינה ראוי ליחס מיוחד.
      ולא, מדליה אינה סיבה למסיבה.
      האחרים אינם שונים מכל נפגע עבודה המטופל בביטוח לאומי. חוסר מזל הוא סיבה לטיפול, אך לא לצ'יפור.
      ודאי שלא על חשבון הלוחמים המשלמים מיסים.

    2. גם אני אינני נפגע צה"ל או פעולות איבה. ואני מסכים איתך לגמרי.
      כוונתי היתה שיש מספיק עיטורים למי שבאמת מגיע לו. עיטור הוא לא מה שישנה. מה שצריך זה הפרדה של הנפגעים ברמה נמוכה יותר מיום הזכרון החל בד' באייר ליום נפרד.